עירון מלמוד גנני
המושב הרביעי בסימפוזיון המקוון של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), בהנחייתה של כריסטינה עמנואל, חקר את נושא הכנס "האויב בפנים ובחוץ", בהקשר של ארבע מדינות: ישראל, פרו, איטליה ודרום אפריקה. במעבר בין מקומות ובין איזורי זמן, הדוברים נעו מבית חולים בישראל, לבחירות נשיאותיות מקטבות מאוד בפרו, לרגע קליני באיטליה השואל האם אנחנו על סף חזרה להפחתת אנשים לסימפטומים שלהם, ולבסוף לדרום אפריקה, לחברה המתמודדת עם האתגרים של דה-קולוניזציה.
ליאת אריאל היא פסיכולוגית קלינית מדריכה ואנליטיקאית קבוצתית, מנהלת השירות הפסיכולוגי של הקריה הרפואית רמב"ם, ויושבת ראש הועד המנהל במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית.
הרצאתה של ליאת אריאל עסקה בעבודת התמיכה הפסיכולוגית בצוותים רפואיים בתקופת הקורונה, בבית החולים רמב"ם, דרך נקודת המבט של חשיבה מערכתית באוריינטציה התייחסותית ואנליזה קבוצתית. עקב היעדרותה של אריאל, דבריה הוצגו על ידי ד"ר מיכה וייס.
בית החולים רמב"ם הינו בית החולים הממשלתי הגדול בצפון הארץ, וכולל בין היתר 61 מחלקות אשפוז, בית חולים לילדים, אגף לבריאות הנפש ושירות פסיכולוגי. הועדה לתמיכה בצוותים בחירום ומשבר, אשר אריאל עומדת בראשה, מורכבת מצוות רב מקצועי בכיר בבית החולים, הכולל נציגים מהשירות הסוציאלי, הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והסיעוד. צוות ועדת התמיכה מהווה חלק אורגני מהארגון המייצג את כל חלקיו, מה שמאפשר תקשורת בין כלל מרכיבי הארגון והכרה בתרומה הייחודית של כל אחד מהם.
בחיבור לנושא הכנס, אריאל התייחסה להתמודדות הצוותים עם ה'אויב שבחוץ', מגפת הקורונה, אירוע רפואי בעל השפעות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ופסיכולוגיות נרחבות, אשר הצוותים פגשו גם כעובדי בית החולים וגם כפרטים החיים בעולם. אריאל, אשר מונתה לתפקיד ראש ועדת התמיכה ב-2019, לא יכלה לשער באותו זמן עד כמה עבודת הועדה תהיה חשובה ל"סדר היום החדש" של בית החולים. אך מעבר לכך, הם נאלצו להתמודד גם עם ה'אויב שבפנים'; כעובדים חיוניים הנדרשים לתפקוד בתוך תנאים חיצוניים ופנימיים משתנים, וכל זאת תוך חוויה של סיכון בריאותי מוגבר לעצמם ולמשפחתם. אריאל ציינה את המעברים בין הבית לבית החולים, בין החוץ לפנים, ככאלו שהגבירו את מורכבות ההתמודדות והוסיפו תחושות של אשמה, ניכור וקונפליקט בין נאמנויות. התערערות המבנה הארגוני המוכר, הן בשעות העבודה והן בהרכבי הצוותים, הועצם על ידי ההנחיות החדשות לשמירת מרחק ולשימוש באמצעי מיגון, שאמנם שמרו אך גם בודדו, ועל ידי החשיפה היום יומית למחלה החדשה ולסכנותיה.
מטרתה של הועדה בתקופת המגיפה, בתוך אותם חודשים ראשונים של חוסר ודאות, היתה לדאוג למרכיב הנפשי בתוך האירוע הפיזי-רפואי. היא תיארה את נוכחותה הקבועה והפעילה כמייצגת את הרכיב 'הבלתי נראה' בהתמודדות הצוותים עם המגפה. התפיסה המקצועית אותה ביקשה אריאל להביא לועדה נובעת מהגישה ההתייחסותית והגרופ אנליטית בה צמחה, שמה במרכז את ההדדיות בין הפרט למערכת כתהליכים מקבילים ומשלימים: ההקשר החברתי הוא בעל משמעות מהותית לרווחת הפרט, ובאותו זמן מצבו של הפרט מהווה גורם המשפיע על המערכת השלמה. בין האתגרים של ועדת התמיכה עלה הצורך למצוא שפה ארגונית-טיפולית אשר תיתן מענה לקשיים הנפשיים ברמת הצוותים והפרט, אך גם ליצור מבנה נוסף – מעגל תומך אשר יסייע בויסות הלחצים השונים ויעניק תחושת ביטחון ושייכות.
עבודת הועדה התמקדה ביצירת רשת תמיכה למטרת וויסות ומיתון חוויות הבידוד, הבדידות והפיצול אל מול האיומים במישור הבין-אישי והבין-צוותי, כך שיתאפשר בשלב הראשון תפקוד בתנאי לחץ וחוסר וודאות, ובהמשך ביסוס תחושת מסוגלות של הפרטים בארגון. אחת ההחלטות הראשונות שהתקבלו בנושא היא בניית מערך תומכים, לרוב חברי ועדה, הילוו את כל אחת ממחלקות ומכוני בית החולים. מערך התומכים אפשר ליצור קשר אישי יותר, והגביר את היכולת להבין את צרכי הסיוע הייחודיים של כל מחלקה. התומכים הונחו לפנות באופן יזום במצבים שונים, למשל כחלק מניטור צרכים או בתגובה לאירועים שונים, וכן התקבלו פניות יזומות מהצוותים לתומכים. באופן זה ניתן היה לספק התערבות ממוקדת, ברמה הצוותית ואף הפרטנית, אל מול מצוקות או צרכים שעלו.
אריאל התייחסה לדרך משמעותית נוספת ליצירת חיבורים ושייכות, באמצעות העברת מסרים במערכת המחשוב הפנימית תחת הכותרת 'אתם לא לבד'. בין היתר, פורסם מכתב פתוח לעובדים שהכיר באתגרים עימם מתמודדים אנשי הצוות והציע דרכי התמודדות, עוצבו פוסטרים לתלייה ו'שומר מסך' למחשב, בעלי מסרים המכירים בקשיים הנפשיים ונותנים לגיטימציה לבקשת וקבלת תמיכה.
לבסוף, התייחסה אריאל למערך התמיכה בצוותים במחלקות הקורונה. בתחילת המגפה צוותים אלו התבססו על מתנדבים, אך תחושת אי-הוודאות והחרדה גרמה לכך שצוותי בית החולים נמנעו ממגע עמם. באופן בלתי מדובר, טענה אריאל, הם נתפסו כ'אויבים מבפנים', המייצגים את האויב החודר מבחוץ. בכדי להתמודד עם מצב זה הושקעו משאבים בהסברה ובתיוג צוות המחלקה כגיבורים. במסגרת עבודת הועדה, הוצמדו תומכים אישיים לכל חבר צוות שרצה בכך, תחילה בליווי טלפוני ובהמשך פנים אל פנים.
בהמשך, בכדי למנוע פיצולים בתפיסות השונות בין העובדים, מכתבי הועדה הקפידו להדגיש את גבורתם של כלל הצוותים והסקטורים. עם התגברות המגפה, הצורך בעובדים נוספים במחלקות הקורונה אפשר יותר מגע ותקשורת בין הצוותים, ועם פתיחת המתחם התת-קרקעי מרבית עובדי בית החולים נכנסו במסגרת תפקידם למחלקות. אריאל הדגישה כי במצב הנוכחי, לא ניכרת כמעט חוויה של דחייה, פיצול וניתוק בין צוותי מחלקות הקורונה לשאר המחלקות, ומתחזקת תחושה של תקשורת משותפת ושייכות.
לסיכום, אריאל התייחסה לתפיסה אשר הדריכה את עבודת הועדה – כי לכל מחלה יש הקשר חברתי, ותגובות הצוותים ויכולתם לתפקד ולהסתגל מושפעת מקיומו של מעגל תומך. תפיסה זו הובילה ליצירת מטריקס ארגוני אשר התמקד בחיבורים וסינכרון בין המחלקות השונות, במקום חוויה של ניתוק ופיצול, והגביר את יכולת התפקוד הגמישה של המערכת ויכולת התגובה למצבים מורכבים. המענה, שנלמד תוך כדי תנועה ועירב חלקים שונים בארגון, אפשר ליצור בתוך מצב משברי תהליך של מעורבות ושייכות שהינו בעל ערך מרפא בפני עצמו.
ο חיים ביושרה ובאחדות למול כוחות מפלגים: מושב 1 מכנס IARPP
ο נקודות מבט התייחסותיות על היכולת להתאבל בזמנים של תסכול עז, אימה והרסנות: מושב 2 מכנס IARPP
ο טראומה עכשווית והשפעותיה הדיסוציאטיביות: מושב 5 מכנס IARPP
מארי סאבה היא פסיכואנליטיקאית ונשיאה מייסדת של הסניף הפרואני של IARPP. הוצאת הספרים שייסדה, Espacio Gradiva, מתמחה בתרגום ספרים בתחום בריאות הנפש, ואחראית על תרגום טקסטים התייחסותיים חשובים לספרדית.
מארי סאבה פתחה בתהייה שליוותה את כתיבת דבריה – האם משהו ממה שתכתוב בנוגע למצב הסוציו-פוליטי בפרו יהיה רלוונטי עד שתציג אותם. התפקיד שהזמן משחק בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית התפתח לאורך השנים, מהתמקדות בעבר, להדגשה של ההווה, ובטוויסט נוסף, לעתיד, או ליתר דיוק לפונקציה של התודעה המוקדשת למניעה, ציפייה או הכנה למה שיכול לקרות. סאבה הדגישה את הפוטנציאל המוגבר להפרעה במצבים בהם נלקחת מאיתנו היכולת הבסיסית לדמיין את העתיד, במיוחד במצב חוסר הוודאות המאפיין את התקופה הנוכחית, ככזה המייצר כאוס, פחד ובלבול ברמה הקולקטיבית.
סאבה מיקמה את דבריה בהקשר חגיגות 200 השנים לעצמאותה של פרו, חגיגות המוכתמות על ידי תקופה בה כל כך הרבה משברים התלכדו, תקופה שאינה זוכרת כמותה בפרו. סאבה ביקשה לשקול שני גורמים מהותיים בתוך הקשר זה: המגיפה והבחירות לנשיאות.
לדבריה, 200 שנים של עצמאות היו אמורות לספק את האלמנטים ההכרחיים כדי שהעם הפרואני יוכל לזהות את עצמו גם כאומה וגם כאינדיבידואלים; הן היו אמורות לתת לתושבים את האפשרות לזוז ממערכת יחסים משלימה לאחת של הכרה הדדית, בה 'השלישי המוסרי' (Moral Third) יגדיר את הדינמיקה החברתית (בנג'מין, 2020). למרות זאת, לא ניתן לחמוק מהשאלה האם העם הפרואני, משוחרר מבחינה פורמלית, אכן מרגיש חופשי? האם הוא הצליח להתקדם מעבר לקולוניאליזם?
לפי סאבה, התשובה לשאלות האלו שלילית. שחיתות וניצול של נשים, הרווחים בתרבות הפרואנית, הם סימפטומים לחיים בחברה קולוניאלית ופטריארכלית. פרו מדורגת שלישית בעולם במקרי אונס והיא הארץ עם האחוז השני הכי גבוה באמריקה הלטינית של רצח נשים על בסיס היותן נשים. ששת נשיאיה האחרונים של פרו מואשמים בשחיתות: אחד מהם בכלא, אחד תחת מעצר בית, אחד עם צו מעצר, שניים מחכים למשפט, ולבסוף אחד שבחר להתאבד בזמן שעצרו אותו.
ככל העולם, מגפת הקורונה פגעה בפרו בעוצמה. סאבה תיארה כי בהתחלה תושבים רבים חשו שתגובתה הקיצונית של הממשלה תגן עליהם. אך מספר המקרים המשיך לעלות, ובתוך כמה חודשים פרו הפכה למדינה עם יחס מספר מתים לאוכלוסייה הגבוה בעולם. התחושה השלטת עברה מבלבול, חוסר ודאות ופחד, לאכזבה, טינה וכעס. כרמן מק’אבוי, היסטוריונית פרואנית מוכרת ומוערכת, הציעה שמה שמאפיין את הרפובליקה היא מסורת הבגידה, ולדבריה של סאבה, כך הרגישו - נבגדים על ידי הממשלה. בתוך סיטואציה זו התרחשו בחירות הנשיאות של 2021.
הבחירות התחילו עם 24 מועמדים. היות ואף מועמד לא הגיע לאחוז הנדרש, הסיבוב השני נערך בין שני מועמדים אשר השאירו את האומה ללא מילים: מצד אחד קייקו פוג'ימורי, בתו של נשיא לשעבר המרצה עונש מאסר על שחיתות ופגיעה בזכויות אזרח, המייצגת מפלגה ששלטה באופן דיקטטורי ומושחת. ומצד שני, פדרו קסטיו, מורה לשעבר העומד בראש המפלגה שנשיאה הקודם, סרון, הורשע בשחיתות והוכח שקיים קשרים קרובים עם מקורבים לארגון הטרור "הנתיב הזוהר", אשר אחראים להתקפות טרור קשות עם דיווחים על כ-69,000 הרוגים, בין אם על ידי הצבא או טרוריסטים.
קסטיו ניצח בסיבוב השני בפער של פחות מ-1% וקיבל את הנשיאות. לאחר כניסתו לתפקיד קסטיו התקיף את העיתונות העצמאית, העניק משרות חשובות לאנשים חסרי ניסיון ומוסריות מפוקפקת, חלקם קשורים ל"נתיב הזוהר". הממשלה שלו ונציגיה יצאו בהצהרות אנטי-דמוקרטיות, ופעלו באופן אקטיבי להחלשה הדרגתית של כלבי השמירה של הדמוקרטיה. סאבה טענה כי נראה שממשלה זו שולחת מסר ברור – יש רק מציאות אחת, והיא המציאות שלנו.
כפי שתיארה בנג'מין, קיימת דינמיקה מתמשכת בין הכרה והשלמה (complementarity); הכרה הדדית קורסת באופן זמני לתוך השלמה, כאשר הסובייקטיביות של האחר מוקטנת או מושמדת. עם זאת, אנחנו מוצאים מערכות יחסים שהן כמעט משלימות באופן בלעדי, בהן השלישי כמעט לעולם לא מופיע. בהמשך לבנג'מין, המצב בפרו הוא כזה בו דינמיקת "זה שעושה וזה שנעשה לו" (Doer and Done to), והגרסה הקיצונית שלה – רק אחד יכול לחיות – ניכרת למדי. סאבה טענה שפרו נמצאת במשבר אשר מחמיר חשיבה בינרית, דיכוטומית, בה העולם מקוטב בין טוב ורע. במצב נטול קונפליקט זה קיימות רק שתי אופציות: לנצח או להפסיד, לחסל או להיות מחוסל.
המפגש האינטרסובייקטיבי בו הכרה הדדית מתרחשת מייצר את השלישי. למרות זאת, בקומפלמנטריות, יש משהו ש"נמצא ונוצר", סוג כלשהו של הסכם, מדריך או חוקים אשר לו שני המשתתפים מסכימים. יש משהו שמתווך את הדינמיקה: מבנה שהוא מעבר לאינדיבידואלים שאינם מכירים זה בזה. עם כמה מלאכותי שמבנה כזה עשוי להיות, הוא עשוי גם להיות יציב למדי ולהחזיק לאורך זמן. את הדבר הנוצר תחת יחסים קומפלמנטריים הציעה סאבה לכנות שלישי כוזב (False Third).
שלא כמו השלישי האנליטי, דינמיקה כזו של שלישי כוזב, המאפיינת כתות, מאפיות או ממשלות ומוסדות מושחתים ודיקטטוריים, אינה מוסרית ואינה אתית. חוקים וכללים מכובדים מתוך פחד או אשמה לעומת מתוך אמפתיה או הכרה. דרך השלישי הכוזב, פסאודו-לגיטימיות נוצרת בעולם הלא לגיטימי. אלו המאפשרים את הדינמיקה לא מחפשים הכרה אלא לחזק את עצם היותם צודקים, ומכאן את הזכות לעשות ככל שירצו. נקמה מצדיקה את המעשים: "יש לי את הזכות לעשות את אותו הדבר שאני חושב שנעשה לי".
על פי סאבה, המכניזם המחזק את השלישי הכוזב הוא דיסוציאציה. אך היא הדגישה שלא הכל קשור לחלוקה ופיצול: השלישי הכוזב יכול ליצור קשרים חזקים, לחולל כוח בין אנשים, ומבנה או חוזה חברתי, שלמרות שהוא מלאכותי יכול להפוך לחזק מאוד. במערך כזה, קונפליקטים מבוטלים ופרדוקסים לא מקבלים תמיכה. מה שלא נוח מחוסל או מופחת.
סאבה הבחינה בין השלישי הכוזב לשלישי המת (Gerson), אשר בשונה ממנו לא מדובר במקרה זה בנוכחות של היעדר. השלישי הכוזב אינו מוחזק על ידי רוחות רפאים או ריקנות; למרות שהוא חותר תחת הסובייקטיביות ומשמיד אותה, השלישי הכוזב חי באופן פיזי, עם נרטיב חזק. הרצון מתחת לפני השטח הוא להמשיך לקיים את השליטה באחר, להמשיך לקיים היררכיה מדכאת, דורשת ציות וחסרת תנועה. השלישי הכוזב מחזק את מה שפאנון כינה "כיבוש" (occupation; הכולל קולוניאליזם וגזענות) ומקדם סוג קשה לעיכול במיוחד של פשיסט: זה המאמין או מעמיד פנים שהוא מהפכן, המזכיר לנו את מה שפוקו תיאר כ"הפאשיזם בראש שלנו".
סאבה סיכמה בהצהרת כוונות לפעולה. מדינות הן נרטיבים, ואזרחי פרו תקועים כרגע בהיגיון הרסני ממנו עליהם להצליח להשתחרר. עליהם למצוא דרך להרגיש שהם יכולים להתכונן לעתיד שלהם, למצוא תקווה ביכולת לדמיין עתיד פוליטי וחברתי בו הכרה הדדית תהיה הדינמיקה השלטת. סאבה הזכירה כמה פרואנים הם יצירתיים ובעלי יכולת הסתגלות, וכי היסטוריית 5500 השנים שלהם הוכיחה יותר מכל שמדובר בקהילה של שורדים. עם זאת, כל עוד העם הפרואני נותר לכוד בדינמיקה סוטה בה חוסר הכרה היא השלטת, הישגים יהיו תמיד שבריריים וזמניים.
ד"ר כרמינה סקטיני הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, חבר בועד המנהל של IARPP וחבר פקולטה ב-ISIPSE. ב-30 השנים האחרונות עובד בשירות הציבורי באיטליה, במיוחד עם מטופלים פסיכוטיים ומשפחותיהם.
כרמינה סקטיני פתח בציטוט של פרימו לוי, מתוך 'הזהו אדם?': "חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו: לכן הסיבה לאי-האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, היתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו" (תרגום יצחק גרטי, 1988). מתוך ציטוט זה, ביקש סקטיני לדבר על התמורות שחלו באופן בו מתייחסים לחולי נפש באיטליה בעשורים האחרונים.
ב-1978 עבר באיטליה חוק הנודע כחוק בזאלייה, על שם הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה, לביטול בתי החולים הפסיכיאטריים. מחלקת בריאות הנפש בטריאסטה, עיר נמל בצפון-מזרח איטליה, בישרה את השינוי הן מבחינה קונקרטית והן סימבולית לפסיכיאטריה המתקדמת באיטליה. 40 שנים לאחר מכן, הניהול של מרכז שירותי בריאות הנפש בטריאסטה עבר לידיים רגרסיביות אחרות, בעלות נטייה לטיפול תרופתי המושתת על שיתופי פעולה מדעיים וכלכליים עם חברות התרופות. שינוי זה מיוחס לשינויים במדיניות הבריאות באיטליה, הכוללות הגבלות כלכליות, צמצום דרסטי באנשי צוות ובפרויקטים של שיקום חברתי. כל אלו, טען סקטיני, מאיימים להוביל לצורות חדשות של בתי חולים פסיכיאטריים.
סקטיני ביקש לקיים את הדיון באמצעות דיאלוג דמיוני בין פסיכיאטר למטופל פסיכיאטרי. הפסיכיאטר פותח בשאלה "מתי הפסקנו להישמר מפני אויבי הקידמה?", עליה המטופל לא ממהר לענות, ומסמן את השאלה כמלכודת, בין להיות קורבן של כוח בלתי נראה לבין תחושת אשמה על חוסר עשייה. במקום זאת הוא שואל את הפסיכיאטר האם הוא זוכר את ההקשר החברתי-תרבותי בו עברה הרפורמה בבריאות הנפש באיטליה. עשור לפני שעבר החוק גל של שינוי שטף את איטליה – תנועת הסטודנטים והתנועה הפמיניסטית התחילו לצבור כוח, חוק הגירושין עבר ב-1970 ולאחריו חוק המאפשר לא להתגייס מטעמי מצפון. בשנה בה עברה הרפורמה, 1978, עבר גם חוק הזכות להפלות והבטחה של שירותי בריאות לכל אזרח.
כל אותו זמן המטופלים, 'הבלתי שפויים', היו כלואים בבתי חולים פסיכיאטריים, שומרי הסבל האנושי, וחיכו עד שהעולם הנורמטיבי יהיה מוכן לראות את הסבל כמימד בקיום האנושי, כזה שנובע מטראומה. סקטיני, בקולו של המטופל הפסיכיאטרי, הזכיר שעד אותו זמן 'חולי נפש' נחשבו לנשאים של סימפטומים בלתי ניתנים לריפוי, המהווים סכנה לחברה, ושיש לנעול אותם הרחק, ולטפל בהם באמצעים שאינם תמיד אנושיים או מועילים.
ביטול בתי החולים הפסיכיאטריים איפשר לדבריו לחולים, למשפחות ולצוות הרפואי להפוך לקהילה חדשה. גילוי ה'אחר' יצר הזדמנות להבנת הסבל, והטיפול בו היה בתוך הקהילה ולא בבית החולים. אך האם, שואל הפסיכיאטר, מטופלים פסיכיאטריים אינם מהווים סכנה לחברה? במיוחד בתקופה הנוכחית? על כך עונה המטופל שהם אכן מסוכנים, אבל מסיבות אחרות. הסכנה נובעת מכך שהם חושפים את הקהילה לחשיבה עמוקה: הסרת הקירות המפרידים בין הקהילה הנורמטיבית לפסיכיאטרית פתח הזדמנות לשחרר את המצב האנושי מהדעות הקדומות שלו עצמו. הזיות שמיעתיות, למשל, הן אותם הקולות שאין להם דרך אחרת לדבר. בניסיון להבין את הסבל כמימד אנושי ניתן לתת קול לקולות הלא מדוברים בחברה – לחוסר התאמה והאמביוולנטיות המאפיינים את כולנו.
מכאן עבר סקטיני לעסוק בגבול הדק מדי בין ה'שפויים' ל'לא שפויים', אשר לפעמים נראה כמוגדר לא על פי מעשים, אלא על פי הצד של הגבול בו נמצאים. בקולו של המטופל, סקטיני הצביע על הצביעות האירונית באופן בו החברה ממשיגה חולי נפשי; כאשר 'הלא שפויים' עושים יותר מדי דברים בבת אחת מכנים זאת התקף מאניה, אך כאשר אנשים נורמטיביים עושים זאת, תוך סכנה לבריאות שלהם, קוראים לזה מולטי-טסקינג; כאשר ביתם מלוכלך ומוזנח, הממסד הפסיכיאטרי מחשיב זאת כאפיזודה דיכאונית, אך כאשר בני אדם מזהמים את כדור הארץ מבלי לחשוב על ההשלכות קוראים לזה 'מחיר הקידמה'; כאשר מטופלים לא מצליחים לדבר בצורה קוהרנטית מספיק אומרים שהם דיסוציאטיביים, אבל כאשר שאר העולם לא מעז לדבר בכנות, קוראים לזה 'פוליטיקלי קורקט' (כאן סקטיני הוסיף עוד משאלה קטנה בשם המטופל, למהפכה עתידית – 'הלא פוליטיקלי קורקט'). הדוגמה האחרונה שהציע קשורה למצב אקטואלי ביותר, חיסונים – רוב בני האדם יכולים לבחור מתי להתחסן ומתי לא, ונראה שהגבלות שונות, כמו על יציאה לחופשה, עוזרות להטות את הכף יותר מאשר הגנה על קבוצות בסיכון. עם זאת, בבריאות הנפש, מי שמסרב לתרופות מאוים באשפוז כפוי.
בשלב זה בדיאלוג הפסיכיאטר, מתכתב עם נושא הכנס, אומר שהחברה חוותה את פירוק בתי החולים הפסיכיאטריים באופן אמביוולנטי; כתקווה אך גם כאויב מבפנים. לדבריו, מעבר מחשיבה על סימפטומים לחשיבה על אדם מקפל בתוכו תקווה, אך גם כאב ופחד. ה'אחר' עולה דרך הכאב, שזה דבר מבורך, אך לאורך השנים הבריאות הציבורית התחילה להתנהל כחברה עסקית, כזו שצריכה להיות פרודוקטיבית ותחרותית. שינוי זה בסדר העדיפויות הביא להעדפה של יופי אסתטי, ביצועים, רפואה מניעתית והפרטה על פני קהילה, מחשבה, תשוקה, כאב והבטחת טיפול לכולם. שוויון הושג לא בזכות אינדיבידואליות שונה, אלא כי כולם הפכו לזהים, דרך הכחשת האחרות. המטופל מוסיף, כי ה'לא שפויים' לא מתאימים לחברה כזו – הם לא יצרנים, לא תמיד נעים להסתכל עליהם והם זקוקים לעזרה. הם לא 'פוליטיקילי קורקט', והם הופכים שוב למחלה המטופלת באמצעות תרופות בבית החולים, לתולדה של סוג חדש-ישן של בית חולים פסיכיאטרי.
לסיכום עמדת המטופל, חזר סקטיני לשאלה הראשונית, המלכודת – "מתי הפסקנו להישמר מפני אויבי הקידמה?". לטענתו זוהי שאלה פשטנית, היות וברגע שאנחנו מאבדים את תחושת הקהילתיות, את היכולת לקבל את כל ההיבטים בעצמנו, ובוגדים במימד התשוקה והתקווה, אנחנו למעשה נוטשים את השמירה. האויב בו צריך להילחם הוא הממסד, כל אותם בירוקרטים, פסיכיאטרים וחברות תרופות שרוצים למקסם רווחים, לצמצם בהוצאות ולנעול את ה'לא שפויים'. לצד זאת, הדגיש סקטיני, חשוב לזכור שאותם אויבים הם גם אויבים מבפנים, המייצגים את הדיסוציאציה הפוטנציאלית בכל אחד מאיתנו. האויב נוצר בכל פעם שמוותרים על ההזדמנות לחשוב על הסתירות במורכבות האנושית שיכולות לכלול סבל נפשי עבור חלק מהאנשים. במקום זאת, אנו יכולים להבין את עצמנו טוב יותר דרך האחר, לשקול צרכים עמוקים תוך ויתור על יופי ויעילות בכל מחיר, וליצור מפגש אותנטי.
את נקודת המבט של הפסיכיאטר סיכם סקטיני באמצעות חיבור לפסיכולוגיה ההתייחסותית והאופן בו היא יכולה לעזור במפגש עם האויב. הגישה ההתייחסותית הקדישה שנים רבות לחשיבה על אישיות האנליטיקאי ועל השתנות הפסיכולוגיה בתוך חברה המשתנה ללא הרף, וכן על 'האחר' במונחים קליניים, אתיים וסוציו-פוליטיים. הוא הדגיש את האחריות המדעית והאתית שלקחה על עצמה הגישה ההתייחסותית בכלל והחברה האיטלקית (ISIPSE) בפרט, בהכשרת מטפלים לאמץ את הצרכים הקליניים והחברתיים-כלכליים של מטופלים, בכדי להבטיח הבנה עמוקה לכולם, ככל האפשר.
ד"ר סאלי שוורץ היא פסיכואנליטיקאית, חברה מייסדת של הקבוצה הפסיכואנליטית של פסיכולוגיית העצמי בקייפ-טאון (CTPSP), חברת IARPP, ומטפלת ומדריכה בקליניקה פרטית.
סאלי שוורץ ביקשה לדבר על הקונפליקט הבלתי נגמר בין פנים לחוץ, על עולם הפיצולים בו אנו חיים, מתוך דינמיקה פרנואידית-סכיזואידית של העולם הפנימי החקוקה על החיצוני, המפצל בין פריבילגים בעלי כוח לבין הפליטים והמחוללים, במחזוריות אינסופית. בדרום אפריקה, כמו בחלקים רבים בעולם, לא מדובר רק על טראומת העבר הקולוניאלי שצריך להמשיך מעבר לה, אלא על אימה תמידית של שחזור הטראומה, הנוכחת תמיד, ומאיימת לכפות את עצמה על העתיד. שוורץ סיפקה אמירה חשובה על קולוניאליזם – הוא נמשך גם לאחר שהכוחות הכובשים עזבו. הן במה שנשאר, חברה מפוצלת מבחינת גזע וכלכלה, והן בפרימת הלך המחשבה הקולוניאלי במישור הפנימי. כמטפלת אשר עובדת בהקשר הדרום אפריקאי, זמן רב לאחר שהאפרטהייד הסתיים, מעולם לא היתה ערה יותר להגנה מטראומה חוזרת המוענקת לאלו עם יתרונות כלכליים, בעוד עבור אלו דלי המשאבים, הסכנה ברורה ובלתי נסבלת.
שוורץ התייחסה לעבר הפסיכואנליטי המורכב הקשור ליחס ל"פרימיטיבי". לטענתה, פרויד ויונג שדדו את האנשים ה"פרימיטיביים" מהסובייקטיביות שלהם. הפרימיטיבי בכולנו הפך לסמל של כל מה שהוא אלים, אימפולסיבי ושחור. בכתביהם על הלא מודע, רגשות פרימיטיביים והגנות פרימיטיביות, משמעותם להחליק במורד הסולם התרבותי והחברתי, "להיעשות שחורים". פסיכואנליזה אנטי-קולוניאלית הגיעה בדמותו של פאנון, אשר הביא את התיאור מתוך העיוותים שיצר הקולוניאליזם; לא רק להיות מזוהים חיצונית כמושפלים ומפחידים, אלא גם להזדהות עם ההשלכות של הכובש ולהפוך למבוזים בעיני עצמם. על כך אמר פאנון שכדי לשבור את המעגל יש צורך באלימות, יש צורך לרסק את העולם הקולוניאלי לרסיסים, אך גם את הכובש הפנימי.
שוורץ הזכירה שקיים מודל לפעולה פנימית זו של הבניה מחדש. עבור פרויד, הוא נמצא בחבורת האחים המונעים מאשמה על רצח האב, מתאחדים לשבט ומתאבלים. עבור קליין הוא טמון בעמדה הדפרסיבית, תיקון המתקפה על השד ויצירת עולם נקי מפיצולים. המודלים האלה, לדידה של שוורץ, מתארים חלק מהעבודה שפאנון דורש מכולנו, אך החלק הנוסף צריך לקחת בחשבון את רצח התינוקות. לאלו שעברו קולוניזציה בעבר ועדיין מתמודדים עם השלכותיה, סגירת החשבון חייבת להיות מול אבות כובשים רצחניים, בנות זוג כובשות ואמהות אלימות.
שוורץ טענה כי הכובשים הם אלו שהיו בעמדה אומניפוטנטית, של להזות את העולם כפי שהיו רוצים שהוא יהיה; בשפתו של ויניקוט, התייחסות לאובייקט (Object relating) ולא שימוש באובייקט. אך יהיה זה בלתי אפשרי לבקש מאלו שעוברים קולוניזציה להיות האם המכילה כאשר הכובש-תינוק מפוצץ אותה לחתיכות ואז מבקש לתקן את אובייקט הזעם שלו, שוב ושוב. הפרברסיות של הדימוי הזה שמה אותו במחוזות של הבלתי יאומן, אך שוורץ הדגישה כי זה בדיוק מה שקורה כאשר האדם הלבן מבקש מחילה ומבקש שיהיו עדים לאשמה שלו. עם זאת, ויניקוט הציע גם מעבר, כזה הזז מהגישה החד-מימדית של פרויד וקליין. על פי ויניקוט, בתוך קשר מתקיימים זמנים של הרס ההכרחיים גם לחיות ולשרידות. 'אני הרסתי אותך' מכיר בקיום האובייקט, ופותח פתח להבנת הערך שלו עבור הסובייקט בגלל יכולתו לשרוד את ההתקפה.
כאשר הכבושים פונים לאלימות הם מתחברים עם חבורות אחים ביבשות אחרות ומוצאים קהילה של דה-קולוניזציה. אך פאנון דורש מעבר, כי יש למצוא חופש מהכובש הפנימי, המהווה מקור של סופר אגו אכזרי, אשמה וקומפולסיה לחזרתיות ולתיקון. לטענתה של שוורץ, למחוק את האחר הכובש היא פעולה הגנתית ובעלת פוטנציאל ממית. דה-קולוניזציה אמיתית מאפשרת לנכבש לשים את הכובשים "מחוץ לאיזור התופעות הסובייקטיביות" (ויניקוט), וכך נוצרת האפשרות לחירות פנימית וחוויה אותנטית מעבר לרדיפה.
החזון של פאנון לשחרור מדינמיקת הקולוניאליזם הוא כזה של ניפוץ העצמי המציית (כוזב) וביטוי של עצמי אמיתי חי, אבל לא כזה שנמצא במשא ומתן עם האחר, אלא כזה העומד על זכותו להכיר בכך שעולמו של הנכבש שונה באופן בסיסי. על פי שוורץ, התנגשות זו המשמידה את העולם הישן, לא מובילה לאשמה, תיקון ואבל, אלה היא רגע של בריאה ויצירה. במילותיו של פאנון: "אני באופן שלם מה שאני". "ליצור את עצמי ללא סוף" הוא "המהפך האותנטי", הוא "העוצמה המוחלטת של ההתחלה".
בנקודה זו חזרה שוורץ לעבודה הפנימית הנדרשת בדה-קולוניזציה: מציאת החופש מטראומת הפיצול הקולוניאלי. איך משיגים זאת משתנה מתיאוריה לתיאורה, אך מדובר גם במונח הצובר משמעות מסוימת מאוד בהקשרי טראומת הדיכוי הקולוניאלי. היא שאלה – האם יכול להיות חופש פנימי תחת תנאים של דיכוי כלכלי מתמשך ועוני שוחק?
לשאלה זו אין תשובה פשוטה, ומעבר לכך שוורץ הזכירה שאת הכבלים הפנימיים לא ניתן להסיר רק בכוח הרצון. עבודת העימות עם הדעות הקדומות והפריבילגיות, של מודעות כפולה, דורשת הבניה מחודשת של הלא מודע עצמו, לפחות למידה בה הוא מובנה חברתית. עם זאת, טענה שוורץ כי מיקוד בחיפוש אחר חירות פנימית, כמו שהוא בא לתוך המרחבים המרפאים שלהם בדרום אפריקה, תהיה חזרה וכן תפנית לטיפול הפסיכואנליטי.
לסיום, התייחסה שוורץ לעבודתה בקליניקה בהקשר זה. לא פעם עומתה בפגישה עם האתגר של ספיגת וחשיבה על השפעת העימותים הגזעניים על מטופלים שחורים, ועל הטראומה שהם חווים בכל יום ויום. במפגש זה, נשים לבנות מצטיירות באופן מסוים, רך וניואנסי יותר מזה של הגברים. הן נתפסות כמציעות ביד אחת ולוקחות בשנייה, מציעות את האשמה שלהן כמגן, ודורשות טיפול. בתוך המפגש האינטרסובייקטיבי, היא עומדת כנאשמת ומודה באשמה, מייצגת באותו רגע נשים לבנות בכל מקום. עבור הגברים והנשים המאשימים אותה, זוהי פעולה של חופש פנימי. עבורה, זהו אקט של אהבה להאמין שהיא יכולה להקשיב לכך.
כדי להקשיב, שוורץ סיפרה שהיא חייבת להיאבק באשמה והבושה, הכובשים הרודפים אותה מבפנים, ולהכריח את עצמה לספוג, להחזיר את עצמה ל-reverie. זהו החיפוש שלה אחר חירות פנימית. היא מצביעה על עצמה, מהנהנת, מתפוצצת. הם שורדים. באותו הרגע, אחד בשורה של רגעים, יש מעט יותר מרחב לנשום.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.
