ד"ר אורית נחמיאס-חימוביץ', עוזי בכור וד"ר לאה שלף
"בֶּן אָדָם,
עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה
עֲלֵה לְמַעְלָה
עֲלֵה בֶּן אָדָם
כִּי כֹּחַ עַז לָךְ
יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּחַ
יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּח
כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים
דּרושׁ אוֹתָם –
אֶל תכחש בָּם
(פֶּן יכחשו לְך)ָ.
דּרושׁ אוֹתָם
– דּרוש בֶּן אָדָם
וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד"
(כַּנְפֵי רוּחַ, מילים: הרב קוק)
מאז השבעה באוקטובר ועם ההבנה המכאיבה אודות המספר הבלתי נתפס של אזרחים וחיילים ישראלים אשר נלקחו בשבי לעזה, היה ברור כי יש צורך בפיתוח מענה הולם ליום בו תצא לפועל הפסקת אש אשר בתקווה תכלול גם עסקה להחזרת החטופים. עם קבלת המשימה לליווי החוזרים מהשבי על ידי צה"ל וחיל הרפואה, החליט ראש מחלקת בריאות הגוף והנפש להטיל את האחריות על היחידה לתגובות קרב (להלן, ת"ק). היחידה לת"ק נותנת מענה נפשי לאזרחים הסובלים ממצוקה בעקבות השתתפותם בלחימה או בפעילות מבצעית בעת שירותם הצבאי (סדיר או מילואים). הטיפול ניתן על ידי צוות רב מקצועי ומנוסה, המומחה בטיפולים ממוקדי טראומה. ההכנות ביחידה לת"ק לקראת קליטת החוזרים מהשבי כללו תהליך גיבוש הנחות עבודה, מטרות ויעדים, אימון אנשי הסגל הקולט ובניית פרוטוקול ייעודי להתערבות ראשונית (בכור ואחרים, 2023).
הפרוטוקול הייעודי מתאר את כל אחד מהשלבים בתהליך הקליטה, ולצידם דגשים רלוונטיים. כמו כן, הפרוטוקול כולו מכוון לסיוע בהתארגנות של השב, וכן לבניית תשתית המבוססת על יצירת אמון ראשוני, השבת תחושת הבחירה והגברת תחושת המסוגלות והשייכות, תוך חיבור למשאבים אישיים, משפחתיים וקהילתיים. בנוסף, הפרוטוקול כולל הערכה ראשונית של מצב השבים, התערבויות ראשוניות והכנתם למפגש עם המשפחה הקולטת והצוות הרפואי במרכזים הרפואיים אליהם פונו (בכור ואחרים, 2023).
במאמר הנוכחי נתמקד בשלב אחד בלבד מבין כלל שלבי הקליטה – שלב ההטסה של השבים במסוק צבאי אל המרכזים הרפואיים השונים. על אף החששות אשר עלו בנוגע להטסה של השבים באופן זה, עליהם נפרט בהמשך, ההגעה הישירה והמהירה למרכזים הרפואיים אפשרה לקיים את המפגש הראשוני עם המשפחות לצד הצורך במתן טיפול רפואי מידי לשבים (יש לציין כי לא כל השבים הוטסו למרכז רפואי, וכי ההחלטה על הטסתם הייתה מבצעית ולקחה בחשבון מספר גורמים). בדיעבד, נראה כי ההטסה במסוק צבאי הייתה גם סימבולית למהלך הנפשי בו ביקשו לתמוך צוות האוויר ואנשי המקצוע אשר ליוו את השבים בטיסה, ויכלה לשמש כמשאב מעצים אותו נרצה לתאר במאמר זה. בתוך כך, נתייחס למסוק כמרחב מעברי, לאנשי צוות האוויר כזולת עצמי, ולקשר הראשוני אותו ניתן היה ליצור עם השבים ברגעים הדרמטיים הראשונים הללו של היציאה אל החופש.
באופן כללי, תהליך הקליטה של השבים התחיל במעבר הגבול, מרגע המעבר מהגורם המתווך אל כוחות צה"ל, דרך ההשהיה למטרת התארגנות, ועד לשלב הטיסה במסוק. ההשהיה ארכה כשעה ואפשרה הפוגה לצורך מילוי צרכים בסיסיים ראשוניים, לבחירתם של השבים (כמו אוכל, שתייה, החלפת בגדים ומקלחת). בנוסף, בשלב זה בוצע סינון רפואי ונפשי ראשוני, הכנה לשיחת טלפון קצרה עם בן משפחה, ביצוע שיחה זו, וכן הכנה לקראת הטיסה במסוק אשר ייקח אותם למרכז הרפואי המיועד. במהלך ההשהיה התבצעו גם התערבויות נפשיות ראשוניות שמטרתן לאפשר לשב להתחיל ולרכוש מחדש תחושה בסיסית של ביטחון ואמון באנשים אחרים ולהשיב את תחושת השליטה על חייו ועל בחירותיו. בשלב זה, התערבויות אלו התמקדו בבחירת ביגוד ואוכל, בהחלטה האם לבצע את שיחת הטלפון ועם מי מבני המשפחה תחילה, התארגנות כללית וקרקוע. בנוסף, ניתן לשבים מידע לשאלות ששאלו בעיקר אודות בני משפחה אחרים והמצב במקום המגורים שלהם ובמדינה כולה מאז השבעה באוקטובר. זאת, תוך הימנעות ממידע מציף ושימוש בטכניקות של חיבור למשאבים אישיים. לבסוף, נערכה הכנה של השבים לטיסה מטעם צוות האוויר ולוחמי יחידת 669.
מחשבה רבה הושקעה בכל אחד משלבי הקליטה של השבים, לאור ההבנה כי תידרש רגישות גדולה מכל בעלי התפקידים במפגש עם אנשים אשר שבו זה עתה מתנאי שבי קשים. בתוך כך, סוגיית העברתם של השבים למרכזים הרפואיים עוררה דילמה מרכזית בין שני צרכים. מחד גיסא, הצורך בהגעה מהירה ככל האפשר למרכז הרפואי על מנת לקצר את זמן ההמתנה למפגש עם המשפחות וכן לבדיקה על ידי הצוותים הרפואיים לאחר תקופה ממושכת בה סבלו מפגיעות שונות ולא קיבלו טיפול ראוי. מאידך גיסא, עלה חשש מכך שטיסה במסוק צה"לי תפגיש את השבים עם תנאים של רעש, רוח וקור, אשר עלולים לעורר אי נוחות, פחדים וחרדה, במיוחד אצל הילדים הצעירים. בנוסף, עלה חשש כי המפגש עם נציגי צה"ל ועם נציגי חיל האוויר בפרט, יעורר כעס על כך שאלה לא נכחו בשעות הקריטיות בהן התמודדו המשפחות עם הזוועות של השבעה באוקטובר. לאחר התלבטויות ודיונים בנושא, התקבלה החלטה כי הצורך המבצעי-בטחוני הוא אשר יכתיב את דרכי הפינוי – ועל כן, הוחלט על הגעה למרכזים הרפואיים במסוק.
על מנת לדייק את המענה לצרכים של השבים וכדי להתכונן למגוון התגובות האפשריות לטיסה, הוכן סט של מקרים ותגובות לקראת העלייה למסוק. כך למשל, במידה ואחד מהשבים מבטא חשש לטוס במסוק, ראשית יש לתקף את החשש ולתת לגיטימציה לתחושות. זאת, תוך עידוד להתמודדות עם החששות או אי-הנעימות ומתן הסבר כי המטרה היא הגעה מהירה ככל הניתן למפגש עם המשפחות אשר כבר נמצאות בדרכן למרכז רפואי (בכור ואחרים, 2023). בנוסף, הוחלט כי ליווי של הקב"ן (קצין בריאות נפש) הקולט במתחם ההשהיה יימשך גם במהלך הטיסה ועד להגעה למרכז הרפואי והפגישה עם הצוות הרפואי. לבסוף, הוחלט כי טייסי המסוק וצוות האוויר, הכולל לוחמים של יחידת 669, יהיו אלה אשר יבצעו את ההכנה של השבים לטיסה, במטרה לאפשר היכרות, יצירת אמון והקניית תחושת ביטחון, כמו גם מתן מידע מדויק והכנה מנטאלית לצפוי בטיסה במסוק ואפשרות לשאול שאלות.
רבים מבעלי התפקידים אשר נכחו במפגש השבים עם צוות הטייסים ולוחמי 669, חוו אותו כחיובי ועוצמתי מהרגע הראשון. כל אנשי צוות המסוק הגיעו למפגש עם השבים, ברכו אותם עם בואם, הציגו את עצמם בשמם הפרטי ואת תפקידם בטיסה וסיפרו להם על הציפייה הגדולה לחזרתם מהשבי. מטרת ההצגה העצמית של צוות המסוק הייתה לבסס קשר ראשוני ואמון בינם לבין השבים; אמון לגביו הנחנו כי נדרש יהיה לרכוש מחדש בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. ניתן רק לשער מה חשו השבים במעמד זה, אך נראה היה כי לפחות חלקם חשו התרגשות עצומה, הן בשל העמידה אל מול מסוק צה"לי עצום ממדים, והן בשל ההבנה כי כה חיכו להם וכי נעשו הכנות רבות כל-כך במטרה להקל על חזרתם ככל הניתן. במקביל, ניכר היה כי צוות הטייסים והלוחמים התרגשו גם הם מהמפגש עם השבים, התרגשות אותה חשו לאורך כל התקופה האחרונה, מאז השבעה באוקטובר.
בסיום השבוע הראשון לעסקה, לאחר שובם של חלק מקבוצת הנשים והילדים השבויים, בוצע משוב על תהליך הקליטה של השבים. בעקבותיו התחדדה ההבנה כי לא חזינו מראש את העוצמה הרגשית ואת המרכיב הטיפולי המעצים של ההטסה במסוק על ידי צוות אוויר ישראלי מייד לאחר החזרה מהשבי. החששות לגבי התנגדותם של השבים לעלות על המסוק, התבדו. אומנם חלקם הביעו חששות והססנות, אך אלה הוחזקו היטב על ידי הקב"ן המלווה וצוות האוויר אשר הוכן למגוון התגובות. נראה היה כי לבסוף, רבים מהשבים הסתגלו לטיסה ואף נהנו ממנה ומתשומת הלב הרגישה אשר ניתנה להם במהלכה מהצוות המקצועי. מלבד זאת, כפי שיתואר בהמשך, הטיסה במסוק גילמה בתוכה את האפשרות לחיבור למשאב מעצים נוסף.
הביטוי הארמי "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא" הוא ביטוי אשר השתרש בשפה העברית ומשמעותו המילולית היא "מגג גבוה לבור עמוק". ביטוי זה משמש בהשאלה לתיאור השינוי החד במעמדו של אדם, אשר ירד ממעמד גבוה ומכובד לשפל המדרגה. כמעין תמונת ראי לשינוי כזה, ברצוננו להציע כי המעמד הסימבולי של הטיסה במסוק, וכן גובה הטיסה באופן פיסי וממשי, תוך התרוממות אנכית בבת אחת לגובה רב (שלא כמו במטוס אשר נוסע על מסלול ונוסק השמיימה), הדהדו גם יחד את החוויה של עלייה משפל המדרגה, בכל המובנים.
ניתן לומר כי הנפילה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" התרחשה בשבעה באוקטובר, כאשר חייהם של תושבי הנגב המערבי, גברים, נשים וילדים, התהפכו ביום בהיר אחד, בו חלקם נרצחו, חלקם נחטפו וחלקם נותרו ללא בית ורכוש לאחר שעברו תלאות אותן קשה לתאר במילים. באותו יום, מעמדו של צה"ל וביטחון העם בו, עברו גם הם מהפך דומה – מגג גבוה לבור עמוק. אין ספק כי השבים עומדים בפני תהליך שיקום ארוך, אשר וודאי יהיה רצוף קשיים ואתגרים, בדרך לעיבוד הטראומה אותה עברו והחזרה לחיים (נוסף על העובדה כי חלקם עדיין ממתינים לשובם של בני משפחה נוספים אשר נותרו בשבי). לצד זאת, נראה כי לכל הפחות, ניתן לתאר את חזרתם מהשבי ואת תהליך הקליטה שעברו, כעלייה מבור עמוק למקום גבוה יותר. זאת, הן מעצם השחרור מהשבי, אך בנוסף לכך באופן סימלי, בעלייתם הפיזית לגג גבוה, ובאפשרות להתחבר מחדש עם אנשי הצבא אשר באו לחלץ אותם. לפיכך, ניתן לומר כי ההתרוממות הפיזית של המסוק עשויה להביא לחוויית קומפטנטיות והתרוממות רוח אצל השבים, אשר קרוב לוודאי חשו פיזית ורגשית את עוצמת המעבר החד בין עולמות תחתונים (השבי בעזה ועבור חלקם השהייה במנהרות) לבין עולמות עליונים (השחרור, החזרה לארץ והשבת החירות).
ο סלח לי ואסלח לך – על כוחה המרפא של הסליחה
ο אובדנות בימי מלחמת חרבות ברזל: קהילה בצו 8
ο רב מימדיות של חדר הטיפול: המטפל כארכיטקט במרחב המעבר
מהתבוננות על השבים, ניתן היה להתרשם כי העלייה מבור עמוק לגג גבוה, לא התרחשה רק מבחינה סימבולית. נראה כי לפחות אצל חלקם, התרחשו גם תהליכים מרגשים של שינויים, ולו הקטנים ביותר, בהם ניתן היה להבחין תוך כדי הטיסה, הן בהבעות הפנים והן במילים, בעל פה או בכתב. לפיכך, נבקש להציע כי ניתן להמשיג את הטיסה במסוק כמעין 'מיכל של משאבים', המתקיים במרחב של מעבר בין השבי לבין ה"נחיתה בארץ", ובמקביל מהווה 'מרחב מעברי' בו יכלו השבים להתחיל ולעבד את תחושותיהם.
המושג 'מרחב מעברי' (Transitional Space) או 'מרחב פוטנציאלי' (Potential Space) מתייחס לאזור הביניים של החוויה הנפשית, השוכן בין פנטזיה לבין מציאות. בין היתר, מרחב זה מאפשר לבטא את תחושת האומניפוטנטיות הסובייקטיבית של האדם, את משאלותיו ותכנוניו, תוך כדי השהיית המציאות האובייקטיבית (ויניקוט, 2004). נראה כי הטיסה במסוק יכלה לשמש מרחב ביניים שכזה, בין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הסובייקטיבית, בו ישנו גם מקום לחוויות משחקיות. כך, נדמה כי ניתן היה לבטא משאלה אומניפוטנטית דרך האפשרות "לשחק" דמויות ותפקידים מעצימים שונים (כמו הזדהות עם תפקיד הלוחם או הטייס) ולהשתתף באינטראקציות בין-אישיות מקרבות עם אנשי צוות האוויר. זאת, תוך השהיית המציאות האובייקטיבית הקשה של הטראומה מהשבי. באופן זה, התקיימו יחד מרכיבים של דמיון ומציאות, מבלי שהתבקשה בחירה ביניהם (ויניקוט, 2004).
נבקש להציע כי הטיסה במסוק שימשה כמרחב מעברי במובן נוסף, כאשר אפשרה את השהיית המציאות האובייקטיבית הממתינה עם הנחיתה – התמודדות עם החזרה לחיים שלאחר השבי – וחיבור לתנועה הנפשית הסובייקטיבית של היציאה לחירות. אפשר שהיציאה מהמנהרות אשר בבטן האדמה, מהמקום בו ניטלו העצמאות וחופש הבחירה והתנועה, באמצעי תחבורה אשר טס באוויר, ייצגה תנועה נפשית זו. נדמה היה כי מרחב זה אפשר שהייה, ולו קצרה, במציאות משחקית, יצירתית ואומניפוטנטית, וכן את תחילתו של תהליך מילוי משאבים מנטליים. עניין זה בא לידי ביטוי באינטראקציה אשר נוצרה בין השבים לבין צוות האוויר, טייסים ולוחמים, והקב"ן שטס עימם. התרשמנו כי אנשי הצוות התנהלו ברגישות יוצאת דופן בעודם יושבים לצד השבים ומנהלים עימם שיח בכתיבה, באופן אשר אפשר יצירת קשר בלתי אמצעי במהלך הטיסה. בנוסף, התרשמנו כי האפשרות לטוס במסוק צה"לי רב ממדים, אשר יכול לסמל את עוצמתם של הצבא ושל המדינה, ולהתבונן במבט מלמעלה על גודלה ויופייה של הארץ, עשויה הייתה להוות אנטיתזה למסרים אשר ככל הנראה הועברו לחלק מהשבים על ידי חוטפיהם. מסרים אלה הציעו כי מדינת ישראל וצה"ל נמצאים בתהליך של פירוק וקריסה וכי ויתרו עליהם. נדמה היה כי חווית הטיסה תרמה להכרה ההדרגתית בכך שיש מי שלא שכחו אותם, לא ויתרו עליהם והגיעו להשיבם, וכן להנעת הבנייה המחודשת של תחושת הביטחון והמוגנות.
ניתן להתבונן על האינטראקציה אשר נוצרה בין השבים לבין צוות האוויר במונחים של זולת עצמי, ולזהות שלושה מרכיבים בסיסיים הנחוצים להתפתחות העצמי אותם היה ניתן להציע במהלך הטיסה: ערך עצמי המושג באמצעות שיקוף, אידיאליזציה של דמות אידיאלית אשר מתקפת תחושה של היות חלק מדמות כל-יכולה, מרגיעה ומעניקה תחושת ביטחון, וכן, תאומות ומובנות על ידי אדם אחר (קוהוט, 2005).
לראייתנו, המפגש בין צוות האוויר לבין השבים, אשר כלל את התפעלותם של הראשונים מהיכולת של האחרונים לשרוד את תנאי השבי, ביסס קשר בו הערך העצמי של השבים יכול היה לקבל הכרה והתייחסות על ידי האחר. זאת, בניגוד למערכת יחסים מאיימת הנשלטת על ידי האחר ועלולה לפגוע משמעותית בערך העצמי, כפי שייתכן וחוו במהלך השבי.
נדמה כי התבוננות מאדירה באנשי צוות האוויר, אשר עשויים לייצג מודל של עוצמה וכוח אליו שואפים להידמות ועימו להתמזג, יכלה לספק צורך באידיאליזציה, המסבה על פי רוב הרגעה וויסות רגשי (קוהוט, 2005).
נראה כי השהות המשותפת במהלך הטיסה, יצירת הקשר, התקשורת ההדדית והשיתוף של לפחות חלק מהשבים, אפשרו לייצר חווית תאומות. זו מדגישה את הדמיון בין המאפיינים, הכישורים והיכולות של האחר לבין אלו של העצמי. חווית תאומות עשויה לייצר תחושת מובנות, להפיג תחושת בדידות וזרות ולבסס תחושת ביטחון מעצם חווית ההשתייכות (קוהוט, 2005).
כך, מבלי להתכוון, נראה כי האינטראקציות אשר התרחשו בין השבים לבין צוותי האוויר במהלך הטיסה היו משמעותיות ובעלות השפעה חיובית על תחושת הביטחון של הראשונים, וכן על תחילת הדרך אל עבר שיקום הערך העצמי של האדם החוזר מהשבי וההיזכרות בכוחותיו וביכולותיו. כולנו תקווה כי זהו צעד משמעותי ראשון במסע הארוך שיידרשו השבים לעבור בתהליך השיקום מהטראומה הנוראה אשר עברו.
צורת הישיבה במסוק יסעור מאורגנת בשתי שורות של מושבים זו מול זו. צורת ישיבה זו יכולה לייצר התבוננות אנושית מתמשכת בין הטסים, ולאפשר חשיפה לזוגות עיניים רבות המתבוננות זו בזו. כך, הוקף כל אחד מהשבים בעיניים טובות במהלך הטיסה; של הקב"ן המלווה, של הלוחמים ובמספר מקרים גם של שבים נוספים או של בן משפחה. לתחושתנו, מפגש המבטים המשותף היווה מעין שיקוף הדדי של המציאות, אשר הכיל בתוכו מנעד רגשות מגוון הנע בין פחד, עצב וכאב לבין שמחה, הקלה והתרגשות, והיה מלווה בזוגות עיניים רבות אשר ביקשו להציע מבט מחזק, מתפעל ומיטיב. למעשה, תקשורת זו באמצעות מבטים הייתה אחד מבין אמצעי השיח החלופיים אשר עמדו לרשות הטסים, נוכח העובדה כי הטיסה במסוק רועש מצריכה שימוש באוזניות מבטלות רעש. על כן, התקיימו שיחות גם באמצעות מחוות גוף וכתיבה על לוח מחיק.
נדמה כי הצורך לתקשר בדרכים יצירתיות במהלך הטיסה, ייצג במובן מסוים גם את ההכרח שהיה בתנאי השבי. שם, כך הבנו, אפשר היה לדבר רק כאשר ניתנה רשות, תמיד בלחש, ולרוב בשפה זרה (אנגלית, ערבית או פנטומימה). חרף תנאים קשים אלה, חלק מהשבים הצליחו למצוא אמצעי ביטוי אחרים באמצעות ציור וכתיבה. המעבר חזרה לשפה העברית עם שובם ארצה ובמהלך הטיסה (הן בדיבור והן בכתיבה), עשוי לסמל את תהליך השחרור מהשבי והחזרה לישראל.
נראה כי הגמישות והיצירתיות שהפגינו השבים בניסיון לאפשר שיח באמצעים אחרים, הן בתנאי השבי והן במהלך הטיסה, היוו נדבך חשוב ביכולת ההישרדות שלהם, כמו גם בראשיתו של תהליך השיקום. כך למשל, התקשורת באמצעות לוח מחיק בטיסה עשויה לייצג את המעבר מחוסר אונים לגיבושה מחדש של תחושת שליטה. לתחושתנו, מעבר זה הנכיח את התגברות הרוח על החומר ואת נחישותם של השבים למצוא דרך לתקשר ביחסים תוך שימוש בפתרונות יצירתיים, כפי שהיה עבור חלקם בשבי ואפשר כי תרם ליכולת ההישרדות ולתחושת הערך העצמי. בנוסף, השימוש בלוח המחיק המחיש בעניינו את הרעיון כי גם דברים אשר נמחקים או נלקחים, יכולים להישאר בזיכרון, וכי גם זיכרונות שאיננו רוצים שיישארו, ניתנים לשכתוב ולעיבוד. לבסוף, נראה היה כי ההשתקה של רעשי הרקע החיצוניים במסוק על ידי האוזניות אפשרה גם היא את יצירתו של מרחב מעברי בו ניתן היה לשהות ולהתמקד ברגע ובחוויית הטיסה. תהליך זה של כתיבה-מחיקה וכתיבה מחדש, התגברות על רעשי רקע וסינונם תוך התמקדות בתכנים המובילים לתקשורת, לשיח ולהמשכיות, יכול לסמן את תחילתו של תהליך הצמיחה מהטראומה.
מאמר זה עסק בסוגיית הפינוי במסוק כמרחב מעברי מעצים עבור אלה שחזרו מהשבי בעזה. ההחלטה הטכנית לכאורה, לעשות שימוש בטיסה במסוק צה"לי כדרך להעברת השבים מהבסיס הצבאי למרכז הרפואי, התקבלה לצורך קיצור הזמנים עד להענקת טיפול רפואי עבור השבים וכן לשם הקדמת המפגש עם המשפחות והצוותים הרפואיים. בדיעבד, עולה הרושם כי הפינוי במסוק יצר חוויה מעצימה, לפחות עבור חלק מהשבים, אשר הכילה בתוכה תהליכים פסיכולוגים ראשוניים אך חשובים, אשר היוו עוד חוליה בהתארגנות הנפשית הדרושה במעבר שבין מציאות השבי לבין החזרה לארץ. הטיסה במסוק צבאי, גבוה בין העננים, היוותה בעיננו מרחב מעברי סימבולי אשר אפשר "זמן מושהה" של שהייה במרחב משחקי ויצירת קשר עם דמויות מיטיבות באמצעים יצירתיים וסמליים. אנו מלאי תקווה כי מפגש זה במהלך הטיסה תרם ולו במעט לתהליך ההסתגלות מחדש ולאתגרים המצפים לשבים עם חזרתם הביתה.
ד"ר אורית נחמיאס-חימוביץ' – פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה, מטפלת ומדריכת EMDR מוסמכת. מחלקת בריאות הגוף והנפש, היחידה לתגובות קרב, צה"ל.
עוזי בכור – פסיכולוג קליני מומחה, מדריך ומפקד היחידה לתגובות קרב בצה"ל, מחלקת בריאות הגוף והנפש. בעל הכשרת פסיכולוג“SERE” (Survival, Evasion, Resistance, and Escape) מטעם DOD (Department of Defense) האמריקני.
ד"ר לאה שלף – עובדת סוציאלית קלינית מומחית, מדריכה, ראש ביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. יועצת מחקר ביחידה לתגובות קרב, מחלקת בריאות הגוף והנפש, היחידה לתגובות קרב, צה"ל.
בכור, ע., רובינשטיין, ר., לוי, א., שובל-צוקרמן, י., טצה-לאור, ל., שלף, ל. (טרם פורסם). הכנת אזרחים החוזרים מהשבי למעבר לארץ ולמפגש עם בן משפחה, פרוטוקול ראשוני לקליטה מהצלב האדום ועד להעברה לבתי החולים.
קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה?, תל-אביב: עם עובד.
וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.
