ד"ר גד בן שפר
"Mental evolution or growth is catastrophic and timeless”
(Bion, 1970, Pg. 108)
"לאורך ההיסטוריה", כתב פרויד בפתח אחת מ"הרצאות המבוא החדשות לפסיכואנליזה" ב-1933, "אנשים שברו את הראש אל מול חידת טבעה של הנשיות" (Freud, 1933, p. 113, תרגום שלי. ג.ב.ש). הוא מוסיף כי זו בעיה עבור הגברים, ועבור נשים - הוא כותב בהומור אופייני - הן הן עצמן הבעיה. הוא, שהעמיק יותר מכל אחד אחר בזמנו לחדור אל תוך הטריטוריות הלא נודעות של הנפש האנושית, התוודה מספר שנים קודם לכן שהמיניות הנשית נותרת לגביו בבחינת "יבשת אפלה" (גיי, 1988, עמ' 401).
ואני, בפתח דיון שמוקדש לסיפורו של המינגווי, סיפור שעוסק בגבריות ושבמרכז עלילתו מסע ציד ב"יבשת האפלה", באפריקה, רוצה להציע שהגבריות אף היא נותרה לא מפוענחת על ידי הפסיכואנליזה. ובעוד כי אל מול חידת הנשיות עמדו דורות של פסיכואנליטיקאים חסרי אונים, הרי שמול חידת הגבריות דומה שהם כמעט ולא התייצבו. חידת טבעו של הגבר נותרה מעורפלת, נחבאת בסבך התיאוריות והרעיונות שלנו. יתכן ויש לזה קשר לכך שמרבית הכתיבה הפסיכואנליטית נכתבה בידי גברים, והקושי לחשוב את הגבריות נובע מכך שהם הם עצמם הבעיה. או שאולי, ובעיני יותר מכך, הדבר נוגע בחרדה המלווה כל חוקר, וכל צייד, והיא החרדה מפני תוצאות החקירה, הפחד מפני הדבר שמבקשים לצוד.
בדיון הנוכחי, בעזרת כמה מרעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, אנסה לצאת בעקבות שאלת הגבריות ולהניע את המחשבה ביחס לייצוג מסוים שלה, זה העולה מכתיבתו של המינגווי ונוכח בסיפור הבדיוני הקצר שכתב בעקבות ספארי ציד באפריקה שערך עם אשתו פולין ב-1933: "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" (2007 א'). זהו ייצוג רווח של גבריות גם בתרבות שלנו בזמננו אנו. הוא מבטא את הגברי כמשהו שסותר את הנשי, עדיף עליו ומבטל אותו, כמבכר את הפעולה על פני הרגש ואת המוחלטות על פני הספק. יש בו משהו מתעמת ומבטל, והאופנים שבהם הוא מתממש בתרבות עשויים להיות בעייתיים גם לנשים וגם לגברים.
בהתאמה לייצוג גבריות זה, אני מוצא את הקריאה בהמינגווי מעוררת אי נוחות. אי נוחות שבחלקה נובעת מהאופן בו מוצגת הגבריות ובחלקה כרוכה בהתבטאויות מיזוגניות, גזעניות והומופוביות שהמינגווי שם בפי גיבוריו פה ושם. אמירות מעין אלה נמצאות בכלל כתיבתו וגם בסיפור זה, ונחוות על ידי לא רק כאנכרוניזם, הד לתקופה שחלפה זה מכבר, אלא גם כאטימות רגשית יהירה שיש בה גוון מטריד. בקריאה מהזמן הזה, אני מציע לראות באטימות זאת מאפיין של הדמויות של המינגווי, ושל הגבריות כפי שהיא מוצגת בכתיבתו, ושהקושי במפגש עימן אינו משהו שיש לבטל על מנת לפגוש את הסיפור אלא דבר מה העשוי להיות בעצמו מפתח למה שמכונן את הכתיבה של המינגווי, ועומד בבסיס של הגבריות שהיא יוצרת.
ברוח מאמרו של ביון 'על היהירות' (1957) אני מציע לראות בהתייחסויות אלה, כמו גם בייצוגי גבריות נוספים בסיפוריו של המינגווי, על היהירות והאטימות והסקרנות שבהם, עדות לאסון נפשי, ולקורא – אם אני משאיל את התבטאותו של ביון שכוונה לאנליטיקאי במקור – לראות בהם "עדות לכך שהוא מצוי במחיצתה של קטסטרופה פסיכולוגית עמה יצטרך להתמודד" (2003, עמ' 90). אנסה עתה לבאר את הזיקה שבין הגבריות שמציג המינגווי לבין אסון נפשי, כזה המאפיין יחידים ומאפיין חברה. אסון שמהותו אובדן חיבור רגשי חי ופורה בין שניים וכזה שהמוות מושל בו.
דמות הגבר, הלוחם או הצייד, זו השכיחה כל כך בעלילות שהמינגווי טווה, קלישאתית ככל שתהיה, היא תמיד שבורה בדרכה. הגיבורים שהוא מעמיד מבטאים ולו משהו ממורכבותו שלו ומהמגע שלו עם הגבריות. המינגווי, סמל לגבריות עבור רבים בחייו, בסגנון כתיבתו ובנושאיה, נע במסלולי חייו מפציעה קשה במלחמת העולם הראשונה, דרך מסעות ציד ונשים, אלכוהול, דיכאונות, ואינספור פגיעות גופניות ומנטליות, עד להתאבדותו ב-1961. בתוך כך, הכתיבה של המינגווי נמשכת תמיד אל מה שנראה כנקודת האפס של הכתיבה שלו, לקורותיו במלחמת העולם הראשונה, כגבר צעיר, כשהתנדב לשרת באיטליה כנהג אמבולנס לפינוי פצועים ונפצע קשה בהפצצה.
פיליפ יאנג מנתח את הכתיבה של המינגווי וטוען, ברוח פסיכואנליטית, כי המינגווי חוזר כצורה של כפייה שוב ושוב אל טראומת הפציעה שלו, אל חשיפת היתר שלו למוות במלחמת העולם הראשונה (Young, 1966). החל מ"וזרח השמש", הרומן הראשון שלו מ-1926, שמעמיד במרכזו גיבור עם פגיעה פיסית שאינה מאפשרת לו לקיים יחסי מין, המינגווי מעמיד גלריית דמויות שכולן בבואות של דמותו שלו, של גופו שלו שנשא את תוצאות פציעתו הקשה במלחמת העולם הראשונה, ופציעות פיסיות נוספות שנוספו עם השנים, ושל הנפש שנחשפה לזוועות המלחמה.
העולם של המינגווי, כותב יאנג, הוא עולם של מלחמה, ליטרלית או סימבולית. "זה עולם שבו דברים לא גדלים ומניבים פרי, אלא מתפוצצים, נשברים, מתפרקים ונטרפים...זהו עולם עקר של רסיסים השוכן לפנינו כמו ארץ של חלומות רעים" (Young, 1966, p. 245. תרגום שלי). יש נחמות לרגע באהבה, בתענוגות חולפים, אך אין ניצחונות של ממש. זהו עולם שנמשל על ידי דחפי המוות של כותב רדוף. ביון כותב שבאישיות שבה שולטים יצרי המוות, הגאווה הופכת ליהירות, ואכן יש משהו יהיר וטראגי בדמויות שמציב המינגווי. הגיבורים של המינגווי, הרואיים בדרכם אך פגיעים ופגועים עד ליסוד, נרדפים על ידי זיכרונות, ומשתדלים שוב ושוב 'לא לחשוב' את מה שמחריד או קשה מדי.
"חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" מתאר את קורותיהם של הזוג מקומבר ומדריך הציד ווילסון במהלך מספר ימים של ספארי ציד. מאירוע של ציד אריה בו ברח פרנסיס מקומבר מפוחד, דרך ציד פרים עם וילסון בו פרנסיס חווה אושר והיעלמות של פחדיו, ועד שהוא מתייצב באומץ אל מול פר מסתער ולבסוף מוצא את מותו מידי מרגרט אשתו שיורה אל הפר אך פוגעת בו. לאורך הסיפור מובאות המחשבות של פרנסיס ווילסון ומוצגים המתחים ומאבקי הכוחות בין הדמויות.
בסיפור קצר זה של המינגווי, הפגיעה המבישה, הטראומה של מקומבר, "העסק עם האריה" (2007 א', עמ' 17), היא התרחשות שקרתה זה עתה, בבוקר היום המתואר. היא נותרת מהפתיחה ולמשך זמן רב כדבר שלא מדברים אותו ולא חושבים אותו, כזה שמגיח פה ושם מבין השורות, חודר לתוך השיחה, מסומן ברמיזה. מתחים מסתמנים בין הדמויות, "הלוואי שזה לא היה קורה", אומרת מרגרט ובוכה, כולם מעמידים פנים שכלום לא קרה.
הסיפור גם הוא נע בין קהות וריחוק לבין קירבה מצמררת לטראומה, ומה שבתחילה מופיע רק במעורפל, ומוצג מרוחק, יחדור אחר כך במלוא עוצמתו. דרך פירוט גרפי מציף, בדיעבד, של ציד האריה, האירועים והתחושות יתוארו על דקויותיהם המצמררות. ועדיין, אל מול הכאב, מקומבר נשאר חיצוני: "מקומבר לא ידע איך הרגיש האריה לפני שיצא להסתער. על מה שמרגיש ווילסון לגבי דברים לא ידע מקומבר כלום. הוא לא ידע מה הרגישה אשתו מלבד העובדה שהיא גמרה איתו" (עמ' 35).
לא לחשוב. לא לדבר. לא להרגיש — הבחירה של הגיבורים של המינגווי היא לא לשאת כאב, לאלחש עצמם על ידי אלכוהול או אהבה, או לחמוק אל הפעולה. ככל שזו גבריות, כזו שנענית לסטריאוטיפים של קשיחות וסיבולת, הרי שבפועל היא לא יותר מגבריות מדומה, מעטה יהיר שמשאיר חלק מאזורי הנפש מבודדים, על הפגיעה שהם נושאים בתוכם. הגבריות הזו מתיימרת לשאת את מה שאין ביכולתה לשאת, אך היא אינה חסינה מפני הכאב אלא נחדרת על ידו שוב ושוב. לפעמים הגברים מנסים במאבק אבוד מראש לתקן את מה שנשבר להם ונשבר בהם, אך ללא הועיל.
ב"חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" הדברים שמקומבר מבין בהם — אופנועים, מכוניות, ציד ברווזים, דיג טרוטות וכן הלאה — מייצגים עיסוקים גבריים ונותנים לו מקום בסדר החברתי אליו הוא שייך. אך הם נפרצים בקלות על ידי הטראומה של הבריחה מהאריה. "יותר מבושה", מתאר המינגווי את מה שנסדק במקומבר באותה תקרית מכאיבה, וכך מתאר את מה שהוא חווה לאחר מכן כשהוא שוכב במיטתו: "הוא הרגיש בתוכו פחד קר וחלול. הפחד היה שם עדיין כמו נקב קר ורירי של ריקנות במקום שבו היה פעם בטחונו העצמי וזה גרם לו לבחילה" (עמ' 23). מקומבר נרדם לזמן קצר רק כדי להתעורר לפגיעה נוספת, ולגלות שאשתו אינה לצידו, בוגדת בו עם ווילסון הצייד אשר מלווה אותם. הניסיון להתנתק מהכאב הוא ניסיון שווא, והטראומה — ההשפלה, הבושה, חוסר האונים, הפחד – שבה וחוזרת בצורות שונות וחושפת בתוכו שבר בסיסי יותר.
על פי ביון, התפתחות נפשית, פסיכולוגית, מתרחשת באמצעות מגע עם המציאות. כל התפתחות היא חיבור בין שני דברים שלא היו מחוברים קודם לכן. בהקשר של חיי הנפש, אנחנו מדברים על מציאויות פסיכולוגיות, וביון מדבר על חיבור רגשי, במובן זה שהחיבור הוא לאחרים, ולעצמנו, כאובייקטים חיים. חיבור למציאות, כלומר חיבור לאמת, למה שקורה. שיבוש החיבור הזה הוא בגדר אסון מאחר והנפש זקוקה לאמת כפי שהגוף זקוק למזון. אנחנו חייבים לדעת את המציאות ואת עצמנו ממש כפי שאנחנו חייבים לאכול ולשתות.
לדעת את האחר, ואת עצמך, כלומר לתת משמעות לאחר או לעצמך. חיבור כזה של ידיעה, או אולי מוטב לומר — התוודעות — ביון מסמן באות K. חיבור של K מייצג תהליך ביחס לאחר. משמעו להיות במצב שבו האחד "לומד להכיר בו" את האחר. הכוונה בחיבור K היא לא לאחוז בפיסת ידע אודות מישהו אלא להיות בתהליך של התוודעות אליו (ביון, 2004, עמ' 68). זה חיבור שיש בו משהו פתוח, יצירתי ומתפתח. החוויה הרגשית שקשורה בו היא סקרנות.
מקומבר, שאינו יודע מה מרגישים האחרים, שהוא עצמו חווה ריקנות ופחד, מייצג את היפוכו של קשר של התוודעות. כדי לא לדעת, כדי לא לכאוב, הוא מחבל בחיבור K עם המציאות. הוא חומק אל השינה ויותר מאוחר אל הפעולה, בניסיון אולי לעקוף את החיבור הרגשי לעצמו ולאחרים.
בחזרה להערה שמקשרת את דמותו וחייו של המינגווי לחייהן של דמויותיו, אדגיש שגם "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר", כמו מרבית יצירתו, ספוג יסודות אוטוביוגרפיים. בסיפור זה משולבים לא רק אלמנטים מחייו של המינגווי אלא גם משהו מדרכו הפסיכולוגית.
המינגווי, ממש כמו מקומבר, לו נתן את הגיל שלו, את תכונותיו הגופניות ואת תחביביו, הפך עצמו לגבר על ידי התנסויותיו (Young, 1966). המינגווי, כמו מקומבר, מונע על ידי פחדים, הכניס עצמו שוב ושוב לסכנה, נרפא לכאורה על ידי פעולה, והפך עצמו למה שנראה לכאורה כדמות גבר אידילית. הוא, שתואר כפחדן בצעירותו, הפך למי שמייצג יותר מכל את הגבריות. ממקומבר הוא הפך לווילסון, דמות גברית אידילית בעיני רבים, ואולי אף כזו שמאשרת ופוסקת לגבי גבריות. זאת, כל עוד נכיר בכך שנפשו שלו, לאורך חייו ועד להתאבדותו, הייתה מסוכסכת ומיוסרת, רחוקה מהרמוניה פנימית, ונכיר בכך שהגבריות שהוא מאשר היא בפועל, גם אם לא בחוויה, לעולם גבריות חסרה, חבולה ופצועה.
ניתן לראות ביטוי לגבריות חסרה זו דווקא בדוגמה שרחוקה מאד מטראומות גלויות ומשדות הקרב והציד האופייניים כל כך לכתיבתו של המינגווי. ב"חגיגה נודדת", ספרו של המינגווי שמתאר את חייו בפריז בחצי הראשון של שנות ה-20, מתוארת סצנה בלתי נשכחת שבה הסופר סקוט פיצג'רלד מבקש להתייעץ עם המינגווי לגבי עניין חשוב, "משהו שהוא בעל המשמעות הגדולה ביותר בעולם לגביו" (2007 ב', עמ' 205). זלדה, אשתו של סקוט, והאישה היחידה איתה שכב, אמרה לו שאיבר מינו קטן ו"לעולם לא יאפשר לי לגרום אושר לאישה....אני לא חזרתי להיות עצמי מאז שהיא אמרה לי את זה ואני חייב לדעת את האמת" (עמ' 206).
המינגווי הולך איתו לבית שימוש ופוסק "אתה או. קיי. שום דבר לא פגום אצלך. אתה מסתכל על עצמך מלמעלה ואתה נראה מקוצר". הוא מציע לסקוט להסתכל על עצמו בראי בפרופיל וללכת למוזיאון הלובר כדי לראות את איברי המין של הפסלים. "אבל למה שהיא תגיד את זה?" שואל סקוט שמתקשה להאמין, והמינגווי מסביר לו שאשתו אמרה את זה "כדי להוציא אותך מהמשחק. זו השיטה הכי עתיקה בעולם להוציא אנשים מהמשחק. סקוט, ביקשת ממני להגיד לך את האמת ואני יכול להגיד לך הרבה יותר אבל זו האמת לאמיתה וכל מה שאתה צריך לדעת" (עמ' 206). המינגווי מוסיף ומסביר לו "עוד כמה דברים שרצוי אולי שידע עליהם". זו סצינה כובשת לב, הנסובה על גבריות, ועל חניכה של גבר על ידי גבר אחר, על ידי מי שיודע. אבל מה שמוחזק ביניהם, מה שמוחזק על ידי שני הגברים, הוא הפגיעות, הפגם, החרדה. הבושה על מה שלא מספיק. וגם כאן, ממש כמו בסיפורו של מקומבר, שני גברים מתחברים אל מול אישה שנתפסת כמסרסת ופוגעת.
החיבור בין גברים ואישור של אחד על ידי האחר, כשתחרות ושנאה מפנות את דרכן לאחווה ולאהבה, הוא גם אחד מרגעי השיא של "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". כך אומר מקומבר בפנים קורנות לאחר ציד הפרים ולאחר המרדף, בו הוא ווילסון, כשני אחים, היו תלויים נסערים משני צדי הרכב: "אני חושב שלעולם לא אפחד יותר מכלום...באמת קרה לי משהו...אני מרגיש שונה לגמרי" (2007 א', עמ' 48), ואם אשתמש במחשבותיו של ווילסון כמאשרות את מה שעבר מקומבר: "שינוי גדול יותר מאיבוד בתולים אפילו. הפחד נעלם כמו בניתוח. משהו אחר גדל במקומו. הכוח המרכזי של הגבר. הופך אותו לגבר. וגם נשים הבינו את זה. נעלם הפחד המחורבן" (עמ' 50-49).
וילסון חובר למקומבר שהתגבר על הפחדים שלו ומצטט בהתרגשות ובמבוכה משקספיר את המוטו לפיו הוא חי: "אין אדם מת אלא פעם אחת. הכל חייבים מיתה אחת לאלוהים ויקרה אשר יקרה. מי שמת השנה פטור מלמות בשנה הבאה" (עמ' 49). אבל רגעי ההתרגשות הנקיים מכאב, חיי האושר הקצרים והאמת של האחווה הגברית, נראים רק כהפוגה מהאמת הגדולה יותר, זו שמתממשת שוב ושוב בחזרה הכפייתית של המוות, זו שמספרת שניתן למות הרבה פעמים.
הכתיבה של המינגווי היא יותר מאוטוביוגרפיה פרטית במסווה בדיוני. למרות שקווי המתאר של עלילותיו כרוכים בחייו שלו ושואבים ומחקים את החומרים שלהם, המינגווי חרג אל מעבר לפרטי והאישי ולכד בכתיבתו את הדור שלו. "הדור האבוד" לפי הגדרה שטבעה גרטרוד שטיין, והמינגווי אימץ כמוטו לספרו הראשון. המינגווי כתב את הגבר של המאה העשרים, זה שיצא למלחמות מתוך תעוזת נעורים ורגש פטריוטי וחזר מהכאוס שבור, מבולבל ומצולק לתמיד. זה שאיבד את הסדרים הישנים ואת ההגדרות הקשיחות ונותר חרד מול עולם שמשתנה במהירות. זה, וכאן גם הפסיכואנליזה הפרוידיאנית תרמה את חלקה, שאינו עוד אדון בביתו שלו.
"הגורל הקיומי של גברים בתחילת המאה העשרים", כותב Styrchacz כשהוא מתייחס לגבריות בכתיבתו של המינגווי, "הוא להסדק ולהקרע על ידי אובדן, וההתעלות על האובדן היא על ידי התנהלות אמיצה תחת לחץ ואל מול טראומה, היצמדות לקוד התנהגות שמעניק משמעות לנוכח עולם אבסורדי (2013, p. 279, תרגום שלי). ומה שנכון לדור של המינגווי נכון לכל הדורות כולם, וגם לנו. כפי שהמינגווי כתב: "כל הדורות אבודים כי מישהו איבד אותם ותמיד היו ותמיד יהיו" (2007 ב', עמ' 44).
בעולם ללא אלוהים, המקרי הוא השולט. ומולו, ומול שרירותיות הכאב שבו, האדם מחפש משענת. עבור הגבר, זוהי באה בדמות קוד. "מכיוון שמושג הקוד הפך כמעט לשם נרדף לחזון הגבריות של המינגווי", מוסיף Styrchacz, "ראוי להדגיש עד כמה הוא עונה בצורה מעורפלת על חוסר נתפס של קיום תפקידים גבריים. גברים לא נולדים עם קוד: אם הם רוצים להפוך ל"גברים", הם חייבים לרכוש אחד ולחדש אותו כל הזמן" (2013, תרגום שלי). האבסורדי והשרירותי, שרירותי כפגיעה של פגז או כדור אקראי בקרב, מוחלף בציווים פנימיים שנותנים משמעות, שעוברים מאב לבן ומקבוצה ליחיד. נותנים משמעות במקום שבו אין משמעות.
כתיבתו של המינגווי חוזרת פעם אחר פעם אל גברים שבורים שמחפשים, בודדים, ולעתים בנסיבות קיצוניות, את הקוד בתוכם. ב"למי צלצלו הפעמונים", ספרו מ-1940, המינגווי מתאר את האימה והאבסורדיות של המלחמה דרך סיפורו של ג'ורדן, אמריקאי שמתנדב להלחם כמומחה חבלה לצד הרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. לקראת סיום הרומן ג'ורדן הפצוע, לאחר מילוי משימתו, נשאר לבדו עם נשקו, שוכב במארב ללא יכולת לזוז בגלל פציעתו הקשה. הוא מתלבט אם להתאבד כדי לא ליפול בידי הפאשיסטים ובוחר שלא, גם אם הדבר לא יעזור לעצור את התקדמותם. ג'ורדן בוחר להלחם עד מותו.
מדמם, על סף עילפון, הוא מכוון את נשקו ואומר לעצמו במה שנדמה כמעין מנטרה: "כי יש משהו שאתה עדיין יכול לעשות. כל עוד אתה יודע מה אתה חייב לעשות, עליך לעשות אותו. כל עוד אתה זוכר מה אתה חייב לעשות, עליך לחכות לזה" (2006 ב', עמ' 565). ההיצמדות לקוד היא הגבריות, היא העמדה היחידה האפשרית לכאורה אל מול הכאב, אבל גם היא לא מנחמת ולא מקלה, ונראה שיש בה יותר כפייה מאשר בחירה והיא עצמה מעוגנת בדחפי המוות או בגורל מכאיב ובלתי נמנע.
"חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" עמוס בקודים של גבריות. הוא נפתח בקודים של שתיה – "כנראה שזה מה שנכון לשתות", מסכים מקומבר על וודקה לימון – ומשם לקודים של התנהגות עם משרתים, קודים של לבוש, של ציד, וקודים בנוגע למה שמותר לדבר עליו ומה שאסור, בין אם הוא מביש ובין אם הוא מעורר התרגשות. קודים של גברים ביחס לנשים שלהם וביחס לנשים של גברים אחרים. מקומבר מחפש אחר הקוד, ווילסון, הרבה יותר מאשר מדריך ציד, מדריך אותו לתפוס את מקומו בתרבות, בתוך מלחמת המינים, בתוך החברה. הוא מאפשר את חייו הקצרים כגבר, גבר מאושר.
אלא שהקוד עצמו מבטא אידאליזציה של דימוי של גבריות, הגנה כנגד מה שקשה לשאת, ועצם אימוץ הקוד כרוך ביהירות. הרעיון הפסיכואנליטי של ביון ביחס ליהירות מחבר אותה לאסון נפשי. האסון עליו מדבר ביון, זה המתוארך לילדותו המוקדמת של האדם, הוא הריסתו של החיבור הרגשי, הלא מילולי, בין הילד לאם. נסיון לתקשר במילים את מה שניתן לתקשר אותו רק באופן חסר מילים, את מה שהוא קודם למילים או מעבר למילים. היהירות, אם כך, מבטאת את היומרה לדעת. ובהשאלה לעולמו של המינגווי אנחנו יכולים לראות ביהירות ובטיפשות תוצר של טראומה חיצונית, כזו שחוסמת את הערוץ שנפתח לעולם ומבקש לדעת אותו, כזו שכרוכה בתוצר של התקפה על החיבור למציאות, על חיבור K, "הרס התייחסותו לאמת" (ביון, 2004, עמ' 35).
בראייה כזו, הקוד של הגבריות נדמה כלא יותר מתבנית שתופסת את המקום של 'לא להרגיש', אך אינה מבטאת ידיעה רגשית, ידיעה של המציאות. במובן הזה, מקומבר שלא ידע מה מרגישים האריה, ווילסון ומרגרט, נשאר באי ידיעה גם בחיי האושר הקצרים שלו. הוא זוכה בקוד, ובאושר שנלווה לו, אך לא בידיעה. במונחים פסיכואנליטים, אימוץ הקוד הוא אימוץ של דימוי כוזב. הוא לא נוגע באישי ובפרטיקולארי ולא מבטא אלא הגנה הישרדותית. ועדיין, אימוץ הדימוי מורגש כמימוש וכהגשמה. הוא מחליף את תהליך ההתוודעות — את החיבור K, את המאמץ, את כאבי הגדילה — במה שנראה כהגשמה: לאחוז בפיסת ידע. ידע אודות עצמך ואודות העולם.
אני חושב שהנכתב עד כאן נוגע בקריאה יותר קרובה למודע של הסיפור, ואני רוצה לצרף לה התבוננות קצרה נוספת, המזהה בטקסט מהלך שחורג מהגבריות הקלישאתית שבסיפור, מיוסרת או מאושרת, ומערער עליה. ביון השתמש במטאפורה של "ראיה דו עינית" בכדי לתאר את האופן שבו ניתן לצרף לתפיסה המודעת שלנו גם את התפיסה הלא מודעת, ובתוך כך לתת נפח לדבר בו צופים ולתאר את דמותו ביתר דיוק. ברוח זו, נראה שלצד הרובד הגברי של הסיפור, זה הבולט וספוג מוות, ורווי בתכנים המשלבים אגרסיה וסאדיזם, ניתן לסמן גם רובד נוסף, והוא כזה שמוביל את הקורא, גם אם לא בגלוי, לערעור של קוד הגבריות. ויותר מכך, הרובד הזה מאפשר ליצור חיבור של התוודעות, חיבור K, להתרחשויות שבסיפור ולהניע את המחשבה שלנו, כקוראים, גם ביחס לעצמנו.
ב"חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר" ההתערערות של הקוד נעשית פחות בעלילה ויותר אצל הקורא. כך, המוחלטות של הקוד הגברי מתחלפת בספק, ונקודות מבט שונות תופסות את מה שנראה קודם לכן כעמדה מונוליטית, קשיחה וקשוחה.
הכותרת שאיתה נפתח הסיפור, ו"חיי האושר הקצרים" המסומנים בה, היא נקודת מוצא לתנועה כזו של התוודעות הולכת וגוברת, כזו שמזמינה קווים שונים של חשיבה. ראשית כל, ניתן להתייחס לחיי האושר כפשוטם, מה שתואם ודאי את חווייתו של מקומבר שמעיד לאחר ציד הפרים על תחושת אושר שתופסת את מקומם של הפחדים. זו תחושה הקשורה בדבר שלאורו חי ווילסון: ניצחון, ולו זמני, על חרדת המוות. אם אשתמש במחשבות של וילסון, ברגע זה התחילו חייו האמיתיים של פרנסיס, חייו כגבר שהגיע לפרקו וסיים את ילדותו.
אך קו חשיבה נוסף, המקביל לו, מוצא בכותרת לא סימון של הגשמת ייעוד ומימוש אלא נימה אירונית המדגישה את הטרגיות של התפתחותו של מקומבר, אירוניה המודגשת בשימוש בשמו המלא ובמילה "חיים" לתאר פרק זמן קצר. ככלות הכל, החיים שלו חולפים כהרף עין, והם אינם יותר משעה קלה של הפוגה בין כאב לכאב, בין סירוס לסירוס. ואילו קו מחשבה שלישי יראה אמנם חיים, אך בדומה לאופן שבו אני הצגתי אותם, יהיו אלה חיים עקרים, כאלה שהמירו כאב באשליה. חיים בהם ריקנות התחלפה בדימוי של גבריות שאין בו ממש, ריקני כמעט כמוה. קו מחשבה רביעי ישאל את אותה שאלה לגבי החיים בכלל, החיים שלנו, על מימוש וייעוד וגורל, הרבה מעבר לשאלת הגבריות שמעסיקה את הרובד הגלוי. כך, קווי המחשבה השונים מכוננים מרחב לא רווי ותנועה יצירתית בתוכו, תנועה שנמשכת גם לאחר שורות הסיום של הסיפור.
מה שנכון לגבי הכותרת, כמחוללת נקודות מבט שונות ובוראת מרחב של חשיבה והתוודעות, נכון גם לגבי האירוע שמסיים את הסיפור. המינגווי בוחר לסיים את הסיפור במוות של מקומבר מידי אשתו, אך אירוע זה, על הסופי והאלים שבו, אינו סתימת הגולל אלא דווקא פתח לתנועה נוספת. לא ברור אם מדובר בתאונה או ברצח, והסיפור ממשיך להדהד במחשבה שלנו, כמו גם במחשבתם של מבקרים רבים מאז פרסומו, שנטו לאופציה אחת או אחרת. המינגווי עצמו, בטרם יצא לספארי הציד עם אשתו פולין, תהה במכתב לחבר על סכנות רובה המנליכר, שיש לו הדק רגיש ומועדות בשל כך לפליטת כדור. הוא העלה חשש שאשתו תהרוג אותו בתאונת ציד (Knodt, 2019). רובה המנליכר הוא הרובה שהוא שם בידיה של מרגרט.
אך נראה שמכתב זה, שהתגלה שנים לאחר פרסום הסיפור, אינו פותר דבר בנוגע לסיפור, אלא מעביר את השאלה לחייו האישיים של המינגווי, ולמשאלות הרסניות ודחפי מוות שאפיינו אותו ונכחו במערכות היחסים שלו. ובאשר לסיפור, במקרה שאכן נראה בירי משאלה שהתממשה בידיה של מרגרט, נותר לבחון האם זו משאלה רצחנית, סירוס של הגבר שהעז לעמוד בפניה או לחמוק משליטתה, או שאנו ניצבים מול הדרמה של אישה הכבולה בקשר מדכא, בחברה דכאנית, ומבקשת שחרור. זו שמצוינת כ"גברת מקומבר", וכ"אשתו", ומקבלת את שמה הפרטי בסיפור הרבה אחרי רוברט ופרנסיס. ואולי, בעוד אפשרות שזורעת ספק נוסף, המשאלה של מרגרט היתה לצוד במקום פרנסיס את הבפאלו, להצטרף אליו בכך או לנצח אותו או להגן עליו.
כל אחת מהאפשרויות האלו מעניקה משמעות שונה, בדיעבד, להתפתחות הסיפור, לחיים המשותפים של וילסון, פרנסיס, ומרגרט. כמו שלושתם, המחליפים מקומות ברכב ומחליפים זיקות ביניהם, בסערה של רגשות ועמדות, גם אנחנו נעים בתוך סערה של משמעויות שונות וסיפורים שונים. מתוך כך, מה שנראה בקריאה ראשונה כסיפור אודות התפתחות ידועה מראש של גבריות חד מימדית, קלישאתית משהו, מתגלה בהרהור נוסף כמרחב שזרוע בנקודות מבט שונות, ועיקרו תנועה ביניהן. עבור ביון, החלפת זווית הראיה מסייעת להשתחרר מחוסר התנועה של התקבעות בראיה מנקודה אחת. אך יותר מכך, החלפת נקודות המבט לא רק מאפשרת לפגוש את האמת אלא היא עצמה מבטאת אמת, זו שנוגעת ביחסיות ובשרירותיות של ההגדרות שלנו, זו שמזכירה שפרספקטיבה היא אינה אמת אלא, ככלות הכל, פרספקטיבה.
ואולי הדוגמה המוחשית ביותר לכך היא בחירתו של המינגווי לתאר את ציד האריה לא רק מזווית הראיה של הציידים אלא גם מזו של האריה, בחירה שמסיטה את סיפורו של מקומבר לשוליים ומאפשרת מגע מלא יותר עם הכאב והטרגי שכרוך בדחף המוות ובהיפוכו כלפי חוץ, בציד או בנקמה מלאת שנאה. המינגווי, בכתיבתו, מאפשר לנו את מה שלא התאפשר למקומבר, להתוודע למה שהרגיש האריה. וזאת מבלי לשמוט את אחיזתנו במקומבר, שגם הוא כאריה: קורבן ותוקף, צייד וניצוד.
ביון, כאשר הוא מדבר על חיבור נכון בין מטפל למטופל במהלך השעה הטיפולית, חיבור שניתן להמשיגו כ-K, כותב שהעדות להתקדמות בתוך פגישה טיפולית היא פחות התחושה שהמטופל מתפתח לאורך זמן, פחות צפייה בתהליך ליניארי בו דבר מוביל לדבר, אלא הופעתם ההולכת וגוברת של מצבי רוח שונים, עמדות, ורעיונות בתוך פגישה נתונה (ביון, 2017). המרחב הלא רווי של "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר", זה שמוגש לנו כאוסף של נקודות מבט ועמדות, זה שהדברים בו אינם נפרשים בו באופן כרונולוגי, נראה כמרחב שמאפשר ומזמין חיבור שכזה. בכך, הוא מעמיק לא רק את המגע שלנו עם שאלת הגבריות, על השבור והחסר שבה, אלא גם את מגענו עם העולם, ומאפשר לנו לנוע גם מעבר לה.
ד"ר גד בן שפר הוא פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג קליני, מלמד באוניברסיטת תל אביב ובמסגרות שונות ללימודי המשך. מטפל ומדריך ברמת השרון.
ביון, ו. ר. (2003 [1957]). על היהירות. בתוך: במחשבה שנייה. א. גיל-רילוב מתרגמת. תולעת ספרים
ביון, ו. ר. (2004 [1962]). ללמוד מהניסיון ד. רופין מתרגמת. תולעת ספרים
ביון, ו. (2017 [1967]). הערות על זיכרון ותשוקה. בתוך: ביון בלוס אנג'לס (עמ' 231-211). מ.ברגשטיין מתרגם. הוצאת כרמל
גיי, פ. (1988). פרויד: פרשת חיים לזמננו. תרגמה ע. גינצבורג-הירש. דביר
המינגווי, א. (2006 א'). וזרח השמש. תרגם י. כ"ץ. פן הוצאה לאור
המינגווי, א. (2006 ב'). למי צלצלו הפעמונים. תרגמה ת. גור-אריה. פן הוצאה לאור
המינגווי, א. (2007 א'). 10 סיפורים. תרגמו י. לפיד, י. כ"ץ, ע. פלד, ר. פן, א. גולן וע. וייל. פן הוצאה לאור
המינגווי, א. (2007 ב').חגיגה נודדת. תרגמה ר. פן. פן הוצאה לאור
Bion, W.R. (1970) Attention and Interpretation. Tavistock Publications; reprinted: Karnac Books
Freud, S. (1933) New Introductory Lectures On Psycho-Analysis. in: J. Strachey et al. (Trans.).The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 22:1-182
Knodt, E. A. (2019). What if it's the Mannlicher?: A letter complicates the Ending of 'The Short Happy Life of Francis Macomber', Hemingway Review 38.2, pp. 88-89
Strychacz, T. (2013). Maculinity. In D. A. Moddelmog & S. Del Gizzo (Eds.) Ernest Hemingway in context. Cambridge University Press
Young, P. (1966). Ernest Hemingway: A Reconsideration. University Park and London
