פרופ' גדי זרח ופרופ' יוסי לוי בלז
בעולם הכלכלה שגור המונח ״מנועי צמיחה״, המתייחס למכלול של משאבים, תהליכים, ענפים, יכולות או מנגנונים מוסדיים שיש בכוחם להניע התרחבות משקית מתמשכת. כלומר, מנוע צמיחה אינו רק מקור הכנסה נקודתי או זמני, אלא גורם מבני בעל פוטנציאל להרחיב את יכולת ההתפתחות העתידית של מערכת שלמה – בין אם ברמה הלאומית, האזורית או הארגונית.
משמעותם של מנועי צמיחה מתחדדת במיוחד בעקבות משברים עמוקים. במצבים אלה, מנועי הצמיחה אינם משמשים רק כאמצעים להאצת פעילות שוטפת, אלא כמנגנונים אסטרטגיים של התאוששות, שיקום והתחדשות. הם מאפשרים מעבר של המשק משלב של בלימת נזקים וייצוב ראשוני לשלב של בנייה מחודשת, שיקום אמון הציבור והנחת תשתית עמידה יותר בפני זעזועים עתידיים.
המונח ״מנועי צמיחה״ אמנם לקוח מעולם הכלכלה, אך כוחו יפה גם למערכות שאינן כלכליות. הוא יכול לתאר את המשאבים והתהליכים המאפשרים לכל סוג של מערכת שנפגעה לא רק לחזור לפעולה, אלא לבנות מחדש את יכולת ההתפתחות העתידית שלה. אנו מבקשים להשתמש במטאפורה זו בזהירות ביחס לנפש, לקהילה ולחברה.
השאלה הניצבת לפתחנו אינה כיצד ״להפוך את הטראומה לדבר חיובי״. השאלה המדויקת והאחראית יותר היא: מהם התנאים הנפשיים, הבין-אישיים, הקהילתיים והסביבתיים שעשויים לסייע לאנשים ולקהילות לעבד את החוויות הקשות, לבנות מחדש משמעות, ולנוע בהדרגה מחיים המאורגנים סביב הישרדות בלבד אל עבר חיים שיש בהם קשר, תכלית, תקווה ושגשוג לאורך זמן? שאלה זו חשובה תמיד, והיא חשובה שבעתיים במצבה הנוכחי של החברה הישראלית – אחרי אירוע טרור מטלטל וכואב ושנים של לחימה. בשאלה זו ננסה להעמיק במאמר הנוכחי.
חשוב להבחין בין צמיחה פוסט-טראומטית לבין חוסן נפשי. חוסן נפשי הוא מונח המתמקד בעמידות, הסתגלות או חזרה לאיזון קודם. הוא מוגדר כיכולתם של יחידים, קהילות או מערכות להתמודד עם משבר, להסתגל אליו ולהתאושש ממנו, תוך שימור או השבה של רווחה נפשית ותפקוד מסתגל (APA, 2018). עבור רבים, חוסן, כלומר תפקוד יציב ובריא יחסית לאורך זמן, הוא המסלול השכיח ביותר לאחר חשיפה לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי (Galatzer-Levy et al., 2018). צמיחה פוסט-טראומטית, לעומת זאת, עוסקת באפשרות לשינוי איכותי בעקבות ההתמודדות עם הטראומה: שינוי בתפיסת העצמי, בקשרים בין-אישיים, בערכים ובמבט אל העתיד (Tedeschi & Calhoun, 1996). המאמר הנוכחי, אם כן, מתמקד בצמיחה: מהם התנאים העשויים לאפשר תנועה מהישרדות בלבד אל משמעות, קשר, תקווה ופעולה.
המושג ״צמיחה פוסט-טראומטית״ (Post-Traumatic Growth – PTG; Tedeschi & Calhoun, 1996) מתאר שינויים פסיכולוגיים חיוביים שאנשים עשויים לחוות בעקבות מאבק ממושך עם אירועי חיים מטלטלים. שינויים אלה באים לידי ביטוי בחמישה ממדים מרכזיים: הערכה מחודשת של החיים (״חשוב לי לנצל כל רגע מהחיים, הכל יכול להעלם בשנייה אחת״), העמקת הקשרים הבין-אישיים (״הוא ראה אותי בכל מצב אפשרי״), שינויים בתפיסת העצמי (״אני יותר פגיע ממה שחשבתי אבל אני גם יותר חזק ממה שחשבתי״), מודעות לאפשרויות חדשות (״הבנתי שאני לא יכול להמשיך להיות מנהל מכירות והלכתי להיות מורה כמו שתמיד רציתי״) ושינוי רוחני, קיומי או ערכי עמוק (״החלטתי לקחת את החיים ביותר קלות- בסופו של יום זה רק את, אני, והילדים״).
חשוב להדגיש כי צמיחה פוסט-טראומטית, במובנה העמוק, אינה מסתכמת בתחושה רגעית של הקלה או באמירה כללית ש״השתפרתי״. היא מתייחסת לאפשרות של שינוי יציב ומשמעותי ביחס למצב שקדם לטראומה, באופן שבו האדם מבין את עצמו, את קשריו, את ערכיו ואת עתידו (Tedeschi & Calhoun, 2004). עם זאת, שינוי כזה אינו חייב להיראות תמיד כהתקדמות ליניארית או כמעבר לתפקוד גבוה יותר בכל תחומי החיים. לעיתים הוא מתבטא דווקא בארגון מחודש של הזהות, בהבנה אחרת של החיים, בבחירה בערכים חדשים או ביכולת לחיות לצד הכאב באופן רחב וחופשי יותר.
לאורך השנים, מחקרים הראו כי צמיחה פוסט-טראומטית עשויה להתרחש לאחר חשיפה למגוון אירועים עם פוטנציאל טראומטי, כגון תאונות, אסונות, מלחמה ואפילו שבי מלחמה (Zerach et al., 2013). סקירות ומטא-אנליזות מלמדות כי דיווחים על צמיחה בעקבות משברים אינם נדירים כלל. כך, למשל, במטא-אנליזה מקיפה שכללה 26 מחקרים נמצא כי שיעור של כ - 52.6% מהנבדקים שנחשפו לטראומה דיווחו על צמיחה פוסט-טראומטית ברמה בינונית עד גבוהה (Wu et al., 2019). עם זאת, קיימת הטרוגניות גדולה בין הממצאים, המצביעה על כך שהצמיחה תלויה באופן מובהק בסוג הטראומה, עוצמתה ומשכה, במאפייני האוכלוסייה הנפגעת, בזמן שחלף מאז האירוע ובכלי המדידה שבהם נעשה שימוש.
המושג צמיחה פוסט-טראומטית עשוי לנחם ולהבטיח עתיד טוב יותר לאחר חוויות קשות, ולכן הספרות המחקרית מזהירה מפני אימוץ מסר פשטני לפיו ״מה שאינו הורג מחשל״. סקירה שיטתית רחבה שבוצעה על ידי הנסון ועמיתיה (Henson et al., 2021) וסקרה 281 מחקרים, מדגישה כי צמיחה אינה תוצאה ישירה או אוטומטית של האירוע הטראומטי, אלא תוצר פוטנציאלי של מאבק קוגניטיבי, רגשי ובין-אישי מורכב. הצמיחה עשויה להופיע לצד הכאב, אך היא אינה מבטלת אותו. היא אינה מפחיתה בהכרח את הקושי או המצוקה, ולעיתים קרובות מתקיימת בד בבד עימה. בהתאם לכך, צמיחה פוסט-טראומטית אינה מייצגת את ה״היפך״ מפוסט-טראומה, ואין בה כדי למחוק את זיכרונות הטראומה או להעלים אבל, אשמה, חרדה או דיכאון (Rahmandani et al., 2025).
נדבך חיוני בהבנת מושג הצמיחה הפוסט-טראומטית עוסק בהבחנה שבין שלושה מושגים:
• צמיחה נתפסת (Perceived PTG): האמונה הסובייקטיבית של האדם כי חל בו שינוי לטובה בעקבות המשבר.
• צמיחה אשלייתית (Illusory PTG): תחושת שינוי זמנית שאינה מעוגנת בשינוי בר-קיימא, ולעיתים משמשת כמנגנון הגנה קוגניטיבי (אשליה חיובית) שנועד להקל על המצוקה המיידית.
• צמיחה ממשית (Genuine PTG): שינוי יציב, עמוק ומתמשך, המבטא עלייה אמיתית ברמת התפקוד או בארגון הפסיכולוגי בהשוואה למצב שקדם לטראומה (Boals, 2023).
הבחנה זו בין סוגי הצמיחה השונים מדגימה את מורכבות התופעה. מחד, זוהי חוויה רבת משמעות העולה באופן תדיר בסיפוריהם של שורדי טראומה ובדיווחי מטפלים ומטופלים בקליניקה. מאידך, הראיות האמפיריות האובייקטיביות לכך עדיין יחסית מוגבלות.
מאחר שמרבית המחקרים על צמיחה פוסט-טראומטית נשענים על דיווחים עצמיים רטרוספקטיביים ועל מחקרי חתך, חלק גדול מן הראיות הקיימות מתייחס למעשה לצמיחה נתפסת: כלומר, לאמונה של האדם כי השתנה לטובה בעקבות המשבר. צמיחה נתפסת עשויה לבטא חוויה משמעותית ובעלת ערך, אך היא עשויה גם לשקף צמיחה אשלייתית, שבה תחושת השינוי מסייעת לאדם לשאת את המצוקה בטווח הקצר, מבלי שהיא מעוגנת בהכרח בשינוי יציב ומתמשך. לעומת זאת, הראיות האמפיריות לצמיחה ממשית, במובן של שינוי אובייקטיבי, עמוק ובר-קיימא בתפקוד או בארגון הפסיכולוגי, עוד ממתינות לביסוס.
להבחנה זו יש חשיבות ציבורית מיוחדת בישראל. חברה במלחמה נוטה לייצר שפה קולקטיבית של גבורה, חוסן, תקומה ואחדות. שפה זו עשויה להיות חיונית ללכידות בעת משבר, אך היא גם עלולה ליצור לחץ סמוי על נפגעים להציג סיפור של התחזקות, משמעות או שינוי חיובי עוד לפני שתהליך כזה הבשיל בתוכם. במצבים כאלה, השיח הציבורי על צמיחה עלול לעודד צמיחה אשלייתית. היינו, אימוץ מוקדם מדי של נרטיב חיובי, לא משום שהאדם אכן עבר שינוי יציב ובר-קיימא, אלא משום שזהו הסיפור שהסביבה מצפה לשמוע ממנו. כאשר חברה מצהירה מהר מדי ״נצא מזה חזקים יותר״, היא עלולה שלא במתכוון לדלג מעל הכאב העמוק, האבל, הכעס, האשמה ותחושת ההתפרקות.
לכן, שיח אחראי על צמיחה פוסט-טראומטית חייב להחזיק עמדה דיאלקטית: מצד אחד, להכיר באפשרות של שינוי, התפתחות ומשמעות חדשה, ומצד אחר, להגן על זכותם של אנשים לא לצמוח, לא לדעת עדיין, לא למצוא משמעות מהר מדי, ובעיקר להישאר זמן ממושך בתוך כאב ושבר. צמיחה אינה חובה מוסרית של אלו שנפגעו. היא אפשרות אנושית עדינה, המתפתחת בצעדים קטנים ותלויה מאוד בתנאים, בזמן ובנסיבות.
בישראל, בצל שנות המלחמה האחרונות, שאלת הצמיחה הפוסט-טראומטית נוגעת במעגלי פגיעה רבים: ניצולי טבח וטרור, משפחות שכולות, חטופים ובני משפחותיהם, קהילות מפונות, ילדים ובני נוער שנחשפו לאיום ולאובדן, אנשי טיפול וחירום, אזרחים החיים תחת ירי ואי-ודאות, ולוחמים ולוחמות שנעים שוב ושוב בין חזית, בית, עבודה ומשפחה (Neria et al., 2025; Levi-Belz et al., 2026). אנו מתמודדים עם טראומה מתמשכת, רב-שכבתית, קולקטיבית, שנוגעת באימה, ביגון ובזעם. טראומה זו אינה פוגעת רק בגוף ובנפש הפרטית, אלא מערערת באופן עמוק כמה ממערכות המשמעות הבסיסיות שעליהן נשענים יחידים וקהילות: תחושת הבית כמקום בטוח, האמון בכך שמישהו יבוא להגן, הרציפות בין עבר לעתיד, האמונה במוסדות המדינה, והיכולת לדמיין עתיד אישי וקולקטיבי יציב (Hasson‐Ohayon & Horesh, 2024).
טראומה קולקטיבית שזורה בתוך היחסים, באינטראקציות הבין אישיות, בזהות האישית, הארגונית והחברתית. היא משפיעה על כולנו, ועל כל המערכות שאנחנו חלק מהן. ככזו, טראומה קולקטיבית מבקשת מענה רחב ועמוק, שבו דרושים מנהיגים ודרושה התבוננות רחבה. היא מחייבת גם בנייה מחודשת של אמון, שייכות, אחריות, משמעות ויכולת לפעול בעולם.
במילים אחרות, שיקום לאחר טראומה כזו אינו יכול להצטמצם להפחתת סימפטומים נפשיים והתנהגותיים בלבד. טיפול בחרדה, בדיכאון ובתסמינים פוסט-טראומטיים הוא חיוני ביותר, אך לצדו נדרש תהליך עמוק יותר: בנייה מחודשת של משמעות, קשרים, מטרות ותחושת השפעה. מעבר משיח של פתולוגיה בלבד לשיח של בריאות נפש חיובית. מעבר מקיום שמבוסס על הישרדות לקיום של חיים מלאים ועשירים, גם אם שונים ואחרים מאלו שקדמו לטראומה (Mark et al., 2018).
במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות, נמצאו מנבאים רבים להתפתחות צמיחה פוסט-טראומטית: מאפיינים סוציו-דמוגרפיים, משאבים הקודמים לחשיפה לאירוע הטראומטי, מאפייני החשיפה עצמה וגורמים לאחר טראומה (למשל, תסמינים פוסט-טראומטיים). כמובן, הצמיחה הינה תהליך התפתחותי, וכך מייחס חשיבות גדולה לממד הזמן ועצם תהליך עיבוד החוויה עצמו. אין המטרה של מאמר זה לסקור את כלל הגורמים התורמים להתפתחות התופעה. עם זאת, מתוך הספרות המחקרית המצטברת, ומתוך ההבנה כי צמיחה היא תהליך ולא תוצאה אוטומטית, אנו מציעים להתבונן על חמישה ״מנועי צמיחה״ פסיכולוגיים, בין-אישיים וסביבתיים רחבים, שעשויים לאפשר תנועה הדרגתית ממשבר, כאב והישרדות אל עבר משמעות, קשר, תקווה ופעולה.
חשוב להדגיש כי אין לראות במנועי הצמיחה שנציע במאמר זה מתכון, רשימת פעולות או הבטחה לתוצאה רצויה. צמיחה פוסט-טראומטית אינה מתרחשת משום שאדם ״בחר לצמוח״, אינה מתרחשת כי מפעילים ״מנוע צמיחה״ כזה או אחר וגם אינה נובעת מעצם החשיפה לטראומה. היא עשויה להתפתח, לעיתים, מתוך תהליך ממושך ולא ליניארי של תנועה בין כאב, ערעור, עיבוד, קשר, חמלה, משמעות ופעולה. היא מתפתחת באופן לא סימטרי, לא מובנה, לא מהונדס. יש בה אלכימיה רבה ולעיתים אף קסם המתרחש בין השורות, בין המילים, בין המנועים.
במובן זה, חמשת המנועים שנציג להלן אינם שלבים מחייבים או נוסחה אוניברסלית, אלא תנאים פסיכולוגיים, בין-אישיים, קהילתיים וסביבתיים שעשויים לאפשר לאדם, למשפחה או לקהילה לנוע בהדרגה ממצב שבו החיים מאורגנים בעיקר סביב הישרדות, אל אפשרות של בנייה מחודשת של משמעות, שייכות, תקווה ויכולת פעולה. הדגש הוא על תנאים, לא על תוצאה. הצמיחה לא תתרחש תמיד, לא אצל כולם, ובוודאי לא ללא כאב. אבל, וזה אבל חשוב – כאשר תנאים אלה מתקיימים, כאשר מנועי הצמיחה נעשים זמינים – הם עשויים לפתוח מרחב שבו צמיחה נעשית אפשרית.
במרכז הצמיחה הפסיכולוגית ממשבר עומד תהליך יצירת המשמעות. טראומה אינה מערערת רק את תחושת הביטחון, היא מערערת את הסיפור שבאמצעותו האדם מבין את עצמו, את האחרים ואת העולם. היא יוצרת פער בין מה שהאדם האמין בו קודם לבין מה שהאירוע הטראומטי גילה לו על החיים. מנועי הצמיחה אינם פועלים בנפרד זה מזה, אלא מסייעים בדרכים שונות לצמצם את הפער הזה: עיבוד מאפשר להבין, קשר מאפשר לשאת, תקווה מאפשרת לדמיין עתיד, חמלה מאפשרת להישאר במגע עם הכאב, ופעולה ערכית מאפשרת לתרגם משמעות מחודשת לחיים ממשיים. יחד, חמשת מנועים אלו יכולים ליצור שינוי אמיתי, בלב, בראש, בקהילה.
סקירות שיטתיות מראות כי עיבוד קוגניטיבי-רגשי מכוון הוא אחד המנועים המרכזיים של צמיחה (Henson et al., 2021). חשוב להבחין בין רומינציה חודרנית ומעגלית לבין עיבוד מכוון. במודל התיאורי-פונקציונלי של צמיחה פוסט-טראומטית, האירוע הטראומטי מדומה לאירוע ״סיסמי״, מעין רעידת אדמה פסיכולוגית, אשר מערערת את הנחות היסוד של האדם. אירוע זה מטבעו מעורר מצוקה ורומינציה חודרנית (Intrusive Rumination).
בהמשך, כאשר המצוקה מתחילה להתארגן, עשויה להתפתח חשיבה מכוונת יותר (Deliberate Rumination): ניתוח המצב החדש, חיפוש משמעות, הערכה מחודשת של החוויות שקרו (Positive re-appraisal; Prati & Pietrantoni, 2009 ) ושינוי מטרות, תהליכים שנמצאו קשורים לצמיחה פוסט-טראומטית (Allen et al., 2022). כמובן שאלו נעשים אל מול ייצוגיו של האדם את עצמו ואחרים, העולם שבו הוא חי והעתיד הצפוי לו.
לכן, בהקשר הישראלי, מרחבי עיבוד ללוחמים, לנפגעי טרור, למשפחות שכולות ולקהילות מפונות אינם יכולים להיות רק מרחבים המציעים התערבויות להפחתת סימפטומים. מרחבים אלו הם המצע לעיבוד זהותי והם תנאי בסיסי ליצירת משמעות והתחלת בניית נרטיב של צמיחה. השאלה אינה רק ״מה קרה? מה היו פרטי האירוע?״, אלא גם ״איזו אמונה נשברה?״, ״איזו מטרה נחסמה?״, ״איזו זהות התערערה?״, ו״איזו משמעות חדשה ניתן לבנות בלי להכחיש את הכאב?״.
עבור לוחמים, הדבר עשוי לכלול עיבוד של אובדן חברים, פציעה מוסרית, החלטות שהתקבלו בתנאי אי-ודאות ופער בין זהות לוחם לבין חזרה לחיי משפחה. עבור נפגעי טרור, הדבר עשוי לכלול בניית סיפור שמחזיק יחד אימה, אובדן, כעס, אהבה, שייכות וחיים שנמשכים. כלומר, לא עצם החזרה המחשבתית לאירוע היא שמקדמת צמיחה, אלא המעבר מחשיבה חודרנית, מציפה ולא נשלטת לחשיבה מעבדת ורפלקטיבית באופן פעיל על הנחות היסוד שהתערערו (Mark et al., 2018).
אחד הממצאים העקביים והמבוססים ביותר בסקירות השיטתיות והמטא אנליזות המחקריות הוא חשיבות התמיכה החברתית (Prati & Pietrantoni, 2009; Pop et al., 2025). תחום התמיכה החברתית כולל בתוכו: תפיסה שיש מאחורי האדם סביבה תומכת ובעת הצורך יוכל לקבל ממנה תמיכה, רוחב הרשתות הקהילתיות והחברתיות המקיפות את האדם, ועצם החיפוש אחר תמיכה חברתית כאסטרטגיית התמודדות עם דחק. למשל, בסקירה הצבאית של מארק ועמיתיה, תמיכה חברתית הופיעה כאחד הגורמים שנקשרו בתדירות גבוהה יותר לצמיחה בקרב אנשי צבא וותיקים (Mark et al., 2018). גם בסקירה הרחבה של הנסון ועמיתיה, תמיכה חברתית, חיפוש תמיכה ותחושת שייכות הופיעו כגורמים מתווכים או מסייעים, לא תמיד כגורמים ישירים, אלא כמשאבים המאפשרים לאנשים להשתמש בהתמודדות חיובית, לשתף רגשות, ולהחזיק תהליך של עיבוד ומשמעות לאורך זמן (Henson et al., 2021).
מכאן נובע מסר מרכזי: צמיחה פוסט-טראומטית לעולם אינה פרויקט של אדם בודד, היא מתרחשת בתוך מערכות יחסים. כאשר אדם כאוב, המבקש לעצמו מזור, מוצא עיניים טובות סביבו וידיים המכוונות לסייע לו, הוא עשוי לאפשר לעצמו חשיפה עצמית של רגשות קשים שבה הוא משתף ומאפשר פרספקטיבה נוספת לחוויות שלו. עבור לוחמים, קבוצת השווים – צוות, יחידה, חברים למילואים – יכולה לספק שפה משותפת, הכרה וחיבור (Weber et al., 2025). עבור נפגעי טרור, הקהילה יכולה להחזיר תחושת בית, רציפות ואמון. עבור ילדים ובני נוער, המשפחה, בית הספר וקבוצת השווים הם מנגנונים טבעיים ומרכזיים לשיקום תחושת הביטחון והקוהרנטיות ובניית שייכות מחודשת (Ning et al., 2023).
עם זאת, קשרים אינם תמיד מצמיחים. סקירה על טראומה מורכבת בקרב צעירים מדגישה כי תהליכים בין אישיים עשויים לעיתים גם לעכב צמיחה, במיוחד כאשר הם אינם בטוחים, מכירים או מווסתים (Rahmandani et al., 2025). לכן, קשר מצמיח אינו קשר הדורש מן האדם ״להתגבר״, ״להיות חזק״ או ״לראות את הטוב״, אלא קשר המסוגל לשאת מורכבות: גם כאב וגם תקווה, גם תפקוד וגם שבר, גם גבורה וגם פגיעות.
תקווה היא היכולת לזהות מטרות בעלות ערך, לדמיין נתיבים אפשריים אליהן, ולהרגיש מידה של סוכנות גם כאשר הדרך המקורית נחסמה. היא מנוע צמיחה משום שהיא מחברת בין השבר לבין האפשרות של עתיד. אין מדובר באופטימיות נאיבית או בסיסמה ״יהיה בסדר״, האופטימיות הריאלית היא עמדה מכוונת עתיד שכוללת תחושת ביטחון שדברים יקרו לטובה. היא מניעה את הצמיחה על ידי יצירת אנרגיה להתמודדות ישירה עם האתגרים שלפנינו. אופטימיות מנבאת יותר שימוש באסטרטגיות של התמודדות אקטיבית, שמטרתן להפחית או לנהל את הלחץ והרגש (כמו פתרון בעיות, חיפוש תמיכה, רפריימינג קוגניטיבי).
במודל יצירת המשמעות של פארק, יצירת מטרות עתידיות הן חלק מרכזי מן המשמעות הגלובלית. כאשר טראומה חוסמת מטרות יסוד כמו בית, ביטחון, שירות, תפקיד הורי, זוגיות, לימודים או קריירה, נדרש לעיתים תהליך של עדכון מטרות: ויתור על מטרות שאינן אפשריות עוד, שמירה על מטרות שנותרו בעלות ערך, ובניית מטרות חדשות שניתן לחיות לאורן (Park, 2010, 2022). מחקרים ישראליים עדכניים מחזקים היגיון זה. במחקר בקרב לוחמי מילואים ישראלים במלחמת ״חרבות ברזל״ כמו גם בקרב לוחמות לשעבר, משאבים פסיכולוגיים וביניהם תקווה נקשרו לצמיחה פוסט-טראומטית (Zerach, 2026; Zerach, In Press).
מכאן, בהקשר הישראלי בעת הנוכחית, השקעה בתקווה אינה ״עידוד״ בלבד. היא יכולה להיות יעד טיפולי, חינוכי וקהילתי: בניית מטרות קטנות, חזרה הדרגתית לפעולה, חיזוק מסוגלות עצמית, חיבור לערכים, וסיוע לזהות נתיבי התפתחות גם כאשר החיים לא יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו. נרצה לעדכן את ארגז הכלים הטיפולי שלנו, המכוון לאיתור קושי וכאב בעבר, גם לכיוון משאבי תקווה ואופטימיות לעתיד. נשאל, למשל: ״איך תוכל להתקדם לעבר המטרות שלך בעתיד?״ ו״מה התפקיד שהיית רוצה לקחת על עצמך?״. ברוח תרגול ״העצמי הטוב ביותר האפשרי״ (Carrillo et al., 2019; King, 2001), נבקש מאדם לדמיין את עצמו בעתיד (תוך בחירת מסגרת זמן ספציפית ומתאימה), נבקש לדמיין שהוא נמצא במקום טוב יותר, שבו פתר חלק מן הסוגיות שמטרידות אותו כיום. נרצה שיתאר היכן הוא נמצא, מה הוא עושה, ומה קורה בחייו. נבקש לזהות את הדברים הקריטיים שהבין או השלבים המרכזיים שעשה כדי להגיע לשם.
סקירות שונות מצביעות על כך שצמיחה קשורה לאופן שבו אדם מתמודד עם רגשות, מחשבות וזיכרונות קשים. חמלה עצמית מוגדרת כחמלה שמופנית פנימה, כלומר, פתיחות וקבלת הסבל האישי של אדם תוך כדי יכולת לחוות רגשות של אכפתיות ודאגה כלפי עצמו ללא שיפוטיות או הימנעות (Neff, 2023). חמלה עצמית מאפשרת לפגוש רגשות אשמה, בושה ופחד בלי להפוך אותם להוכחה לפגימות מוסרית או אישית. לכן, מנועי צמיחה אינם רק ״משמעות״ ו״תקווה״ במובן התיאורטי או הגבוה, אלא גם מיומנויות ויסות יומיומיות: יכולת לשאת עוררות, לזהות טריגרים, לדבר עם עצמי באופן שאינו מעניש, ולפעול בהתאם לערכים גם כאשר החרדה עדיין נוכחת. חמלה עצמית נקשרה לצמיחה פוסט-טראומטית ונראה שהיא מגבירה רגשות חיוביים, מגדילה את האפשרות לפנייה לקבלת עזרה, תוך כדי טיפוח הגמישות הפסיכולוגית (Zerach, In Press).
הדבר חשוב במיוחד עבור לוחמים ונפגעי טרור. בקרב לוחמים, אשמה ובושה עלולות לחסום עיבוד משמעותי ולהשאיר את האדם ברומינציה מכאיבה. בקרב נפגעי טרור, פחד והימנעות עלולים לצמצם בהדרגה את מרחב החיים. התערבויות המבוססות על קבלה רדיקלית, חמלה עצמית, מיינדפולנס, כתיבה רפלקטיבית מיטיבה עשויות לשמש תשתית לעיבוד משמעותי להתרחש, לא משום שהן ״מייצרות״ צמיחה באופן ישיר, אלא משום שהן מאפשרות לאדם להישאר קרוב מספיק לחוויה כדי לעבד אותה, ורחוק מספיק ממנה כדי לא להיבלע בה (Pennebaker, 1997).
לדוגמה, קבלה רדיקלית היא היכולת של האדם להתבונן בבהירות בחוויה הפנימית שלו על כל מורכבותה ולגשת אליה מתוך חמלה, ללא שיפוטיות או התנגדות, מבלי להתנגד לה או לנסות לשנותה באופן מידי. קבלה רדיקלית מאפשרת לאדם לשוב אל השורש שלו. בראך (Brach, 2004) מציעה כי תרגול של קבלה רדיקלית מאפשר לאדם להשתחרר מהרגלים של ביקורת עצמית ולחיות את הרגע הנוכחי מתוך נוכחות מלאה וקבלה כנה. במובן היישומי, חמלה עצמית וקבלה רדיקלית אינן מסתכמות בעמדה רגשית כללית, אלא מתורגמות ליכולת לדבר אל העצמי הכואב בשפה רגישה ולא שיפוטית. במקום שהכאב יהפוך להוכחה לחולשה, כישלון או פגימות, אנחנו לומדים לפגוש אותו כחלק ממה שאנושי, כחלק מהחיים. קריסטין נף מציעה תרגול קצר המחזיק את שלושת מרכיבי החמלה העצמית (תשומת לב קשובה, אנושיות משותפת וגישה מיטיבה כלפי העצמי) ומאפשר לאדם לומר לעצמו במצבי משבר: זהו רגע של סבל. סבל הוא חלק מהחיים האנושיים. מי ייתן ואוכל להתייחס לעצמי בטוב ובחמלה ברגע הזה (Neff & Germer, 2013).
בעוד חמלה עצמית וקבלה רדיקלית מתבססות על הישענות מיטיבה ומקבלת של האדם על עצמו, הספרות מצביעה על מרכזיות ההישענות על רוחניות ודתיות. מחקרי סקירה ומטא-אנליזות באירועי עקירה, טראומה לאומית, פליטות ואסון קולקטיבי מצביעים על היבטים שונים של רוחניות ודתיות כמרכיבים משמעותיים בתהליך הצמיחה הפוסט-טראומטית. מחויבות דתית מתייחסת למידת המרכזיות של הדת בחיי האדם: עד כמה האדם מזדהה עם אמונתו, מקיים פרקטיקות דתיות, משתייך לקהילה דתית, ומארגן את חייו סביב ערכים דתיים (Sultani et al., 2024). רוחניות מתייחסת לחיפוש אחר הקדוש, הנשגב, משמעות, מטרה, קשר והתעלות. הנקודה החשובה היא שרוחניות פועלת כאן לא רק כאמונה דתית, אלא כמסגרת שמאפשרת הבניית משמעות, המשכיות זהותית, תקווה, פרשנות מוסרית ותחושת שייכות לקהילה או למסורת (Mark et al., 2018).
אסטרטגיית התמודדות דתית אינה שואלת רק ״עד כמה אתה דתי?״ אלא: כיצד אתה משתמש בדת כדי להתמודד עם האירוע הספציפי? כאשר מדובר בהתמודדות דתית חיובית, כלומר דת כמשאב של משמעות, תקווה, תמיכה וארגון מחדש, בניגוד לדת כמקור לאשמה, עונש או נטישה (Prati, & Pietrantoni, 2009; Pop et al., 2023). נראה כי המכנה המשותף ביניהם הוא יצירת מערכת משמעות מקודשת, שבאמצעותה האדם יכול לפרש מחדש את הסבל, לשמר תקווה, להישען על משאבים קהילתיים וסימבוליים, ולבנות זהות מחודשת לאחר הטראומה.
גמישות פסיכולוגית מאפשרת לאדם להישאר במגע עם כאב מבלי שכל חייו יתארגנו סביב הימנעות ממנו. צמיחה אינה מתרחשת רק במחשבה. היא מתייצבת כאשר משמעות מתורגמת לפעולה מקדמת המתיישבת עם ערכיו של אדם. מחקרים שונים מצביעים על שימוש באסטרטגיות התמודדות מבוססות פעולה (תכנון, יצירת יעדים מחודשים) אשר נקשרו להגברת צמיחה פוסט-טראומטית (Eissenstat et al., 2024). רפריימינג חיובי, התמודדות ממוקדת-בעיה, חיפוש דרכי פעולה חדשות ופנייה יזומה למשאבים אינם זהים זה לזה, אך כולם מבטאים מעבר מעמדה פסיבית או נמנעת לעמדה אקטיבית של עיבוד, ארגון מחדש ובניית משמעות.
הובפול ועמיתיו מדגישים כי צמיחה פוסט-טראומטית אינה יכולה להיוותר ברמה הקוגניטיבית בלבד, אלא נדרשת לקבל ביטוי התנהגותי ומעשי. לפי מודל זה, תפיסה סובייקטיבית של צמיחה שאינה מתורגמת לפעולה עלולה להיות לא יציבה ואף להיקשר למצוקה נפשית מוגברת. לעומת זאת, כאשר תחושת הצמיחה מגובה בשינויים התנהגותיים מתמשכים, כגון בחירות חיים חדשות (למשל שינוי קריירה), מעורבות משמעותית (למשל התנדבות), שינוי בדפוסי פעולה או מימוש ערכים (למשל הקמת עמותה הרלוונטית לחוויה הטראומטית), היא עשויה לתרום להפחתה עתידית במצוקה ולבסס צמיחה ממשית יותר (Hobfoll et al., 2007).
בשנים האחרונות גם עולה המשמעות של חיפוש פעולה משמעותית וערכית לאדם, כאשר הוא נעשה בתוך מרחבים טבעיים. לדוגמה, במחקר בקרב לוחמי מילואים במלחמת חרבות ברזל, משאבים סביבתיים וחברתיים, כמו תמיכת יחידה וקשר עם הטבע, נקשרו לצמיחה, לצד תקווה ומשמעות. ממצא זה מחזק את הטענה ששיקום וצמיחה אינם מתרחשים רק בחדר הטיפול. הם מתרחשים גם ביחידה, בקהילה, בטבע, במקומות עבודה, בבתי ספר, במערכות רווחה, ובמסגרות אקולוגיות המאפשרות לאדם לחזור בהדרגה לעולם של תפקידים, קשרים ומשימות (Zerach, In Press). לכן, ״מנועי צמיחה״ ברמה הלאומית אינם רק טיפולים פרטניים. הם כוללים גם קבוצות עמיתים ללוחמים, תוכניות שיקום קהילתיות לנפגעי טרור, חיזוק משפחות, תמיכה בילדים ובמערכות חינוך, מרחבי טבע ושיקום גופני, עידוד התנדבות ועשייה פרו-חברתית, ומדיניות תעסוקתית שמאפשרת חזרה הדרגתית לחיים. קירבה רגשית למרחבים ירוקים וכחולים, ושהייה במקצב הטבעי של הטבע המשתנה הם חלק מסביבה מאפשרת קידום תהליכי צמיחה.
לאחר הצגת חמשת המנועים, ניתן לחזור שוב אל המנגנון התאורטי שמסביר מדוע עיבוד רגשי, תמיכה חברתית, תקווה, חמלה עצמית ופעולה ערכית עשויים לתמוך בצמיחה הוא תהליך יצירת המשמעות. לפי המודל האינטגרטיבי של קריסטל פארק, לאדם יש מערכת של משמעות גלובלית: אמונות יסוד על העולם, העצמי והאחרים, ערכים, מטרות ותחושת משמעות כללית בחיים. לצדה משמעות מצבית, כלומר האופן שבו הוא מפרש אירוע מסוים ואת השלכותיו. כאשר אירוע טראומטי נתפס כבלתי צפוי, בלתי נשלט, בלתי הוגן ובעל השלכות הרסניות על העתיד, הוא עלול ליצור פער עמוק בין משמעות האירוע הספציפי לבין מערכת המשמעות הגלובלית של האדם. פער זה הוא מקור מרכזי למצוקה, והוא מניע את האדם לנסות ״לייצר משמעות״: לעבד את האירוע, לפרש אותו מחדש, לעדכן אמונות ומטרות, ולבנות מחדש תחושת קוהרנטיות (Park, 2022; Park & Annunziato, 2025).
הטראומה אינה שואלת רק ״איך נרגעים?״. היא שואלת: ״האם העולם בטוח?״, ״האם אפשר לסמוך על אנשים?״, ״האם אני עדיין אותו אדם?״, ״האם נכשלתי?״, ״מה נשאר חשוב?״, ״מה ניתן לבנות עכשיו?״. פארק מדגישה כי יצירת משמעות יכולה להתרחש באמצעות שינוי הפרשנות של האירוע עצמו, למשל הערכה מחודשת, קבלה או זיהוי היבטים של למידה: "אני בר מזל ששרדתי". במצבים טראומטיים קשים יותר היא עשויה לדרוש גם שינוי עמוק יותר במערכת המשמעות הגלובלית: שינוי באמונות על העולם, במטרות החיים או בזהות האישית (Park, 2022). למשל, בניית אמונות גלובליות חיוביות אך יותר ריאליסטיות: שינוי תפיסת השליטה ("החיים כל הזמן יכולים להתהפך והם אינם צפויים"), תמורות רוחניות ("אמונה באלוהים עשויה להכיל גם סבל") או פיתוח יעדי חיים חדשים ("הבנתי שאקדיש את חיי להגנה על נפגעים אחרים").
הבחנה חשובה נוספת היא בין חיפוש משמעות לבין מציאת משמעות. במחקר אורך לאומי שנערך לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר נמצא כי חיפוש משמעות חודשיים לאחר האירוע ניבא יותר תסמיני דחק פוסט-טראומטי בשנתיים שלאחר מכן, ואילו מציאת משמעות ניבאה פחות תסמינים, גם לאחר בקרה על בריאות נפשית קודמת, חשיפה לאירוע ותגובה חריפה ראשונית (Updegraff et al., 2008). ממצא זה רלוונטי מאוד לחברה הישראלית. לאחר טראומה קולקטיבית, אנשים וחברות מחפשים הסברים: איך זה קרה, מי אחראי, מה זה אומר על המדינה, על הצבא, על הבית, על העתיד. חיפוש כזה עשוי להיות הכרחי, אך הוא גם עלול להיות ביטוי לכך שהשבר עדיין פתוח. מציאת משמעות אינה מציאת ״סיבה טובה״ לאירוע, ובוודאי שאינה הצדקה שלו. משמעות בריאה עשויה להיות צנועה יותר: ״העולם פחות בטוח מכפי שחשבתי, אך עדיין יש אנשים שאפשר לסמוך עליהם״, ״איבדתי דבר שאי אפשר להשיב, אך יש ערכים שאני מבקש להמשיך לחיות לאורם״, ״אינני אותו אדם, אך אני יכול לבנות זהות חדשה״.
הסקירות והמטא-אנליזות המחקריות אינן מציעות מתכון פשוט לצמיחה. למעשה, הן אינן יכולות אפילו להציע מתכון כזה. פשוט כי אין כזה. עם זאת, הידע המדעי והקליני, יחד עם הניסיון המצטבר בישראל של 2026 והכתיבה הרחבה על הנושא, מאפשרים לנסח עמדה רגישה, זהירה ומאפשרת, כזו שיכולה לעזור לאנשים למצוא את השביל האישי שלהם במסע בין משבר לצמיחה – עמדה שיכולה לסייע לקהילות למצוא את הקול הפנימי, את התנאים המאפשרים, ואת המנהיגות שתוכל לסייע לקהילה לצעוד צעדים ראשונים במסע הארוך להתחדשות ולמידה, לתנועה וצמיחה (לוי בלז ושובל צוקרמן, 2025).
מתוך עמדה זו ניתן לנסח כמה מסקנות מרכזיות מן הספרות:
1. דיווחים על צמיחה פוסט-טראומטית מופיעים במגוון אוכלוסיות טראומה, כולל אנשי צבא, נפגעי מחלות, אסונות, אלימות וטראומה מורכבת, אך הדיווחים הטרוגניים מאוד ותלויים בהקשר, בזמן ובמדידה (Wu et al., 2019; Mark et al., 2018; Rahmandani et al., 2025; Zerach, 2026).
2. צמיחה אינה היעדר מצוקה. היא עשויה להתקיים לצד תסמינים פוסט-טראומטיים, דיכאון, חרדה, כאב, ואשמה, לכן אין להשתמש בה כמדד לכך שהאדם ״החלים״ או שאינו זקוק לעזרה (Henson et al., 2021; Rahmandani et al., 2025).
3. הממצאים החוזרים מצביעים על כמה מנועים שניתנים לטיפוח: עיבוד קוגניטיבי-רגשי, תמיכה חברתית, שייכות, רוחניות או משמעות קיומית, מציאת תקווה, הערכה מחודשת, גמישות וקבלה בהתמודדות ופעולה ערכית. גורמים אלו מופיעים שוב ושוב בסקירות על אוכלוסיות כלליות, אנשי צבא, מגיבים ראשונים, נפגעי טראומה מורכבת ומשברים קולקטיביים (Henson et al., 2021; Mark et al., 2018; Bovero et al., 2024).
4. נראה כי המנגנון התאורטי שמחבר בין כל הגורמים הללו הוא יצירת משמעות מחודשת לאחר האירוע הטראומטי. טראומה יוצרת פער בין אמונות, מטרות וזהות קודמות לבין משמעות האירוע כפי שהוא נחווה. מנועי הצמיחה הם אותם תהליכים שמאפשרים לצמצם את הפער הזה: לעבד, לפרש מחדש, לעדכן מטרות, לבנות נרטיב, להחזיר תחושת קוהרנטיות, ולתרגם משמעות לפעולה (Park, 2010, 2022).
5. טראומה קולקטיבית מערערת לא רק אנשים יחידים אלא גם הנחות יסוד ציבוריות על ביטחון, בית, מדינה ועתיד. השבת האמון במוסדות המדינה ובכנות הכוונות של מנהיגיה, עשויה לסייע להתחיל גם תהליך פנימי של תיקון ובדיקה של התנאים שבהם נוכל להיוולד שוב מחדש.
גם כאשר הספרות מאפשרת לזהות תנאים כלליים התומכים בצמיחה, הדרך עצמה נותרת תמיד איטית, אישית ולעיתים אפילו אידיוסינקרטית מאוד. במסורות שמאניות וילידיות שונות טראומה מתוארת לעיתים כדימוי של ״התנפצות של חלקיקי הנשמה״. אם נשתמש בדימוי זה בזהירות, הרי שהחיבור המחודש של אותם חלקים לעולם אינו יכול להיות אחיד או מוכתב מבחוץ. ישנן תיאוריות רבות על צמיחה, אולם כמו במשפט האלמותי של ז׳אן-מרטן שרקו לפרויד וחבריו (בתקופה בה הראה שרקו כי דרך היפנוזה הוא מצליח לייצר תסמינים היסטריים במטופלים): ״תיאוריה זה דבר יפה, אבל אין בכוחה למנוע מן הדברים להתרחש״. כל אדם, משפחה וקהילה יימצאו בסופו של דבר את האופן הספציפי שבו חלקי החיים, הזהות, הקשר והמשמעות יכולים להתחבר מחדש. במובן זה, מנועי הצמיחה אינם מסמנים נתיב אחד נכון, אלא תנאים המאפשרים לכל אחד למצוא, בקצב שלו ובשפתו, בתרבות ובאופן הפגיעה שחווה, את הדרך שבה מה שנשבר יוכל אולי להתחבר מחדש, ומשם גם לצמוח.
מכאן נובעת גם מסקנה ציבורית רחבה. המשגת משאבים פסיכולוגיים וחברתיים כ״מנועי צמיחה״ גם מחייבת מעבר מתפיסה אינדיבידואלית של צמיחה לאחר משבר לתפיסה אקולוגית ומוסדית. בדומה לעולם הכלכלי שבו מנועי צמיחה נשענים על תשתיות מדינה, השקעה ציבורית, ומוסדות מתפקדים כך גם צמיחה פסיכולוגית לאחר טראומה קולקטיבית אינה תוצר של מאמצי הפרט בלבד. היא מתהווה בתוך מערכות חברתיות המספקות ביטחון, הכרה, נגישות למשאבים, קשרים קהילתיים, ואופק עתידי. מכאן נובעת אחריותם של מוסדות המדינה, הממשלה וארגונים גדולים ליצור את התנאים שבתוכם יכולים מנועי צמיחה אלה להתעורר להשתמר ולהתפתח. מנועים אלה דורשים תשתית הפעלה, תחזוקה ולמידה מתמשכת ועליהם להיות מותאמים להקשר, נגישים לקבוצות שונות, מחוברים למערכות תמיכה רחבות, ומלווים בבחינה ביקורתית של תרומתם לרווחה לתפקוד ולתחושת משמעות. במובן זה הצמיחה אינה תוצאה ישירה של המשבר עצמו אלא תוצאה של תנאים המאפשרים למשאבים אישיים בין-אישיים ומערכתיים לפעול יחד לאורך זמן.
אם נחזור ונשתמש במטאפורה הכלכלית, חברה לאחר מלחמה אינה יכולה להסתפק בשיקום נזקים בלבד ועליה להשקיע במנועי צמיחה. אך בנפש, בניגוד לכלכלה, צמיחה אינה יעד שניתן להכתיב מלמעלה. לא ניתן לדרוש מלוחם, מנפגעת טרור, מילד מפונה או מהורה שכול ״לצמוח״. אפשר רק ליצור תנאים שבהם צמיחה תהיה אפשרית.
בפרפרזה על ויניקוט, הסביבה: הקהילה, החברה, אנשי הטיפול וכולנו, היא שמאפשרת את התנאים שבהם העצמי שנפגע עשוי להתארגן מחדש, להתוות כיוון מחודש ואולי גם לצמוח. לכן, מנועי הצמיחה של חברה לאחר מלחמה אינם רק כוחות נפשיים המצויים בתוך הפרט, אלא גם תנאים שהחברה בוחרת ליצור סביבו: ביטחון, הכרה, טיפול, שייכות, מרחבי עיבוד, תקווה מציאותית, חזרה הדרגתית לפעולה ותמיכה במערכות משפחתיות וקהילתיות.
חברה שאינה כופה על הנפגעים שלה סיפור של צמיחה, אלא מעניקה להם תנאים להחזיק כאב, למצוא משמעות ולחזור בהדרגה לעולם, היא חברה שמאפשרת לצמיחה להתרחש כאשר היא יכולה להתרחש. לא תמיד, לא מיד, לא אצל כולם, ולא ללא כאב גדול – אך לעיתים, מתוך התנאים הללו, מה שנשבר יכול להתחבר מחדש, ומתוך החיבור הזה עשויה להתחיל תנועה, למידה, התפתחות. וגם צמיחה.
פרופ' גדי זרח – פסיכולוג קליני מומחה ופרופ' מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל. מוביל את המעבדה לחקר החוסן הנפשי. חוקר, מטפל, יועץ ומרצה בתחומי הטראומה הנפשית, ההפרעה הפוסט-טראומטית והמנגנונים הפסיכולוגיים שאותם אפשר לטפח על מנת לקדם ביטויים של חוסן נפשי וצמיחה פוסט-טראומטית. בשנה האחרונה, עת מלחמת "חרבות ברזל", הוציא לאור את ספר הילדים "אבא פוסטמטי"- ספר לילדים שמרגישים שאבא (או אמא) חזרו קצת אחרת מהמלחמה.
פרופ׳ יוסי לוי בלז – פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי וחבר סגל בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. חבר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ויועץ בכיר של התוכנית הלאומית למניעת התאבדות, אגף השיקום, משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ועמותות. ממקימי ומובילי התוכנית לפסיכותרפיה "אלומות-ידע, יצירה ומנהיגות" מבית הכללית. פרסם למעלה מ-160 מאמרים מדעיים וארבעה ספרים, ביניהם הספר החדש: "אחרי כל המדבר הזה – על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר".
לוי-בלז, י' ושובל צוקרמן, י' (2025). אחרי כל המדבר הזה: על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר. הקיבוץ המאוחד
Allen, N., Hevey, D., Cogley, C., & O'Keeffe, F. (2022). A meta-analysis of the association between event-related rumination and posttraumatic growth: The Event-Related Rumination Inventory and the Posttraumatic Growth Inventory. Journal of Traumatic Stress. 35(6), 1575-1585 https://doi.org/10.1002/jts.22875
American Psychological Association. (2018). Resilience. In APA dictionary of psychology. https://dictionary.apa.org/resilience
Boals, A. (2023). Illusory posttraumatic growth is common, but genuine posttraumatic growth is rare: A critical review and suggestions for a path forward. Clinical Psychology Review, 103, 102301. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2023.102301
Bovero, A., Balzani, S., Tormen, G., Malandrone, F., & Carletto, S. (2024). Factors associated with post-traumatic growth during the COVID-19 pandemic: A systematic review. Journal of Clinical Medicine, 13, Article 95
Brach, T. (2004). Radical Acceptance: Embracing Your Life With the Heart of a Buddha.Bantam
Carrillo, A., Rubio-Aparicio, M., Molinari, G., Enrique, Á., Sánchez-Meca, J., & Baños, R. M. (2019). Effects of the best possible self intervention: A systematic review and meta-analysis. PloS one, 14(9), e0222386
Eissenstat, S. J., Kim, S., & Kim, B. (2024). A meta-study of posttraumatic growth and coping strategies. Psychological Reports, 127(4), 1588-1612
Galatzer-Levy, I. R., Huang, S. H., & Bonanno, G. A. (2018). Trajectories of resilience and dysfunction following potential trauma: A review and statistical evaluation. Clinical Psychology Review, 63, 41-55
Hasson‐Ohayon, I., & Horesh, D. (2024). A unique combination of horror and longing: Traumatic grief in post–October 7, 2023, Israel. Journal of Traumatic Stress, 37(2), 348-351
Henson, C., Truchot, D., & Canevello, A. (2021). What promotes post traumatic growth? A systematic review. European Journal of Trauma & Dissociation, 5, Article 100195
Hobfoll, S. E., Hall, B. J., Canetti-Nisim, D., Galea, S., Johnson, R. J., & Palmieri, P. A. (2007). Refining our Understanding of Traumatic Growth in the Face of Terrorism: Moving from Meaning Cognitions to Doing what is Meaningful. Applied Psychology, 56(3), 345–366. https://doi.org/10.1111/j.1464-0597.2007.00292.x
King, L. A. (2001). The health benefits of writing about life goals. Personality and Social Psychology Bulletin, 27(7), 798-807
Levi-Belz, Y., Groweiss, Y., Amsalem, D., Blank, C., Shachar-Lavie, I., & Neria, Y. (2026). Alone in the aftermath: A nationwide prospective study on the role of loneliness in depression-driven suicidal ideation following the October 7, 2023, terrorist attack. Psychiatry Research, 359, 117031. https://doi.org/10.1016/j.psychres.2026.117031
Mark, K. M., Stevelink, S. A. M., Choi, J., & Fear, N. T. (2018). Post-traumatic growth in the military: A systematic review. Occupational and Environmental Medicine, 75, 904–915
Neff, K. D. (2023). Self-compassion: Theory, method, research, and intervention. Annual Review of Psychology, 74(1), 193-218
Neff, K. D., & Germer, C. K. (2013). A pilot study and randomized controlled trial of the mindful self‐compassion program. Journal of Clinical Psychology, 69(1), 28-44
Neria, Y., Markowitz, J. C., Amsalem, D., Levi-Belz, Y., Roe, D., Lurie, I., Bitan, D. T., Wainberg, M. L., & Mendlovic, S. (2025). Israeli mental health in the aftermath of the October 7 terrorist attack: Risks, challenges, and recommendations. Israel Journal of Health Policy Research, 14(1), 25. https://doi.org/10.1186/s13584-025-00682-8
Ning, J., Tang, X., Shi, H., Yao, D., Zhao, Z., & Li, J. (2023). Social support and posttraumatic growth: A meta-analysis. Journal of Affective Disorders, 320, 117–132. https://doi.org/10.1016/j.jad.2022.09.114
Park, C. L. (2010). Making sense of the meaning literature: An integrative review of meaning making and its effects on adjustment to stressful life events. Psychological Bulletin, 136(2), 257–301
Park, C. L. (2022). Meaning making following trauma. Frontiers in Psychology, 13, Article 844891
Park, C. L., & Annunziato, L. M. (2025). A meaning-making perspective on resilience. The Routledge International Handbook of Psychosocial Resilience, 184-198. Routledge
Pennebaker, J. W. (1997). Writing about emotional experiences as a therapeutic process. Psychological Science, 8(3), 162-166
Pop, V., Williamson, C., Khan, R., Leightley, D., Fear, N. T., & Dyball, D. (2025). Post-traumatic growth in refugees and internally displaced persons worldwide: Systematic review and meta-analysis. European Journal of Psychotraumatology, 16(1), 2500885. https://doi.org/10.1080/20008066.2025.2500885
Prati, G., & Pietrantoni, L. (2009). Optimism, social support, and coping strategies as factors contributing to posttraumatic growth: A meta-analysis. Journal of Loss and Trauma, 14(5), 364–388. https://doi.org/10.1080/15325020902724271
Rahmandani, A., Subandi, M. A., & Utami, M. S. (2025). Is growth possible in emerging adults exposed to complex trauma? A systematic review and meta-analyses. Emerging Adulthood, 13(1), 185–213
Sultani, G., Heinsch, M., Wilson, J., Pallas, P., Tickner, C., & Kay-Lambkin, F. (2024) .“Now I have dreams in place of the nightmares”: An updated systematic review of post-traumatic growth among refugee populations. Trauma, Violence, & Abuse, 25(1), 593–607. https://doi.org/10.1177/15248380231163641
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The posttraumatic growth inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–471. https://doi.org/10.1007/bf02103658
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18. https://doi.org/10.1207/s15327965pli1501_01
Updegraff, J. A., Silver, R. C., & Holman, E. A. (2008). Searching for and finding meaning in collective trauma: Results from a national longitudinal study of the 9/11 terrorist attacks. Journal of Personality and Social Psychology, 95(3), 709–722
Weber, M. C., Hanson, S. K., Hampton, B. N., Ray, T. N., Kitchens, R., Griffin, B. J., Tobey-Moore, L., Tong, L., Fischer, E. P., Hamby, S., Cucciare, M. A., Hundt, N., & Pyne, J. M. (2025). A Scoping Review of Protective Factors That Contribute to Posttraumatic Wellbeing for Trauma-Exposed Military Service Members and Veterans. Trauma, Violence, & Abuse, 26, 235 - 250. https://doi.org/10.1177/15248380241309385
Wu, X., Kaminga, A. C., Dai, W., Deng, J., Wang, Z., Pan, X., & Liu, A. (2019). The prevalence of moderate-to-high posttraumatic growth: A systematic review and meta-analysis. Journal of Affective Disorders, 243, 408–415
Zerach, G. (2026). From Trauma to Transformation: How Potentially Traumatic Military Experiences, PTSD Symptoms, and Psychological Strengths Shape Posttraumatic Growth in Israeli Female Veterans. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. https://doi.org/10.1037/tra0002133
Zerach, G. (In Press). The Contribution of Potentially Traumatic Military Experiences, Depression, Anxiety, and PTSD Symptoms, and Psychological Strengths to Posttraumatic Growth in The Israel-Hamas War Among Reserve Veterans. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy
Zerach, G., Solomon, Z., & Cohen, A., Ein-Dor, T. (2013). PTSD, resilience, and post-traumatic growth among ex-prisoners of war and combat veterans. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 50(2), 91-99
