כל יום בולע שמש: סקירת ספרה של שולה מודן

03.11.24

ד"ר ענת אברהמי-הרניק

בשילוב נפלא של אמת רגשית, דמיון עשיר והומור, מביאה מודן סיפור מפגש בין מאושפזת באיכילוב והומלס העונה לשם אוליצ'נקו, על ספסל בלילה תל אביבי חורפי.

לאחר ימים רבים של בידוד, כשמסתנן ארור שולח חיצי סרפד בגופה הכואב, מרגישה המספרת שהיא מוכרחה לברוח מבית החולים "כדי להריח מרחב". מצוידת במטריה שבורה ובכיסא גלגלים שמצאה באחת הקומות, היא חומקת אל האוויר הצח ומתיישבת על ספסל שניצב מתחת לפנס רחוב. היא מוציאה מכיסה "זנב ג'וינט מנחם", שואפת מלוא ריאותיה ולראשונה מזה הרבה זמן חשה שהיא "בתיאום עם היקום".

לפתע, מישהו מתיישב על קצה הספסל וריח אלכוהול מהול בנחשול סירחון מקדם את פניה. בזווית עינה היא מבחינה ששכנה הוא הומלס, הממהר להציג בפניה את הווילה שלו: עגלת סופרמרקט ישנה ועמוסה, רכושו עלי אדמות וחברו לוציפר החתול. על הדחיה הראשונית והבהלה שאחזה בה למראה ההומלס גברה סקרנותה, כך כשהציע לה להתכבד בחתיכת בייגלה מסוף קונצרט, "התכנסו המילים בתוכה לקול" והיא השיבה: "ההוא שמוכר שלוש בעשר?"

אולי היה זה אות ראשון לטנדו הלילי העתידי ואולי הייתה זו שורה להתחלה של שיר שכתב על פיסת נייר והזמין לבקר גם ביום שלמחרת; שניהם סימנו את שעתיד להתרחש: כשהעולם ישן נפגשות שתי נפשות על ספסל בלילה ומשוחחות. על מה? על החיים ועל המוות; על היש ועל האין; על הכבלים ועל החופש, על הזיכרון שמיפה ומחפה "ואינו סלקטיבי"; על הבית וההומלסיות; על הגירוש (מגן העדן) והחיפוש, התשוקה והבור; המציאות והחלום; על הטבע ועל החסד, חסד המפגש – הזיקה בין שני אנשים. מפגשים אלה רצופים זיכרונות, תובנות, תהיות והגיגים אשר מאפשרים לנו הקוראים להתוודע לנופיה השונים של נפש האדם, על תהומותיה ופסגותיה.

שפתה הייחודית, העשירה והקולחת של מודן מכניסה את הקורא אט אט בשערה, וכך מבלי משים מוצא עצמו אותו קורא דבק בה, במכמניה ובאוצרותיה ממש כמו אותה גיבורה במפגשה עם ההומלס. לא בכדי מלווה סיומה של הקריאה ברצון "לבלוע שמש", כמי שהשתילו לה שמחה בלב. בימים אלה, כשקללותיה של השנה הקשה בתולדות מדינתנו עומדים בשער בצד תפילה לברכותיה של שנה חדשה, זוהי מתנה נחוצה וחיונית עד מאוד.

מעבר להיותו ספר קריא, חיוני ונחוץ לכל אדם, זהו גם ספר שנוגע בתמות משמעותיות מחדר הטיפולים וממילא בנפש האדם; ככזה הוא מומלץ לא רק לכל מי שהנפש האנושית על נפלאותיה ותהומותיה קרובה ויקרה לליבו, אלא לא פחות ואולי במיוחד לכל מי שעוסק בה בנפש כמשלח יד.

כעת, אסקור את הספר על ידי התייחסות למספר תמות העולות בספר והדהודן בספרות המקצועית:

הבית וההומלסיות

התמה הראשונה, המתבקשת מאליה, היא תמת "הבית וההומלסיות". חיוניותו של הבית – כבית לנפש עבור כל אדם, אינה מוטלת בספק. המשאלה להרגיש בבית הן בעולם הפנימי והן בעולם החיצוני הינה צורך נפשי וקיומי. כך, הביתי עשוי להוות עוגן של בטחון, של יציאה וכניסה מהבית, במובנם של החיים הפנימיים לא פחות מאשר התייחסות להתנהלות בעולם שבחוץ (אברהמי-הרניק, 2023). ספרו המכונן של וויניקוט "הכל מתחיל בבית" (1995) מציג לא רק את חשיבותו הראשונה במעלה של מושג הבית, אלא אף את מקורותיו – נביעותיו בשנות החיים הראשונות. לפי ויניקוט, מה שאחראי לכינונה של תחושת הבית היא אותה אינטראקציה בין העצמי המתפתח לבין האם, המשפחה וכלל החברה.

פן מסוים בהומלסיות של אוליצ'נקו קורא תיגר על מושג הבית, כשדווקא הגיבורה, שעד לאשפוזה הייתה 'בעלת בית', הופכת חסרת בית: היא מופשטת בבוטות מכל סממן אישי, מקבלת מדים כחולים, מיטה וחדר בידוד. "קולפתי מעצמי, חושבת הגיבורה, ממסלולי חיי המוכרים והקבועים. מהממלכה שבשליטתי". כאשר היא שבה למיטתה בבית החולים אחרי המפגש הלילי, דווקא אז היא חשה ''שההומלסיות שלי צעדה איתי למעלית". ומה על אוליצ'נקו ההומלס, שלא בכדי נקרא כך? בעברית 'דר רחוב' לא מצליח לגעת במהותה של ההומלסיות כתופעה של מי שאיבד את ביתו והוא נותר home-less.

דווקא אוליצ'נקו מתגלה לגיבורה ולנו הקוראים כמי שדרגות החופש שיש לו בחייו, חסר משא עבר ונעדר תשוקות עתיד, רבות ממי שיש לו בית: "לפעמים מרגיש שחיים ברחוב זה חופש מחיים לפני, בריחה מאוטוריטה וחופש למות מתי אתה רוצה. לא לשכוח מרגע שנולדים אנחנו על רכבת לכיוון אחד. כל דקה פחות נסיעה. שמתי לב, בריחה ובחירה זה אותו דבר אבל הפוך. אחד בורח מלדעת, שני בוחר לדעת". וכשהוא טובע בבקבוק האלכוהול, "כל הסטראוטיפים על הומלסים התכנסו בתוכי" מודה הגיבורה; וברגע של צלילות אומר ההומלס "אין בנאדם נורמלי ברחוב. בנאדם נורמלי לא גר ברחוב".

בהתייחסות לתמה זו, של בית והומלסיות, אי אפשר שלא להזכיר את מאמרו המכונן של פרויד "על הביתי והאלביתי" (2012) שמקבל ביטוי באותה הומלסיות שצעדה עמה למעלית בתום אחד המפגשים הליליים. המפגש עם ההומלסיות האלביתית של הגיבורה, נובע דווקא מעצם הציפיה שלה לפגוש את המוכר לה ולא את זרותה שלה. הזרות המתפרצת לביתי והאינטימי ביותר, אומר פרויד, היא שמכוננת את האלביתי. כך, האלביתי הוא זר לסובייקט הפוגש אותו ולכן הוא מציף תחושות של זרות וחרדה. ניתן לומר שחווית האשפוז כשלעצמה, במיוחד בדרך שבה בוחרת מודן לתארה וכל מי שאי פעם אושפז יכול בנקל להתחבר אליה, הינה חוויה אל-ביתית; מכאן עוצמתה ורישומה בנפש.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο כפיית החזרה: פרק לקריאה מתוך הספר 'מעבר לאמנות הטיפול'

ο האלביתי בחיי היום-יום

ο הטוב, הרע והנערה: התבוננות בדחף החיים ובדחף המוות בסיפור 'הרוזן החצוי' מאת איטאלו קאלווינו

ארוס ותנטוס

המלחמה שמתנהלת בנפשו של כל אדם בין ארוס ותנטוס כביטויה של אותה דואליות שיש בנפש המושתת על שני דחפים מולדים ומנוגדים הנאבקים זה בזה לאורך כל החיים: דחף החיים (ארוס) ודחף המוות (תנטוס), מקבלת בספרה של מודן ייצוג וגילום ממשיים: "תטרפי את החיים... שלא יטרפו אותך" חושבת הגיבורה במלחמת החורמה שהיא מנהלת עם המסתנן שפלש לגופה והוא שולח חיציו ונוגס חלקים מבשרה. במקום אחר, נזכרת הגיבורה באחת הלידות שהסתבכה והתארכה והיה בה סבל רב וחרדה ומהרגע שיכולה הייתה להיאחז בתקוות המחר שגררה אותה לחופי האמונה כשהזכירה לעצמה 'מחר בזמן הזה תהיי אימא', התחברה לאיש הספסל שפונה לשפע ולא לשטן.

במקום אחר בספר, מופיע המאבק בין יצר החיים ויצר המוות בחלום שחולמת הגיבורה: "חרדת המוות נכנסה לחלום בלילה. רציתי לרדת יחפה במדרגות. התכופפתי לקחת את נעליי וראיתי המון חרקים נמלים, צרצרים, דבורים... וקול פנימי הזהיר אותי 'אל תלכי יחפה, תחליקי'. ויצר החיים שורק לי: 'את יכולה'... אני מתעוררת מנפילה חזקה... זרם דם קולח מאפי ושפתי, ויצר המוות בקולו הנחשי אומר 'אל תתעסקי איתי, זאת אזהרה ראשונה ואחרונה'".

האהבה ועשיית הטוב הם המקבילות של ארוס ואילו השנאה, הרוע וצרות העין הם המקבילות של תנטוס ונובעות ממנו (רוט, 2024). לא זה המקום להיכנס למחלוקת שקיימת בתוך אסכולות פסיכואנליטיות שונות לגבי מקומו המולד של דחף המוות (פרויד וקליין מול וויניקוט, קוהוט ואחרים); מה שברור ומוסכם הוא ביטויו המכריע בנפש האדם, אבי החרדה, הפיצול, ההשלכה ומעגלי האלימות. כאשר מודן שואלת, גם אם לא באופן ישיר, איך אפשר לחיות כשמחכים למות? היא מאירה את אחת משאלות היסוד של הקיום האנושי – עצם היותנו בני תמותה. לכן, אומר אוליצ'נקו: "אדם צריך לחיות כל יום כמו יום אחרון לחיים''. כאמרתו הנפלאה של וויניקוט, "מי ייתן ואהיה חי ברגע מותי".

אדרבה, כמו אומרת מודן, התשובה לפחד המוות, לחולי שהפך למסתנן בגופה, לזמן שאוזל ונושף בעורפה הוא המפגש בין האני והאתה והמשמעות הראשונה במעלה של חיים בתשוקה, בחיפוש תמידי. גם הגיבורה, ולא פחות אותו הומלס, מדגימים זאת הלכה למעשה: "הומלס לא צובר – רק מחפש"; ובמקום אחר הוא מעיד על עצמו: "במכנסיים שלי יש שני כיסים. באחד אני שם מה מוצא ברחוב סנדוויץ' מישהו זרק, חתיכת תפוח עם ביס שיניים של מי לא אהב, ובכיס שני אוסף חלומות: פעם הולך לאופרה עולה על במה ואני טרובאדור, פעם הולך לשבת במסעדה עם מפה לבנה..."

הגיבורה הינה בעלת חנות פרחים שיש בה מרפא לבדידות נפשית: "היא למדה איקבנה – אמנות סידור פרחים יפנית. לעשות ממה שיש דבר חדש. עם דגש על היופי, הקו, הצורה והכלי." במקום אחר, מבטא אוליצ'נקו את תפיסת החיים של מודן הסופרת והמטפלת כשהוא אומר: "לחיים האלה צריך הרבה צידה. יש אנשים שלא אספו צידה וקפאו בחיים שלהם. מיובשים והם אפילו לא יודעים. קמים בבוקר ועושים הכל כמו אוטומט. בן אדם בלי עבר, בלי תקווה, בלי תשוקה, אין לו עולם, עולם של פירורים, שבור, חי מיד אל פה. אני מחפש כל יום מה ייתנו לי חיים, פעם זה מציאה שעשתה לי שמח..."

חיים אותנטיים

תמה זו מתייחסת לחשיבותו של החיפוש אחר "העצמי האמיתי" (1958), שיבטיח חיים של משמעות ויאפשר לנפש לצמוח ולהיפתח לחוויות במגעה עם העולם. זהו עצמי שלעולם אינו רק סניף של מישהו אחר כי "להיות הסניף של מישהו זה מתכון מוצלח למוות נפשי", כדברי הגיבורה ואוליצ'נקו מסכים אתה כשאומר "עורך דין ובניו – מי זה בניו? ענף של עץ?" כך, גם אם בתחילת דרכה הלכה הגיבורה בשביל שאמה צעדה בו והפכה מורה בעצמה, עד מהרה גילתה שאין זה מקומה הטבעי "אז עשיתי לי ניתוח גזירה מאימא שלי", כי "ביוגרפיה היא רק מסלול המראה; כמו של מטוס אבל אפשר ללכת משם לכל שדה תעופה של חלום שלך".

מצוות ה"לך לך מארצך וממולדתך" שאברהם אבי האומה מגלם עבורנו, מצטרפת לחובת השילוח מהקן שלו מחויב כל הורה טוב דיו וממילא גם כל מטפל המאפשר חיפוש ובנייה של עצמי אותנטי במקום העצמי הכוזב (קליין, 2002) שמושתת על ריצוי וציות: "מקטנות אילפו אותי לציית, ללא כל אפשרות וויכוח; וגדלתי בידיעה שאמי יודעת בדיוק מה טוב בשבילי, ללא צל ספק וכך הפכתי מורה, ממש כמו אמי". בגיל שלושים ובעקבות בן זוגה שלא דחף אבל איפשר, הרשתה לעצמה "לפרוח, להריח, להרגיש, לטעום, ליהנות מצבעים, להימשך לאור, למרוד."

"הבנתי", אומרת הגיבורה, "שאני צריכה לחיות בלי האיפור שאיפרו אותי. להיות מלכת הכתה של עצמי. שאני צריכה עבודה משמחת, עם צבעוניות, רעננות, שקט, יופי, ריח נעים, לבלוב". מכאן ועד הפיכתה של הגיבורה ממורה לבעלת חנות פרחים, הדרך הייתה סלולה. ברי שאין הלימה בין הגיבורה לבין הביוגרפיה הפרטית של מודן, שהיא כידוע פסיכותרפיסטית. אף על פי כן, יש משהו בתיאור שהיא מתארת את בחירתה של הגיבורה להיות בעלת חנות פרחים ולא פחות הקשר שהיא קושרת עם באי חנותה, על הפתקים שהיא חורזת לא פעם עבור קהל לקוחותיה, שמהדהד את קווי המתאר שלה כמטפלת: אותה אהבת אדם פתוחה וסקרנית שמאמינה בזכותו ואולי חובתו של כל אדם ללבלב ולשמוח בחייו, למרות הכל.

רוחב הלב

התמה האחרונה, שאינה מדוברת ישירות אך היא נוכחת לכל אורך הספר, היא "רוחב הלב" (Kindness), אותו מושג של הפסיכואנליסט פיליפס וההיסטוריונית טיילור בספר חדש שעונה לשם זה (פיליפס וטיילור, 2024) ובו מוצגת הטענה שרוחב הלב הוא דחף טבעי המתפתח ממפגש עם האחר, לצד שלל הרגשות שמפגש זה מעורר: שנאה ,אהבה, תשוקה, קנאה ובזיקה אליהם. רוחב הלב אינו נמצא במקום הערכי-חברתי שבו היינו מצפים שיהיה, טוענים פיליפס וטיילור. על אף שרוחב הלב כרוך בסיכון משום שהוא מבוסס על רגישות לזולת ועל היכולת להזדהות עם פגיעותו, הוא עדיין, כפי שמיטיבה מודן להראות לנו בספרה, אחד מהתענוגות האנושיים הנעלים והמספקים שיש.

בשיר יפיפה על אבהות שמתהווה, אומר המשורר אלמוג בהר (2021): "ולפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה, להצמיד אוזן לתחתיות בטנה, לזהות לב ועוד לב, ולזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהריון משלו". רוחב הלב הוא צירוף מקראי נשגב שבו מתרחב הלב אל ממד אחר; אדרבה, רוחב הלב הוא נדיבות, אושר שבשפע וחכמה גדולה – שלושת הדברים שבהם חנן אלוהים את שלמה המלך: "חכמה, תבונה הרבה מאוד ורוחב לב, כחול אשר על שפת הים" (מלכים א', 4, 9).

המפגש הלילי בין הגיבורה המאשפזת באיכילוב, בקומה 6 עם נוף לים, נגועה בהרפס זוסטר טורדני וכוסס ובין ההומלס אוליצ'נקו עם חתולו לוציפר, על ספסל בחורף, הופך אט אט לשרשרת של פגישות שמרחיבות את ליבן של גיבוריהן, ולא פחות את ליבנו אנו הקוראים.

על המחברת – שולה מודן

שולה מודן היא פסיכותרפיסטית, סופרת ועורכת. זוכת פרס ראש הממשלה ליצירה, מחברת ספר הבישול רב המכר ״בישולה״ וספרי ילדים רבים. זהו הרומן השני פרי עטה. קדם לו ״מסיבה לילדות קטנות״ שזכה לאהבת הקהל.

על כותבת הסקירה – ד"ר ענת אברהמי-הרניק

פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, מחברת הספר "מעבר לאמנות הטיפול: חיי הנפש - מבט רב תחומי" (מודן 2023), בעלת קליניקה של למעלה מארבעים שנה; מאמינה בצורך בחיפוש משמעות לחיים ובאפשרות הנפש האנושית, לצמוח ולהיפתח לחוויות במגעה עם העולם גם דרך קריאה.