ציר אגו-עצמי: עמוד השדרה של הנפש

פרופ' תמר קרון

מוקד מאמר זה הוא ציר האגו-עצמי (The Ego-Self Axis), מושג אשר נטבע ותואר על ידי אריך נוימן (Erich Neumann). קראתי לו – "עמוד השדרה של הנפש", שכן תפקידו בנפש דומה לתפקיד עמוד השדרה של הגוף; כמוהו הינו ציר מרכזי המייצב ואף מנחה את הנפש, ואשר דרכו עובר המידע מהאגו אל העצמי (Self) ובחזרה. ציר האגו-עצמי הוא מושג ייחודי ומקורי בתיאוריה היונגיאנית, העוסקת ביחסים בין האגו לבין העצמי. אפתח את המאמר בתיאור הרקע האישי והמקצועי של נוימן, ותרומתו הייחודית לתיאוריה האנליטית-יונגיאנית. לאחר מכן, אדון במושגי ה'אגו' וה'עצמי' על פי יונג, המהווים מושגי מפתח בתיאוריה, ובהמשך לכך אציג את ההרחבה שהציע נוימן לתפיסתו של יונג את היחס בין שני מושגים אלה, באמצעות ציר האגו-עצמי ואופן התפתחותו. לבסוף, אתייחס להפרעות אשר עלולות להופיע בהתפתחות ציר האגו-עצמי ולהשלכותיהן הקליניות, ואציג תיאור מקרה של הפרעה מאני-דפרסיבית (Bipolar Disorder) על רקע ציר אגו-עצמי פגוע, אותו ליוויתי במסגרת הדרכה.

אריך נוימן ותרומתו לפסיכולוגיה האנליטית

אריך נוימן נולד בברלין בשנת 1905 ונפטר בתל-אביב בשנת 1960. בית ילדותו היה בית יהודי-חילוני אשר הזדהה בעיקר עם התרבות הגרמנית וכמעט ולא ביטא זיקה ליהדות. אולם נוימן עצמו נמשך ליהדות, קרא את מרטין בובר ולמד באוניברסיטה חסידות וקבלה, בין השאר. חוגו החברתי היה של צעירים.ות יהודיים.ות, ביניהם הפילוסופים גרשום שלום (Gershom Scholem) וחנה ארנדט (Hannah Arendt), וכן אשתו לעתיד יוליה, אשר לימים הייתה גם היא פסיכותרפיסטית ובעיקר כירולוגית בשיטת אבחון יונגיאנית. נוימן קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והמשיך ללימודי רפואה, אולם לא קיבל את התואר בשל חוקי הגזע הנאציים שחוקקו באותה העת. עליית המשטר הנאצי דחפה את אריך ויוליה נוימן לעזוב את גרמניה, ובשנת 1932 יצאו עם בנם התינוק בדרך לארץ ישראל. בדרכם עצרו בציריך, שם פגש נוימן את קרל גוסטב יונג (Carl Gustav Jung), המבוגר ממנו ב-30 שנה וכבר מוכר ומפורסם כמייסד תורת הנפש האנליטית.

יונג התלהב מהחיבור בין השניים, וקיבל את נוימן בזרועות פתוחות. נוימן היה באנליזה אצל יונג במשך שנה, ולאחר מכן הם התראו רק במפגשים מעטים, כאשר נוימן הגיע לבקר בציריך. בין יונג לבין נוימן הייתה הערכה הדדית גדולה, ויש האומרים שיונג ראה בו את בחיר תלמידיו. בשנותיו הראשונות בארץ ישראל, היה נוימן מנותק מהסביבה החברתית של קהילתו המקצועית, וחש מבודד הן מהתרבות האירופית בה צמח והן מהחוגים היונגיאניים. לכן, הקשר האינטלקטואלי עם יונג היה עבורו משמעותי וחשוב, והוא שמר עליו גם כאשר היו היחסים ביניהם מורכבים. לאופייה זה של מערכת היחסים בין השניים, יש הד בחליפת המכתבים ביניהם, אשר התפרסמה לראשונה בשנת 2015 (Jung & Neumann, 2015). למרות הקשר החזק בין נוימן לבין יונג, קשר אינטלקטואלי בעיקרו שהתבסס על מכתבים ועל פגישות פעם בשנה, אשר בזמן מלחמת העולם השנייה גם נפסקו לגמרי, נוימן לא היה נתון תחת השפעתו הבלעדית של יונג. האנליזה אצל יונג נמשכה שנה בלבד, ומסע ההתפתחות התיאורטית של נוימן ניזון גם מהמטען התרבותי שהביא עמו מהרקע הקודם לפגישתו עם יונג: רוח רפובליקת ויימר הנועזת והמהפכנית, השיטה הפנומנולוגית והקשר שלו לקבלה ולחסידות עליהן למד באוניברסיטה.

לאחר עלייתם של הזוג נוימן לארץ ישראל והתיישבותם בתל-אביב, החל אריך לקבל מטופלים ולהעביר סמינרים אודות הפסיכולוגיה האנליטית, ואילו יוליה החלה להעביר מבחני כירולוגיה. גרעין הלומדים הלך וצמח, וברבות הימים נוסדה מתוכו האגודה היונגיאנית הראשונה בישראל. במהלך מלחמת העולם השנייה, נותק קשר המכתבים בין יונג לבין נוימן, ויתכן כי דווקא בזכות ניתוק זה, כמו גם הניתוק של נוימן מחוג היונגיאנים בשוויץ, הגיעה יצירתיותו לפריחה מדהימה. בשנת 1949 יצאו לאור שניים מספריו החשובים בשפה הגרמנית (נוימן כתב רק בגרמנית). האחד, נקרא "פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש", ותורגם מגרמנית לעברית (נוימן, 1963). ניתן לראות בספר זה את תגובתו של נוימן לשואה, היות ועיקרו בהבחנה בין המוסר הישן, המתבסס על ערכים של הקולקטיב ומוביל לדחיקה לצל של כל מי ומה שאינו תואם לערכים אלה ולהשלכתם על 'שעיר לעזאזל' למינהו, לבין המוסר החדש, המתבסס על בחירה ועל מודעות של היחיד לצל שבתוכו. בתיאוריה היונגיאנית, מושג הצל (Shadow) מתייחס לחלקים באישיות שהוסתרו או הודחקו על ידי האגו, ומעוררים בנו הסתייגות או רתיעה. בספר השני, "מקורות ותולדות התודעה" (Neumann, 1949/1954), אשר לא תורגם עדיין לעברית, מציג נוימן את מוקד התעניינותו ואת פיתוח הכיוון התיאורטי הייחודי לו – התודעה המייחדת את האדם והתפתחותה. הספר מתאר את התפתחות האגו והתודעה מתוך הלא-מודע הקולקטיבי, מילדות עד המוות. זאת, במישור האישי ובמקביל במישור האבולוציוני האנושי. נוימן מביא מיתוסים, סמלים ויצירות תרבות מהקדומות ביותר ועד לעכשוויות ביותר בתקופתו, כמייצגות שלבי התפתחות זו.

נוימן היה כותב פורה, אשר התעניין בנושאים שונים מעולם הפסיכולוגיה והרוח. כך למשל, בשנים הראשונות לאחר עלייתו לארץ ישראל, עסק בהתפתחות התודעה ביהדות, עליה כתב ספר בשני חלקים אודות היהדות הקדומה והחסידות, אשר לאחרונה יצא לאור בתרגום לעברית מגרמנית ובעריכה מדעית של דוד וילר ושל אנוכי (נוימן, 2022). תרומה ייחודית של נוימן לפסיכולוגיה האנליטית היא מאמריו על הנשי, אשר קובצו יחד בספר הנקרא "הפחד מהנשי" (Neumann, 1994), וביניהם "השלבים הפסיכולוגיים בהתפתחות האישה", "הירח והתודעה המטריארכלית", "משמעות ארכיטיפ האדמה בעת החדשה", "הפחד מהנשי" ו"האם הגדולה" (Neumann, 1955), אשר זכה לפרסום ולהכרה כחיבור רב משמעות על ארכיטיפ האם הגדולה ומקומו המרכזי בנפש האדם, ועל הופעתו בדת ובאמנות של תרבויות שונות מכל הזמנים (הספר לא תורגם לעברית). ספרו של נוימן – "אמור ופסיכה", העוסק בהתפתחותה של הנפש הנשית, זכה אף הוא לפרסום והכרה (נוימן, 1961).

אחרי המלחמה, התחדש הקשר בין יונג לבין נוימן, והם המשיכו להתכתב ונפגשו לפחות פעם בשנה, הן בציריך, מקום מושבו של יונג, והן בכנסי "ארנוס" שבאסקונה, אליהם נוימן הוזמן לראשונה בשנת 1948, בהמלצתו החמה של יונג. חוג ארנוס היה קהילה של אינטלקטואלים אירופאים ואנשי רוח בעלי שם מכל העולם, אליה נוימן היה מחובר במשך 10 השנים האחרונות לחייו. עמדתו בחוג הפכה מרכזית לאחר שיונג כבר לא היה פעיל שם. הרצאותיו בכנסי ארנוס התפרסמו כמאמרים ואוגדו בספרים שעיקר עניינם הוא האדם היצירתי, והקשר היצירתי שבין היחיד לבין העולם הסובב אותו ואשר אותו הוא יוצר. מאמרי ארנוס מהווים מכלול של חשיבה יצירתית על הנפש, המהווה גשר בין התפיסה ההתפתחותית עימה היה נוימן מזוהה בדרך כלל, לבין תפיסה אנליטית-אקזיסטנציאליסטית מקורית. במאמרים אלה, פיתח נוימן את מושג ציר האגו-עצמי לכדי תפיסה תיאורטית מקורית אשר קשורה לתורתו של יונג אך מחדשת ומרחיבה מעבר לה (נוימן 2007, 2013).

נוימן נפטר תוך זמן קצר לאחר שהתגלתה מחלת הסרטן בה חלה, בהיותו בן 55, ובדיוק בתקופה בה החל להתפרסם מחוץ לישראל, שווייץ וגרמניה. אולם נראה כי עד היום לא זכה לפרסום לו הוא ראוי בזכות רעיונותיו המקוריים וחידושיו בתורה האנליטית-יונגיאנית. כתביו מהווים תרומה שמעבר לתחום הפסיכולוגיה בלבד – אלא גם להבנת מקורותיה של היצירתיות ושל התרבות. היצירתיות עבור נוימן היא התרומה הייחודית של האנושות ונקודת שיא בחיי האדם. הוא כתב מאמרים על הפסלים של הנרי מור, על ליאונרדו דה-וינצ'י וארכיטיפ האם הגדולה ביצירותיו, על האופרה "חליל הקסם" של מוצרט, על ציוריו של מארק שאגאל ועוד. הספר האחרון שנוימן כתב, ולא הספיק להשלים בשל מותו בטרם עת, נקרא "הילד" (Neumann, 1988). ספר זה מביא תיאוריה התפתחותית מרתקת, הממוקדת בהתפתחותו של ציר האגו-עצמי, עליו אדון בהרחבה במסגרת מאמר זה.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο תמורות בנתיב האינדיבידואציה: 10 תמונות רעיית הפר בראי כתביו של אריך נוימן

ο ארכיטיפ האחים: זהות, אינדיבידואציה ותסביך קין והבל

ο אחדות ונפרדות בחיי הפרט ובחיי עם ישראל: בהשראת 'תמול שלשום' של עגנון

'אגו', 'עצמי' והיחס ביניהם על פי יונג

'אגו' ו'עצמי' הם מושגים מרכזיים בפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית. האגו, על פי יונג, הוא מרכז התודעה, דהיינו החלק של הנפש הכולל את אותם זיכרונות, מחשבות ורגשות אליהם האדם מודע. מבחינה זו, האגו הוא אכן "אני" במובן של תחושת הזהות וההמשכיות של האישיות. האגו נוצר או מתפתח על שני בסיסים: הבסיס הסומטי – תחושות הגוף של התינוק ומגעיו עם הסביבה ותחושות הגוף בהמשך החיים, והבסיס הנפשי – העולם הפנימי, אשר ברובו איננו מודע, והשפעותיו על האגו אשר ברובן נותרות אף הן בלתי מודעות. ככל שהאגו מתפתח, כך מתפתחת פונקציה לה יונג קרא "הפיקוד" או "המפקדה", האחראית על התפיסה המודעת של העולם החיצוני כמציאות אובייקטיבית, וארגון התגובה (אסטרטגיות) לתכני תפיסה זו, כאשר המטרה המודעת היא לשמור על הגוף ועל האישיות. כמובן שחלק ניכר מהעולם החיצוני יכול להישאר בלתי מודע במובן של לא-ידוע, כדוגמת גירויים מבחוץ שאינם עוברים את סף ההכרה. הפיקוד של האגו בקשר עם העולם הפנימי בעייתי יותר, מאחר והשפעותיו על הנפש ברובן אינן עוברות את סף ההכרה. השפעות העולם הפנימי (הסובייקטיביות) יכולות גם להביא לעיוותים בתפיסת המציאות החיצונית. מבחינת היחסים בין האגו כמרכז התודעה לבין הלא-מודע, האגו יישאר תמיד קצה קצהו של הקרחון הענק של הלא-מודע, גם אם ניתן להרחיב את התודעה דרך חלומות ועבודה בטיפול.

העצמי הוא "ארכיטיפ הארכיטיפים", המרכז הנפשי הטרנספרסונלי, מעבר לאישיות, לאגו ומעבר להבנתנו, ועם זאת השפעתו על הנפש בכלל ועל האגו בפרט עוצמתית ובלתי ניתנת להשגה. העצמי מכיל את כל הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי, ומתוך כך, גם את כל חלקי הנפש הלא-מודעים ואף המודעים של היחיד. לדברי יונג, העצמי הוא הכוליות הנפשית המכילה תכנים מודעים ובלתי מודעים. באופן פרדוקסלי, העצמי הוא מרכז הארכיטיפים ובו זמנית מקיף את כולם. העצמי מנחה את מסע הנפש בחיי האדם מלידה ועד מוות, המסע של האינדיבידואציה (Individuation), דהיינו, הדרך לקראת היות האדם לעצמו הייחודי, ולהתקרבות לכוליות נפשו. גם אם האגו חווה עצמו כאילו היה הוא הנפש כולה – הריהו חלק קטן מכוליות הנפש, ומונחה בלא מודעותו על ידי העצמי. העצמי הוא אינסופי ואינו ניתן להשגתנו, ולא לידיעתנו. אנו יכולים להכיר רק את הסמלים של הארכיטיפ העליון הזה, או לחוות חוויות שיש בהן מן ההתקרבות לעצמי. יונג מתאר בספרו "איון" חלק מהסמלים של העצמי, ביניהם המנדלה, העיגול, נקודת האמצע בעיגול, הזהב, סמלים של איחוד הניגודים (יין ויאנג), נוף פתוח, דמויות מלאכים ודמויות אנושיות נעלות כמו כריסטוס (Jung, 1951\1959). יונג הציע כי חוויות של התקרבות לעצמי הן חוויות של התגלות ושל מפגש עם ה"נומינוזי" (מושג אשר נטבע על ידי הפילוסוף רודולף אוטו [Rudolf Otto] ומתורגם כ"קדושה"), דהיינו חוויות רוחניות-רגשיות ואי-רציונליות.

אליבא ד'יונג, היחס בין האגו לבין העצמי הוא יחס בין החלק לבין השלם, או בין הכפוף לבין הריבוני. אי-הכרה של האגו ביחס זה עלול להביא למצב של אינפלציה, מצב נפשי של אני "מנופח" או של "ניפוח" חלקים מסוימים בנפש, בעוד שחלקים אחרים נותרים מוזנחים. מצב זה אינו מודע, אלא מעיד על נסיגה של המודע אל הלא-מודע ומהווה סכנה לאישיות. האגו עלול שלא להכיר בכך שיש עצמי מעליו, ולייחס לעצמו את החלטותיו ובחירותיו כאילו היו רציונליות גרידא ולהתנהג בהתאם, בלא להבחין בעיוותים של תפיסתו את המציאות עד להתרחשות נפילה ומשבר. מצב אחר של אינפלציה, הוא הזדהות של האגו עם העצמי, המוביל לפנטזיות גדולה כמו במצבים פסיכוטיים או ליוהרה (היבריס) העלולה להוביל לכוחנות ולביטויים של דחפי שליטה באופן שאינו מסכן את האישיות הפרטית בלבד, אלא קבוצות ואוכלוסיות שלמות (כדוגמת מנהיגים האחוזים בפנטזיות אימפריאליות ויוצאים למלחמות כיבוש).

ציר האגו-עצמי

ניתן לתאר בקצרה את ציר האגו-עצמי כיחס של הדדיות בין האגו לבין העצמי, המצויים שניהם על אותו ציר. תיאור זה הוא בגדר הרחבה של התפיסה של יונג את היחס בין האגו לבין העצמי, הרחבה הכוללת שינוי בתפיסת תפקידו ומקומו של האגו. עבור נוימן, לתודעה מקום מרכזי בנפש האדם, והפסיכולוגיה ההתפתחותית שגיבש מתמקדת בעיקר בהתפתחות התודעה. מתוך כך, לאגו, שהוא מרכז התודעה, ישנו תפקיד נכבד יותר מאשר היותו "המפקדה", כפי שתיאר יונג.

נוימן עונה על השאלה – מה מייחד את האדם? ומציע כי תודעת אגו הינה המאפיין הבלעדי של המין האנושי אשר מאפשר לאדם להסתגל לסביבות שונות, להבדיל משאר היצורים החיים, המחוברים לסביבה ייחודית בשדה אחדותי. בעלי חיים הם תלויי שדה זה, שהוא חתך עולם ספציפי וייחודי למין המסוים. לכן, הסתגלותם לשדה הספציפי מאפשרת את קיומם אך מגבילה את יכולתם להתקיים בשדות ובתנאים אחרים. האדם לעומת זאת, אינו כלול בתוך העולם החיצוני אלא עומד מולו, מתבונן בו כבאובייקט חיצוני ומתנהל בו בעזרת הטכנולוגיה. מצב זה של תודעת אגו, נותן לאדם יתרון על פני כל היצורים החיים האחרים מחד, אך מנכר אותו מהעולם מאידך, מאחר והוא איננו "בתוך" אלא "ממול" (נוימן, 1952). אולם, כותב נוימן, קיימת תנועה מתמדת בין האדם כמרכז לבין העולם שסביבו. העולם נתפס על ידי האגו, אך תמונת העולם הנתפסת נושאת את ההשלכות והדימויים שמקורם בלא-מודע; האדם זקוק למשמעות לחוויותיו, והשלכות ודימויים אלה נותנים משמעות לחוויית העולם שמסביב, ולחוויית העולם הפנימי. ההשלכות נלקחות חזרה פנימה כדימויים מודעים, ובונות את התודעה ההולכת ומתפתחת. תמונת העולם משתנה בד בבד עם התפתחותה של התודעה, אשר מצידה חוקרת את העולם ומוסיפה ידע, הנכנס גם הוא למערכת הדימויים וההשלכות. האגו החווה, נבנה ומשתנה תוך כדי התקיימות יחסי הגומלין בין האדם לבין העולם, בשילוב עם פעילות יצירתית שמקורה בלא-מודע היצירתי ולה השפעה על המרחב הפנימי ועל המרחב החיצוני בו זמנית.

תנועה זו בין האגו לבין העולם החיצוני והשילוב של דימויים מהעולם הפנימי, היא תנועה של הסמלה, המהווה מרכיב מרכזי בהתפתחותה של התודעה. דוגמה קלאסית להסמלה כזו, היא מסלול השמש בשמיים לאורך היום, כסמל למעגל חייו של האדם. כך, הזריחה מסמלת לידה; העלייה מן האופק ועד למרכז הרקיע – גדילה והתבגרות; מוקד השמש הגבוה ביותר בצהרי היום – בגרות מלאה, כאשר האדם בשיא כוחותיו והאגו במוקד הגבוה ביותר במעגל החיים; ירידה לכיוון השקיעה – ירידה איטית בכוחות ונסיגת האגו ממקומו המרכזי; שקיעה – מוות. הסמלה כזו, לה חיבור בין תנועת השמש בעולם החיצוני לבין חווית מעגל החיים בעולם הפנימי, מעניקה משמעות לשתי החוויות.

מסלול סמלי של אינדיבידואציה, בא ליידי ביטוי במיתוס הארכיטיפלי של מסע הגיבור. זהו המסע אל "היות עצמי", היות אינדיבידואל במובן של האני הייחודי, לאחר תהליך של הכרה וקבלה (שנשארות תמיד יחסיות) של חלקי הנפש, כך שיתקיים שילוב ביניהם. איחוד הניגודים הוא הבסיס של האינדיבידואציה – ניגודים בין האישי לבין הקולקטיבי, בין האגו לבין העצמי, בין הפרסונה לבין הצל, בין הפרסונה לבין העצמי, וראשית לכל – בין המודע לבין הלא-מודע. על פי יונג, עיקרה של האינדיבידואציה מתרחש בחצי השני של החיים. זאת, משום שבחצי הראשון של החיים הנפש נשלטת בעיקר על ידי האגו ומטרותיו, ביניהן בניית האישיות וייצוב מטרות למקצוע, תעסוקה, זוגיות, משפחה ובית. רק באמצע החיים חלה תפנית – האגו נסוג ממרכזיותו והעצמי תופס יותר ויותר מקום בנפש המודעת, בעיקר בצורה של תהייה וחיפוש אחר המשמעות של החיים. סביב שינוי זה חל 'משבר אמצע החיים', המביא את האדם לחפש תשובות לשאלות העולות בו על מהות החיים ועל מטרת שנות חייו הבאות. פעמים רבות, חיפוש זה מביא גם לפניה לטיפול (Jung, 1935). בתיאורו את מסע הגיבור, מדגיש נוימן את היותו מסע של האגו ומלחמתו עם הלא-מודע, עם האם הגדולה המאיימת לבלעו (Neumann, 1949/1954). נוימן תיאר את הניצחון והזכייה באוצר שבסוף המסע כניצחונה של התודעה, ואת גאולת הנסיכה כגאולת האנימה אל התודעה. תיאור זה של נוימן קשור לאותו דגש שהוא מעניק להתפתחות התודעה, כפי שתואר לעיל, וכן לחשיבה המקורית של נוימן על ציר האגו-עצמי.

מושג ציר האגו-עצמי מכונה על ידי נוימן גם "ציר עצמי-אגו", להיפוך זה יש חשיבות תיאורטית. יונג ראה בעצמי את הארכיטיפ המרכזי אשר מארגן ומוביל את נפש האדם, והדגיש כי האגו הינו אחד מהקומפלקסים ואינו מרכז האישיות, אלא מרכז המודע; ואילו נוימן, טבע את המושג ציר אגו–עצמי, ובכך בחר לדבר על יחידה דיאלוגית אשר מתנהלת ומתפתחת על וסביב ציר. כתלמידו של יונג, נוימן אף הוא מייחס חשיבות מרכזית לניגודיות בין המודע של האגו לבין הלא מודע של הארכיטיפי. כמו יונג, גם נוימן מתייחס לתהליך יצירת המודעות ולמשברים הנוצרים כתוצאה מיחס של העצמי לאגו ולהפך. אולם, נוימן מדגיש את מרכזיות האופי הדיאלוגי של ציר האגו-עצמי, אף בכך שניתן להפוך את הסדר אגו-עצמי ל-עצמי-אגו, וכן בכך שהוא מכנה את היחס בין האגו לבין העצמי – "ציר". דו-כיווניות זו, מבטאת את הטבע הדיאלוגי שמייחס נוימן למושגים אלה, בשונה מיונג אשר תאר קשר חד-כיווני והיררכי.

במאמריו המאוחרים, מתאר נוימן את האגו כשלוחה אותה שולח העצמי מתוך עצמו, אולם האפשרות שהאגו והעצמי יהיו יחד על ציר אחד, מותנית בחוויית האגו, כלומר בתודעה. כאשר האגו אינו מכיר בחיבור שלו לעצמי כשלוחה, ונדמה לו שהוא "השולט בעניינים", ישנה סבירות גבוה יותר לאינפלציה. למצב זה של התודעה קורא נוימן "רק-אגו", מצב אשר מצמצם את התודעה. נוימן מבחין בין רק-אגו כוזב לבין אגו-עצמי שהוא הוויה ממשית. ההוויה של אגו-עצמי היא "אלוהי שנברא מן האלוהי ושייך לו", ולא השלכת העצמי על אלוהים. נוימן טוען בלהט שהאגו והעצמי אינם שונים מהותית זה מזה – אלא מהווים מדרגות שונות של האלוהי. במילים אחרות, אלה היבטים שונים או מצבי שקיפות שונים של אמיתיות ההוויה.

בהתפתחות התודעה פועלת הצנטרוברסיה (Centroversion) – הפונקציה הנפשית של כוליות ואינטגרציה, אשר מאפשרת מודעות למציאות החיצונית יחד עם מודעות לעולם הפנימי. הצנטרוברסיה תורמת לעיצוב ציר האגו-עצמי וליציבות ואיזון "עמוד השדרה" של הנפש האינדיבידואלית. כאשר האגו, בעזרת הצנטרוברסיה, חדל להיות מקובע כמרכז של מערכת תודעתית סגורה, הוא הופך לחלק מכוליות אגו-עצמי אשר מגשימה את התהליך היצירתי. או אז, נפתח מרחב בין האגו לבין העצמי, המפנה מקום לתהליך היצירתי. המודעות, אם כן, אינה נותנת את החירות האמיתית! החירות והפתיחות נמצאות במרחב בין האגו לבין העצמי, כאשר שניהם על אותו הציר, המאפשר יצירתיות.

כך כותב נוימן בספר שיצא לאור בשנה האחרונה לחייו ותורגם לעברית שש שנים לאחר מותו: "(האני) איננו רק סניף של רשות כולית זאת (של העצמי). ...הסיטואציה האנושית היסודית בה מדובר כאן, מתבטאת בהתכוונותה של הכוליות הנפשית, העצמי, אל האינדיבידואליות החד פעמית. רוצה לומר, ההתפתחות שואפת אל האינדיבידואציה. מרכז התודעה, הנושא והנותן עם העולם בחוץ ובפנים והמייצג את האינדיבידואליות, האני, הוא 'נועד'. הקשר הדינמי בין כוליות הנפש, העצמי, לבין כוליות האני של התודעה, 'שואף' להיווצרות האני ולהתפתחות האינדיבידואליות". ועוד: "אחדות האני-עצמי של האישיות היא נושאת האינטגרציה. היא המתאמת בין המודע ללא-מודע, בין היחיד לבין קבוצתו ולבין העולם – אפילו ניתקה תודעת האני מבסיסה והגיעה בעצמאותה עד לסף סכנת הפילוג (הכוונה למצב התודעתי שנוימן קורא לו "רק-אגו"). במקרה זה תפקידה האינטגרטיבי של הנפש או של העצמי הוא להשלים, היינו גם לתקן את התודעה מצד הבלתי-מודע. הנפש, כמו כל אורגניזם, מווסתת את עצמה, והעצמי "נוהג" הן באני ובתודעה ממש כמו בתכנים של הבלתי-מודע אותם הוא מכוון להשלמת התודעה בדומה לדמויות החלום, אותו הוא 'מביים' " (נוימן, 1966).

התפתחות ציר האגו-עצמי

בספרו "הילד" (Neumann, 1988), משרטט נוימן את ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד מנקודת המבט של התפתחות ציר האגו-עצמי. הוא מתחיל בהבחנה בין שתי לידות של התינוק האנושי, ומציע שתי פאזות עובריות. הפאזה הראשונה, מתרחשת בתוך הרחם כאשר העובר משולב בגוף האם. הפאזה השנייה מתרחשת מחוץ לרחם, לאחר הלידה, ועל אף שגם היא מכונה עוברית, הילוד כבר נכנס לחברה האנושית, וגדל אל תוך השפה והמנהגים של הקבוצה אליה הוא שייך. בפאזה זו, האגו והתודעה מנצים ומתחילים את התפתחותם. העצמי קיים מלכתחילה, כשם שהלא-מודע הקולקטיבי קיים מלכתחילה, והוא המקור ממנו "נולד" האגו. הצנטרוברסיה, הפונקציה הנפשית של הכוליות, היא שמובילה להתפתחות האגו מתוך העצמי כשלוחה שלו, ולעיצובו כמרכז התודעה. תפקידו של האגו הוא לייצג את האינטרסים של הכוליות מול התביעות הפרטיקולריות של העולם הפנימי ושל הסביבה.

התינוק האנושי מגיע לעולם עם שתי נטיות מולדות ומנוגדות. הנטייה הראשונה היא ההסתגלות לחברה האנושית, והשנייה היא האוטומורפיזם של האינדיבידואל, או הצורך להגשים את טבעו הייחודי בחברה. נוימן מציע הגדרה נוספת לאוטומורפיזם ומתארה כ"נטייה ספציפית וייחודית של כל יחיד להגשים את הפוטנציאלים שלו". שתי נטיות אלו בולטות יותר במחצית הראשונה של החיים, והניגוד ביניהן עלול לייצר קונפליקט אשר במצב חריף מעכב את היוזמה, הספונטניות והיצירתיות. מידת האיזון ביניהן תלויה במצבו של ציר האגו-עצמי, כפי שיובהר בהמשך הדברים.

בשלב הקדם-אגו, התינוק חווה עצמו במיזוג עם אימו, וטבעו של מצב זה הוא טרנספרסונלי או ארכיטיפי. כלומר, האם נחווית על ידי התינוק בעיקר בהקשר לתכונות ולדימויים ארכיטיפיים כאם גדולה טובה או כאם גדולה רעה (בספרו המפורסם "האם הגדולה", מתאר נוימן את ארכיטיפ האם הגדולה על שני קטבים אלה – הטובה והרעה, כפי שהיא מופיעה הן בפסיכולוגיה של הילד והן במיתוסים של מגוון תרבויות). חווית המיזוג עם האם היא החוויה הדומיננטית בשנה הראשונה לחייו של התינוק. משמעות הדבר היא שצרכי התינוק וסיפוקם על ידי האם אינן שתי חוויות נפרדות, אלא נחוות הן על ידי התינוק והן על ידי האם כחלק משלמות אחת. תיאור זה של נוימן מהדהד את תיאורו של דונלד ויניקוט (Donald Winnicott) את מושג המושקעות האימהית הראשונית (Primary maternal preoccupation), ואת הפנטזיה של התינוק שהוא בורא את השד, בחודשים הראשונים של הדיאדה אם-תינוק (ויניקוט, 1995).

יחד עם זאת, מדגיש נוימן, ההתפתחות האוטומורפוזית הכה חשובה של הפוטנציאלים האינדיבידואלים הייחודיים, מתרחשת בקשר הדוק למציאות של האם הפרסונלית, שהיא בו זמנית גם האם הארכיטיפית. כפי שהתינוק מוכל בתוך האם, אם כי גופו כבר מחוץ לגופה, כך גם האגו והתודעה שלו עדיין מוכלים בלא-מודע. על כן, המציאות שחווה התינוק היא זו של המציאות האחידה (Unitary Reality) הראשונית. עבור האגו של התינוק, ההתנסות בעולם היא ההתנסות עם האם, והאיחוד הכפול של הקשר הראשוני עימה הוא קוסמי וטרנספרסונלי מאחר ולתינוק חסר עדיין אגו יציב ודימוי גוף עם גבולותיו. האם גם היא, כמו תינוקה, חיה במציאות אחידה, אך רק חלק ממנה נכנס למציאות אחידה זו. חווית האחדות, הכוליות, שבין האם לבין תינוקה, מעלה ומעוררת בשניהם את ארכיטיפ העצמי. בפאזה העוברית השנייה שמחוץ לרחם, מפציע העצמי-גוף המבוסס על תחושותיו הגופניות של התינוק, והאם אינה רק ממלאה תפקיד של עצמי עבורו, אלא היא-היא העצמי של התינוק.

כאן מציג נוימן רעיון חשוב ביותר בנוגע להתפתחות ציר האגו-עצמי, המרמז על האופי הדיאלוגי אותו הוא מייחס ליחידת אגו-עצמי. תמצית הקשר הראשוני בין התינוק לבין האם-עצמי, על פי נוימן, הוא היבט הארוס (Eros), דחף החיים. תשומת הלב האוהבת של האם-עצמי לצרכי התינוק, מאופיינת כהיבט של ארוס, והוא המאפשר לתודעת האגו המתפתחת לחוות את החיבור למרכז הכוליות המזין והתומך. מאחר והאגו והעצמי אצל התינוק עדיין אינם מובחנים זה מזה, לא יוכל להתפתח בנפשו פנימה קשר ארוס בין האגו לבין העצמי, אלא במידה והאם מגלמת את העצמי עבור התינוק דרך היבט הארוס של הקשר הראשוני. עם הגדילה וההתפתחות, הילד תופס את אימו יותר ויותר במציאותה האישית, ודימוי העצמי החבוי שלו מתפתח כנפרד יותר ויותר מהעצמי שלה, עד שהופך לבסוף לעצמי שלו. התפתחות זו, מתרחשת בסוף הפאזה העוברית השנייה שמחוץ לרחם, דהיינו בסיום שנת חיים של התינוק. בשלב זה, מתפתח העצמי של הילד ומתקשר באופן הדדי עם האגו המפציע והמתפתח – וכל זאת בהתאם להתנסות ולחוויה של הקשר הראשוני אם-ילד. כלומר, אופיו של ציר האגו-עצמי תלוי בקשר הראשוני עם האם.

בהקשר זה, מציג נוימן את הקשר אני-אתה כקשר הבסיסי והחשוב ביותר בין האגו לבין העצמי, בין הנפש לבין העולם, ובין הנפש לבין האלוהים. הוא מתאר את העצמי כבעל אופי ארוס, אליו ניתן להתייחס הן כאינדיבידואציה והן כקשר. כך, באופן פרדוקסלי, העצמי הוא "הכי שלי", אך באותו זמן יש לו צורה של "אתה". במילים אחרות, עבור התודעה, העצמי הוא המרכז האינדיבידואלי של האישיות, אך בו זמנית הוא בעל אופי אנושי וקוסמי אוניברסלי. נוימן כותב כי "טבע זה של העצמי, הכפול והפרדוקסלי, מופיע בילדות המוקדמת; כעצמי של הילד, הריהו העצמי-גוף, וכ'אתה', הריהו האם" (Neumann, 1988).

הפרעות בהתפתחות ציר אגו-עצמי והשלכותיהן הקליניות

המודעות העצמית המוקדמת של התינוק קשורה קשר הדוק בחוויות גופניות, אשר ברובן מחוברות לאם ולאופן טיפולה בו. הביטחון העצמי, ראשיתו בגוף ובחוויה של הגוף את עצמו כנאהב על ידי האם המטפלת בו. כשם שהביטחון בקשר הראשוני מאפשר קשר בטוח ובוטח ל"אתה" בכל צורותיו – ה"אתה" האנושי, העצמי-גוף והלא מודע – כך חוסר ביטחון בקשר הראשוני פוגע בקשר עם כל צורות ה"אתה". דבריו אלה של נוימן מהדהדים את הרעיונות המובאים בתיאורית ההתקשרות של ג'ון בולבי (John Bowlby). כפסיכואנליטיקן, בולבי התייחס לרובד הפרסונלי בתיאור שהציע עבור השפעתו של הקשר הרגשי הראשוני עם האם או עם המטפל העיקרי של התינוק. הוא טען כי בהעדר מערכת יחסים אשר מעניקה לילד ביטחון בסיסי ואמון באחר, תהיה התפתחות האישיות מופרעת ותוביל להופעתן של פסיכופתולוגיות כגון חרדה, דיכאון והפרעת אישיות (Bowlby, 1969).

נוימן מתייחס אף הוא לרובד הפרסונלי, אך מרחיב ומעמיק את התייחסותו לציר האגו-עצמי. לדבריו, הביטחון והיציבות של האגו הם העמדה הבסיסית הנחוצה ליציבות של ציר האגו-עצמי, אותו מכנה נוימן "חוט השדרה של האוטומורפיזם האינדיבידואלי". בעוד שהאגו הבטוח והיציב יכול לבטוח בעצמי ולמצוא בציר האגו-עצמי מקור לביטחון עצמי, לערך עצמי ולאמון בבני אדם, האגו המתפצל מהעצמי, או זה אשר לא התפתח כלל לציר אגו-עצמי, הוא "רק-אגו", כלשונו של נוימן. זהו אגו לא בטוח, אשר נדחף על ידי חרדתו להתכנסות בתוך עצמו, לצמצום ולנוקשות. במצב כזה, כאשר הקשר הראשוני אינו בטוח וציר האגו-עצמי מופרע, התוצאה אינה הפרעה בהתפתחות האגו והתודעה בלבד, כי אם הפרעה גם בקשר שבין האגו לבין העצמי. כך, כאשר האם היא רודפנית או מזניחה, והאחדות הראשונית אינה נוסדת – למשל, כאשר האם סובלת מדיכאון לאחר לידה בתקופה הקריטית או כאשר התינוק ננטש או עובר טראומה – ציר האגו-עצמי אינו מתפתח או לחילופין, מתפתח באופן פגום. למצב כזה, יגיב התינוק באפטיה או ייאוש, שיכול להביא אפילו למוות (כפי שמצא רנה שפיץ במחקריו בשנת 1945). אפשרות אחרת היא היווצרות אגו-חירום שלילי הנדחף לעצמאות בטרם זמן, והוא שטוף בתוקפנות וזעם. אגו-חירום זה המנותק מהעצמי הוא "רק-אגו" העוזר לילד להישרד במצב של טראומה והזנחה. אולם אם ימשיך להיות פעיל, ישפיע על כל היבט של התנהגות הילד, אשר נשאר במצב כרוני של ניכור וזעם. על פי נוימן, אגו-חירום נוקשה קשור כמעט לכל הפסיכופתולוגיות.

נוימן מציג תוצאה נוספת של ציר אגו-עצמי פגוע, המתבטאת בפירוק האישיות, משהפונקציה של כוליות העצמי נכשלת בפעילות המפצה. אנו יכולים לראות זאת בחלומות – כאשר הפונקציה של הפיצוי לא עובדת ואין ויסות המכוון לכוליות. למשל, אפשר לראות זאת בחלומות של פסיכוטיים וכן בחלומות העוסקים בטראומה, אשר לרוב יהיו חלומות קונקרטיים, המתארים את הטראומה באופן מוחשי וחוזרים על עצמם שוב ושוב. במחקר אשר עסק בחלומותיהם של תושבי עוטף-עזה בתקופה של ירי טילים, מצאנו כי נבדקים בקבוצת הגיל הצעירה היו הפגיעים ביותר למצב הטראומטי, וחלומות רבים של הנבדקים בקבוצה זו היו קונקרטיים (Kron, Hareven & Goldzweig, 2015). בחלומותיהם, נשמעה אזעקת "צבע אדום" ואחריה פיצוץ של טיל, ואז בנין נהרס ואנשים נהרגים. ניתן לראות כי בחלומות אלה אין סימבוליזציה של המצב, לעומת חלומות סמליים בהם האיום מופיע כגל גדול, שיטפון, חיה רעה וכדומה.

הפרעת מצב רוח מנקודת המבט של ציר האגו-עצמי

בשנת 1903, כאשר יונג עדיין עבד בבית חולים פסיכיאטרי, הוא כתב מאמר על הפרעות מאניות (Jung, 1970). במאמר זה, הוא הציע הבחנה בין מאניה-דפרסיה עם מצבים פסיכוטיים לבין מצבים מאניים ללא פסיכוזה. מעט מאד נכתב לאחר מכן על מאניה-דפרסיה ממבט יונגיאני. אחד המאמרים הבודדים שנכתבו הוא זה של ג'ול מק'קרדי (Jole Cappiello McCurdy), בו היא עסקה בפסיכוזה המאני-דפרסיבית, והביאה נקודת מבט נוימניינית על ההפרעה (McCurdy, 1987). טענתה המרכזית של מק'קרדי, היא כי פסיכוזה מאני-דפרסיבית אינה הפרעה אפקטיבית או הפרעת מצב רוח, אלא משקפת פגם בקשר בין האגו לבין העצמי. כפי שתואר לעיל, כאשר ישנו קשר יציב וחי בין האגו לבין העצמי, רמת הבטחון העצמי תהיה גבוהה והערך העצמי יהיה מציאותי, כך שיתאפשרו קשרים עם אחרים ועם העולם. אולם פגם בציר האגו-עצמי או חסרונו של הציר, פוגע באפשרות ליצירת קשרים אלה. התוצאה עלולה להתבטא באגו פגיע לדיכאון וניסיונות לפצות על כך – מצב של "חוסר שורשים", כפי שמכנה אותו המחברת.

לפיכך, ככל שציר האגו-עצמי פגוע יותר, כך הפוטנציאל לפתולוגיה חמורה גבוה יותר. כאשר ציר האגו-עצמי נוטה יותר מדי לכיוון העצמי, התוצאה תהיה דיס-אינטגרציה של האישיות בשל הרס האגו על ידי כוחות מציפים של הלא מודע. אולם אגו מפוצל מהקשר לעצמי, אמנם שומר על הזהות המהותית שלו, אך בשל ניתוקו מהעצמי, הוא נותר חסר שורשים, כפי שנמצא בפנומנולוגיה של מצבים מאני-דפרסיביים. במצבים אלה, ישנו אובדן של סדרי העולם, חוקי הזמן והמרחב וחוקי סיבה ותוצאה. לא זו בלבד, אלא שניתן להניח כי הפונקציה הטרנסנדנטית – זו אשר מבטאת את הקשר בין הלא-מודע לבין המודע ומקדמת בכך שינוי נפשי – הינה חסומה או משותקת, ולכן אובדת היכולת לסימבוליזציה. כתוצאה משבר זה של ציר האגו-עצמי, העצמי אינו יכול להגשים עצמו דרך האגו, ואינו יכול למלא את הפונקציה המכוונת שלו – יצירת סמלים או סינתזה דרך התודעה. אי לכך, האגו נותר כתלוי בין שני הניגודים של הכוליות, בין הקטבים החשוכים והמוארים, בתנודה בין שני הקטבים של הדיכאון והתרוממות הרוח. כפי שתיארתי, הפגיעה בציר האגו-עצמי, מקורה בקשר הראשוני, כאשר האם אינה יכולה לשמש כעצמי של התינוק ולמלא את הפונקציה של הכוליות המאחדת עבור האגו המפציע. כך, הילד והאגו שלו נתונים לתנודות חסרות שליטה בין הניגודים, חווים את העולם החיצוני והפנימי כחסרי סדר ויציבות; חוויה שתוצאתה היא תנודות במצב הרוח.

בכדי להדגים מצב נפשי זה, מציגה מק'קרדי את המיתוס היווני של האל דיוניסוס, תולדות חייו והתנהגותו. דיוניסוס הוא הוורסיה הארכיטיפית של הכשל בקשר הראשוני ושל תוצאותיו המתבטאות בתנודות בין הניגודים ובחוסר היכולת למצוא את המרכז. תיאור ההיבטים השונים של דיוניסוס – הופעותיו והיעלמויותיו, נדודיו והניגודים והסתירות שבו – כל אלה מציעים תיאור פנומנולוגי של ההפרעה המאני-דפרסיבית. מק'קרדי כותבת כי בבחינת המקורות והמשמעויות של המיתוס, מתגלים היבטים אשר עשויים להעמיק את הבנתנו באשר להפרעה זו ולפסיכודינמיקה שלה. על פי המיתולוגיה היוונית, דיוניסוס נולד פעמיים: הלידה הראשונה הייתה מוקדמת וטראומטית כאשר זמלה, אימו בת האנוש, נשרפה באש של זאוס, ואילו לידתו השנייה הייתה מהירך של אביו זאוס. אובדן האם הוא קריטי להתפתחות המיתוס של דיוניסוס, היות ואימו זמלה, אותה כאמור לא הכיר, היא מרכז חייו, מרכז תשוקתו לנקום את מותה ומרכז התסכול והצער העמוקים שלו. כמו כן, קשריו עם נשים הם אובססיביים – נשים שהן אימהות ומטפלות מופיעות שוב ושוב במיתולוגיה. דיוניסוס התינוק נמסר על ידי אביו לטיפולן של מטפלות שונות, ונרדף כל העת על ידי האלה הקנאית – הרה. מחד, מחפש דיוניסוס נקמה בנשים שבחייו, ומאידך, הוא מחפש פעם אחר פעם להתמזג איתן באקסטזה.

אם כן, ניתן לומר כי דיוניסוס לא חווה מעולם את הקשר הראשוני עם האם ואת היבטי הארוס שלו. לכן, הקשר בין האגו לבין העצמי לא יכול להיווצר. לידתו יכולה לסמל את השבר בציר האגו-עצמי, אשר מתבטא בטבעו הכפול והפרדוקסלי של דיוניסוס, המחפש הן נקמה בנשים בחייו והן מיזוג עימן. האובססיה שלו עם נשים אימהיות ומטפלות, היא ניסיון נואש לזכות בתיקון לשבר ולחוות את הקשר הראשוני שלא היה לו. דמותו של דיוניסוס במיתולוגיה מופיעה ונעלמת, באה והולכת, מביאה שמחה עזה וסבל נורא. כאשר הוא איננו, יש דיכאון, וכאשר הוא מופיע, מתעוררת שמחה ונוצרים מצבי התלהבות והתרגשות אשר מגיעים לשיא במוות וביתור איברים. תנודתיות זו, מזכירה את הפנומנולוגיה המאני-דפרסיבית. כאשר הוא נעלם, הוא נמצא במעמקי הים או בשאול, וכאשר הוא מופיע שוב, נוכחותו מציפה ומייצרת תשוקה, מוזיקה וריקוד, רעש נוראי ותזזית. כאשר הוא עוזב ונעלם, האנרגיה המאנית הזו הופכת לריקנות דיכאונית. דיוניסוס מכונה האל של היצירתיות – וכן האל של הפירוק והטירוף. סיפורו מציע כי האנרגיה היצירתית עלולה גם לפתע, וללא מודעות, להפוך לכוח הרסני. חוסר מודעות דומה להכחשה במצב של מאניה, כמו גם התוקפנות. יין, שיכרון ואקסטזה הקשורים לפולחן הדיוניסי, הם אמצעים לנסות וליצור חוויה של כוליות. מבחינה קלינית, ניתן כך גם להבין את הקשר בין המאניה-דפרסיה לבין השימוש בסמים ובאלכוהול.

תיאור מקרה: הפרעה מאני-דפרסיבית הקשורה לציר אגו-עצמי פגוע

י' הוא גבר בשנות השלושים לחייו, אינטליגנטי, נאה ושרמנטי. אבחנתו הפסיכיאטרית – הפרעה סכיזואפקטיבית והתמכרות לאלכוהול ולסמים. י' גדל במשפחה אשר התמודדה עם קשיים ובעיות רבות, וזיכרונותיו הראשונים מתקופת הגן מעלים תמונה קודרת של אלימות והזנחה מצד הוריו. האב נהג להכותו ואילו האם הייתה מזניחה. י' אינו זוכר אותה מכינה לו אוכל, מתעניינת בשלומו או דואגת לו. הוא היה ילד ״שקוף״ בביתו, וזוכר כי גדל לבד, הלך לגן לבד ונשאר שעות רבות לבד בבית וללא השגחה. בבית הספר היסודי, י' החל להתחבר לילדים פורצי גבולות כמוהו, ומהר מאוד החל לעשות בעיות בבית הספר, כולל עישון סיגריות, מרידה במסגרת, נקיטה באלימות פיסית ומילולית ועוד. בתחילת גיל ההתבגרות, זכור לו כי הוא וחבריו נהגו "להחפיץ" את הבנות בגילם. למרות שהחל לצאת עם נערות, מעולם לא הצליח ליצור קשר משמעותי עם אחת מהן. הנטייה לעבריינות הלכה והתעצמה, וי' החל להשתמש בסמים קלים ובאלכוהול בצורה אינטנסיבית. לקראת סוף שירותו הצבאי, קיבל התקף פסיכוטי ראשון בעל אופי מאני, בעקבותיו אושפז ושוחרר. לאחר שחרורו, המשיך להשתמש בסמים באופן מאסיבי, כאשר לדבריו, אלה אפשרו לו להמשיך לחיות ולא להתאבד מרוב דיכאון. שנתיים לאחר שחרורו מהאשפוז, קיבל התקף פסיכוטי שני בעל אופי מאני, אשר היה חמור מקודמו ולווה באלימות קשה, בעקבותיו אושפז בכפייה במחלקה סגורה למשך תקופה ארוכה. לאחר שחרורו השני, הגיע לטיפול במרכז יום לגמילה מסמים, והצליח להיגמל ולעבור לדיור מוגן עם שותפים. במקביל, החל בפסיכותרפיה.

מוקד הטיפול בחודשים הראשונים היה הסיבות להתמכרות לסמים ואלכוהול. י' האשים את אביו האלים, ואילו את האם תיאר כקורבן של האב. ניכרת הייתה ההזדהות המלאה של י' עם האם, והיעדר הביקורת על ההזנחה והאדישות שלה כלפיו. בקשר הטיפולי, בלטו ההגנות הנרקיסיסטיות של י', הימנעותו מרגשות והנתקים בין חלקי נפשו. יחסו למטפל היה אמביוולנטי: מחד, ניסה ליצור קשר קרוב, ומאידך, שמר על עצמו והתקשה להתנהג בצורה טבעית בפגישות. בשלב זה, יחסו של המטפל לי' היה מעין תמונת ראי של יחסו של י' למטפל: אף הוא הרגיש צורך לשמור על מרחק ולא "להיחשף" בפני המטופל. תחילה, לא הייתה לי' הנכונות להכיר בצל שלו, והוא הפגין קושי עצום לקבל את ההפרעה הנפשית הקשה, אשר יחד עם השלכותיו המאסיביות על הסביבה "הפוגענית", תרמו לעמדתו המרוחקת של המטפל. אולם, ההכרה בתמונת ראי זו, אפשרה למטפל לראות את הפצע העמוק של י' ואת פגיעותו, מבלי לחשוש מ"הכניסה לאמבטיה" יחד עם המטופל (Jung, 1966, 1980). יונג עושה שימוש בביטוי זה בכדי לתאר שלב בתהליך הטיפולי בו המטפל והמטופל, כעירומים היושבים באמבט, פשטו מעליהם את הפרסונה וחשים בטוחים באפשרות לשהות יחד בתוך הלא-מודע, בו כבר יש מרחב משותף. האמבט הוא המיכל הטיפולי, אליו נכנסים מים מלמטה, דהיינו מהלא-מודע של השניים, והמים מסמלים רגשות, זיקות ודינמיקה – המאפשרים את הכניסה לעומק הטיפול. עם העמקת הקשר הטיפולי, ניתן היה לעבוד בטיפול על ההכרה בצל, אך במקביל, הופיעו תנודות במצב הרוח של י'. הוא התלונן על דיכאון ועל משיכה עזה לסמים כאמצעי התמודדות עם הדיכאון. אמצעי נוסף כנגד הדיכאון, אותו י' חשף רק בשלב זה בטיפול, היה מה שהמטפל וי' כינו בהמשך "התמכרות מינית". י' סיפר על משיכתו וחיפושיו אחר יחסי מין עם זונות. הוא לא התנסה מעולם בקשר עם אישה, בו יש חיבור בין מיניות לבין רגש. לדבריו, מחשבותיו היו תמיד מיניות והוא כל הזמן הופעל על ידי מחשבות אלה.

בשלב זה של הטיפול, המשגנו יחד בהדרכה את הבעיה המרכזית של י' כציר אגו-עצמי פגוע ביותר, כתוצאה מהכישלון של האחדות הראשונית עם האם. אלימות האב הייתה בוודאי גורם חשוב, אך נראה היה כי ההזנחה של האם ואדישותה לבנה, הן שגרמו לפגיעה בקשר הראשוני. על כן, י' פיתח "אגו חירום" בעזרת התחברותו לקבוצת השווים בני גילו, נערי שוליים מרדניים. כמו כן, הפיצול בין אביו המקרבן לבין אימו הקורבן, שימש את י' כהגנה מפני ההכרה בהיותו הוא עצמו קורבן של האם המזניחה. בעקבות ההמשגה של מוקד ההפרעה כפגיעה בציר האגו-עצמי, הגענו בהדרכה למסקנה כי יש צורך לנסות ולהפחית את עוצמת הפיצול בין האב לבין האם. כעת, יכול היה המטפל לפתוח בשיח עם י', בזהירות ובהדרגה, אודות מורכבות הקשר בינו לבין אימו.

ואומנם, יחסו של י' לאם התברר כתערובת של משיכה, גם משיכה מינית, ושנאה. הוא סיפר בטיפול על חלום מיני על אימו, אותו חלם מספר פעמים. סיפורים אחרים שנפתחו בפגישות הטיפוליות ולוו ברגשות קשים, עסקו בהפקרתה של האם את י' לאלימות אביו ובכאב ובאכזבה מאדישותה כלפיו. באותה תקופה בטיפול, נפטר אביו של י', והוא החל לפתח פנטזיה על עזיבה של הדיור המוגן, ומעבר למגורים יחד עם אימו. האם האלמנה, אשר השתחררה מעול בעלה האלים, לא הפכה להיות יותר אימהית, אלא יצאה למסע של נסיעות ובילויים, ולא נראה כי יחסה אל בנה משתנה. י' דבק לזמן מה בפנטזיה שפיתח, בתקווה שבעיותיו יסתיימו כאשר יחזור לחיות לצד אימו, אך ההכרה בסירובה לכך, אשר העיד על יחסה אליו, הייתה קשה ביותר. אולם בשלב זה של הטיפול, העמקת האמון במטפל והתבססות הקשר הטיפולי, אפשרו את עיבוד האכזבה ללא נסיגה לדיכאון או למאניה. משבר ההכרה באם המציאותית, בחסותו של המטפל המעניק תמיכה ותיקוף לרגשות הקשים, אפשר בנייה הדרגתית של ציר אגו-עצמי, אשר ייצב את המטופל כעמוד שדרה נפשי, והוביל לניתוב האנרגיות הנפשיות להתפתחות בעולם החיצוני.

הערות לסיכום

ניתן לומר כי נוימן פיתח "פסיכולוגית-אגו" בתוך הפסיכולוגיה האנליטית. הוא הציע כי לאגו פוטנציאל יצירתי ואפשרות להתפתחות, הן בכיוון העולם הפנימי והן בכיוון העולם החיצוני. העולם שסביבנו אף הוא לגיטימי עבור פסיכולוגית המעמקים, טוען נוימן, ומאתגר את האגו ואת פוטנציאל ההתייחסות שלו. האגו אינו משרתם של שני אדונים, ואף לא מתווך. "אחדות האני-עצמי של האישיות היא נושאת האינטגרציה. היא המתאמת בין המודע ללא-מודע, בין היחיד לבין קבוצתו ולבין העולם", כפי שכותב נוימן בספרו "משבר והתחדשות". טענתו של יונג, כי המחצית הראשונה של החיים מוקדשת לפיתוח האגו, ואילו המחצית השנייה מוקדשת לפנייה לעולם הפנימי ולהשתחררות מהאגו, אינה תואמת את מחשבתו של נוימן. ציר האגו-עצמי מתפתח בשנים הראשונות לחיים וממשיך להתפתח עד סופם, אליבא ד'נוימן. יתכנו דגשים שונים במשך החיים, לכיוון האגו או העצמי, אולם אין שינוי מהותי בציר עצמו. העצמי מולד ואילו האגו ילוד. העצמי הוא קדום והאגו מתפתח, ועם התפתחות זו נוצר ציר האגו-עצמי, לאורכו מנהלים האגו והעצמי מערכת יחסים הדדית. ציר האגו-עצמי יציב וגמיש כאחד ומאפשר יחסים עם העולם ועם הזולת, כך שמהשניים נוצר משולש – עצמי-אגו-עולם, ושלושתם מפרים זה את זה באופן יצירתי. הסכנה לנפש, נובעת מהתייחסות בלעדית לאחד מהשלושה, כאילו היה היחיד – "רק-אגו", "רק-עצמי" או "רק-עולם". התייחסות כזו, מובילה לאינפלציה, להיבלעות בתוך העצמי או להאדרה של העולם החיצוני.

על פי נוימן, באנליזה ובפסיכותרפיה, עיקר תפקידנו הוא לסייע להרחבת התודעה, לייצוב ציר האגו-עצמי ולמימוש הפוטנציאל היצירתי של המטופל. המטפלת מניחה לעצמה להיות לעיתים העצמי של המטופלת, לעיתים האגו שלה, ולנוע בהתאם לצרכים הטיפוליים. פרשנויות של חומרים המובאים לטיפול כהשלכות, עלולות לחסום את התפתחות האגו כחלק מציר האגו-עצמי ולצמצם את הפרספקטיבה של המטופלת. נחוצים כבוד ושיקול דעת בהתייחסות לדימויים המובאים לטיפול, על מנת שלא לחסום את היצירתיות. זוהי נקודה חשובה, כיוון שהיצירתיות אינה התחום הבלעדי של הלא-מודע הקולקטיבי ושל העצמי, אלא לא פחות מכך, היא התחום של האגו. אסיים בציטוט של נוימן: "אין האני רק הזרוע המוציאה לפועל של האישיות הביו-פסיכית המתווכת בין העולם החיצוני והפנימי, בין העולם לנפש – מעבר לזאת הוא גם הבסיס והאתר בו מתחוללים כל התהליכים הנפשיים-רוחניים בהם מתנהלת הווית האדם הספציפית תוך רפלקציה והבאה לידי תודעה. אני זה, מסונף הוא לכוליות הנפש המקיפה את המודע ואת הבלתי-מודע" (נוימן, 1966).

על הכותבת – פרופ' תמר קרון

פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית מדריכה. פרופסור-אמריטוס, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית. מלמדת במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן וכיהנה כראש ועדת ההוראה. מטפלת בקליניקה פרטית. כתבה ופרסמה מאמרים רבים ושבעה ספרים, ביניהם ספרי פרוזה ושני ספרים הכוללים תרגומים מכתביו של אריך נוימן.

מקורות

ויניקוט, ד.ו. (1995). משחק ומציאות (י. מילוא, תרגום). עם עובד, תל אביב.

נוימן, א. (2022). מקורות התודעה היהודית (ת. קרון וד. וילר, תרגום ועריכה מדעית). כרמל, ירושלים.

נוימן, א. (2013). אדם ומשמעות: שלוש מסות (ת. קרון וד. וילר, תרגום ועריכה מדעית). רסלינג, תל אביב.

נוימן, א. (2007). האדם המיסטי (י. ספיר, תרגום; א. באומן, עריכה מדעית). רסלינג, תל אביב.

נוימן, א. (1981). אפוליאוס-אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי. ספרית פועלים, תל אביב.

נוימן, א. (1966). משבר והתחדשות (י. שטרנברג, תרגום). שוקן, תל-אביב.

נוימן, א. (1963). פסיכולוגית מעמקים ומוסר חדש (ש. זנדבנק, תרגום). שוקן, תל אביב.

נוימן, א. (1952). הנפש וגלגול מישורי המציאות. בתוך אדם ומשמעות: שלוש מסות (2013). תרגום ועריכה מדעית: ת. קרון וד. וילר. רסלינג, תל אביב.

Bowlby J. (1969). Attachment and loss. Basic Books, New York

Jung, C.G. & Neumann, E. (2015). Analytical Psychology In: Exile: The Correspondence of C.G. Jung & Erich Neumann. M. Liebscher (Ed.), H. McCartney (Trans.). Princeton University Press, NJ

Jung, C. G. (1980). Psychology of the Transference. Bollingen Series, C.W. 16. Princeton University, N.Y

Jung, C.G. (1970). On manic mood disorder. In: Collected Works of C. G. Jung, Vol. 1. 2nd. ed., (p. 109-134). Princeton University Press

Jung, C. G. (1966). On the Psychology of the Transference: The Practice of Psychotherapy. CW 16. R. F. G. Hull (Trans.). Bollingen Series 2nd edition, Princeton University Press

Jung, C.G. (1951/1959). Aion: Researches into the Phenomenology of the Self. CW. 9ii. Princeton University Press

Jung, C.G. (1935). The relations between the Ego and the Unconscious. In: Two Essays on Analytical Psychology. CW 7 (1939)

Kron, T., Hareven, O. & Goldzweig G. (2015). Dream Dome: Do dreams shield the psyche in times of continuous stress? Dreaming, vol.25(2), 160-172

McCurdy, J. C. (1987). Manic-Depressive Psychosis – A Perspective: Binswanger, Jung, Neumann, and the Myth of Dionysus. International Journal of Analytical psychology, Vol.32(4), 309-324

Neumann, E. (1994). Fear of the Feminine. Princeton University Press, NJ

Neumann, E. (1988). The child: structure and dynamics of the nascent personality. R. Mannhim (Trans.). Routledge

Neumann, E. (1955). The Great Mother: an analysis of the archetype. R. manheim (Trans.). Princeton University Press, NJ

Neumann, E. (1949/1954). The origins and history of consciousness. J. Hull (Trans.). Princeton University Press, NJ

Spitz, R.A. (1945). Hospitalism – An Inquiry Into the Genesis of Psychiatric Conditions in Early Childhood. Psychoanalytic Study of the Child, 1, 53-74