פרופ' דנה אמיר
ישנה פגיעת ההדף הראשונית, שנדמית ונחווית כחזקה ביותר וכמערערת ביותר. אך ככל שחולפים הימים לא רק מתברר ההיקף של האסון הממשי, אלא גם מצטבר הגודל שלו בתוכנו. הבוקר המתנתי בוקר בתור למאפיה. לכאורה רגע שולי. רגע של כלום. ברקע התנגן השיר של שלמה ארצי "תְּתָאֲרוּ לָכֶם עוֹלָם יָפֶה, פָּחוֹת עָצוּב מִמָּה שֶׁהוּא כָּכָה, וַאֲנַחְנוּ שָׁם הוֹלְכִים עִם שֶׁמֶשׁ בַּכִּיסִים, וּמֵעַל גַּגּוֹת הַכּוֹכָבִים, וְהַזְּמַן עוֹבֵר בְּלִי פַּחַד" – ופתאום הרגשתי שצף בי בכי שלא צף בי כל הימים האלה. דווקא ברגע שהיה ריק מהתכוונות מודעת – רגע שלא הקשבתי בו לחדשות, שלא חשבתי בתוכו על משהו או מישהו, פתאום התמלאתי יגון. אני כותבת זאת כאן מפני שאני חושבת שאנחנו עוד לפני ההתמודדות הגדולה שמחכה לנו – לא עם "שעת החירום" אלא עם ההשלכות ארוכות הטווח שלה.
השסע הזה קשור בכך שברגע התרחשותו – האירוע הטראומטי גודש את התודעה, חורג מגבולות היכולת שלה לווסת ולהכיל, ולכן נותר, תמיד, "לא ידוע במלואו". יש לאי הידיעה הזו צורות שונות של ביטוי: יש שזוכרים את הפרטים באופן מנותק מרגש, יש שזוכרים את התחושה ללא רישום של שום פרט מן ההתרחשות עצמה, יש שמאבדים הן את הקשר עם התחושה והן את הקשר עם פרטי ההתרחשות, ועוד וריאציות אינספור. נפגעי טראומה מאסיבית לא פעם מרגישים שהעובדה שהם נותרו בחיים – היא האישור האמיתי, החותך, לשרירותיות של הזוועה. לא רק הטראומה עצמה היא המוקד של הבלתי נסבל, אלא – באופן פרדוקסאלי – גם ההישרדות מעבר לה. הדבר משמעותי במיוחד במקרים כמו אלה שחזינו בהם בתוך התופת הנוכחית: הורים ששרדו אך ילדיהם נרצחו או נחטפו, ילדים ששרדו אך אחיהם והוריהם לא. עבור חלק מן השורדים בנסיבות הללו לבחור בחיים הוא לבגוד במי שלא שרדו. ולכן אחד המאבקים הגדולים, בטווח הארוך, הוא המאבק על זכותם, ולא פחות מכך על חובתם, להישאר בחיים, ולא רק להישאר בחיים אלא גם לחיות.
הפקרה שככל שחלפו השעות הפכה מתקלה נקודתית לקריסה רחבה וכוללת, קריסה של עצם האפשרות להאמין, לסמוך, לקוות שיש לזוועה תְּחוּם וְתִחוּם ושיש אובייקטים שאמונים על התיחום הזה. כנגד ההפקרה הזו – הנחמה הגדולה שמספקת התקופה הנוכחית קשורה בהתייצבות האנושית המופלאה, הן של החיילים עצמם, בתוכם גם חיילים ותיקים, חיילים לשעבר, שלקחו על עצמם תפקידים שאיש לא נטל על עצמו והשיבו לכולנו את האמון בתפקידים האלה – והן של האזרחים והאזרחיות, שהתייצבו באופנים החורגים מגבולות הזמן, הכוח והניסיון האנושי שלהם, וממש הפכו את הקערה על פיה, כלומר הצליחו לייצר תחת "ההשגחה העליונה" שנחשפה במלוא היעדרה – "השגחה של מטה", שתפסה את מקום ההשגחה הנפקדת.
במילים "השגחה של מעלה" אינני מתכוונת להשגחה במובנה הדתי. אני מבקשת "לחלן" את הביטוי הזה ולייחס אותו לכל סוגי האחריות של הדרגים המדיניים והצבאיים העליונים – כלפי הנתונים תחת חסותם. ב"השגחה של מטה", לעומת זאת, אני מתכוונת לאלה שעליהם מוּחָלוֹת ההכרעות של "ההשגחה של מעלה" – ושבתורם, הם גם עֲרֵבִים זה לזה. אפשר לחשוב על ההשגחה של מעלה כעל מודל הורי – שבו האחריות מופעלת מלמעלה כלפי מטה, ועל ההשגחה של מטה כעל מודל אחאי שבו האחריות היא אחריות אופקית, רוחבית.
ההפרה הזו יכולה ללבוש שתי צורות, או יש לה שני אבי טיפוס, שכמובן מתקיימים במשולב: האחד הוא ההפרה של האיזון לכיוון שבו ההשגחה של מעלה מתנתקת מן ההשגחה של מטה, כלומר מקבלת תצורה "היפרטרופית" כוזבת (תצורה שבה יש הגדלה מלאכותית של איבר אחד על חשבון איבר אחר), תצורה שבה אין שום דיאלוג חי, שום חיבור, בין הדרגים הגבוהים ובין אלה הנתונים תחת חסותם; והאב טיפוס השני הוא ההפרה של האיזון לכיוון ההתרחבות וההתעבות של ההשגחה של מטה כתחליף להשגחה של מעלה אשר נתפסת כנפקדת או נעדרת. דורי לאוב, שחקר את השואה בפרט וטראומות קולקטיביות בכלל, טען שאחד האפיונים של מצב טראומטי הוא שהוא מותיר את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוכו. הוא טען שהאובדן הטראומטי של האובייקטים הטובים משחרר את כוחות דחף המוות ומעצים את השפעתם, ושהתיקון למצב הזה יכול להיות רק באמצעות יצירה מחודשת של "מחסה אנושי" שיכול לתת חוויה של הכלה ומשמעות לבלתי נסבל.
"מחסה אנושי" פירושו היערכות מחדש הכוללת גיוס של אובייקטים פנימיים טובים, וגילום או מימוש שלהם בחוץ. בשונה מן התנועה ההתפתחותית הטבעית הקשורה בהפנמה של האובייקטים הטובים הממשיים – תנועה שהיא לפחות בחלקה מן החוץ פנימה – מה שנדרש במצבים האלה הוא תנועה "מתקנת", תנועה נוגדת, או נוגדנית, אפשר לומר, מן הפנים החוצה: מערך האובייקטים הטובים הפנימיים, ככל שישנו כזה, מתפקד כמערך מפצה, נאבק לגלם את עצמו מחדש בחוץ לא רק בדמות "אנשים טובים באמצע הדרך" אלא גם בדמות פעולות טובות שמשרטטות מחדש את רוחב הגזרה האנושית.
ο אם עץ נופל לבדו ביער ראוי שישמיע קול. ראוי שנשמע.
ο מטפלים חושבים את המצב
ο כשהאובייקט המופנם מפנה עורף: פרק לקריאה מספרה של דנה אמיר
מה שקדם לימים הנוראים האלה, וגם קורה סביבנו כעת, הוא שני סוגי השיבוש שתיארתי: הן השיבוש ההיפטרטרופי – שמאופיין בניפוח מה שמתחזה ל"השגחה של מעלה" לממדים מפלצתיים, מנותקים, עיוורים – והן השיבוש הנגדי, או הנוגדני, המאופיין בהתעבות של "ההשגחה של מטה" כתחליף להשגחה הנעדרת של מעלה.
לכל אחד מאיתנו יש חלק חשוב, ענק, באפשרות לשקם מחדש את האיזון שהופר, הן בתוך הטריטוריה הקולקטיבית, והן בתוך הטריטוריה הפרטית, הפנימית. אנחנו לא רק "ההשגחה של מטה" שקמה כתחליף להשגחה של מעלה – אלא יש לנו הכוח לכונן מחדש את המבנה הטבעי שקרס, המבנה שמאפשר דיאלוג חי, עשיר, בין כל סוגי ההשגחה, הן בחוץ והן בתוכנו.
הרשת מלאה כעת, בצדק גמור, בהדרכות חשובות ביותר העוסקות בדרכים למנוע מטראומה להפוך לפוסט-טראומה, כלומר למצב כרוני. אחת השאלות שעולות במקביל להדרכות האלה – ולסוגי ההתייצבות החירומית שהן מנחות אותנו להתייצב בהם – היא איך להתייצב התייצבות טיפולית בזמן הזה לא רק מול ניצולי הקו הראשון – אלא מול נפגעי ההדף של הקווים הבאים.
אחת התכונות של מצב טראומטי קולקטיבי היא הערעור של הקואורדינטות של החשיבה. הפיתוי הגדול, במצבי קיצון, הוא הפיתוי לקרוס אל המציאות, כלומר לשנע את כל כוחות הגוף והנפש לכיוון המעטפת, לחיזוק הדפנות. השינוע הזה של הכוחות לכיוון המעטפת, או הדפנות, מחייב, מניה וביה, צמצום של האפשרות לשהות במרחב שבין הדפנות הללו. בחדר הטיפול הדבר בא לידי ביטוי לא פעם בהתמקדות החזרתית בפירוט הפעולות הממשיות וההתרחשויות הקונקרטיות, על חשבון הרצון או היכולת להתבונן פנימה, או "לקחת פנימה".
כשאנחנו בתוך סביבה של אוויר רעיל – המחשבה מתפקדת קצת כמו ממ"ד: יש קירות מעובים אך "אין קליטה" ביניהם, במובן זה שמתדלדל העושר של מרחב השיח החיצוני והפנימי. זו תגובה טבעית כמובן. כולנו אוחזים עכשיו חזק בדלתות הממ"ד, נשענים על הקירות, ממקמים את עצמנו רחוק מן החלונות שבחוץ ומן החלונות שבתוכנו. לכן, אחת המשימות הקשות, והפחות מדוברות בימים האלה, קשורה באפשרות לזהות ולחלץ בכל זאת רגעים של התבוננות פנימה, רגעים שמזכירים לנו את עצמנו בימים שבהם אנחנו לא פעם חווים את עצמנו, בלשונה של מטופלת שלי – "כמכונות הישרדות מנותקות".
עולה בדעתי עכשיו אנליזנד שבמשך כמה פגישות עוקבות לא הפסיק לדבר, באופן רהוט ומכאני, על מה שמתרחש. הדברים שאמר היו מרשימים ביותר בדיוק שלהם ובחדות שלהם אבל הוא, כמספר, כקול אנושי, נעדר מהם. ברגע מסוים אמרתי לו: "כבר כמה פגישות אני מרגישה שאתה מביא הקלטה של עצמך, ובעצם לא מגיע לכאן. ושלהמשיך להקשיב לך כך זה ממש להעמיד פנים שאני לא יודעת שאתה לא כאן, ושאתה לא מדבר אליי אלא מעבר לי." הוא השתתק, ודמע. ואז אמר: "כן, אני מכיר את הדיבור הריק הזה שלי. את צודקת. תודה ששמת לב שלא באתי."
יש ערך עצום לרגעים האלה שבהם אפשר ליצור שוב, גם אם לזמן מצומצם ביותר, מרחב עשיר של חשיבה. חשיבות הרגעים האלה איננה קשורה בתוכן הספציפי שהם עוסקים בו אלא בעצם האפשרות לכונן בתוכנו איזה אופק אנושי שמצב ההישרדות נוטה למחוק.
המשורר ט. כרמי, בשיר פְּקֻדַּת יוֹם (2020), כותב:
לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!
שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֶת הַצְּרִיחוֹת הַנִּחָרוֹת בִּגְרוֹנֵנוּשֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶת יַעַר הָאַנְטֶנּוֹת הַצּוֹמֵחַ מֵרֹאשֵׁנוּשֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹת הַקְּרִיעָה הָעוֹלִים מִכָּל עֵבֶרבֶּגֶד, נְיָר, סָדִין, שָׁמַיִםשֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֶת עֵינֵי הַשָּׁכֵן נִדְרָכוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַתְּרִיסשֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶת צִבְעֵי הַהַסְוָאָה שֶׁמִּתַּחַת לְעוֹר פָּנֵינוּשֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֶת רִשְׁתוֹת הַקֶּשֶׁר הַדְּלוּקוֹת בְּגוּפֵנוּ
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַמְצִיא צֹפֶן שֶׁל מְבֻגָּרִיםכְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְדַבֵּר עַל —פַּעֲמוֹן רָחוֹק (נָפַל)אֹרֶן יָרֹק (נֶעְדַּר)עָנָן קָטָן (נִשְׁבָּה)קַן צִפּוֹר (נִפְצַע)
כָּאן הַמְפַקֵּד:קַן־הַצִּפּוֹר נִשָּׂא עַל עָנָן קָטָן,נָח בָּאֹרֶן הַיָּרֹק, לְקוֹל פַּעֲמוֹן רָחוֹק.לַיְלָה טוֹב. סוֹף.
לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!
"צופן המבוגרים" שט.כרמי מדבר עליו הוא צופן המאפשר את קיומן המקביל של שתי שפות: זו המגלה וזו המכסה; זו החושפת את האימה במערומיה, וזו המכסה אותה בשמיכה. לא רק הילדים, גם אנחנו נעים בין שתי השפות האלה. את כל אחד ואחת מאיתנו מאפיינת קומבינציה ייחודית של גילוי וכיסוי.
אני שואלת את עצמי האם כגודל התופת כן גודל וְגַדְלוּת הרוח האנושית שהתופת הזו תחלץ מתוכה; אם עומק התהום יהפוך בסופו של דבר להיות גובה השמיים שייפרשו מֵעַל. ימים יגידו.
דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, סגנית דיקנית למחקר בפקולטה לחינוך, ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. עורכת ראשית של "מארג" – כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה (מרכז פרויד – האוניברסיטה העברית) וראש הקתדרה לחינוך וחברה ע"ש רחל וחנן בר-נצר. הוציאה לאור שישה ספרי שירה, שלושה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 5 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
ט. כרמי (2020). פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מקום לשירה; תל אביב: עמדה; תשפ"א 2020. קישור לפרוייקט בן-יהודה: https://benyehuda.org/read/33766
