פרופ' מירב רוט
היציאה מהתנדבות במצב חירום לאומי או אחר, כמו בימים אלה – לאחר שהות עם המפונים והנפגעים של ה 7.10.23 – איננה קלה. ספגנו ממרחק אפס את חומרי הנפש המותקפת באימה, כאב, זעזוע וחוסר אונים שאין אפשרות להכילם ולפיכך הם גודשים את המכלים שלרשותם, שעד מהרה עשויים להיות גדושים ומוצפים גם הם. בשעת הסיוע ישנה הגנה מסוימת בזכות התפקיד והעשייה, אך בתנועה בין הסיוע לבית, מטפלים ומטפלות מדווחים על תופעות לא קלות שכוללות ריקנות, עצבנות, חרדה, ניתוק, עצב תהומי, בלבול, קושי גדול להתרכז ביומיום וגם במפגשים הטיפוליים ה"רגילים". במקרים מסוימים אפילו דיווחו על שיבושים תודעתיים כמו ראיית "נחשים" מאחורי מטופלים באמצע פגישה, סימפטומים גופניים כסחרחורות ובחילות או ממש נפילה למשכב. לצד הזכות הגדולה לסייע, עלינו לשמור על עצמנו, והמסמך הנוכחי מבקש לתת מילים לקשיים ולעוגנים על מנת ליצור גשר ממרחבי הסיוע למרחב הביתי (גם אם נהיה "על הקו" ביניהם בהמשך).
1. אופי האירועים: קשה לשאת את אופי האירועים להם אנו עדים במצבי חירום בכלל ובימים אלו בפרט. באירועים הנוכחיים המפגש עם רוע ואלימות רדיקליים כל כך מערער את האמון שלנו באנושיות כפי שהכרנו אותה עד היום. העולם יצא מדעתו והדעת יצאה מעולמה. משהו נשבר.
2. עומס יתר נפשי: מטפלים ומטפלות אשר הגישו סיוע נפשי מיידי ספגו כמות קריטית של חומרי נפש מן הקשים שהמין האנושי התמודד איתם – רצחנות, חוסר אונים, הפקרה, חוסר וודאות לחיים או למוות לאירוע של חטיפה או רצח ולשאלות מסוג האם יש או אין בית לחזור אליו. ולא זו בלבד שאלו החומרים – מרבית המתנדבים עובדים עם קהילות שלמות של מפונים, משמע שהם סופחים זאת דרך מסה אנושית שלמה ולא דרך אדם אחד. המסה הקריטית הזאת נמצאת כעת בתוכנו, בתוך כל מי שהיה מצוי במרכזי הסיוע, ואין אפשרות אמיתית לעכל אותה בשלב זה, כך שיש עומס יתר רציני על המערכת שאינו מטופל ועוד לא התחיל להתעכל.
3. פרידה מתפקיד חיוני: לרוב, בזמן הסיוע, ישנה התחושה כי אנו הכי משמעותיים ותורמים שאפשר – אולי יותר מאי פעם – בגלל סדרי הגודל של האסון בו הושטנו יד. כעת, בניסיון לחזור לשגרה, עלינו להיפרד מן התפקיד הסופר-משמעותי שחשנו שאנו מיישמים. התפקיד שימש כמעטפת של ערך ומשמעות, אותה אנו נאלצים להסיר עם שובנו הביתה.
4. אינטנסיביות אנרגטית: באירועי חירום הגוף-נפש שלנו נמצא באדרנלין מקסימלי – גם גופני וגם נפשי – כדי לספק לנו את הכוחות להתמודד עם החומרים הקיצוניים שאנו נתקלים בהם. לפיכך, היציאה חזרה אל השגרה היא נפילה אנרגטית מאוד חריפה – גם גופנית וגם נפשית, כאשר הגוף חוזר לאחר שספח אליו הרבה מאוד מתח שיש לפרקו.
5. חריפות חווייתית: לעיתים, למול הרדיקליות של הסיפורים וההתמודדות הנדרשת במצב חירום – החיים בחוץ נראים ונחווים כחיוורים וחסרי משמעות, כולל המפגש עם הטיפולים "השגרתיים" שאנחנו עושים ביום-יום וכולל חיינו אנו. המעבר החד מחוויה אינטנסיבית אל החיים שמחוץ לה עלול לגרום לכל מה שלא אינטנסיבי באותה המידה לחוש תפל.
6. אשמת ניצולים: אשמת הניצולים לא פוסחת על אנשי ונשות טיפול, גם אם אנחנו יודעים עליה הכול. הכיצד אפשר להתנתק מן המפונים? בייחוד הם, ששבים ואומרים שהמבוגר האחראי (המדינה והצבא) הפקיר אותם ברגע האסון? הרי אנחנו שיצאנו להתנדבר התייצבנו בתור המבוגר האחראי הראשון אחרי האירועים, אז האם זה בסדר לחזור לחיינו? התחושה בפועל, בכל רגע בו נבחר לצאת, היא כי אנחנו נוטשים. ואיך אפשר לנטוש דווקא עכשיו? ולמה לא עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש...
7. החור השחור: המפגש עם קצוות האנושי הוא ממגנט. בשל האיכות הצרופה של הכוחות המעורבים בו – של דחף המוות הטהור ודחף החיים הטהור שמתמקמים זה מול זה למלחמת קיום פנימית וחיצונית. מדובר למעשה בכור האטומי של האנושיות. עוצמות קיומיות כאלו הן כחור שחור אשר שואב לתוכו הכול, וקשה מאוד להתנתק ממנו.
8. התקשרות אינטימית נדירה: נוכח סוג האסון וסוג ההתערבות הייחודיים שמתרחשים בהגשת סיוע נפשי באירוע חירום מסוג זה, הקשר הנוצר הוא אינטימי, מיידי ונוגע בליבת הנפש של אלו שפגשנו. וגם אנחנו, מאוד נקשרנו לאנשים איתם יצרנו קשר. אני כותבת את השורה הזאת עם דמעות בעיניים, כי זה באמת קשה מנשוא להיפרד מאנשים יקרים כל כך שנכנסו ללבנו באופן עמוק כל כך.
ο קווים מנחים למטפלים בנפגעי המלחמה בדרום ובכלל: מכתב פתוח מאת פרופ' מירב רוט
ο התייצבות אל מול פני הרוע: התמודדות עם רוע מוחלט ברמה התיאורטית וברמה הטיפולית דרך פריזמות שונות
ο צוותי הסיוע מדברים: עדויות ותובנות מהשטח של מטפלים בנפגעים
קודם כול – לדעת שכולנו באותה סירה. זה באמת קשה! קשה לעזוב אותם, קשה לרדת מהאדרנלין, קשה לעבור לשדה מגנטי חלש יותר, לחוש משמעותיים פחות, לנטוש, להיפרד.
פעולה זו תתרחש בשני מובנים: ראשית, עלינו להיחלץ מזירת האסון ששמענו עליה כה רבות והתודעה שבה אליו שוב ושוב כבכפיית חזרה מינורית אך קשה, ושנית עלינו להיחלץ מזירת הסיוע שכה נקשרנו אליה. עלינו להתמקם ולהתעכשיו בבית, בחיק המשפחה שלנו, לדעת שאנו כאן כעת ולשאול עצמנו מה ביכולתנו לעשות, לתת ולתרום כאן ועכשיו, הן כדי לפגוש את עצמנו בחזרה והן כדי לסייע ממקום מושבנו. רק לאחר שהתעכשוונו, נוכל ליצור את הרצף משם לכאן ומאז לעתה. ראו בהמשך את יצירת הרצפים שקשורה לכך.
אשמת הניצול מעוררת באדם תחושה שעצם זה שהוא חי וניצל מהווה סוג של נטישה ובגידה, לא כל שכן אם הוא שמח, צוחק, נהנה, חוזר לשיגרה, עושה ספורט וכדומה. על הניצולים, וכעת אנחנו ביניהם, להבין שזו לא רק זכותם, אלא זוהי חובתם; לאחוז חזק בדחף החיים ובביטוייו השונים, כנוגדנים חשובים מאין כמותם למתקפת המוות שכולנו חווים. חיוך, צחוק, הנאה ממקלחת חמה, מסיפור, מהליכה על החוף, מאוכל טעים, מחיבוק – כמוהם כאנטיביוטיקה של הנפש!
מחקרים מראים שחיבוק וחיוך בין תינוק להורה מעורר הפרשת הורמונים שמייצרים כוחות נפשיים, חיוניות ואפילו מזרימים את החלב בשד האם (חפשו ברשת מחקרים של פרופ' רות פלדמן). החיוך בימים אלה – גם אם הוא חיוך שמעליו עיניים עצובות וכל עוד אינו מלאכותי – כמוהו כתרופה, ואדוות של חיוך וכוח יהוו נסיוב לקהילה שלמה. לכן זו לא רק זכותנו להינצל ולחיות, זוהי חובתנו לחיות ולבטא את הבחירה בחיים ובטוב, כמובן שתוך רגישות סביבתית מתמדת. הדבר נכון גם לניצולים שחוו את האסון אך גם לניצולים שלא חוו אותו. כדי לתמוך בתנועה חשובה זו בקרב המטפלים והמטפלות השבים מן ההתנדבות לחייהם, להלן מספר היבטים שעשויים להקל על אשמת הניצול שלנו:
א) יסתדרו גם בלעדינו: לדעת שלמרות האשמה – הם יסתדרו גם בלעדינו. זה מעליב ומרגיע בעת ובעונה אחת. יש למפונים מאזורי האסון השונים תמיכה והמוני מתנדבים צובאים על הדלתות אשר ימשיכו אותנו באהבה ובמסירות גדולות. גם המערכות הפורמליות נכנסות בהדרגה לפעולה.
ב) היינו במקום הנכון בזמן הנכון: מרגיע לדעת שהיינו שם ברגעים קריטיים, בטיפול-נמרץ לנפשות המופגזות בעודפות של רצחנות ופירוק. אנחנו יודעים שהתערבות מיידית (בעיקר בנוכחות מחזיקה) לאחר אירוע טראומטוגני היא פעולת-מנע להתפתחות תסמונת פוסט-טראומטית. במונחים פסיכואנליטיים – זוהי שעת רצון מכרעת לאושש את דחף החיים ולהטעין אותו כדי שיעמוד לרשותו של אדם במלחמתו בפוטנציאל המלנכולי. את המתנה הזאת הענקנו וקיבלנו גם יחד.
ג) נרקיסיזם בריא: בחלק מן השיחות בהן נכחתי, שמעתי מן המתנדבים לקראת צאתם הביתה דאגה שזה נרקיסיסטי להרגיש סיפוק מן העזרה שהעניקו. אם זה נכון, זהו נרקיסיזם בריא. איך יודעים? כי הוא פועל בשירות הטוב ובשירות החיים. לנרקיסיזם המליגני יש איכות לא נעימה שדווקא נפקדת במידה די רבה ממרחבי ההתנדבות. היא לא חפה מהם, אבל אינה הדבר הבולט בהם. ייתכן שההגדרה המעודכנת של טוב-לב צריכה להיות: אדם שמרגיש שהנתינה שלו היא אנוכית. אם זה כך, המשיכו להיות אנוכיים ונרקיסיים, וכשתשובו הביתה תהיו גאים בעצמכם שכך בחרתם לנתב את הצרכים הנרקיסיים שלכם.
ד) חשיבות העברת התפקיד למערכות הפורמליות: כמו שעדיף לתת לנפשו של האדם עצמו להישען על כוחותיה, כך גם נכון שהסביבה הטבעית של אדם היא שתיתן לו מענה. לאחר קריסת האמון במבוגר האחראי באסון ה-7.10.23, הגענו להיות מבוגר אחראי זמני, עד לכניסת המערכות הפורמליות שבמצב נורמלי אמורות לטפל באירועים אלה, כמערכת הבריאות והרווחה. לקח למדינה זמן התאוששות, אבל כעת נכנסות בהדרגה המערכות הפורמליות, וזה נכון וטוב שכך קורה. ההסתמכות על המתנדבים לא אמורה להיות אינסופית ולא כדאי שתהיה כזאת. על ניצולי האסון להרגיש שהמערכות שקרסו מתאוששות ושבות לקחת אחריות.
ה) שרשרת המטפלים כיחידה טיפולית: כל אחד מאיתנו מהווה חלק מבבושקה/מטריושקה של דמויות טיפוליות המכילות זו את זו, וממשיכות זו את זו. אם עשינו עבודה טובה, הרי שמצד אחד לימדנו את מי שפגשנו כי מפגשים עם מטפלים הם דבר נעים ומסייע, ובה-בעת לא יצרנו תלות ספציפית בנו אלא העברנו את המסר של "אנחנו" הצוות המטפל, וה"אנחנו" הזה ימשיך הלאה גם בצאתנו. כאמור, יש לנו תחליף, וטוב שכך.
ו) עשינו כמיטב יכולתנו: אחת התחושות הרווחות היא שלא עשינו מספיק. או יכולנו לעשות יותר. כדי לעמוד בתחושה זו, עלינו באופן פרדוקסלי לקבל אותה. עלינו להכיר בכך, מתוך צניעות והכנעה, שבכל שעה קלינית ובכל שעת חיים 'היה אפשר' לתת יותר. כל פירוש בקליניקה שומט אינסוף דברים ומתמקד רק בדבר אחד. כל מתנה מוקפת בחלל המתנות שלא הוענקו במקומה או בנוסף לה. אבל אילו היינו נותנים למחשבה הזאת להוביל אותנו, היינו משותקים בחיינו ובעבודתנו. אם נסתחרר מכך שהיה אפשר עוד – לא נוכל לעזור לאיש. אז כן, אנו נושאים בהכנעה את ה'אשמה' שלא נתָנו מספיק, כי אנחנו מוגבלים והסיטואציה מוגבלת והאחר מוגבל, וחרף תחושת המגבלה – בחרנו לפעול ולעזור.
ז) האשמה כהשלכה: חלק מן האשמה נובע מכך שאנו משליכים על הניצולים להם עזרנו את התחושה שהם מאוד זקוקים לנו, בין השאר מתוך האופן העמוק בו אנו זקוקים להם. בעולם שבו האנושיות הופרה באופן כה רדיקלי, גם אנו זקוקים לניצולים ולאמונם בנו כדי לוודא שהאנושיות נשמרה, שהערבות ההדדית נשמרה, שהאמנה האתית נשמרה. קשה לנו לעזוב להם את היד, כי יש גם לנו צורך להשאיר את הידיים שלובות בברית אנושית שמחזיקה את כל האוחזים בה, כולל אותנו עצמנו.
חשוב להבין שאין מדובר בקיטוע. אנחנו יודעים שנתק בין אירועים אינו בריא לנפשנו. דיסוציאציה היא המופע הפסיכיאטרי של הנתק הזה. יחד עם זאת, מידה מסוימת של ניתוק היא הכרחית ושומרת על הנפש מפני מפץ גדול שהיא לא תעמוד בו. עם צאתנו הביתה, לצד מה שלא ניתן כרגע להתחבר אליו במלואו, חשוב לזכור שמתקיים רצף פנימי בין מה שחווינו בימי ההתנדבות למה שאנו חווים ביציאה ממנה (בין אם יוצאים וחוזרים חליפות לאורך זמן או שמסיימים את פרק ההתנדבות). מהם ההיבטים בהם מתקיים רצף בין השהות בהתנדבות לשהות בבית?
א) רצף של הפנמה: פרידה משמעותית כרוכה בהפנמת 'האובייקט האבוד' לתוכנו. בתרגום פשוט – לקחנו את האנשים מהם אנחנו נפרדים לתוך נפשנו. פיזית אנו נפרדים מהם, אבל הם בליבנו והאירועים שחווינו יישארו נצורים בנו, בין אם במודע או בשכבות הסמויות מן המודע. זה מרגיע גם עבורם וגם עבורנו לדעת את זה (זו גם אחת האמירות המנחמות ולו במעט עבור הניצולים שיקיריהם נרצחו – שהם שמורים להם בתיבת הנפש לעולם).
ב) רצף של משמעות: השבוע הזה היה אחד השיעורים האינטנסיביים ביותר שקיבלנו על הקיום האנושי. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לחשוב מה הוא למד על בני אדם בכלל ועל עצמו בעולמו; לנסח לעצמו איזו משמעות יש לכל זה. למשל, אחת המתנדבות אמרה לי שלראשונה היא הבינה שהנתינה מתקנת עבורה קלקול יסודי שכל חייה עוצר אותה מחיבור מלא עם עצמה. מתנדב אחר שחזר בשאלה והתרחק מאוד ממשפחתו למד באופן חדש את הכוח של משפחה, כשראה שהשמירה ההדדית בין משפחות המפונים היא הציר שסביבו הן מצליחות לשאת את הבשורות הקשות שהן קיבלו ושעוד לא קיבלו (אני כותבת בשלב בו עדיין אין זיהוי סופי לרבים מן הנעדרים). אחרת אמרה שהרעיון של המאבק בין הטוב לרע וההתייצבות שלנו לצד הטוב היא דבר שהיא תיקח איתה לשארית חייה כמטפלת ובכלל. כל אחד מוצא לעצמו את הניסוח שמעניק למפגש הייחודי הזה משמעות, וזו תהיה שזורה כחוט הקושר בין תקופת ההתנדבות לחיים שאחריה.
ג) רצף של חוויה: למרות ההבדלים החדים בין החוויה במפגש עם הניצולים לחיים בבית, אנחנו נושאים את החוויות שלנו מן ההתנדבות אל השגרה. ברגעים שונים – חלקם צפויים וחלקם מפתיעים – הן יעלו בנו דמעות, הן יערערו אותנו, הן יעוררו בנו התרגשות, הן יפגעו בשינה שלנו ועוד. עלינו להיות קשובים לרצף החווייתי ולא לפספס אותו. הוא משמעותי. הוא מספר את הסיפור של מה אנחנו מעבירים משם לכאן והקשבה לכך תיתן לנו הזדמנות לחיבור קשוב יותר למקום בו אנחנו נמצאים. הרצף החווייתי הכולל את כל המנעד הרגשי יאפשר אינטגרציה הדרגתית חיונית. בהדרגה עלינו ליצור רצף מן ה"בועה" ההתנדבותית להרגלי היומיום ולשגרה המבורכת. לא לחשוש מן הפער. ליצור את הגשר ולהאמין בו.
ד) רצף של גדילה: אנחנו גדלים כל יום, וכמאמר השיר בכבש השישה עשר "כשאף אחד לא רואה, אני עוצר, ונח לי קצת, ושוב גדל" (טוב שנחסך מליבו הרגיש של יהונתן גפן הגילוי שכל שושניו של הנסיך הקטן שוב הפכו קוצים). בשובנו לשגרה, חשוב מאוד לקחת רגע, לעצור, לנוח קצת ואז להמשיך לגדול. אם אפשר, במשך ימים רבים, לעצור כל יום ולו לרגע על החוויה הזאת, לעשות לה מקום, לשוחח עליה עם הקרובים ובטיפול, לעכל, ואז להמשיך בשטף החיים. בעצירה אפשר לכתוב. מי שזה טבעי עבורו – זה יעזור מאוד. כתבו חוויות ספציפיות, כתבו תחושות, כתבו תובנות, כתבו שירים וסיפורים. זו מערכת עיכול מצוינת שנותנת צורה וסדר לחוויות. וכאמור, יש לזכור שהכול חלק מרצף של התפתחות שאינו נקטע אלא ניזון – כל פרק מקודמו, ומזין – כל פרק את הבא אחריו.
ה) רצף מהאני האידיאלי לאני הריאלי: פגשנו את האני האידיאלי שלנו. מתוך המציאות המזוקקת כל כך – בכאב, בצורך, בכמיהה לעזרה, באימה ואבדון – בקע מרובנו האני הכי טוב שלנו; נדיבות, אכפתיות, טוב-לב, חיבור לערכי האדם הנעלים ביותר, לנכונות הנתינה העמוקה ביותר. חלק מן הקושי להיפרד הוא גם בשל הפרידה מן האני האידיאלי שלנו. עלינו לזכור שהוא לא נעלם. למדנו עליו רבות והיה נעים להכיר אותו. המפגש אתו הפגיש אותנו עם איכויות פנימיות שלא ידענו עליהן מה שאנחנו יודעים כעת, והן יזינו את האני הריאלי שלנו. כשהאני הריאלי שלנו יפגיש אותנו עם המציאות הנפשית היומיומית, המורכבת והמסוכסכת, הכוללת קטנוניות, עלבונות וחוסר סבלנות, ספק, כעס ועוד – נוכל לדעת שזה לא כל המנעד הנפשי שלנו, וזה ייתן לנו כוח לשוב ולנגן על פני כל הקלידים הנפשיים שלרשותנו.
ו) רצף בעבודה הקלינית: ראשית, מי שנעדר מהקליניקה לזמן ממושך במצב חירום צריך לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה שעזבנו מטופלים שסומכים עלינו וזקוקים לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום, שהיא גם שעת חירום כלל-ארצית ולא רק מקומית. כשנולד אח קטן והאח הגדול הכי זקוק לתמיכה – דווקא אז ידי אמו מתמלאות. במצבים של אובדן קשה במשפחה, בהם הילדים זקוקים להוריהם יותר מכול – דווקא אז הוריהם הכי פחות פנויים ומסוגלים לטפל בהם. כך גם כאן, בשעה של חרדה, הלם וכאב של כולם, עשינו בחירה, שגם אם היא מוצדקת, היא מכאיבה והשאירה לבד את המטופלים שלנו בשעה שהיו זקוקים לנו במיוחד. הכרה גלויה וכנה בכך תהיה חשובה מאוד. דבר זה נכון לגבי כול המטופלים שלנו.
מעבר לכך, חשוב לזכור שהמטופלים והמטופלות יגיבו לשובם של המטפלים בדרכים מגוונות, בהתאם ליחסי האובייקט הפנימיים שלהם וליחסי ההעברה שלהם. אלה שיימצאו בעמדה 'המסכינה עם המציאות' (הדפרסיבית בשפתה של קליין) יגיבו, על פניו, באופן אחיד יותר, שמן הסתם יְגַבֶּה את נכונותנו לעזור לאחר, יביעו הערכה על כך ויתעניינו בשלומנו. עם מטופלים אלה נצטרך להיות רגישים ביתר-שאת לדקויות המעידות על מורכבות החוויה שלהם, שלבטח מוצפנת תחת אמות המידה המוסריות, האמפתיה, החמלה, השמירה על האובייקט (הן האובייקט הפצוע בשטח והן עלינו) והאשמה על הצרכים שגדשו אותם בעודם יודעים שאנו מושיטים יד לאנשים בשעת אסונם. עם הקבוצה הזאת, חשוב שנעזור להם לסמוך עלינו ולבטא גם את התסכול, הכעס והבדידות שחשו בהיעדרנו. הבעת רגשות אלו הם שיחזירו אותם למצב של אמון מלא בנו ושחרור מתפקידם כילדים הוריים או אפילו כסובייקטים בוגרים שמתמקמים מולנו כשווים, אך בכך מפקידים בכספת פנימית את צרכיהם הלא סימטריים איתנו כדמויות מטפלות. לעומתם, אלה המצויים בעמדה 'המסרבת למציאות' (הפרנואידית-סכיזואידית בשפתה של קליין) יגיבו בדרכים פרטיקולריות יותר – אם בקנאה אדיפלית על בחירתנו באחר על פניהם, אם בחרדה וזעם על הנטישה, אם בצרות-עין על נדיבותנו שאינם חשים בעצמם, אם בהגברת הסערה שלהם כדי להתחרות ב'אחיהם החדשים' שבחרנו להושיט להם יד על פניהם, ועוד אפשרויות רבות כמספר המטופלים שנפגוש.
העבודה על העזיבה שלנו להתנדבות והשיבה ממנה אינה יכולה אם כן להיות זהה עם כל אחד, ואל לנו לחשוב שזו עזיבה החורגת מיחסי ההעברה. אין חיה כזאת. גם לא בשעת מלחמה, וגם אם אופני ההתערבות שלנו לוקחים את השעה המיוחדת בחשבון. יתרה מכך, ההתמקמות המחודשת בשפתנו הטיפולית המוכרת, כולל פירושי העברה או כול אופן התערבות שמטופלינו מכירים מאיתנו, תתרום להבנה ששבנו משדה הקרב הביתה ושיש לנו אמון מתמשך בעבודתנו וחשיבותה.
האירועים שחווינו לימדו אותנו הרבה יותר מכפי שאנחנו יכולים לתפוס כרגע. למדנו על הרוע האנושי, למדנו על מופעיו של מצב חירום נפשי רדיקלי, למדנו על הגמישות ותעצומות הרוח האנושית ועל המאבק בין דחף החיים לדחף המוות, למדנו על גמישות ותעצומות רוחנו אנו, למדנו על מגבלותינו ועל מגבלות האחר, כמו גם על החשיבות העצומה לכבד אותן בצניעות ובהרכנת ראש, למדנו על כאב שלא ידענו כמותו וגם למדנו על הקושי להיות מחוברים לעודפות כאב מעבר לסף מסוים ברגע נתון, למדנו על חשיבותה של אחווה, של משפחה, של קהילה, למדנו על יכולתנו לעמוד באתגרים שלא העלינו בדעתנו שקיימים וגם לא העלינו בדעתנו שנוכל לעמוד בהם. למדנו גם המון דברים מעשיים ותיאורטיים שישרתו אותנו בשארית חיינו המקצועיים והאישיים. חלק מן המתנדבים חוזרים לסיטואציות חיים לא פשוטות וכולנו חוזרים לעורף בימי מלחמה. מה שעברתנו תרם לכינון האני באופן שיעמוד לרשותנו בחיים המורכבים שכולנו שבים אליהם.
התעשרנו. התעשרנו בידיעת החיים – בהכרות אינטימית עם הנורא מכול ועם רב החסד מכול. התעשרנו בהבנה שאל לנו לרצות לשנות את מה שלא ניתן לשנותו ומוטב נתייצב באחריות מול כול מה שכן תלוי בנו. התעשרנו גם בידיעה שאין מצב קליני שאין מה לתת בו. פשוט אין. באדם מולנו פועם תמיד חלק חפץ חיים שמייחל שיזרקו לו חבל על מנת שיוכל להתחיל לטפס מן השאול לעבר האור, גם אם המסע אליו ארוך מאוד.
למול עוולות מסוג זה שפגשנו, יש לנו אפשרות לפנות לאחד משני נתיבים: הזדהות עם המרצחים או התבדלות מהם. האירועים מגרים (בעם שלנו, במטופלנו וגם בנו) את הנטיות הנפשיות הנמוכות ביותר – לפיצול והשלכות קיצוניים שמייצרים דמוניזציה ומתירים את כל הרסנים המוסריים. חשוב שניקח זאת בחשבון על מנת שנשכיל להיחלץ מכוחותיו המדבקים של דחף המוות ולדבוק ביתר שאת בערכי החירות, השלום וכבוד האדם, מתוך הבנה ברורה שבכך אנו מנצחים את המסוכן שבנשקי החמאס (או כל אויב אחר) – זה המבקש להחריב את רוחנו ודמותנו כבני אדם ערכיים, מוסריים, חפצי שלום. התייצבות כשגרירים של העמדה הנלחמת על דמותנו המוסרית תעניק לנו תפקיד בקהילה שלנו ותשמור גם עלינו. כדברי אתי הילסום בהולנד תחת הכיבוש הנאצי: "לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית".
יחזרו אלינו הסיפורים והתמונות והם עלולים לתקוף בעוצמה. בכל פעם מחדש, ניאלץ להסכין עם המציאות (על סכנותיה ומסכנותה) ולהרפות את הגוף והרוח מתוך הכנעה למול פני המציאות העכשווית. נאמר לעצמנו בשקט את האמת, כי זאת המציאות של ישראל, אוקטובר 2023. ככה זה עכשיו. כול ניסיון להתווכח עם המציאות מוליד מצוקה. הכרה במציאות מאפשרת התמקמות נוכח האמת ואפשרות לפעול בתוכה על מנת להרבות תיקון, יופי וטוב בעולמנו. זה תמיד נחוץ. זה תמיד אפשרי.
המעבר הביתה צפוי להיות מטלטל. בתחילה הדמות (חיינו) והרקע (אירועי השעה הקשה בה אנו מצויים) יתחלפו – חיינו ייראו טפלים והאסון יבלוט, עד כדי כך שנחוש משונה בעולמנו, בדומה לתחושה המפליאה שמתעוררת כאשר מת אדם קרוב ואינך מבין הכיצד זה לא עצר העולם מלכת. צפוי לנו הלך רוח עצוב ומעורער. נדרשת סבלנות רבה. בהדרגה, אצלנו ואפילו אצל הנפגעים מן הטבח האכזרי הזה, הדמות והרקע ינועו זה לכיוון זה, צעד צעד, עד שנשוב לחוש בבית בחיינו ונגלה מחדש איפה תלו את כוכב הצפון.
