ד"ר אלומה רייס, ג'וני אורבך ומרק פרנק
שת"פחרות (coopetition) הינה 'מילת הלחם', הכוללת שותפות ותחרות, בו זמנית. מושג השת"פחרות, הלקוח מהעולם הארגוני-עסקי, מתאר את מורכבות היחסים הקיימים בין שני ארגונים, אשר משתפים פעולה בפרויקט מסוים אך במקביל נשארים מתחרים. הטבע הפרדוקסלי של יחסי שת"פחרות מחייב התמודדות עם מתח הנובע מדואליות מובנית במערך היחסים, וכן עם סתירות הנובעות משונות בין הצדדים הספציפיים.
מניסיוננו המקצועי בגישור ובמגוון התערבויות עם משפחות גרושות, מושג זה רלוונטי גם להורות שלאחר הגירושין (post-divorce co-parenting) ומשקף היטב את מורכבותה. בני זוג נפרדים, אך נותרים שותפים בהורותם לילדיהם. פעמים רבות, שותפות זו מתאפיינת בפרדוקס, הנובע מקיום מקביל של תנועות לכיוונים מנוגדים. מחד, לעבר נפרדות ומנגד, לעבר היקשרות. כך, מתקיים שיתוף פעולה בצד תחרות.
במאמר זה נציג ראשית את מושג השת"פחרות מהשדה הארגוני, כמצע להמשגה ולדרך התערבות עם משפחות הנמצאות בתהליכי פרידה וגירושין. זאת, תוך מתן דוגמאות מניסיוננו כמגשרים בתחום. מטרת המאמר לסייע לאנשי מקצוע, מטפלים ומגשרים, העוסקים בליווי יחידים ומשפחות לפני פרידה ובמהלכה, וכן שנים רבות לאחר הגירושין.
מושג השת"פחרות מתאר שילוב בין שיתוף פעולה לתחרות, בעולם הארגוני והעסקי (Bengtsson, Raza-Ullah, & Vanyushyn, 2016; Brandenburger & Nalebuff, 1996; Dagnino & Padula, 2002; Raza-Ullah, Bengtsson, & Kock, 2014). מושג זה הוזכר לראשונה לפני עשורים, אך כיום הינו רלוונטי יותר מתמיד, בעיצומה של המאה ה-21, בשל מאפייני הגלובליות ולאור המורכבות הגוברת בעולם הארגוני והעסקי.
חברות וארגונים, המתחרים זה בזה בשגרה, פעמים רבות נדרשים לייצר שיתופי פעולה נקודתיים, לעיתים בשל אילוצים ולעיתים כתוצאה מהזדמנויות. כך או כך, שת"פחרות מכילה בחובה אלמנטים של שיתוף פעולה ותחרותיות כסימולטניים וכבעלי יחסי גומלין. אסטרטגיה של שת"פחרות מאפשרת לחברות לארוג שותפות ולייצר ערך מוסף, מבלי לפגוע בהיותם ארגונים נפרדים, המחזיקים באינטרסים שונים ולעיתים אף מנוגדים.
גניוואלי ועמיתיו (Gnyawali et al., 2016) הציגו מודל המתאר את פרדוקס השת"פחרות ביחסים המערבים הן שיתופיות והן תחרותיות. הטרמינולוגיה שהם מציעים הינה חדשנית בכך שהיא מכירה בפרדוקס היוצר מתח, אשר נחווה על ידי שני הצדדים המעורבים. על פי פרדוקס זה, יחסי שת"פחרות מכילים בחובם כוחות מנוגדים, אשר לכאורה אינם יכולים להתקיים יחד. מחד, שיתוף פעולה, הפריה הדדית ועבודה משותפת. מנגד, תחרות, נפרדות ומובחנות. על פי גניוואלי ועמיתיו, יחסי שת"פחרות כוללים אספקטים דואליים – היבטים מבניים ואינהרנטיים הנוגעים למהותו המורכבת של הקשר, וכן אספקטים סותרים – היבטים קונטקסטואליים וספציפיים לצדדים המסוימים אשר נובעים מהשונות הייחודית ביניהם.
דואליות נובעת ממעורבות בפעילויות אשר סותרות בטבען, ובאות לידי ביטוי באופן אינהרנטי במצבי שת"פחרות, מה שמייצר אמביוולנטיות ואי נוחות בין אנשים, בין צוותים ובין ארגונים (Gnyawali et al., 2016). המודל של גניוואלי ושותפיו מציע 3 היבטים של דואליות מובנית מעצם קיום יחסי שת"פחרות:
1. דואליות בהקשר של משאבים – יצירת ערך לעומת הקצבת ערך
הדואליות המוכרת ביותר בספרות השת"פחרות. ארגונים משתפים פעולה על מנת ליצור עוגה גדולה יותר ורווחים גדולים יותר. זאת, בעוד הם מתחרים על מימוש פרוסה פרטית כמה שיותר גדולה מתוך העוגה, בזמן חלוקתה. מחויבות הדדית ויצירת סינרגיה על ידי איגום משאבים הינם תהליכים קריטיים להגדלת העוגה, אולם המיקוד בקבלת חלק גדול יותר מהעוגה מגביל את יצירת הערך מלכתחילה. השותפות מציעה לחלוק בידע, כדי לייצר ערך משותף, ואילו התחרות קוראת להגן על יכולות ומשאבי ליבה.
2. דואליות בהקשר של מהות, מקום וזמן – ספרציה לעומת אינטגרציה
דואליות הנובעת מחוסר התאמה עמוק בין הלוגיקה והאינטראקציה של תחרות לעומת שיתוף פעולה, חוסר התאמה אינהרנטי, המובנה ביחסי שת"פחרות. כדרך התמודדות עם ניגודיות זו, ייבחרו לעיתים פעילויות נפרדות, לעיתים פעילויות אשר נעשות בשיתוף ולעיתים פעולות ברמות שילוב שונות (Chen, 2008).
3. דואליות בהקשר של קשר ותקשורת – יצירת גשר (bridging) לעומת איחוי (bonding)
דואליות, אשר משמעה עבודה קרובה עם המתחרה, על מנת לייצר ערך, אבל לא קרוב מדי, באופן שהופך את הארגון למוטמע באחר ולכן גם חשוף ופגיע. יצירת גשר מאפשרת גישה למידע חדש ומחייבת משאבי תיאום ועדכון, בעוד איחוי מהווה סוג של השתקעות והשתלבות, מעודד חילופין הדדיים משמעותיים וחוסך בצורך מתמיד בעדכון האחר. רמה מסוימת של איחוי הינה הכרחית כדי ליצור רווח הדדי, אך רמה גבוהה מדי מעוררת סכנה של מיזוג ואיבוד זהות מובחנת.
כך לדוגמא, שתי חברות, המתחרות ביניהן, עשויות להחליט על שיתוף פעולה לצורך פיתוח טכנולוגי מסוים. היבט הדואליות הראשון יתבטא בדילמה האם ועד כמה לשתף את החברה האחרת במשאבים ייחודיים כמו ידע טכנולוגי קיים או מאגר לקוחות. היבט הדואליות השני יתבטא בשאלה עד כמה לפצל את המטלות כך שכל חברה עושה את חלקה ועד כמה לייצר משימות אשר נעשות בשיתוף מוחלט. היבט הדואליות השלישי יתבטא בשאלה האם יוקמו שני צוותי פיתוח מובחנים, אחד בכל חברה, אשר יעבדו בתיאום כך שיידרשו עדכונים הדדיים שוטפים, או שמא יוקם צוות פיתוח אחד המעורב מנציגי שתי החברות.
סתירות הינן ספציפיות לאופי ולצרכי השותפים המסוימים בשת"פחרות, נובעות מקשרי הגומלין בין הצדדים המובחנים, ועולות בשל אינטראקציות בין שותפים שונים זה מזה. גניוואלי ועמיתיו (1996) הציעו כי כאשר חברות מתחרות יוצרות שיתוף פעולה, ישנן כמה סתירות שהופכות בולטות:
1. אינטרסים כלכליים שונים
2. גישות ואסטרטגיות נפרדות – לכל חברה יעדים, שיטות עבודה משלה.
3. הבדלים בזהות – כל ארגון תופס עצמו מובחן ובעל זהות שונה.
כך, שתי חברות עלולות לחוות פער כאשר חברה אחת בעלת אינטרס כלכלי של מכירת המוצר שפותח, בעוד השנייה מעוניינת לתת רישיון להפעלה של אותו ידע ולבסס מערך שירות תמיכה. אסטרטגיה של חברה אחת עשויה להיות מכוונות ליציאה לשוק במיידי בעוד שהחברה האחרת מעדיפה להמתין עד השלמת הפיתוח המלא, תוך היערכות לקשר ארוך טווח עם הלקוחות. זהות חברה אחד עשויה להיות אקסקלוסיבית ונישתית, בעוד האחרת דוגלת בפנייה לקהל הרחב ולמכנה המשותף הגדול ביותר. סתירות אלו, שהינן ספציפיות לכל חברה ולמפגש הייחודי ביניהן, עלולות להוביל לקונפליקט בין הארגונים, אשר בתורו מייצר חוויה של מתח בקרב השותפים-מתחרים.
בכדי לשתף פעולה באופן אפקטיבי עם פרטנר שהינו גם מתחרה, על שני הארגונים המקיימים יחסי שת"פחרות לתאם ולבסס מטרות, אסטרטגיות ופרוצדורות אופרציונליות משתלבות. משימת ההטמעה של סדרי עדיפויות מתנגשים ושל פעילויות לא תואמות הינה מורכבת ועלולה לעורר התנגדות. היבטי הדואליות השונים גורמים לאי נוחות, בעוד הסתירות עשויות לייצר קונפליקט בין הצדדים. אי הנוחות והקונפליקט גם יחד מובילים פעמים רבות למתח נחווה, המתייחס ללחץ קוגניטיבי ורגשי הנובע מיחסים פרדוקסליים אלו. במצבים בהם מתח זה אינו מנוהל נכון, הוא עלול להוביל לכישלון השת"פחרות (Gnyawali et al., 2016).
על פי המודל הארגוני של גניוואלי ועמיתיו (Gnyawali et al., 2016), המפתח לניהול מיטבי ומוצלח של יחסי שת"פחרות אינו למזער מתחים אלו, אלא להבין כיצד הכוחות המתנגשים פועלים. לשם כך נדרשות 2 יכולות מרכזיות, אשר יתוארו בהרחבה בהקשר של שותפות הורית לאחר גירושין:
1. יכולת אנליטית לניתוח הפרדוקס, כלומר פיתוח "חשיבה מנגידה", המאפשרת הבנה וקבלה של הפרדוקס.
2. יכולת ביצוע, כלומר ניהול בפועל של המתח המצוי בשת"פחרות באופן פרודוקטיבי.
ο חיזוק השותפות ההורית לאחר גירושין: התערבות טיפולית מבוססת אינטגרציה וחשיבה דיאלקטית
ο ילדים להורים גרושים: אתגרים, פרדוקסים והתמודדויות
ο איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים? – המדריך המלא
הורות לאחר גירושין מהווה אתגר מתמשך, מורכב ופרדוקסלי. הורים, בני זוג לשעבר, גרים בבתים נפרדים, יוצרים חיים נפרדים ועדיין עליהם לתפקד כיחידה הורית אחת. שותפות זו, הנמשכת שנים, מחייבת שיתוף במידע ודאגות, על מנת לתת מענה מיטבי לצרכי הילדים, וכן מעורבות בקבלת החלטות רבות (Lebow, 2008). שותפות הורית לאחר גירושין נמצאה קשורה לטיב ההסתגלות למשבר החיים שלאחר הפרידה, ומכאן משמעותה וחשיבותה לרווחת הילדים והמשפחה כולה (למשל, Ahrons, 2007; Smith-Etxeberria & Eceiza, 2021). המאמר ה-2 בסדרת מאמרים זו מרחיב על מושג השותפות ההורית ומאפייניו. כעת, נתאר כיצד אלמנטים של מודל השת"פחרות באים לידי ביטוי בהתמודדות משפחתית עם גירושין.
ביחסי שת"פחרות, היבטי הדואליות המבניים הינם אינהרנטיים וטבעיים. כלומר, הם אינם ספציפיים לפרטנר מסוים ומעצם קיומם, הם מעוררים אי נוחות אשר מובילה למתח נחווה. גניוואלי ועמיתיו (Gnyawali et al., 2016) הצביעו על האיומים הכרוכים בדואליות, כאשר אינה מנוהלת כהלכה, והאופן בו עלולים להיווצר אי נוחות רגשית, דיסוננס קוגניטיבי ואף התנהגות לא פונקציונאלית. כך, גם בשותפות הורית לאחר גירושין.
יחסים בין הורים לאחר גירושין, המקיימים משפחה דו-גרעינית, מחייבים תפעול ושינוי בהתאם לנסיבות. יש צורך בהתאמת תכנית הורית ותוכנית פיננסית, כל זאת בעוד פועלים ביניהם כוחות נוגדים – התקרבות והתרחקות, קשר ונפרדות, תלות ועצמאות. יחסים לאחר גירושין מורכבים מאמביוולנטיות אינהרנטית, בהינתן התהליכים המשלימים וההופכיים של פרימת הזוגיות (de-coupling) מחד ויצירת שותפות הורית מאידך (co-parenting) (Baum & Shnit, 2003; באום, 2021). מרכיב זה של הפרדוקס הינו אנושי-אוניברסלי, כל זוג הורים גרושים חווה, באופן כזה או אחר, את אי הנוחות הזו.
אנו מוצאים תועלת רבה בהתייחסות להיבטי הדואליות במהלך עבודה עם הורים גרושים. המשגה של רבדי המורכבות, המעוררת אי נוחות ביחסים, מאפשרת להורים לפתח ראייה הוליסטית ואינטגרטיבית. ראייה זו מסייעת לניהול ולהתמודדות מיטיבה יותר של האמביוולנטיות והפרדוקסליות המובנות ביחסים שלאחר גירושין. להלן תיאור שלושת היבטי הדואליות, כפי שבאות לידי ביטוי ביחסים בין הורים לאחר גירושין, וכן דוגמאות המבוססות על מקרים מתוך התערבויות גישוריות, תוך שינוי פרטים מזהים:
1. דואליות בהקשר של משאבים – יצירת ערך מול הקצבת ערך
דואליות הבאה לידי ביטוי בפעילות משותפת של הורים ליצירת רווחה עבור ילדיהם. באופן אידאלי, ההורים חוברים יחד תוך איגום משאבים למטרת טיפוח ילדיהם, אך באופן פרדוקסלי כל אחד מהם גם חש דחפים מתחרים להגן על 'משאבי הליבה' שלו. משאבי ליבה אלו הינם כמות או איכות הזמן של שהות נפרדת עם הילדים, אופי הקשר ההורי האישי שלו, תכונותיו ויכולותיו ההוריות. על כן, הורים מחפשים מחד למקסם את איכות ועומק הקשר ההורי, שהינו משותף במהותו, אך גם סימולטנית מפתחים קשר אקסקלוסיבי עם ילדיהם ומעוניינים בייחודיותו. דילמות אלו, אשר יוצרות מתח הנובע מהצורך ב"או או", משקפות סיטואציות פרדוקסליות אשר מובילות לאי נוחות ולמתח נחווה. התערבות טיפולית-גישורית עשויה לסייע להורים להמשיג את המתח הקיים ביניהם בנוגע למשאבים ולנהל אותו באופן מודע ומאוזן.
דוגמא להתערבות מתהליך גישור
הדיאלקטיקה בין יצירת ערך לבין הקצבת ערך נכחה במשפחה בה האם תפקדה במשך שנים כ"אחראית" תחום חינוך וקשר עם המורים. בתקופת הגירושין, היא ציפתה להמשיך לשמר את הסטטוס קוו והתקשתה להיענות לבקשות האב להיות לראשונה מעורב ופעיל באופן ישיר מול בית הספר. האם חוותה אותו כנוגס במשאב ייחודי שלה, בו השקיעה שנים ופיתחה מומחיות, תפקיד בעל ערך עבורה. האב, מצדו, חווה אותה כמי שאינה מאפשרת לו לבסס ולהעמיק את הקשר האבהי הישיר עם הילדים. לאורך תהליך ליווי המשפחה, שיקפנו את המורכבות הטבעית הכרוכה באי נוחות זו, והצענו תפיסה הוליסטית, אשר מבוססת בין השאר על התבוננות אחרת ביצירת ערך וחלוקת ערך.
בעבודה נפרדת עם האם דנו בחווייתה לאורך שנים את הזוגיות, חלוקת התפקידים ומקורות הכוח. מתוך הבנה של חוויית הנתינה שלה בעבר והרצון לשמר בלעדיות, ניתן היה לאתגר אותה עם המחשבה שהיא מחזיקה את הסטטוס קוו מתוך חשש לאבד ייחודיות ומתוך רצון להקפיא את האבהות ככזו אשר מתקיימת תחת שליטתה ותיווכה. הבהרנו לאם את מידת החשיבות, עבור הילדים, באב מעורב בעולמם, כולל החינוכי, והצענו לה לראות זאת מזווית של הזדמנות עבורה.
במקביל, במהלך עבודה נפרדת עם האב, שוחחנו על ביטויי מעורבות, אכפתיות ופרגון, הן כלפי בת זוגו לשעבר והן כלפי ילדיו. עודדנו את האב לקחת תפקיד פעיל וישיר בקשר עם הילדים, ובמקביל סייענו לו להכיר בחשיבות ההתמקמות המחודשת ככזו אשר אינה מאיימת ומתנשאת מול אשתו. בין היתר, על ידי ביטוי הכרה בפועלה של אשתו והערכה על תמיכתה בצד החינוכי במהלך השנים שעברו.
בעבודה משותפת מול שניהם, הוצעה תפיסה לפיה הורות אינה משאב מוגבל, כך שאין למעשה תחרות בין אבהות ואימהות. יתרה מכך, השינוי שמחוללת הפרידה מחייב הגדרה מחודשת של התפקידים כך שכל הורה יוכל לממש את הורותו באופן מיטבי. התערבות זו אפשרה לאב להוקיר את השקעת העבר של האם ולתת לכך ביטוי מפורש לראשונה מולה, וכפועל יוצא שני ההורים הביעו נכונות לחיזוק הקשר ההורי עם ילדיהם, בנפרד ובמשותף, בהווה ובעתיד.
2. דואליות בהקשר של מהות, מקום וזמן - ספרציה מול אינטגרציה
הקיום המקביל של תהליך הפרימה הזוגית, לצד האחריות הרבה הנלווית להורות המשותפת, מעלה אי נוחות, הנובעת מתוך התנועה הדואלית של ספרציה לעומת אינטגרציה. במאמרו, מתאר לבו (Lebow, 2008) את התנועה הפרדוקסלית של הורים גרושים בין נפרדות והיקשרות. תנועות הופכיות אלו, לעבר נפרדות ולעבר היקשרות, במרחב האנושי והבין אישי ככלל, העסיקו חוקרים שונים לאורך השנים (רייס, 2005; Benjamin, 1999; Blatt & Blass, 1996; Josselson, 1994). הורים לאחר גירושין נאלצים לאזן בין אסטרטגיה הורית ומסרים הוריים נפרדים לעומת אינטגרטיביים.
בהקשר לכך, אחת הסוגיות השכיחות בתהליכי פרידה וגירושין נוגעת למידת הקרבה הפיזית בין בתי המשפחה לאחר הגירושין. הורים נוטים לנוע בין שמירה על קרבה פיזית, מתוך רצון להקל על הילדים במעבר בין שני הבתים, ובין שמירה על ריחוק פיזי, הנועד לספק מענה לצורך בנפרדות, ובהמשך אף לאפשר זוגיות חדשה. תנועה בין 'ביחד' ל'בנפרד' מאפשרת התמודדות מיטיבה עם הפרדוקס (Jamison et al., 2014). למשל, הורים עשויים לחפש אחר איזון נכון עבורם בהגעה לאירועים משותפים, לארוחות משפחתיות משותפות, ועוד. יתכן כי עם הזמן ושינוי הנסיבות, כל אחד מהם ימצא עצמו בנקודה אחרת על פני הציר הדיאלקטי, מה שיחייב תקשורת, גמישות וקבלת החלטות משותפת.
הדיאלקטיקה בין ספרציה ובין אינטגרציה התבטאה במשפחה אשר הגיעה לגישור והזדקקה, בין השאר, לסיוע סביב קשיים חברתיים ולימודיים חריפים אצל הבן המתבגר. במסגרת תהליך הגישור, ביצענו התערבות אשר נועדה למסגר את המחלוקת ואת אי הנוחות ביניהם כחלק מרובד טבעי ומובנה של הסיטואציה, הנוגע לספרציה ואינטגרציה. דנו בסוגיות הבאות – האם ההורים מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לקיום קושי אצל הבן ולפעול לפתרונו? במידה וכן, האם ילכו להדרכת הורים ביחד או בנפרד?
לאור מצבו של המתבגר, עודדנו את ההורים להניח למשקעי העבר ולהאשמות ההדדיות, בכדי לקבל החלטה מידית על תחילת טיפול והתגייסות משותפת כצוות. ההורים הראו נכונות להפחית את המתח השורר ביניהם ובשל הדחיפות, התקבלה החלטה לקבל הדרכה משותפת, אשר תאפשר גם לייצר אחידות הורית. לצד זאת, הכנו אותם מראש כי יתכן שינוי דיאלקטי עם הזמן במידת הפעולה הנפרדת או המשולבת. כך, ייתכן כי לאורך הזמן, וככל שתתרחש הטבה במצבו הנפשי של בנם, יתאים להם להפריד את ההדרכה ההורית. הסכמנו כי מדובר באופציה לגיטימית, עבור כל אחד מהם, וכי יהיה נכון להעלות את הדברים בעתיד, במרחב הטיפולי, ולקבל החלטה מושכלת מותאמת למצב.
3. דואליות בהקשר של קשר ותקשורת - יצירת גשר (bridging) מול איחוי (bonding)
דואליות המתייחסת ליעילות שיתוף הפעולה ולמידת הצבת הגבולות בשותפות. פוטנם (Putnam, 2000), בכותבו על היבטים חברתיים וקהילתיים בארה"ב בעידן הפוסט מודרני, מציע מטאפורה אשר מסייעת להבין את ההבדל בין קצוות הדואליות – יצירת גשר כ"WD-40" (שמן מכונות להפחתת חיכוך) לעומת איחוי כ"סופרגלו" (דבק חזק). מטאפורה זו מתארת אופני קשר ותקשורת שונים, המתקיימים ביחסי שת"פחרות בין הורים גרושים. מחד, יצירת גשר מאפשרת לשמר שתי ישויות נפרדות המתאמצות לתקשר ביניהן, בעוד איחוי מייצג אחדות מוחלטת, אשר אמנם אינה מחייבת מאמץ, אך כרוכה בסיכון למיזוג ולהיטמעות.
הדואליות מייצגת את הפרדוקס לפיו קשר חזק מדי מפריע ליצירת עצמיות נפרדת בתוך השותפות, אך קשר מועט מדי עלול להשפיע באופן שלילי על השותפות. בהיבט של תקשורת ודפוסי קבלת החלטות, מחקר בתחום השותפות ההורית (co-parenting) מתייחס לתקשורת תכופה וקונסטרוקטיבית כמאפיינת שותפות הורית מוצלחת (Jamison et al., 2014; Russell et al., 2016). אכן, כאשר הורים גרושים מתקשרים ומתאמים מעט מדי, הדבר מהווה פגיעה ביצירת הגשר ובכך פוגע בהורות המשותפת.
יחד עם זאת, כמטפלים בהורים גרושים וכמלווים משפחות גרושות, אנו ערים לכך שקיום תקשורת הורית לאחר גירושין ושימורה הינם משימה לא פשוטה, לעיתים קשה מנשוא (למשל, Lebow, 2015). קצה הרצף, בו מתקיימים תקשורת שכיחה וקשר הדוק לאחר הגירושין, עלול להעמיד בסיכון את הצורך לנפרדות פסיכולוגית של בני הזוג לשעבר האחד מהשנייה. כלומר, היבט הדואליות של יצירת גשר מול איחוי מחייב מציאת נקודת איזון מיטבית ויעילה בקשר ובתקשורת, מבלי לחשוף פגיעות ומבלי לחוות מיזוג וחוסר מובחנות (Baum & Shnit, 2003).
דוגמא להתמודדות עם הגדרה מחודשת של היקף ועומק היחסים והתקשורת, ניתן לראות בעבודה עם משפחה בתהליך פרידה, בה ההורים החזיקו בדעות שונות בנוגע לאופי הקשר ולמידת התקשורת הנחוצה ביניהם, סביב מצב רפואי אקוטי של בתם. האב ציפה כי הליווי הרפואי התכוף, לו הזדקקה בתם התינוקת, יתרחש תמיד במשותף. הנחתו הייתה כי מדובר במקרה הדורש אחריות אדירה, ערנות הורית, תיאום מקסימלי ותפעול הדוק ומשותף של המצב. לעומת זאת, האם ראתה בכך חוסר יעילות וכן תלותיות מוגזמת מצדו ודרשה חלוקה בנטל, כך שכל פעם התינוקת תלווה בהורה אחר, לסירוגין ותוך עדכון הדדי.
התערבותנו המקצועית כללה שיקוף הפרדוקס ומתן לגיטימיות לשני קצוות הדואליות. הגדרה זו מסגרה עבור ההורים את המתח כטבעי ואופייני למצב, ללא ייחוס שלילי לאחר ("את לא אחראית", "אתה תלותי ושתלטן"). הפחתת השיפוטיות כלפי הבחירות השונות בציר הדואליות הנוגע לקשר ולתקשורת, הקלה על ההורים לדון לעומק בצרכים שלהם, ביחד ובנפרד, בכל הנוגע למצב הבריאותי של התינוקת. הצענו להם לייצר הבחנה בין משימות של ידע ומומחיות (שיש לשקול לגביהם את קוטב ה'איחוי', כדי לא לאבד מידע חשוב וכדי להיות בתיאום מקסימלי) ובין משימות טכניות ומנהליות (כגון קביעת התור והפרוצדורה המנהלית הכרוכה, ביצוע בדיקות מעבדה מקדימות, קניית עזרים רפואיים וכדומה, שניתן לגביהם לפעול בקוטב של 'בניית גשר'). כך, הצליחו ההורים להתמודד באופן יעיל עם התנועה הדיאלקטית שבין יחידה הורית אחת לבין תיאום ועדכון הדדי תוך שמירה על היותם נפרדים. כמו כן, הבהרנו כי בהמשך יתכן שיבחרו אחרת, שכן הקשר, העצמי וצרכי הילדה עתידים להשתנות.
סתירות ביחסי שת"פחרות מתייחסות לשותפים הספציפיים במערכת היחסים, לאלמנטים קונטקסטואליים של היחסים. בהטמעת מושג השת"פחרות בהקשר של משפחה דו גרעינית, סתירות עשויות לבוא לידי ביטוי בהקשר של אינטרסים כלכליים שונים, עמדות חינוכיות שונות לגידול ילדים וכן תפיסות עצמי שונות. יתרה מכך, ההיסטוריה של יחסי הנישואין ושל תהליך הגירושין ותוצאותיו, עלולה להוביל לפערים באינטרסים, בגישות ובזהויות של ההורים, בני הזוג לשעבר. מרכיב הסתירות הינו ספציפי להורים המסוימים ולקונפליקטים האופייניים להם.
סתירות בין בני הזוג הגרושים מייצרות אתגרים בהקשר של אינטרסים ומשאבים כלכליים. למשל, אחד ההורים עשוי לראות בבית המשפחה כמשאב כספי שיש לחלקו, בעוד האחר רואה אותו כעוגן חיים המייצר יציבות והמשכיות לילדים. תפקידי הורות שכיחים, כמו אחריות על הסעות לבתי הספר, עלולים לעלות ולצוף כסתירות קונפליקטואליות, כאשר הורים גרושים נושאים ונותנים מחדש על ציפיות ההורות ולוקחים בשל הפרידה תפקידים חדשים שלא לקחו בעבר. כמו כן, סתירות עלולות להתעורר בין גישות שונות של ההורים, בהקשרים כלליים ובהקשרים של חינוך הילדים. פערים שהיו גם בעבר, הופכים בולטים יותר כאשר המשפחה מתפצלת לשני בתים וכל הורה מנהל את ביתו על פי גישותיו ועמדותיו. לבסוף, סתירות מתייחסות לזהויות מובחנות. בתהליך הגירושין, הזהות של כל אחד מבני המשפחה עוברת שינוי, וכך אמונות וערכים לגבי משפחה עוברים שינוי, אשר משפיע על שיקולים כיצד לפעול וכיצד להחליט על מטרות ועדיפויות (Russell et al., 2016). סתירות, בכל הרבדים הללו, עלולות להוביל לקונפליקט גלוי ולמתח נחווה, אשר בתורו עלול לפגוע בהורות המשותפת.
במהלך התערבויות טיפוליות וגישוריות, חשוב להעלות למודעות ההורים את קיום הסתירות הספציפיות, לאפשר שיח מעמיק ורפלקטיבי לגבי מקורות הסתירות והצרכים החשובים לכל צד ובהתאם, לחפש פתרונות אופטימליים אפשריים במציאות נתונה. פתרונות אלו הינם מגוונים ורבים, ומבוססים על יישוב המחלוקת בהסכמה, באופן הלוקח בחשבון את הצרכים של שני הצדדים. זוהי התערבות גישורית מובהקת, שניתן כמובן לקיים בתהליכים טיפוליים וייעוציים שונים.
למשל, הסכמה בהקשר של אינטרסים כלכליים עשויה להיות שבית המשפחה ישמש עוגן יציב עד שהצעיר במשפחה יסיים את בית הספר היסודי ורק אז יימכר; החלטה בהקשר של גישות עשויה להיות כי במקרה של מחלוקת הנובעת מתפיסה חינוכית שונה, יכריע איש חינוך מוערך ומוסכם על שניהם, ובמקרה של מחלוקת הנוגעת לתפיסה רפואית שונה, יכריע רופא המשפחה; בהקשר של זהויות, ניתן להסכים כי חג מסוים יחוג תמיד בבית הורה אחד, מאחר שמשפחתו מציינת את החג הזה באופן ייחודי וזוהי חוויה מיוחדת לילדים, ששני ההורים רוצים לשמר עבורם. פתרונות, מותאמים אישית לכל משפחה ולכל זוג הורים גרושים, יובילו להפחתת המתח ולשיפור השותפות ההורית לאחר גירושין.
מתח נחווה, לפי גניוואלי ועמיתיו (2016), עולה מתוך אי הנוחות של היבטי הדואליות וכן כתוצאה מהקונפליקט הנוצר בעקבות סתירות. אנו מוצאים כי אחד מחידושי המפתח במודל הינו בהבחנה שבין מקורות המתח הנחווה:
1. אי נוחות, בעיקרה תוך אישית, הנובעת מתוך היבטי דואליות אינהרנטיים ואוניברסליים.
2. קונפליקט, בעיקרו בין אישי, הנובע מתוך סתירות ספציפיות תלויות הקשר.
יחד, תחושות אלו מייצרות מתח, אותו חווה הזוג המתגרש. כלומר, המתח הקיים בקשר שבין הורים גרושים נובע גם משונות ספציפית להם וגם ממאפיינים מבניים ואינהרנטיים לקשר, במובן שכל הורים גרושים חווים. כאנשי מקצוע המלווים את המשפחה, אנו מוצאים ששיקוף שני מרכיבי המתח הנחווה, עם דגש על ההבחנה ביניהם, מעלה מודעות, נותן משמעות, ואף מפתח סובלנות כלפי חוויית המתח אשר חווים בני הזוג לשעבר.
במונחים ארגוניים ועסקיים, גניוואלי ושותפיו מתארים כיצד רמת מתח גבוהה מדי מביאה לשיתוק, חוסמת שינוי יעיל ואף מביאה לכישלון השת"פחרות. בהקשר של שותפות הורית לאחר גירושין, הפרדיגמה מציעה ללמוד לחיות עם החוויה של מתח, להכילו ולשמרו בדרגה מתונה, להבין שאמנם 'הוא פה להישאר', אך ניתן להתמודד ולהתנהל בדרך בונה ומקדמת. לשם כך, יש צורך בפיתוח מיומנויות ניהול של הפרדוקס ביחסים.
המודל של גניוואלי ועמיתיו (2016) מציע הבחנה מעניינת נוספת, בין מיומנויות ניהול אנליטיות ובין מיומנויות ביצועיות, להתמודדות עם הפרדוקס הטמון ביחסי שת"פחרות באופן מיטבי:
1. יכולת אנליטית – מאפשרת זיהוי והבנה מדויקת של מצב השת"פחרות, מיפוי מערך הדואליות והסתירות ויכולת מורכבת להחזיק בניגודים. בעל יכולת אנליטית 'מחבק את המחלוקת' (מונח שבו משתמש וכטל, 2015) ומקבל את חוסר העקביות במקום להימנע מהם. כך, יש יותר הבנות ופחות אי הבנות, והמתח הנחווה הינו מתון ומוכל.
2. יכולת ביצועית – יכולת לנהל את המתח באופן פרודוקטיבי, דרך פיתוח רוטינות ותהליכים יעילים לניהול תקשורת, הסתגלות הדדית, יצירת ערך ומינוף רווחי שיתוף הפעולה.
יכולת ניתוח טובה מגבירה יכולת ביצועית טובה, ולהיפך. כך, נוצר מעגל חיובי של התמודדות עם הפרדוקס והמתח המצויים ביחסים.
ההבחנה בין מיומנויות אנליטיות לביצועיות רלוונטית גם במפגש עם הורים גרושים. במידה והורים יפתחו יכולות זיהוי והבנה של הפרדוקסים איתם הם נדרשים להתמודד, וכן מושג לגבי האופן בו הם משפיעים על המתח הנחווה של השותפות ההורית, המשפחה הדו-גרעינית תוכל לתפקד במקסימום רווח לכל חבריה. כמלווים, מטפלים ומייעצים, נוכל לסייע להורים בפיתוח יכולת אנליטית זו. כך, ההורה הגרוש יראה במקורות אי הנוחות והקונפליקט חלק בלתי נפרד מהקיום ההורי לאחר גירושין (ולא יאשים את בן הזוג לשעבר בקשיי השותפות ההורית). באמצעות פיתוח פרספקטיבה הוליסטית ורוטינות, הלוקחות בחשבון את היבטי הדואליות, לצד קבלה של הסתירות הספציפיות הקיימות מול בן הזוג לשעבר והשלמה עם איזונים נדרשים, יוכלו ההורים לקבל החלטות ולשדר מסרים הוריים מיטיבים לילדיהם.
חוקרים בתחום של שותפות הורית פוסט-גירושין, כמו בונאך (2005) וג'מיסון ושותפיו (2014), הדגישו את חשיבותם של אספקטים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים בכדי לייצר שותפות אופטימלית בין הורים גרושים. מניסיוננו, הורים גרושים אכן נדרשים לנתח ולנהל בפועל את הפרדוקסים הקונטקסטואליים והמבניים, בשלוש הרמות הללו – קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית. על בני זוג לשעבר, הורים שותפים בהווה, להבין כי לפניהם משימת חיים מתמשכת. לכן, עליהם לאמץ חשיבה רפלקטיבית ותקשורת קונסטרוקטיבית, ולעיתים אף לפנות לייעוץ ועזרה מקצועית בנקודות מפגש מאתגרות בהווה ובעתיד. על כך כתבו ג'מיסון ושותפיו (2014):
"הורים גרושים עשויים לפנות לעזרה מקצועית (למשל של מגשרים ומטפלים), על מנת ללמוד כיצד לנהל את מחשבותיהם, רגשותיהם והתנהגויותיהם, בשירות ההורות בשיתוף. למידה מתי ואיך למסור מסרים קשים לפרטנר במחלוקת שעמו צריך לשתף פעולה, מהווה סט מיומנויות שצריך להילמד אחרי הגירושין... מתן מפת דרכים להורים מתגרשים עשויה לעזור להם ולילדיהם במעבר לחיי משפחה פוסט-גירושין" (Jamison et al., 2014, עמ' 422).
אימוץ המודל של גניוואלי ועמיתיו (2016) לשותפות הורית לאחר גירושין מסייע לאנשי מקצועי וטיפול המסייעים להורים גרושים הנמצאים ביחסי שת"פחרות. זאת, כיוון שהוא מפנה את הקשב של אנשי המקצוע המטפלים במשפחה לא רק לאספקטים הקונטקסטואליים והספציפיים לפרטנרים ("סתירות"), אלא גם לאספקטים פרדוקסליים, מבניים ואינהרנטיים ("דואליות"). בהקשר של היבטי הדואליות השונים, על ההורים לפתח גישה הוליסטית על אף הפרדוקס המובנה, ללמוד לחיות עם תנועה פנימית שיש בה אמביוולנטיות ומורכבות, וכן ללמוד להכיל את אי הנוחות הכרוכה בדיאלקטיקה המתמדת. ככלל, פיתוח פרספקטיבה הוליסטית ורוטינות הלוקחות בחשבון את היבטי הדואליות, לצד קבלת הסתירות, מאפשרת להורים לקיים שותפות הורית אפקטיבית.
כעת, נרצה לתאר תהליך גישור אשר נערך במהלך תקופת הקורונה. בתקופה זו, המתח הנחווה ביחידה ההורית פוסט גירושין הועצם כתוצאה מהטלטלה אשר התרחשה ברבדים רחבים יותר של המשפחה, החברה והעולם (Lebow, 2020). בתפיסתנו המקצועית, תהליך הגישור לגירושין חותר לא רק לעריכת הסכם פרידה וגירושין, אלא מתיימר גם לבנות שותפות הורית עתידית, תוך התייחסות לפרדוקס השת"פחרות. במקרה המתואר, דגש מיוחד ניתן לאירוע בר המצווה של הבן הבכור, אשר עתיד היה להתקיים בעוד חודשים ספורים. לרווחת הכל, ברור היה לשני ההורים כי הם יעשו מאמץ עילאי לקיים חגיגה משותפת, באופן המתאים ומקובל על בנם.
בשיחות עלו מספר רכיבי סתירות, אשר הינם ספציפיים להורים ולמקרה הנוכחי. כך, לגבי אינטרסים שונים, האם נפגעה כלכלית בתקופת הקורונה והעדיפה לעשות אירוע מצומצם וחסכן, בעוד האב שמר על מצב כלכלי טוב והיה מעוניין להשקיע באירוע מכובד לבנו; מבחינת תפיסות וגישות שונות, ההורים הציגו מחלוקת בנוגע לקורונה, כך שהאם העדיפה זהירות יתרה, גם אם ההנחיות מאפשרות, ואילו האב אמנם שמר על ההנחיות אך שיער כי לא תהיה הגבלה כך שניתן יהיה לקיים אירוע גדול. כמו כן, בהקשר הדתי זוהתה שונות, כך שלאב היה חשוב לקיים קידוש לקהילת בית הכנסת לאחר העלייה לתורה, מתוך תפיסה שבר המצווה הינה בעיקר אירוע דתי, ואילו האם אינה חשה חיבור לבית הכנסת וכיוונה לחגיגה מרכזית באולם; בהקשר של שונות במרכיב הזהות, האב נוטה למוכוונות חברתית וקהילתית ואילו האם הפגינה יותר מופנמות וביתיות, ולכן גם העדיפה אירוע משפחתי מצומצם. ההתערבות המקצועית התמקדה בשיקוף הסתירות, ברבדים השונים שלהן, וסיוע להורים לקבל החלטה, אשר מהווה פתרון אופטימלי מוסכם.
במישור של ניתוח הדואליות, המתרחשת באופן אינהרנטי בשותפות הורית פוסט גירושין, ההתערבות המקצועית התמקדה בזיהוי אי הנוחות הנוגעת לרבדים של משאבים, של מהות-זמן-מקום ושל קשר ותקשורת. כך, התבוננו במשותף בהיבט הנוגע ליצירת ערך לעומת הקצבת ערך, וניכר היה כי לאב היו הן משאבים כלכליים והן משאבים חברתיים וקהילתיים בבית הכנסת. לעומת זאת, לאם היו משאבים משפחתיים של משפחה מורחבת תומכת וקרובה; בהיבט הנוגע לדיאלקטיקה בין ספרציה לאינטגרציה, עלתה השאלה האם לייצר אירוע אחד משותף ותוכנית משותפת, המהווה שילוב בין האופי והערכים של שני ההורים, או שמא דווקא לייצר 'הפרדת כוחות' וחלוקה של הפעילויות; בהיבט הנוגע ליצירת גשר לעומת איחוי, זוהתה התלבטות בין מידת תיאום ותקשורת אינטנסיביים בנוגע לאירוע, כפי שנראה היה כי האב שואף אליהם, לבין חלוקת מטלות ותיאום מוגבל, מה שנראה היה לאם כיותר מותאם וכן כמונע חיכוכים.
כמגשרים, בחרנו תחילה במסר מנרמל, הגורס כי תמיד יהיו פערים מבניים וכן סתירות ספציפיות, והגדרנו והמשגנו אותם עבור ההורים, ובכך חווינו יחד איתם את הפחתת המתח הנחווה. ההתערבות המקצועית כיוונה לפיתוח יכולת אנליטית, כך שבמישור הסתירות תרגלנו כיצד לזהות פערים ספציפיים ולשאוף לאיזוני אינטרסים ביניהם. במישור הנוגע לדואליות, קידמנו הכרה בקיום תנועות דיאלקטיות לגיטימיות הנובעות מעצם הקשר הפרדוקסלי, הגברת עמידות לאי הנוחות הכרוכה בתנועה הדיאלקטית ופיתוח ראייה יותר הוליסטית. לצד זאת, ההתערבות המקצועית כיוונה לפיתוח יכולת ביצועית בקרב ההורים, כך שהוגדרו דפוסי תקשורת פתוחים מוסכמים, הן בנושאים כלליים והן במוקדי מחלוקת צפויים, כמו גם רוטינות משפחתיות לשימור השותפות ההורית.
מאמר זה מציע נקודת מבט אינטגרטיבית על החוויה הסובייקטיבית המורכבת של הורות פוסט-גירושין. זאת, באמצעות חשיבה דרך מושג השת"פחרות, על היבטי הדואליות האינהרנטיים והמבניים שבו וכן על סתירות תלויות הקשר וספציפיות לכל אחד מההורים. הבנת המתח הנחווה הנובע מהפרדוקס, ופיתוח מיומנויות אנליטיות וביצועיות להתמודדות מיטיבה יותר עם אותו מתח, עשויים לסייע להורים מתגרשים וגרושים במשימה מורכבת וקשה העומדת בפניהם – לשמר קשר שיתופי לצד קיום נפרדות ואף מידה של תחרות.
יחסי שת"פחרות אופטימליים מכוונים למצב בו על אף הפרידה, מצליחים ההורים לשתף פעולה לטובת ילדיהם, לשתף במידע, לקבל החלטות ולמסור מסרים אשר יביאו לרווחת הילדים לאורך שנים ארוכות. זאת, תוך מודעות לקיום הפרדוקס המובנה והספציפי, המכיל בחובו היבטים של תחרות המתרחשים במקביל למאמצים ולניסיונות לשתף פעולה.
כאנשי טיפול וכמגשרים, העובדים עם משפחות גרושות, נוכל לשתף את ההורים בהמשגות, לנרמל את הקשיים, להעמיק את ההבנה של מורכבות האתגרים ולקדם עמם פתרונות בני קיימא. נראה כי פיתוח מושג השת"פחרות בהקשר של משפחה דו-גרעינית והטמעתו עשויים לספק בפועל שפה וכלים לאנשי מקצוע, העובדים עם הורים במשפחות גרושות, תוך ניווט רגיש ויעיל במסע חייהם כהורים מיטיבים לילדיהם.
ד"ר אלומה רייס - פסיכולוגית קלינית מומחית, דוקטור בפסיכולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, מטפלת בעלת ותק במגזר הציבורי ובקליניקה פרטית. מטפלת בגישה אינטגרטיבית, המשלבת טיפול פסיכודינמי עם שיטות טיפול שונות ועכשוויות. מגשרת מזה למעלה מעשרים ושבע שנים במגוון תחומי הגישור – המשפחתי, המשפטי, החינוכי, הקהילתי והארגוני. בעלת ניסיון רב בתחום הפרידה והגירושין, הן בטיפול (בילדי גירושין, במבוגרים בעת פרידה ובהדרכת הורים לקראת ולאחר גירושין) והן בתהליכי גישור לפרידה וגירושין, המסתיימים בהסכם המוגש לבית המשפט ובתהליכי גישור במשפחות 'בפרק ב'. מלמדת בקורסי גישור לגירושין. מגשרת ברשימת המגשרים של בית המשפט לענייני משפחה 2020 ומדריכה לשעבר ביחידת הסיוע של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים בירושלים. מרצה בתוכנית ללימודי תואר שני בתוכנית ליישוב סכסוכים, אוניברסיטת בר אילן. חברת סגל תוכנית 'עוגן' ומכון 'מפרשים', ללימודי פסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה, במכללה האקדמית יפו תל אביב.
איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים? - המדריך המלא
ג'וני אורבך - מנהלת מרכז הגישור בקהילה של מוזאיקה. בעלת תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים בבר אילן, בעבודת התזה עסקה בנושא של זהות בחדר הגישור. מגשרת למעלה מעשרים שנה, ברשימת המגשרים הכללית 2020, ובעשור האחרון עוסקת בתחום של גישור במשפחה וגירושין. מלמדת בקורסי אימון ליישוב סכסוכים ובתוכניות הפרקטיקום.
מרק פרנק - מגשר ותיק, במרכז הגישור בקהילה של מוזאיקה. בעל תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים בבר אילן. יוצר ומנחה ערוץ גישור נרטיבי - https://youtube.com/@narrativemediationhebrew-jg8jf.
רייס, א., אורבך ג., ופרנק מ. (2023). יחסי שותפות-תחרות בקרב הורים לאחר גירושין: כיצד להתמודד עם הפרדוקס?. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/coparenting_divorce
באום, נ. (2021) ה-ת-ר-ת הזוגיות, מתוך: אובדנים שאינם מוות. רסלינג, ישראל. 167- 182.
וכטל, פ. (2015). תקשורת טיפולית: לדעת מה לומר מתי. קרית-ביאליק, אח.
רייס, א. (2005) דפוסי התקשרות ונפרדות במרחב הבין אישי והיבטיהם ההתפתחותיים והמגדריים. עבודת דוקטורט שלא פורסמה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ה.
Ahrons, C. R. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53–65
Baum, N., & Shnit, D. (2003). Divorced parents’ conflict management styles: Self-differentiation and narcissism. Journal of Divorce and Remarriage, 39, 37-58
Bengtsson, M., Raza-Ullah, T., & Vanyushyn, V. (2016). The coopetition paradox and tension: the moderating role of coopetition capability. Industrial Marketing Management, 53, 19-30
Benjamin, J. (1999). Recognition and destruction: an outline of intersubjectivity. In S. Mitchell, & L. Aron (Eds.), Relational psychoanalysis: The emergence of a tradition. (pp. 181-210). NJ: Analytic press
Blatt, S. J., & Blass, R. B. (1996) Relatedness and Self Definition: A Dialectic Model of Personality Development. In: G. G. Noam, & K. W. Fischer (Eds.), Development and Vulnerability in Close Relationships. (pp. 309-338). N. J.: Lawrence Erlbaum Associates Publishers
Bonach, K. (2005). Factors contributing to quality coparenting: Implications for family policy. Journal of Divorce and Remarriage, 43, 79–104
Brandenburger, A., & Nalebuff, B. (1996). Co-Opetition: A Revolution Mindset that Combines Competition and Cooperation. Harvard Business Press, Cambridge
Chen, M.J. (2008). Reconceptualizing the competition–cooperation relationship: A transparadox perspective. Journal of Management Inquiry, 17, 288–305
Dagnino, G. B., & Padula, G. (2002). Coopetition Strategy: Towards a New Kind of Interfirm Dynamics for Value Creation. In: Proceedings of the EURAM – The European Academy of Management Second Annual Conference – “Innovative Research in Management” Stockholm, May 2002, pp. 9–11
Gnyawali, D., Madhavan, R., He, J., & Bengtsson, M. (2016). The competition-cooperation paradox in inter-firm relationship: A conceptual framework. Industrial Marketing Management, 53, 7-18
Jamison, T. B., Coleman, M., Ganong, L. H., & Feistman, R. E. (2014). Transitioning to postdivorce family life: A grounded theory investigation of resilience in coparenting. Family Relations, 63(3), 411-423
Josselson, R. L. (1994). Identity and relatedness in the life cycle. In H. A. Bosma, D. J. de Levita, G. Grastina, & G. H. D (Eds.), Identity and development: An interdisciplinary approach (pp. 81-102). Thousand Oakes, CA: Sage
Lebow, J. (2008). Separation and divorce issues in couple therapy. In A. S. Gurman (Ed.) Clinical handbook of couple therapy, 4th ed., pp. 167-195
Lebow, J. (2015). Separation and divorce issues in couple therapy. In: A. S. Gurman, J. Lebow, & D. K. Snyder (Eds.) Clinical handbook of couple therapy, 5th Edition. New York, Guilford Press, pp. 445-463
Lebow, J. (2020). The challenges of COVID‐19 for divorcing and post‐divorce families. Family process, 59(3), 967-973
Putnam, R. (2000). Bowling Alone: The Collapse and Revival of American Community. New York: Simon & Schuster
Raza-Ullah, T., Bengtsson, M., & Kock, S. (2014). The coopetition paradox and tension in coopetition at multiple levels. Industrial Marketing Management, 43 (2), 189-198
Russell, L. T., Beckmeyer, J. J., Coleman, M., & Ganong, L. (2016). Perceived barriers to postdivorce coparenting: Differences between men and women and associations with coparenting behaviours. Family Relations, 65 (3), 450-461
Smith-Etxeberria, K., & Eceiza, A. (2021). Mother-Child and Father-Child Relationships in Emerging Adults from Divorced and Non-Divorced Families. Social Sciences, 10 (10), 382
