לידור פימה
בתאריך 22.06.2026 התקיים באודיטוריום המרכזי של כנסת ישראל כנס "החלמה כפולה", ביוזמת ח"כ מיכל וולדיגר ובשיתוף עמותת "משפחות בריאות הנפש". הכנס עסק באחת האוכלוסיות המורכבות והפגיעות ביותר במערכת הבריאות והרווחה - אנשים המתמודדים עם אבחנה נפשית ובו-זמנית עם התמכרות לחומרים או להתנהגויות (תחלואה כפולה).
הכנס, אשר מובאות כאן חלק מן ההרצאות מתוכו, איגד מקבלי החלטות, אנשי מקצוע מובילים, מתמודדים ובני משפחה. זאת, במטרה להביא לקדמת הבמה והדיון הציבורי את ההתמודדות מורכבת של אבחנה כפולה והשפעותיה על המעגלים הרבים הסובבים אותה - האדם, משפחתו, הקהילה והחברה, ובמטרה לשרטט קווי מתאר למדיניות שיקום-טיפול אינטגרטיבית, אשר מציבה את האדם כשלמות אחת שאינה ניתנת לפיצול.
תחלואה כפולה (Dual Diagnosis) מהווה אתגר קליני, שיקומי וחברתי, ומלווה בשיעורים גבוהים של אשפוזים חוזרים, מצבי סיכון, פגיעה תפקודית וקושי בהתמדה בטיפול. על אף שכיחותה הגבוהה, במשך שנים רבות התבססו שירותי בריאות הנפש ושירותי ההתמכרויות על מודלים נפרדים, אשר התקשו לתת מענה לאנשים שצרכיהם חוצים את גבולותיה של מערכת אחת. בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת בארץ ובעולם ההכרה בצורך במענים אינטגרטיביים, הרואים בבריאות הנפש ובהתמכרויות שני היבטים של אותה מציאות קלינית, ולא שתי בעיות נפרדות (Drake et al., 1996).
מגמה זו באה לידי ביטוי באופן בולט לאורך הכנס. אף שההרצאות עסקו בנושאים מגוונים - החל במדיניות ציבורית, דרך הבנת ההתמכרות ומקומה של המשפחה, ועד למודלים שיקומיים חדשניים ולשותפות עם מתמודדים בעלי ידע מניסיון. נדמה כי כלל ההרצאות הצביעו על שינוי רחב יותר המתרחש בתחום: מעבר מתפיסות טיפול המבוססות על פיצול והיררכיה, אל תפיסות אינטגרטיביות המדגישות רצף טיפולי, שותפות, גמישות והחלמה.
סקירה זו של חלק מההרצאות מבקשת להציג את התמות המרכזיות שעלו לאורך הכנס. זאת, תוך הרחבתן וביאורן באמצעות המשגות תאורטיות ועדכניות מן הספרות המקצועית, במטרה לבחון כיצד מגמות אלו משקפות את ההתפתחויות העכשוויות בתחום.
את יום העיון פתחו דבריהם של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב וחברת הכנסת מיכל וולדיגר. על אף שכל אחד מהם התייחס לנושא מזווית אחרת - תקציבית, מערכתית או ציבורית, עלה מדבריהם מסר משותף לפיו ההתמודדות עם תחלואה כפולה מחייבת ראייה מערכתית חדשה ושיתוף פעולה רחב בין המשרדים השונים (בריאות, רווחה וביטחון חברתי).
בדבריו הדגיש מנכ"ל משרד הבריאות כי "האדם אינו מגיע בחלקים", אמירה אשר שבה והדהדה לאורך מושבי הכנס. מעבר להיותה מסר ערכי, היא משקפת גם שינוי בתפיסה המקצועית של התחום. בעוד ששירותי בריאות הנפש ושירותי ההתמכרויות התפתחו לאורך השנים כמערכות נפרדות, ההבנה ההולכת ומתחזקת כיום היא כי עבור אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה, ההפרדה בין התחומים אינה משקפת את מורכבות המציאות הקלינית.
הספרות המקצועית מתארת זה שנים את מגבלותיה של הגישות המפוצלות לטיפול באנשים המתמודדים עם אבחנה כפולה. מגבלה זו באה לידי ביטוי הן בגישת הטיפול העוקב (Sequential Treatment), אשר במסגרתה הטיפול בתחום אחד עשוי להיות מותנה בהתייצבות או בהתקדמות בתחום האחר, והן בגישת הטיפול המקביל (Parallel Treatment), במסגרתה ניתן מענה לשתי ההתמודדויות בו־זמנית, אך באמצעות שירותים או צוותים נפרדים שאינם בהכרח פועלים מתוך תפיסה טיפולית משותפת.
המציאות הקלינית והנתונים המחקריים מלמדים כי הפרדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טבעה המורכב של ההתמודדות עם אבחנה כפולה. הספרות מצביעה על קשר בינה לבין אשפוזים חוזרים, נסיגות בתהליך וקושי בהתמדה בטיפול, בין היתר בשל ההתעלמות מיחסי הגומלין ההדוקים שבין שני המצבים (Drake et al., 1996; Drake et al., 1998).
הן בגישת הטיפול העוקב והן בגישת הטיפול המקביל עלול להיווצר פיצול בין מטרות הטיפול, המסרים וההמלצות הניתנים לאדם, במיוחד כאשר ההתמודדות הנפשית והשימוש בחומרים משפיעים זה על זה באופן הדדי. במצבים אלה, מלאכת החיבור בין המענים נותרת לעיתים בידיו של המתמודד עצמו. כך, דווקא בתקופות שבהן הוא זקוק ביותר להחזקה, בהירות ורצף, הוא עלול למצוא את עצמו נדרש לתווך בין מערכות שונות ולהחזיק לבדו את החיבורים ביניהן. עומס כזה עלול להקשות על ההישארות בתהליך ואף להוביל לקטיעתו.
לעומת זאת, הגישה האינטגרטיבית נשענת על תפיסה טיפולית משותפת, מטרות מתואמות, רצף בין השירותים והתייחסות ליחסי הגומלין בין שתי ההתמודדויות. היא אינה מחייבת שכל המענים יינתנו באותו מקום או על ידי אותו צוות, אך כן דורשת תיאום ושיתופי פעולה בין־מערכתיים. גישה זו מציבה דרישה מקצועית גבוהה בפני הצוותים, הנדרשים להחזיק ידע והבנה הן בתחום בריאות הנפש והן בתחום ההתמכרויות, ולשלב ביניהם בתוך תהליך טיפולי ושיקומי אחד.
המעבר מתפיסה מפוצלת לתפיסה אינטגרטיבית אינו רק שינוי ארגוני, אלא גם שינוי בעמדה הטיפולית. בכך מקבלת האמירה שנשמעה בכנס, כי "האדם אינו מגיע בחלקים", משמעות קלינית ומערכתית כאחד. תפיסה זו היוותה נקודת מוצא להרצאות המקצועיות שהוצגו בהמשך היום, אשר ביקשו לבחון כיצד שינוי באופן שבו אנו מבינים את ההתמכרות מוביל גם לשינוי באופן שבו אנו מטפלים בה.
אחת ההרצאות המרכזיות בכנס הייתה הרצאתו של פרופ' שאולי לב־רן, אשר ביקשה לערער על תפיסות רווחות ביחס להתמכרות ולהציע דרך אחרת להבנת התופעה. בהרצאתו הציג פרופ' לב־רן שתי מסגרות תאורטיות מרכזיות, אשר השפיעו בעשורים האחרונים על התפתחות החשיבה הקלינית בתחום: השערת הוויסות העצמי (Self-Medication Hypothesis) והמודל הנוירו-ביולוגי של ההתמכרות.
השערת הוויסות העצמי (Self-Medication Hypothesis), אשר פותחה על ידי הפסיכיאטר אדוארד חנציאן (Khantzian), מציעה כי השימוש בחומרים אינו נובע בהכרח מחיפוש אחר הנאה או ריגוש, אלא מהווה ניסיון להתמודד עם מצוקה נפשית, טראומה או קושי בוויסות רגשי. לפי גישה זו, החומר הממכר ממלא עבור האדם פונקציה פסיכולוגית, אשר כוללת הפחתת חרדה, שיכוך כאב רגשי, הקלה על עוררות-יתר או התמודדות עם תחושות של ריקנות ודיכאון. ההבנה כי לשימוש יש משמעות ותפקיד בחייו של האדם מאפשרת להתבונן בהתמכרות מתוך עמדה טיפולית סקרנית ופחות שיפוטית, ולשאול לא רק "ממה האדם צריך להיגמל?", אלא גם "ממה הוא מנסה להיפטר באמצעות השימוש?" (Khantzian, 1985, 1997).
מבחינה טיפולית, תפיסה זו אינה מציעה להסיט את המוקד מן ההתמכרות אל המצוקה הנפשית, אלא להחזיק את שני הממדים במקביל. לצד העבודה על דפוסי השימוש והשלכותיהם, נדרש בירור של הצרכים שהשימוש משרת ושל המצבים שבהם הוא הופך למשאב ההתמודדות המרכזי. מכאן נגזרת עבודה טיפולית המבקשת להרחיב בהדרגה את מגוון דרכי ההתמודדות העומדות לרשות האדם, כך שהפחתת השימוש אינה נשענת רק על ויתור עליו, אלא גם על בניית חלופות אפשריות עבורו.
לצד זאת, הציג פרופ' לב־רן את המודל הנוירו-ביולוגי של ההתמכרות, המדגיש את השינויים המתרחשים במערכות המוח המעורבות בתהליכי תגמול, שליטה בדחפים וקבלת החלטות. מחקרים מצביעים על פגיעה הדרגתית במנגנוני הבקרה הקוגניטיביים, לצד רגישות מוגברת של מערכת התגמול לגירויים הקשורים לשימוש (Volkow et al., 2016).
הבנה זו מסייעת להסביר מדוע אדם עשוי להמשיך להשתמש גם כאשר הוא מודע לנזק הנגרם לו ואף מבקש להפסיק. מנקודת מבט טיפולית, היא מאפשרת להתייחס לקושי בשליטה על השימוש לא רק כעניין של בחירה או כוח רצון, אלא כחלק מתהליך התמכרותי המשפיע על מערכות של תגמול, ויסות וקבלת החלטות. עמדה זו מדגישה את הצורך בתהליך טיפולי מתמשך, המשלב תמיכה, חיזוק יכולות ויסות ושליטה, והתייחסות למצבים ולגירויים המגבירים את הדחף לשימוש.
שתי התפיסות משלימות זו את זו. בעוד שהאחת מסייעת להבין את המשמעות הפסיכולוגית של השימוש, האחרת מסבירה את השינויים הביולוגיים המשמרים אותו לאורך זמן. שילוב בין שתי נקודות המבט מאפשר הבנה רחבה יותר של תחלואה כפולה ומחזק את ההכרה כי טיפול יעיל מחייב התייחסות בו-זמנית למצוקה הנפשית, להתמכרות ולגורמים המשמרים את שתיהן.
סוגיית מקומם של בני המשפחה בתהליך ההתמודדות וההחלמה ליוותה את הכנס לכל אורכו ועלתה מזוויות שונות - החל בדבריהם של בני משפחה ומתמודדים, דרך הרצאות מקצועיות ועד להצגת מודלים טיפוליים ייעודיים. בעוד שבעבר התמקד הטיפול בעיקר באדם המתמודד, בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההכרה בכך שההתמכרות והתחלואה הנפשית משפיעות על המערכת המשפחתית כולה, וכי בני המשפחה אינם רק מלווים את תהליך ההחלמה אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. בני המשפחה מושפעים באופן עמוק מההתמודדות, אך באותה מידה הם עשויים להוות משאב משמעותי בתהליך השיקום כאשר הם מקבלים ידע, ליווי וכלים מתאימים.
גישה זו באה גם היא לידי ביטוי בהרצאתו של פרופ' שאולי לב־רן, אשר הציג את מודל CRAFT, או Community Reinforcement and Family Training, אשר מהווה אחת ההתערבויות המשפחתיות הנחקרות ביותר בתחום ההתמכרויות. המודל, שפותח על ידי Robert J. Meyers ועמיתיו, מבוסס על עקרונות של ניתוח התנהגותי ועל Community Reinforcement Approach, גישה התנהגותית שפותחה בשנות ה־70 ומבקשת לחזק מקורות תגמול חיוביים בסביבתו ובחייו של האדם, כך שאורח חיים שאינו נשען על שימוש יהפוך למתגמל ומשמעותי יותר.
מודל ה-CRAFT נשען על עקרונות אלו ומרחיב אותם לעבודה עם בני המשפחה, מתוך תפיסה לפיה שינוי בדפוסי התגובה והחיזוק בסביבה הקרובה של האדם עשוי להשפיע על התנהגותו ועל נכונותו לפנות לטיפול (Meyers et al., 1998, 2002; Smith & Meyers, 2004).
בניגוד לגישות שהתבססו בעבר על עימות, הצבת אולטימטומים או המתנה ל"הגעה לתחתית", מודל CRAFT מציע לבני המשפחה דרכי פעולה אקטיביות המבוססות על חיזוק התנהגויות אדפטיביות ומקדמות החלמה, שיפור דפוסי התקשורת, זיהוי מצבי סיכון וזמנים של יציבות או הימנעות משימוש, והימנעות ככל האפשר ממתן חיזוקים לא רצויים להתנהגות הממכרת. במקביל, הוא מעודד הצבת גבולות ושמירה על רווחתם של בני המשפחה עצמם, מתוך ההבנה כי הם מתמודדים לאורך זמן עם עומס רגשי, שחיקה ותחושת חוסר אונים, וכי שינוי מתמשך מחייב התייחסות לכל בני המערכת המשפחתית.
מחקרים מצביעים על כך שהתערבויות המבוססות על CRAFT מובילות לשיעורים גבוהים יותר של פנייה לטיפול ובמקביל תורמות להפחתת מצוקה נפשית ולשיפור תחושת המסוגלות של בני המשפחה (Meyers et al., 1998, 2002; Smith & Meyers, 2004). במובן זה, המודל אינו מיועד רק "לשכנע" את האדם להיכנס לטיפול, אלא גם להחזיר לבני המשפחה תחושת מסוגלות ואחריות מותאמת - אחריות שאינה כרוכה בלקיחת שליטה על חייו של האחר, אלא ביצירת סביבה המקדמת שינוי.
תפיסה זו קיבלה ביטוי בעדותם של ניר אלבז, עו"ס בתחום שיקום בריאות הנפש, ונביל קנמאת, עמית מומחה אשר שיתפו, כל אחד מנקודת מבטו, במסע ההתמודדות המשפחתי שעבר כל אחד מהם לאורך השנים. סיפוריהם המחישו כיצד תהליך ההחלמה אינו מתרחש אצל האדם המתמודד בלבד, אלא מחייב שינוי והתפתחות של המערכת המשפחתית כולה דרך למידה של דרכי תקשורת חדשות, הצבת גבולות, התמודדות עם משברים והיכולת להמשיך להחזיק תקווה גם כאשר הדרך אינה ליניארית. במובן זה, העדויות האישיות לא עמדו בנפרד מן הדיון המקצועי, אלא המחישו הלכה למעשה את העקרונות שעליהם התבססה ההרצאה.
התפיסה המשמעותית הרואה במשפחה שותפה פעילה לתהליך ולא גורם חיצוני לו, משקפת שינוי רחב יותר שהלך והתחדד לאורך הכנס - מעבר מהצבת תנאים להחלמה אל הבנת ההחלמה כתהליך הדרגתי, אישי וגמיש. אם בעבר הייתה רווחת התפיסה שלפיה על האדם להפסיק את השימוש כתנאי לקבלת טיפול או להשתלבות במסגרות שיקומיות, הרי שלאורך הכנס הוצגו שוב ושוב מודלים המבקשים לשנות את נקודת המבט: לא לראות בהפסקת השימוש תנאי לתחילת ההחלמה, אלא חלק מתהליך ההחלמה עצמו.
גישה זו עלתה באופן מפורש בהרצאתה של ד"ר פאולה רושקה, אשר הציגה את עקרונות גישת מזעור הנזקים (Harm Reduction). גישה זו מבוססת על ההכרה בכך שאנשים מצויים בשלבים שונים של שינוי, שההחלמה אינה ליניארית וכי גם כאשר השימוש נמשך, ניתן לפעול לצמצום הסיכון הבריאותי, הנפשי והחברתי ולהמשיך לקדם תהליכי שיקום. בניגוד לתפיסות הרואות בכל שימוש כישלון טיפולי, מזעור נזקים מתייחס להחלמה כתהליך הדרגתי, המאפשר התקדמות גם כאשר הדרך אינה רציפה (Marlatt & Witkiewitz, 2010).
חשוב להדגיש כי גישת מזעור הנזקים אינה מבטלת את השאיפה להפחתת השימוש או להפסקתו כאשר הדבר אפשרי ומתאים, אלא מבקשת להרחיב את ההגדרה של הצלחה טיפולית. צעדים קטנים כגון הפחתת השימוש, יצירת קשר טיפולי יציב, שיפור בתפקוד או צמצום מצבי סיכון, עשויים להוות הישגים משמעותיים בדרך להחלמה.
עקרונות דומים עלו גם בהרצאתו של שאול רמון, אשר הציג את Housing First – מודל שיקומי המבוסס על ההנחה כי דיור הוא זכות בסיסית ולא יעד שיש "להרוויח". בניגוד למודלים מסורתיים, שבהם קבלת דיור מותנית לעיתים בהימנעות משימוש או בעמידה ביעדים טיפוליים, במודל Housing First השאיפה היא להעניק לאדם קורת-גג תחילה, מתוך ההבנה כי יציבות, ביטחון ותחושת שייכות הם תנאים מאפשרים לבניית תהליך החלמה ושיקום (Tsemberis, 2010). עקרון מרכזי במודל הוא ההפרדה בין הזכות לדיור לבין מידת ההתקדמות הטיפולית של האדם. יציבות בדיור נתפסת כבסיס שמאפשר להפחית מצבי משבר, לחזק תחושת ביטחון ושייכות ולפנות משאבים נפשיים ותפקודיים להתמודדות בתחומי חיים נוספים. בכך, הדיור אינו נתפס כתוצאה של תהליך השיקום אלא כתנאי המאפשר אותו (Aubry et al., 2015).
לצד ההבדלים בין שתי הגישות והדגשים השונים של כל אחת מהן, שתיהן משקפות שינוי עמוק באופן שבו מוגדרת הצלחה טיפולית. במקום לשאול האם האדם עומד בתנאי המערכת, הן מבקשות לבחון כיצד המערכת יכולה להתאים את עצמה לצרכיו של האדם. שינוי זה מעביר את מרכז הכובד מן האדם אל המערכת, ומזמין את אנשי המקצוע לבחון לא רק מה נדרש מהמטופל, אלא גם כיצד השירותים עצמם יכולים להיות גמישים, נגישים ומותאמים יותר למורכבות החיים של אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה.
חיבור קליני-מערכתי למודלים אלו הציג בדבריו ד"ר אהרון שבי, אשר התייחס להתמודדות המורכבת עם תחלואה כפולה. בדבריו התייחס ד"ר שבי למורכבות הקלינית של תחלואה כפולה והדגיש את הצורך בהקמת מתחמים אחודים שיעניקו מענה משולב ויסייעו בהפחתת העומס על המרכזים הרפואיים. לצד תמיכה במודלים של שיקום בקהילה כמו 'דיור תחילה', הוא ציין כי המעטפת הטיפולית חייבת לכלול עבודה הדוקה עם המשפחות והצבת גבולות ברורים, במטרה לשקם את הנוכחות ההורית ולמנוע את הידרדרות המטופלים.
את מושב הכנס הראשון חתמה הרצאתה של ד"ר יעל דליהו, אשר עסקה במקומו של הידע מניסיון (Experiential Knowledge) במערכת בריאות הנפש ובשיקום. אם בתחילת היום הודגשה החשיבות של אינטגרציה בין שירותים, ובהמשך הוצגו גישות המדגישות שותפות עם האדם המתמודד ועם משפחתו, הרי שהרצאה זו הרחיבה את מושג השותפות צעד נוסף – אל ההכרה במתמודדים עצמם כבעלי ידע ייחודי ובעל ערך, היכול לתרום לפיתוח השירותים, להכשרת אנשי מקצוע ולעיצוב מדיניות.
ידע מניסיון מתייחס לידע הנרכש מתוך התמודדות אישית עם מחלה נפשית, התמכרות או תהליך החלמה. בשונה מן הידע האקדמי או הקליני, הוא נשען על חוויית החיים עצמה ועל ההבנות המתפתחות מתוך ההתמודדות היומיומית עם השירותים, עם החברה ועם תהליך ההחלמה (Kirkegaard, 2022).
תפיסה זו קשורה למושג צדק אפיסטמי (Epistemic Justice) שטבעה הפילוסופית מירנדה פריקר (Fricker, 2007). צדק אפיסטמי מתייחס לזכותו של אדם להיתפס כבעל ידע אמין ובעל ערך, ולעוול הנגרם כאשר קולו אינו נשמע או כאשר עדותו מקבלת משקל מופחת בשל זהותו או מעמדו. בהקשר של בריאות הנפש, המשמעות היא שלעיתים חוויותיהם של אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית או התמכרות, כמו גם ניסיונם של בני משפחותיהם, זוכות למשקל נמוך יותר מזה של הידע המקצועי, גם כאשר הן חיוניות להבנת המציאות הטיפולית.
ההכרה בידע מניסיון אינה מבקשת להחליף את הידע המקצועי, אלא להרחיב את מושג המומחיות. היא יוצאת מתוך ההבנה כי אנשי מקצוע מביאים עמם ידע תאורטי, מחקרי וקליני, בעוד שמתמודדים ובני משפחותיהם מחזיקים בידע אחר, הנובע מההתמודדות היומיומית עם המחלה, עם השירותים ועם תהליכי ההחלמה. כך, גישה זו תומכת בצדק האפיסטמי עבור המתמודדים עם תחלואה כפולה.
הבנה זו משנה גם את תפקידו של איש המקצוע. במקום לראות במטפל את מקור הידע הבלעדי, מתפתחת תפיסה של שותפות, שבה ידע מחקרי, ניסיון קליני וניסיון חיים משלימים זה את זה. תפיסה זו מזמינה דיאלוג בין סוגי ידע שונים, מבלי לטשטש את גבולות התפקידים. בהתאם לכך, היא מזמינה בחינה מחודשת של יחסי הכוחות בין אנשי המקצוע לבין מקבלי השירות, ומדגישה את החשיבות שבהכרה בידע הנובע מניסיון החיים כחלק בלתי נפרד מהעשייה המקצועית.
אחד הביטויים המעשיים לתפיסה זו הוא מודל Recovery College אשר הוצג בכנס על ידי ד"ר דליהו כדוגמה לגישה המבקשת לטשטש את הגבולות המסורתיים בין "מטפל" ל"מטופל". במודל זה, מתמודדים, בני משפחה ואנשי מקצוע לומדים יחד בסביבה שוויונית, מתוך תפיסה שלמידה משותפת היא כלי לקידום החלמה, העצמה ופיתוח קהילתי (Perkins et al., 2012; Thériault et al., 2020). הדגש אינו על העברת ידע חד-כיוונית, אלא על יצירת מרחב שבו סוגי ידע שונים נפגשים, משלימים זה את זה ומעשירים את כלל המשתתפים.
מושגים וגישות אלו חיברו בין רבים מהרעיונות שעלו לאורך הכנס. אם בתחילתו הודגש הצורך לראות את האדם מעבר לאבחנותיו, הרי שבסיומו התחדדה ההבנה כי ראייה זו אינה יכולה להתקיים ללא הקשבה אמיתית לקולו של האדם עצמו. ההכרה בידע מניסיון אינה רק בחירה ערכית, אלא גם עמדה מקצועית, המבקשת להרחיב את בסיס הידע שעליו נשענים הטיפול, השיקום ופיתוח השירותים. בסיום, מנכ"ל העמודה סטפן קליינמן סיכם את הכנס.
כנס "החלמה כפולה" עסק במגוון רחב של סוגיות: מדיניות ציבורית, מחקר, טיפול, שיקום, משפחה וידע מניסיון, אך נדמה כי מעבר לריבוי הנושאים, בלטה ההכרה בכך שטיפול באנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה מחייב שינוי תפיסתי עמוק. כל אחת מן הגישות שהוצגה בכנס הדגישה היבט אחר של אותה תפיסה: טיפול איכותי אינו נשען על מודל אחד או על התערבות אחת, אלא על היכולת לשלב בין נקודות מבט, תחומי ידע ואנשי מקצוע, תוך התאמת המענה לאדם העומד במרכז.
הכנס לא ביקש להציע פתרון אחד לתחלואה כפולה, אלא שיקף את הכיוון שאליו צועד התחום בשנים האחרונות - מעבר מהתערבויות מקבילות לטיפול אינטגרטיבי, ממוקד אדם, המבוסס על שיתוף פעולה, גמישות מקצועית והכרה בכך שהחלמה היא תהליך מורכב, אישי ורב־ממדי. לפי הכנס, ככל שנדע לחבר בין הידע המחקרי, הניסיון הקליני, הידע מניסיון ושיתופי הפעולה בין כלל הגורמים המלווים את האדם, כך נוכל לקדם מענים שלמים, מדויקים ומשמעותיים יותר עבור אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה.
תרומתו המרכזית של הכנס הייתה בחשיבות יצירת שפה מקצועית משותפת המחברת בין מדיניות, טיפול, שיקום וידע מניסיון. שפה זו אינה מבטלת את המורכבות אשר כרוכה בעבודה עם אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה, אך היא מציעה דרך להתבונן במורכבות זו באופן אחר, כזה הרואה בהחלמה תהליך אישי, משפחתי ומערכתי גם יחד.
הכנס העביר מסר ברור כי המפתח לשיקום טמון בשבירת חומות הבירוקרטיה והסטיגמה. החלמה אינה יעד ליניארי אלא מסע ארוך טווח, הדורש מאיתנו להחזיק בו-זמנית גבולות ברורים ויציבות שיקומית, לצד חמלה רדיקלית וגמישות מערכתית. כפי שניסחה זאת ח"כ וולדיגר, הכנס אינו עוסק בייאוש אלא באפשרות להשתקם, לחזור לחיים ולנשום לרווחה. מסר זה היטיב לבטא את רוח הכנס כולו – קריאה להמשיך ולפתח מענים אינטגרטיביים, הרואים בהחלמה תהליך אישי, משפחתי ומערכתי גם יחד.
עובדת סוציאלית (MSW), מנהלת ארצית תחום תחלואה כפולה קידום פרויקטים שיקומיים, מרצה ורכזת קורסים מקצועיים בבית הספר לשיקום, הקריה האקדמית אונו.
*המאמר נכתב בסיוע סקירת הכנס וחומרי הרקע התיאורטיים שהוכנו על ידי מיכל רמון, מטפלת אינטגרטיבית וחברת הוועד המנהל בעמותת "משפחות בריאות הנפש".
Aubry, T., Nelson, G., & Tsemberis, S. (2015). Housing First for people with severe mental illness who are homeless: A review of the research and findings from the At Home/Chez Soi demonstration project. Canadian Journal of Psychiatry, 60(11), 467–475
Drake, R. E., Mercer-McFadden, C., Mueser, K. T., McHugo, G. J., & Bond, G. R. (1998). Review of integrated mental health and substance abuse treatment for patients with dual disorders. Schizophrenia Bulletin, 24(4), 589–608
Drake, R. E., Mueser, K. T., Clark, R. E., & Wallach, M. A. (1996). The course, treatment, and outcome of substance disorder in persons with severe mental illness. American Journal of Orthopsychiatry, 66(1), 42–51
Fricker, M. (2007). Epistemic injustice: Power and the ethics of knowing. Oxford University Press
Khantzian, E. J. (1985). The self-medication hypothesis of addictive disorders: Focus on heroin and cocaine dependence. American Journal of Psychiatry, 142(11), 1259–1264
Khantzian, E. J. (1997). The self-medication hypothesis of substance use disorders: A reconsideration and recent applications. Harvard Review of Psychiatry, 4(5), 231–244
Kirkegaard, S. (2022). Experiential knowledge in mental health services: Analysing the enactment of expertise in peer support. Sociology of Health & Illness, 44(2), 508–524
Marlatt, G. A., & Witkiewitz, K. (2010). Update on harm-reduction policy and intervention research. Annual Review of Clinical Psychology, 6, 591–606
Meyers, R. J., Miller, W. R., Hill, D. E., & Tonigan, J. S. (1998). Community Reinforcement and Family Training (CRAFT): Engaging unmotivated drug users in treatment. Journal of Substance Abuse, 10(3), 291–308
Meyers, R. J., Miller, W. R., Smith, J. E., & Tonigan, J. S. (2002). A randomized trial of two methods for engaging treatment-refusing drug users through concerned significant others. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 70(5), 1182–1185
Perkins, R., Repper, J., Rinaldi, M., & Brown, H. (2012). Recovery Colleges: Implementing imROC. Centre for Mental Health
Smith, J. E., & Meyers, R. J. (2004). Motivating substance abusers to enter treatment: Working with family members. Guilford Press
Thériault, J., Lord, M.-M., Briand, C., Piat, M., & Meddings, S. (2020). Recovery Colleges after a decade of research: A literature review. Psychiatric Services, 71(9), 928–940
Tsemberis, S. (2010). Housing First: The Pathways model to end homelessness for people with mental illness and addiction. Hazelden
Volkow, N. D., Koob, G. F., & McLellan, A. T. (2016). Neurobiologic advances from the brain disease model of addiction. New England Journal of Medicine, 374(4), 363–371
