עירון מלמוד גנני
המושב החמישי בסימפוזיון המקוון של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), בהנחייתה של ד"ר ניטו סארין, עסק בהעמקת והמחשת החשיבה על "האויב מבפנים ומבחוץ" באמצעות וינייטות קליניות. 3 דוברים, מאיטליה, ישראל וארצות הברית, הציגו את ההשפעה של טראומה חברתית, ובאופן ספציפי יותר, ההשפעות של Covid-19 וגורמים סוציו-פוליטיים ותרבותיים אחרים, והיישום לפסיכואנליזה עכשווית.
כריסטינה בונוצ'י היא פסיכואנליטיקאית מטעם האגודה האיטלקית לפסיכואנליזה (IPA), חברת פקולטה ב-ISIPSE, מטפלת בקליניקה פרטית ועוסקת בקשר בין פסיכואנליזה לספרות.
כריסטינה בונוצ'י פתחה את הרצאתה בהתייחסות לכותרת שבחרה, הלקוחה מהבית הסוגר את הקנטו הראשון של 'התופת' של דנטה, אך עם שינוי קל – בונוצ'י הוסיפה את המילה 'אולי'. ה'אולי' הגיע מתוך המצב העולמי השורר בעת הכתיבה, מגפת הקורונה המשתוללת, ומתוכו גם האתגר הגדול העומד בפני פסיכואנליטיקאים: לטפל במטופלים כאשר הם חווים את אותו הפחד כמותם.
וירוס, מהמילה הלטינית "רעל", הוא ישות היכולה להדביק צורות חיים אחרות ואשר משכפלת את עצמה רק בתוך תאים של אורגניזמים. אך לא רק וירוסים טפילים תוך תאיים משתכפלים בתוך תאי המארח, הזכירה בונוצ'י. וירוסים דומים אחרים ובעלי פוטנציאל הרסני משתכפלים, אם לא בתאים, אז בהחלט באלמנט הבסיסי של האישיות האנושית - השפה והדיבור.
בונוצ'י התייחסה לתחושת אי-הוודאות אשר מצאה את דרכה לתקשורת מכל הסוגים בתקופה זו. פגישות נערכו באופן מקוון, וכל יוזמה לוותה בתחושה של חוסר וודאות, מתוך הקושי לראות את עצמנו בעתיד (היא הוסיפה כי דנטה, אשר השנה צוינו 700 שנה למותו, היה משתמש במילה המעבירה את התמצית של חוסר היכולת הזו לחוש את עצמנו בעתיד: infuturarsi. באנגלית זה ישמע משהו כמו ‘to enfuture oneself’). אותו חוסר וודאות גרם גם לאי-הבנות וניכור, למשל היא הזכירה את צרות העין כלפי אלו שקיבלו גישה למנת החיסון הראשונה, או על מתנגדי החיסונים, המפחדים מקונספירציה. נראה שבתקופה זו לא ברור על מי אפשר לסמוך, אם בכלל.
יובל נח הררי טען כי כל הסדר העולמי והתחומים הנגזרים ממנו (כלכלי, פוליטי, מדעי החברה, עזרה הומינטרית, תגובה למשבר האקלים ועוד) הם מבנים מדומיינים, מיתוסים העומדים על שיתוף ומיוצרים מתוך האמון שלנו בעתיד. בונוצ'י טענה שאמון זה "נלקח" מאיתנו בחסות הקורונה, אשר הביאה לקידמת הבמה את הלא צפוי והבלתי רגיל. במובן הזה, גם מגיפת הקורונה נראית כמבנה מדומיין קולקטיבי בו פעלו תחומים שונים של ידע ובורות, בעלי המטרה לארגן את החומר הכאוטי של הפחדים שלנו.
פרויד הסביר שהמופלא והלא רגיל (uncanny) הוא סוג האימה הקשורה למה שהיה מוכר לנו במשך שנים רבות; מה שמוכר, ופתאום הופך לזר. רגע אחד אתה מרגיש שייך ואז פתאום אתה לא שייך יותר. היא שאלה, מה קורה אם האמון נשבר? מה קורה אם מה שהיה מוכר עד לפני רגע הופך להיות זר וחיצוני פתאום? פרויד הציע שככל שאדם מסתגל יותר לעולם מסביבו, כך הוא יחווה פחות דברים או אירועים כמופלאים או מוזרים. איך אנחנו עוזרים לעצמנו ולמטופלים שלנו למצוא כיוון?
בונוצ'י למדה בעבודתה הקלינית כי לעיתים קרובות ניתן למצוא משאבים בפרטים הקטנים. פליטת פה תמימה, כאשר מתורגמת מחדש באמצעות פרשנות, עשויה לגלות את הנוכחות של אויב פנימי היכול להוביל אותנו לרסיסים המרכיבים טראומה, שהם, כמו שהציע קלווינו, מחפשים מילים כדי להיות מבוטאים. הטראומה של הזר בתוכנו מוסוות לעיתים קרובות כתחושה של שייכות או צורך בצייתנות המרגיעה פחדים. בוינייטה הקלינית שהציגה, בונוצ'י ביקשה לספר על ויולה וה'פרטים הקטנים' שלה: שתי פליטות פה שעשו את כל ההבדל.
ויולה, בת 24, הגיעה לטיפול לפני כשנה וחצי, משוכנעת שאינה יכולה להתמודד עם מערכות יחסים או לקבל החלטות בעצמה. היא רצתה ללמוד פסיכולוגיה אבל אביה התנגד, והיא נרשמה ללימודי סיעוד במקום. היתה לה מערכת יחסים שהסתיימה בפרידה שהצד השני יזם. בזמן הפניה היה לה חבר חדש, אך הם עדיין לא מימשו את היחסים. למעשה, ויולה בתולה, כמו שהיתה אמא שלה עד שהתחתנה, אמא המזכירה לה שוב ושוב שהיא עדיין לא מוכנה. ויולה תיארה את אמא שלה כנורמטיבית מאוד, אבל תמיד דומעת וחרדה. יש לה חוקים שונים, ביניהם החוק שאסור לסמוך על אף אחד, ושתמיד צריך לדעת להסתדר לבד, מקסימום בעזרת ההורים.
עבור אמא של ויולה, מגפת הקורונה היוותה חיזוק נוסף לאמונה הזו. היא התאמצה למנוע מילדיה לצאת החוצה, אפילו כאשר אין סגר; טענה שאנשים חולים ולא אומרים זאת. היא אימצה בלי להיות מודעת לכך את המיתוס החדש וכל מה שהוא הביא, מזהמת ומשפיעה על התודעה והאישיות של ביתה אפילו לפני שהוירוס נכנס לה לגוף. לדידה של בונוצ'י, המיתוס נתן לגיטימציה לצורך של האם להיות מרוחקת ולמשאלה שלה להעביר את זה לבנות שלה, ויצר אשליה של אינטימיות אשר הפכה לעיסוק מוגזם.
ο חיים ביושרה ובאחדות למול כוחות מפלגים: מושב 1 מכנס IARPP
ο קונפליקט חברתי-תרבותי בראי תהליכים קבוצתיים: מושב 3 מכנס IARPP
ο מדינות שונות - הקשרים שונים: מושב 4 מכנס IARPP
בפגישות, ויולה הציגה עמדה ברורה שאין לה את היכולת להחזיק שיחה. בונוצ'י תיארה כי החודשים הראשונים אופיינו בבלבול רב מצד ויולה, אמירות חוזרות של "אני לא יודעת", בכי, והתנצלות על כך בלי סוף. באחת הפגישות אמרה "אני לא יודעת מה קורה לי. מתי ששיחה נכנסת יותר לעומק, אני שמה קיר. זה כאילו שאני לא יכולה להתמודד עם מערכת יחסים קרובה יותר. אני לא נותנת לאנשים להכיר אותי בגלל שאני מפחדת להיות משעממת, לשעמם אותם. אני חושבת שאני עוברת כלא מעניינות". בונוצ'י תיארה כי נדהמה מהכשל הלשוני שלה, מהפיכת היחיד לרבים, ותהתה מה הרגשות האמיתיים העומדים מאחוריו, אך לא הגיבה. ויולה המשיכה ואמרה, "אנשים אחרים פשוט לא רואים אותי".
בונוצ'י טענה שפליטות פה קשורות למצב בו אדם חושב שלא רואים אותו, ובתגובה נסוג לחלוטין לתוך עצמו ולא יכול, בעקבות זאת, למצוא עניין באחרים. בהמשך לכך, המילים "אני חושבת שאני לא מעניינות" מבטא את חוסר העניין אשר נכפה על ויולה באופן לא מודע, ומיקם אנשים אחרים כזרים עבורה, כמעט אויבים. בונוצ'י עצמה הרגישה חסרת אונים ונרגזת אל מול הבכי של ויולה, מרגישה כי אינה מסוגלת להיטמע באופן אמפתי בסבל שלה.
בונוצ'י התייחסה לעימות עם מגבלות אישיות המהווה חלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית, אשר עבורה מתבטא לעיתים ברגשות קשים לעיבוד אל מול ביטוי מסוים של כאב, שהוא שילוב של חוסר יכולת, קורבנות וחוסר אונים. עם זאת, לא יכלה להתעלם מכך שחיבבה את ויולה, וכי יש בה משהו מעורר חיבה. היא מצאה את עצמה עסוקה בתחושת המוכרות והדמיון ביניהן. למשל, התספורת של ויולה הזכירה לה את של עצמה בתור ילדה, תספורת שאמא שלה כפתה עליה. כתוצאה מכל זה, בונוצ'י תיארה שהבינה שעליה להיות זהירה כדי להימנע מחיבור היפותטי או ברית מסוכנת ביניהן היקשה על המשך הטיפול.
פגישה נוספת סיפקה כשל לשוני נוסף. ויולה רצתה לספר משהו שלא יכלה לספר בפעם הקודמת, היות ולא היתה לבד בבית וחששה שישמעו אותה (הפגישות נערכו בזום). היא סיפרה על התפרצות אלימה של אחותה הצעירה, לאחר שחבריה לא קנו לה מתנה ליום הולדת, ובתגובה לאכזבה שלה ויולה ואביה עימתו אותה עם בחירת החברים שלה. כתוצאה מכך, אחותה התפרצה עליהם ויצאה עם חבריה, אך מאוחר בלילה התקשרו חבריה הביתה, ואמרו לאימה שאחותה שתתה יותר מדי, איבדה שליטה, ואיימה שתדקור את כולם סביבה. ואז אמרה ויולה, "אז אבא שלי התלבש ובא להביא אותה".
בשלב זה בונוצ'י עצרה אותה, והפנתה את תשומת ליבה למילים. היא ציינה בפניה שאמרה הוא "בא להביא אותה", במקום יצא להביא אותה. היא שאלה אותה "על מי את מדברת, ויולה? של מי הכעס הזה? של אחותך או שלך?". בונוצ'י הוסיפה כי הצליחה להגיד לאחותה שחבריה מתייחסים אליה רע, אבל לא מעזה להגיד משהו דומה על עצמה. היא הזמינה אותה להבין את משמעות פליטת הפה, והזכירה גם את מה שאמרה בפגישה אחרת על כך שהיא לא מעניינות, ברבים. בונוצ'י הציעה לויולה שיש כנראה משהו המונע ממנה מלהקשיב באמת לאחרים, לא מתוך חוסר עניין אלא מתוך הצורך להגן על עצמה, אשר מקשה עליה להרגיש חלק אינטגרלי מהאינטראקציה עצמה. בונוצ'י הזכירה לה את חוקיה של אימה: אל תעשי את זה, אל תסמכי על אחרים, תמיד עם מבט שופט וכואב על פניה. כל אותו זמן ויולה בכתה בשקט.
בהמשך השיחה משהו התחבר עבור ויולה. היא הביעה עניין בנאמר וביקשה להבין. לבסוף הצליחה לדבר על הדינמיקה המשפחתית שנחשפה: אבא שלה והיא מעולם לא סתרו את אמא שלה, מפחד שהיא תתפרק. רק אחותה הצעירה מעיזה. זה היה גילוי עבורה, מדהים ומפחיד בו זמנית. בונוצ'י הבינה את הפחד שלה, שנחשף על ידי פליטות הפה אשר כמעט ללא פירוש שפכו אור על עקרונות מארגנים לא מודעים מסוימים הכופים על ויולה לחוות את עצמה ואת האחרים בדרך השומרת על ההכתבות של אמא שלה. אמונות אלו משמרות את הקשר הארכאי וההורס, עם הורה עיקרי, אשר מסיבות רבות מגביל את התגובות הספונטניות של ויולה וחושף אותה לסכנות של פרידה אליה היא מרגישה עדיין לא מוכנה. בהקשר זה, המטרה העיקרית של האנליזה היא לא רק להבין באופן אמפתי את ההגנות אלא לחקור את התבניות הפסיכולוגיות העמוקות המהוות תשתית לארגון הנפשי שלה. כל גורם מעורר חרדה ואי נוחות, מהמשבר של אחותה עד הקורונה, מפעיל מחדש אמונות פתוגניות עתיקות.
לאחר כמה חודשים, ויולה סיפרה בחיוך שהיא ובן זוגה שכבו. היא סיפרה על כך לאימה, שהעבירה ביקורת על ההחלטה, אך ויולה הצליחה לעמוד מולה מבלי ליפול לרגשות אשמה וחרטה. היא התייחסה באופן מפורש לפליטות הפה ש"פתחו משהו שלא יכלה לפתוח בעצמה", וסיפרה על סיטואציות בהן הצליחה להילחם בצורך להיעזר באימה כשאינה זקוקה לה ולכונן נפרדות. היא אפילו שקלה להירשם ללימודי פסיכולוגיה.
בונוצ'י התייחסה לעבודה הקלינית עם ויולה, כעבודה שמטרתה לעזור לה למצוא את הכיוון בתוך עצמה, ולהבין את הפחד של עצמה ושל אחרים, כך שתוכל לסמוך על עצמה ועל אחרים יותר בעתיד. במהלך הטיפול ויולה למדה לזהות את השנאה שלה עצמה ובהשלכה האפשרית שלה, כך שתבין מאיפה היא מגיעה ולהפוך את זה לדיאלוג, ותלמד להבחין טוב יותר באין האויב הפנימי לחיצוני.
ככל שהטיפול התקדם, ויולה בכתה פחות ופחות. היא חיה את מערכות היחסים שלה עם פחד והתלהבות. בונוצ'י סיכמה כי יש להן דרך ארוכה ללכת ביחד, וחשבה לעצמה: "לא! אני לא נראית כמוה. אבל כמה אני מחבבת את הילדה הזו! היא אחת ויחידה! ואולי נראה שוב את הכוכבים!".
ד"ר אילנה לאור היא פסיכולוגית קלינית מדריכה ואנליטיקאית קבוצתית, נשיאת הסניף הישראלי של IARPP. לאור מלמדת ומדריכה במסלול ההתייחסותי של התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, ומטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב.
בשנת 2010 השתתפה אילנה לאור בכנס בברלין יחד עם קבוצה של ישראלים. הר געש שהתפרץ באיסלנד כיסה בענן אבק את שמי אירופה, ולא היה ניתן לטוס לישראל. היותם של חברי הקבוצה "לכודים בברלין" העלה אסוציאציות לשואה ולמלחמת העולם השנייה, ולצד התבדחויות בנושא התעוררו גם תחושות של אי-שקט ובהלה. בתגובה למצב, חלק לקחו מטוסים פרטיים למדינות אירופאיות אחרות, ואילו לאור ועוד כמה לקחו מונית לווינה, ומשם טיסה לישראל. "הבריחה לווינה", כפי שכינתה אותה, עלתה הון תועפות. בתוך הסיטואציה הזו הבחינה לאור בין שני אירועים; הר הגעש והשפעתו המציאותית מאוד הוא אירוע חיצוני, אך הפרשנות לאירוע – פנימי. היא שאלה, האם האסוציאציות המשותפות ותחושת הבהלה של הקבוצה היו בפנים או בחוץ?
התשובה לשאלה מה בפנים ומה בחוץ מסתבכת כאשר עוסקים בוירוס, אשר מקורו חיצוני ובלתי נראה, אך הוא גם נכנס פנימה, והשפעתו מורגשת הן כאירוע חיצוני והן כפנימי. אך עם זאת, הדגישה לאור, קיים הבדל מהותי בין התפרצות הר געש המגבילה את הניידות (האויב מבחוץ) לבין מצב עצמי רגרסיבי של סכנת הכחדה (האויב מבפנים). כלומר, לעיתים האויב שבחוץ מפעיל את אחד ממצבי העצמי בפנים, ולכן חשוב שנכיר היטב את הסיטואציה החיצונית כדי להבין את השלכותיה על הנפש.
מכאן המשיכה לאור להמשגת הפנים והחוץ בהתאם לחשיבה ההתייחסותית. התנסויות שעברו פורמולציה נגדיר כפנימיות, היות והחוויה היא שהן בבעלותנו, ולהיפך – התנסויות שלא עברו פורמולציה נגדיר כחיצוניות. היא הדגימה חוויות שעברו פורמולציה באמצעות סיטואציית הר הגעש: חלק מהקבוצה תרגמו את האירוע כמכיל סכנת מוות (לאור הוסיפה שקיים גם מצב עצמי שידע שזה לא כך, אך הוא לא הצליח להתמודד עם עוצמתו של מצב העצמי החרד), עם זאת, היו גם כאלו שבטח חשבו כי מדובר בתופעה מרתקת, ואולי אחרים חשבו על ההשלכות לאקלים.
מטרת הטיפול ההתייחסותי בהקשר זה הינו לאפשר תנועה בין יותר ויותר מצבי עצמי, כך שהפרט יוכל להרגיש שמצבי העצמי שלו הם בבעלותו, אך גם יכיר בגבולות יכולתו לדעת אותם. למשל, אל התפרצות הר געש יכולים להתלוות מצבי עצמי של פחד, סקרנות, היקסמות וכדומה. לאור טענה כי התנועה בין מצבי העצמי שבנפשנו עשויה לשנות את הקשר ביניהם, כך שהתנסות המלווה במצבי עצמי מנוגדים, כמו הימנעות מתוך פחד לעומת לקיחת סיכון, מאפשרת לאחוז בקונפליקט, ולבחור מתי עדיף לתת לפחד להוביל ומתי עדיף ללכת דווקא עם הסקרנות. בחוויה כזו, כל הגדלה של מרחב התנועה בין מצבי עצמי עשויה להוות פתח להתווספות של מצבי עצמי נוספים, מעצם ההתקרבות ל"הר הגעש" (לעומת הסתפקות במצב עצמי יחיד, למשל של פחד, המגביל את התנועה). באופן זה נוצרת שוב תנועה בין מצבי עצמי חדשים, בתהליך מתמשך, אותו הקבילה לאור למעין טבעת מביוס ללא התחלה וללא סוף. בכדי שתנועה התפתחותית זו תוכל להתקיים, יש צורך באחר משמעותי, כלומר במטפל.
אחת הדרכים ליצירת תנועה זו בטיפול היא באמצעות פרשנות וולקנו, מונח שהגדירה לאור כהמשגה הניתנת במצב של התפרצות במציאות החיצונית (מגפה, מלחמה, שריפה וכדומה) אליה שותפים המטפלת והמטופל, המזמין מפגש בין חוויות רגרסיביות של המטפלת והמטופל ומתן פרשנות מתוך הסיטואציה המשותפת. כוחה של פרשנות וולקנו, היא בהכרה שהיא מספקת לחוויית המטופל תוך כדי התייחסות אל השפעת ה"אויב מבחוץ". כלומר, היא מכירה הן בחוויית המטופל והן בהקשר המציאותי בו היא מתרחשת. בעבודתה מצאה לאור כי פרשנות וולקנו עוזרת לקיים את התנועה התוך נפשית דווקא מתוך הכרה במציאות החיצונית, המשפיעה הן על המטפלת והן על המטופל, ומביאה את שניהם למצבים רגרסיביים הדדיים. מגפת הקורונה מהווה מצב כזה, בו אי-וודאות מאיימת ונוכחת.
ההכרה בחוויה מאפשרת לקשור בין ההתרחשות החיצונית לבין עולמו הפנימי של המטופל, הכולל את החוץ והפנים שבתוכו, ובכך להקל על מצבי עצמי רגרסיביים אשר עשויים להוביל לבושה גדולה ואשמה. לדוגמה, בוינייטה שהציגה לאור (שלא תוצג כאן במלואה מטעמי חיסיון), המטופל חווה אובדן שליטה וחוסר אונים סביב סירובו להתחסן, אשר הובילה למאבק אל מול הסביבה הלוחצת לחיסון, אך עם זאת לא היה מחובר לקשר בין אובדן השליטה שהרגיש לבין ההתרחשות החיצונית. העבודה הקלינית, אשר קשרה בין תחושותיו וההחלטות שקיבל לבין מגפת הקורונה והשפעתה עליו, אפשרה לחבר אותו לחוויית חוסר השליטה ולמנוע את המרתה באויב מבחוץ ("כולם נגדי, אף אחד לא מבין כלום").
במילים אחרות, פרשנות וולקנו מאפשרת להתקרב לליבת הר הגעש בצורה בטוחה יותר, כך שיהיה אפשר להתבונן על הסיטואציה הרגשית ממבט קרוב יותר, לאסוף את החרדה ולחלץ את המטופל ממצב עצמי רגרסיבי ומהצפה של חרדה ובושה. בכך, ביכולתה להעניק תוקף אמיתי לחוויית המטופל, ולמסגר אותה כ"תגובה שפויה למצב לא שפוי", וכן למנוע פיצול בין המטופל לעולם, בין "אני בסדר והעולם לא בסדר" או להיפך, פיצול אשר עשוי במצבים מסוימים להוביל לדיסוציאציה קשה. במקרה שהציגה לאור, פרשנות הוולקנו אפשרה למטופל לנוע למצב עצמי שלא היה נגיש עד אותו רגע – של עצב גדול – ומשם, להתבונן על היבטים נוספים של מצבו הנפשי.
לאור הדגישה את האפשרות כי גם המטפל זקוק לפרשנות וולקנו, היות וגם הוא באותה סירה יחד עם המטופל אל מול ההתרחשות החיצונית. בטיפול שהציגה, חוותה לאור את המעבר את מצבי עצמי גרנדיוזיים ומצילים שלה אשר ניסו לפצות על מצב עצמי של חוסר אונים שהתעורר אל מול מגפת הקורונה. בתחילת הקשר הטיפולי מצאה את עצמה מופעלת על ידיהם, מבלי שהיו עדיין בבעלותה. בהמשך הטיפול, כאשר נעשה ברור יותר שגם המטופל נע בין שני מצבי עצמי אלה, ומתוך המצוקה שהרגישה בתוך ה-enactment, הצליחה להציע את פרשנות הוולקנו, אשר כעת היתה קרובה במידה רבה אל שניהם ואפשרה התחלה של תנועה משמעותית.
בפרשנות שהציעה לו, קשרה לאור בין מצבי עצמי מנוגדים והתנועה ביניהם אל מול "הר הגעש" – מגיפת הקורונה. המטופל, אשר שנים רבות טיפח מרחב סטרילי מגן סביבו, מצא עצמו בעקבות המגיפה במצב חדש, אשר הפגיש אותו עם תחושת בדידות עמוקה, חוסר שליטה וחוסר אונים. בתוך הקשר זה פגש בת זוג, והמפגש ביניהם איפשר להמיר את הבדידות וחוסר השליטה בקשר סוער וסוחף, אשר הכניס אותו עמוק לחיי בת זוגו וילדיה, אך גם הוביל להתמודדות קשה אשר עימתה אותו עם ילדותו, משאלותיו והחלטותיו בתוך ומחוץ לקשר. לאור הדגישה את מרכיב התנועה ואת אשר צמח ממנו, כאשר דווקא מתוך התמודדות זו הצליח לפתח את יכולותיו הרגשיות ולהבין את מימד התיקון המתהווה עבורו מתוך הקשר, כך שאינו זקוק עוד למרחב הסטרילי שיגן עליו.
התנועה בין מצבי העצמי התרחשה אצל לאור והמטופל בו בזמן; המטופל ביקש להציל את בת זוגו ולאור ביקשה להציל אותו, ומאידך שניהם הרגישו ייאוש מחוסר יכולתם לעשות זאת, אל מול עצמם ואל מול המציאות החיצונית. מתוך תנועה זו, הביטוי שלה ב-enactment בחדר ופרשנות הוולקנו, יכלו להתקרב ל"הר הגעש" שבתוכו ובתוכה, לנוע למצבי עצמי חדשים שהתגלו, להתבונן על הסיטואציה ולפתוח אפשרויות חדשות של אינטימיות וקירבה בקשר הטיפולי ובכלל.
ד"ר סטיבן קוצ'וק הוא פסיכואנליטיקאי, נשיא לשעבר של IARPP, עורך בכיר בכתב העת Psychoanalytic Perspectives וחבר פקולטה בתוכנית לפוסט-דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה באוניברסיטת ניו-יורק (NYU). מטפל ומדריך בקליניקה פרטית במנהטן.
סטיבן קוצ'וק פתח את הצגת הטיפול במישל בשני חלומות, שלו ושלה. בחלומו הוא מחזיק פטיש. הוא נמצא בקרבת אביו, ומבין שתפקיד הפטיש הוא להגן עליו מפניו. חברי המשפחה מסביב לא מודעים לצורך הזה שלו, או לפחות לא מתרגשים במיוחד. בשלב כלשהו הם בתיאטרון, צופים בכנר על הגג, מחזה המזכיר את סיפור משפחתו, ומסמל את הפעם הראשונה בו ראה את אבא שלו בוכה. בחלומה של מישל, ילדה קטנה נמצאת בבית ורואה מישהו מחוץ לחלון. אף אחד לא מאמין לה שיש מישהו בחוץ, ואז מגיעה קבוצת גברים רשעים. היא והאחרים בורחים ליערות, אבל לבסוף נתפסים. הם מוחזקים בשבי אבל מצליחים לברוח, כולם מלבד הילדה הקטנה. לבסוף גם היא מצליחה לברוח, ואף לחמוק מהם לזמן מה, אך הרעים מוצאים אותה שוב, מקיפים ותופסים אותה.
מישל הגיעה לארצות הברית כפליטה כשהיתה בת 5, ומשמשת כיועצת משפטית לפרויקט התיישבות מחדש של פליטים. תוך כדי שניתחו את החלום בטיפול, מישל בכתה על ילדים שנחטפו מהוריהם בארצות הברית, המופרדים מהם ומפוזרים על ידי הממשלה ללא הסבר או תקווה לאיחוד. החלומות, סיוטים למעשה בהם היא מוקפת בגברים ולא מוגנת, התחילו קצת אחרי שהתחילה את הטיפול, לפני כחמש שנים. הם התגברו לאחר שטראמפ נבחר ופרויקט הפליטים, יחד עם ההגנות שלה, החל להתפורר. הקורונה, הבידוד החברתי והמעבר לטיפול אונליין, הביאו איתם החמרה נוספת בעוצמת הסיוטים ובמצבה.
קוצ'וק סיפר על ילדותה עמוסת הסטרסורים של מישל. לאחר שהיגרו לארצות הברית, הוריה התמודדו עם קשיים כלכליים וסבלו מקשיי הסתגלות חמורים, אשר התבטאו בין היתר בשתייה מופרזת ויום יומית של אלכוהול. ביתה היה מקום לא בטוח, ומצב זה התגבר מספר שנים לאחר שהיגרו, כאשר חבר ילדות של אביה עבר לגור איתם. אותו אדם, אשר ככל הנראה התמודד עם מחלת נפש ותלות באלכוהול, נשאר איתם לאורך רוב ילדותה. בעוד משפחתה אהבה וגוננה עליו, מישל חוותה אותו כדמות מפחידה המתחבאת בצללים, מביט על גופה, מרגל אחריה ונוגע בה. היא זוכרת שחשבה הרבה על למות, היא זוכרת את הפחד להירדם בלילה, אך רוב הזיכרונות מעורפלים עבורה. לשם הישרדותה, מישל פיתחה היפר-ויג'ילנטיות המלווה אותה עד היום, ואף התגברה לאחר הבחירות וניהול הקורונה הכושל, אשר קוצ'וק רואה כתגובה לחזרתיות של אב סדיסטי המזניח ומסכן את אלו התלויים בו, ומעלה את השאלה איפה המבוגרים האחראיים אשר אמורים להגן עלינו.
קוצ'וק תיאר את תגובתה הקשה למעבר לטיפול אונליין, אשר היווה טריגר לתגובות חרדת פרידה חמורות, טראומת התקשרות, ופחד ממחלה, התקפה ומוות. לדבריו, מישל הרגישה כאילו איבדה את המגן שלה, ולפעמים הרגיש גם הוא כאילו נטש אותה. בהקשר זה, מספר חודשים לאחר תחילת הסגר, הציע קוצ'וק למישל להיחשף פחות לחדשות כמענה לפחד הנורא והמציף שחוותה. את תגובתה הרגיש מייד, עוד לפני שהבין. היא החלה לבכות, ומתוך מצב ביניים של עלבון, עצב וכעס, שאלה אותו למה הוא מניח שהיא סופגת יותר מדי חדשות. הוא ניסה להסביר לה כי החשיפה המוגברת לחדשות מוציאה מרגולציה, ומעוררת אותה יתר על המידה. היא הזכירה לו שתחום עבודתה מחייב שתישאר מעודכנת, והטיחה בו שלא קרא נכון את הסיטואציה והאשים אותה שלא בצדק. הפגישה הסתיימה עם מטרה הפוכה – במקום להרגיע את רמות החרדה הגבוהות במיוחד שהביעה באותו יום, היא סיימה אותה מופעלת עוד יותר. קוצ'וק סיפר שהרגיש נורא, לצד חוסר הבנה מסוימת של מה קרה באמת ביניהם באותו רגע.
לאחר מספר שבועות של פגישות קרירות הצליחה מישל לומר כי הרגישה שקוצ'וק מקטין את פחדיה הלגיטימיים לנוכח חומרת המשבר המציאותי והחיצוני. היא אמרה כי מיהר לפרש את התגובות לוירוס כחזרה על משברי הילדות שלה, והצעתו שתצפה פחות בחדשות הרגישה כמו גזלייטינג. היא תהתה מה קרה אצלו שהוביל אותו למצב כזה של הכחשת המציאות. קוצ'וק הבין שכאשר הקטין את הלגיטימיות של מה שהרגישה, עשה למעשה enactment לתפקיד של הוריה שניסו להקטין את ההתעללות שעברה, ואף האשימו אותה שלא ידעה להגן על עצמה טוב יותר. כמוה, תהה גם הוא מה הוביל אותו לזה.
אחת התשובות לשאלה הזו היתה נעוצה בתגובות האישיות שלו למגיפת הקורונה, או באופן ספציפי יותר, במורכבות הנוצרת כאשר מטפל ומטופלת חווים את אותו משבר בדיוק באותו זמן. עם תחילת המגיפה, חווה קוצ'וק תגובות חמורות של דאגה וחרדה. הוא הבין שהעיסוק של מישל בחדשות ובחרדה מפניהם בטיפול, אותם חדשות שהוא ניסה לצרוך פחות, היוו טריגר עבורו. הביקורת שמישל הרגישה כי ספגה ממנו היתה מבוססת על ביקורת אמיתית; כאשר הציע לה לראות פחות חדשות, למעשה ביטא את רצונו הלא מודע לא לשמוע את החדשות שלה, לא לשמוע ולא להאמין כמה באמת גרועים הדברים במציאות. רצונו להיראות רגוע, למרות שלא הרגיש כך, כדי שמישל תוכל לקרקע את עצמה, גרמו לכך שייכשל בשתי המשימות, והגבירו את תחושת האשמה שלו.
בפגישות הבאות, כחלק מתהליך העיבוד של ה-enactment, חשף בפניה קוצ'וק את תובנותיו החדשות. בתגובה היא חוותה הקלה רבה. קוצ'וק הסביר כי להבנתו מישל היתה צריכה שיכיר בכמה המצב חמור ומפחיד, בכך שאכן התרחשו דברים נוראיים במציאות, ובעקבות זאת יוכל לטפל בעצמו ולכן גם בה. היא היתה צריכה לדעת שאינו נמצא במצב של הכחשה, כפי שהוריה היו. עיבוד זה אפשר לטיפול להתקדם. התקופה שהגיעה אחר כך הביאה עימה התמודדות משמעותית עם הפצעים הישנים, אשר נראה שהכל פותח אותם – הניצול לרעה של הכוח הנשיאותי, המתקפות על האמת ומעבר להכל העובדה שנראה שלרבים כל כך לא אכפת, או שאינם מאמינים שהממשלה מהווה סכנה מיידית וברורה באופן בו היא מטפלת במגפה. לצד זאת, הטלטלות הרבות בעבודתה, עם פגיעה נוספת על בסיס יומי בזכויות המהגרים תחת טיפולה, הרחיקו ממנה עוד ועוד כל תחושת מסוגלות ותקווה. האפשרות לאיחוד מחדש בטיפול המשיך להידחות, מישל הרגישה פחות ופחות מחוברת אליו, וגם קוצ'וק מצא את המרחק פיזי מקשה יותר ויותר להחזיק את התקווה עבור מישל. בזמנים אלו נעזר בנחמה בכך שביכולתו להמשיך ללוות אותה לאיזורים החשוכים שאין לה ברירה אלא לבקר בהם.
לסיום, סיפר קוצ'וק על פנטזיה שהעלתה מישל, על האפשרות שישכיר את הדירה הצמודה לקליניקה, כך שתשמש כסניטוריום בו היא תוכל לנוח בין הפגישות עימו, ותחזור לביטחון של הקירבה הפיזית מבלי לסכן זה את זו. היא דמיינה את החדר, את התאורה, את הרהיטים, ואת האפשרות לנוח בו בלי הפרעה. קוצ'וק תיאר כי לעיתים הוא חולק בשתיקה את הפנטזיה, ומדמיין מקום בטוח עבורה. ברגעים אלו, מעבר לשני צידי המסך, הם בן של אבא מפוחד ומפחיד, ומגנה ומצילה של פליטים; בן ובת הבורחים מאובייקטים חיצוניים ופנימיים ומפני ווירוס מסוכן; מחפשי מקלט, וברגע זה לפחות, נחים ובטוחים.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.
