ד״ר תולי פלינט, ד״ר שרון איתן ופרופ׳ נתי רונאל
בעקבות אירועי המלחמה, מובא לפניכם מאמר רלוונטי לעבודה עם טראומה אשר עתיד להתפרסם במסגרת הספר 'קרימינולוגיה קלינית: תיאוריה מחקר וקליניקה' בעריכת פרופ' יעל אידיסיס, ד"ר ליאור כהן-רז ופרופ' פטר סילפן בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
חוסר אונים נתפס כמצב לא רצוי ואף מסוכן, עם זאת כאשר אנו עושים את ההבחנה בין חוסר אונים וחוסר ישע מגלים כי חוסר האונים יכול להיות גם כלי להחלמה ולחיזוק. המאמר מציג את התנועה בין חוסר אונים ראשוני, שניוני ומתמיר ומציע כי פניה אל הנשגב מהווה נתיב אפשרי לפתרון הקושי ולהחלמה.
טראומה וקורבנות (ויקטימיזציה), הינן חוויה ומצב של חוסר-אונים העלולים ליצור תגובה פוסט-טראומטית. ניתן להבחין בין שתי רמות של חוסר-אונים: חוסר האונים הראשוני הוא הפגיעה שמתרחשת כנגד רצון הנפגע וללא שליטתו; חוסר האונים השניוני הוא תגובת הנפגע לאירוע שבחלקה גם היא נעדרת יכולת שליטה. נפגעים לרוב ינסו להימנע מתחושת חוסר-אונים על אף המחיר הכבד שגובים ניסיונות אלו, כגון: הימנעות מטיפול, שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, או הימנעות מקשר. באופן פרדוקסלי, הניסיון להימנע מתחושת חוסר האונים מגדיל את הסיכוי שחיי האדם יצאו משליטה וחוסר האונים השניוני יחריף.
חוסר אונים מתמיר, הוא שינוי תפיסתי שממשיך גישות רוחניות שונות, המדגישות את ההכרה והבחירה בחוסר האונים כשער לשחרור מאשליית השליטה ומקורבנות. תוכניות שיקום מסוימות, חלקן מבוססות רוחניות, מדגישות את חשיבותו של חוסר האונים בטיפול בקורבנות. חוסר האונים שבבסיס החוויה הקורבנית מוצג כמפתח שעשוי לחלץ את הנפגע ממעגל הקורבנות וזאת דרך שינוי התפיסה שלו. קבלתו המוחלטת של האדם את היותו חסר-אונים (ראשוני) מול האירוע הפוגעני ומול תגובתו לפגיעה (שניוני) מפסיקה את ניסיונות אשליית השליטה ומביאה להרפיה ולתחושת שליטה עצמית גדלה. בפרק נציג, תוך התייחסות לגישות שיקום רוחניות ולניסיון קליני, מודל המתאר תהליך החלמה אפשרי החל מהפגיעה וחוסר האונים הראשוני, דרך תגובות חוסר האונים השניוני ועד לאפשרות ההחלמה המתרחשת כאשר עולה חוויית חוסר-אונים מתמיר.
מילראפה, המשורר הטיבטי הלאומי ואחד מגדולי ההוגים באסכולה הבודהיסטית הטיבטית, חי במערה משך שנים רבות. לאחר שהיה בצעירותו אדם אלים ונקמן, מצא את דרך הרוח הבודהיסטית והתעמק בה כדרך חיים. מספרים עליו, כי בזמן שבתו במערה עורו הפך ירוק מכיוון שניזון אך ורק מצמחים ומים. יום אחד חזר מילראפה מהנהר ועל כתפו דלי מים. כאשר נכנס למערה, גילה כי היא מלאה בשדים. מילראפה נבהל וקרא לעזרתו את כל התפילות אותן הכיר ואת כל הלחשים אותם ידע על מנת לגרש את השדים מהמערה, אך לשווא. בהגיעו אל סף ייאוש, התבונן בשדים ובירך אותם על נוכחותם, הודה להם על בואם וביקש מהם להישאר. בעקבות זאת, מחצית מהשדים עזבו את המערה. מילראפה פנה אל המחצית השנייה ושורר להם שירי הלל, תוך שהוא מודה להם על בואם ומבקש מהם לבוא גם למחרת. בעשותו כך, עזבו גם יתר השדים, פרט לשד אחד גדול ומפחיד במיוחד, אשר נשאר במערה. מילראפה נלחץ, לא היה דבר שהכין אותו לכך. שוב ניסה את כל המזמורים השונים אותם הכיר על מנת להרחיק את השד, אך זה רק גדל והתחזק. מילראפה ניסה לשבח את השד, להלל אותו ואף להזמין אותו להישאר, כפי שעשה קודם לכן, אך השד לא התרגש מניסיונותיו של מילראפה, מתוחכמים ומרומזים ככל שהיו... לבסוף, נואש מילראפה, ובהבינו כי אין לו אלא לקבל עליו את הדין, התיישב על רצפת המערה, פנה אל השד העיקש ואמר בקול רפוי ובוטח: אין בכוחי לגרש אותך, עשה בי כרצונך, אני חסר-אונים מולך. בתגובה, הסתלק השד מהמערה, והניח למילראפה לחיות בשלווה (Chodron, 2001).
על מילראפה, גיבור הסיפור, נכפתה השתלטות כפייתית ובלתי צפויה של שדים פוגעניים. לרגעים, הוא מאבד שליטה על חייו, ותחושת חוסר האונים אופפת אותו. הוא מנסה להיפטר מהשדים, תחילה על ידי הבעת מחאה והתנגדות, ולאחר מכן בתחבולות, אשר מסייעות לו באופן חלקי לגרשם. שד חזק ועיקש במיוחד מסרב לעזוב. לאחר שמילראפה מנסה שוב להפעיל כוח על מנת לגרש את השד, הוא מבין כי הוא חסר-אונים לחלוטין, ומקבל את נוכחותו של השד בחייו. באופן מפתיע, החלטתו זו מנטרלת את השפעת השד עליו, והלז מניח לו. הסיפור מדגים כיצד במצבים של לחץ ומצוקה, אדם ינסה בכל כוחו לשלוט במצב, ויפעיל את כל משאביו על מנת לסלק את המכאובים והסבל. במילים אחרות, לסלק את ה"שדים" התוקפים אותו, עד שהוא מקבל את חוסר האונים, ואז מתאפשרת לו רווחה. בפרק זה, נתאר את הרעיון הרוחני המוצג בסיפורו של מילראפה, באמצעות הסברים תיאורטיים ודוגמאות קליניות מתוך עבודתנו, העוסקות במצבים של חוסר-אונים אצל קורבנות אירועים טראומתיים. נראה כיצד ניתן לעשות שימוש באותה תחושת חוסר-אונים, על מנת להחלים ולהשתחרר מהשפעותיהם המזיקות של אירועים קיצוניים שונים. נדון במהותו של חוסר האונים ובתפיסות השונות העוסקות בו, ונציג מושג חדש אותו, אנו מכנים "חוסר-אונים מתמיר".
חוסר-אונים, הוא מצב בו האדם חווה, כי מעשיו ופעולותיו אינם משפיעים על העולם שסביבו, וכי אין לו יכולת לשנות את מצבו (2015 ,.Drew, 1990; Milberg & Strang, 2011; Van der toorn et al). במאמר זה, נתבונן על תופעת חוסר האונים משלוש נקודות המבט אותם מציעים Firman & Gila (2012), תוך אישית, בין אישית וטרנס פרסונלית. תוך אישית המתבטאת בקורבנות ובאשליית שליטה; בין אישית, המתבטאת במבני כוח חברתיים; טרנס פרסונלית, המתבטאת ברוחנית וביחסו של האדם אל הכוח העליון, כפי הבנתו. במבט על החברה בה אנו חיים כיום, נראה כי חוסר האונים מוגדר כחוויה שלילית (2001 ,Ross, Mirowsky & Pribesh). אנו מוקפים בפרסומות, מאמרי דעה והמלצות כיצד להימנע ממצבים של חוסר-אונים. די בסקירה חטופה של סביבתנו, כדי להבחין כיצד מציעים ללקוחות לא להישאר חסרי אונים מול הבנק, מסבירים לחולים כיצד לא להישאר חסרי אונים מול חברות הביטוח, ומלמדים נערות ונערים הגנה עצמית, על מנת שלא יישארו חסרי אונים מול תוקף אקראי (2016 ,Wong ,Newton & Newton). גם בתחום הביולוגיה אנו פוגשים את העיקרון המנחה את האורגניזמים המגנים על עצמם, כדי שלא ימצאו את עצמם במצב של חוסר-אונים אל מול הסכנות האורבות להם. אפילו האמבה, האורגניזם הפשוט ביותר מתכווצת ומתרחקת מחום ומכאב, ונמשכת למקומות הבטוחים והנעימים לה (1917 ,Schaeffer).
גם בקרב כותבים מתחום הספרות הטיפולית קיימת הסכמה כמעט מוחלטת, כי חוסר האונים אינו רצוי ואף מזיק. משום כך, מסכימים מרבית החוקרים והמטפלים בתחומים שונים, כי יש לסייע למטופל או הקורבן להימנע מחוסר-אונים, ואם לא הצליח בכך, אזי יש לסייע לו לצאת ממנו מהר ככל שניתן. יתרה מכך, הימנעות ממצב של חוסר-אונים, מקושרת לתחושות העצמה, תיקון וצמיחה מהירה (Aujoulat, & Deccache, Luminet ., 2007; De Almeida et al., 2014; Milberg & Strang, 2011). מחקרים רבים מתארים תוכניות מניעה וטיפול בחוסר-אונים ומזהירים מפני תופעות חמורות המקושרות אליו כגון נטייה לאובדנות, פגיעה בתפקוד וייאוש. לדוגמה, חוסר האונים נתפס כמסכן חיים וכמפחית את סיכויי ההחלמה של חולי סרטן, כמעכב את תהליכי השיקום של נפגעי תאונות וכגורם משמעותי באבל פתולוגי (Chang et al., 2004; Loft & Ward Griffin, 2003; Milberg & Strang, 2011). יתכן, כי היחס השלילי לו זוכה חוסר האונים, נעוץ בבלבול בין חוסר-אונים (Powerlessness) ובין חוסר ישע (Helplessness); מרטין זליגמן, לדוגמה, השתמש במונח Learned Helplessness (1967 ,Seligman). אך מבט מעמיק על מחקריו פורצי הדרך מלמד כי החוקר עסק בחוסר-אונים ולא בחוסר ישע, כפי שתורגם לעברית "חוסר-אונים נרכש" (פוקס, 1998). משום כך, נדון תחילה בהבחנה בין שני מושגים אלו (2011 ,Drew, 1990; Henkel et al., 2002; Milberg & Strang).
במחקר שעסק בחולים סופניים ובבני משפחותיהם, המקבלים טיפול פליאטיבי – שעיקרו הקלה על הסבל, ולא ריפוי המחלה או הארכת החיים (2004 ,.Milberg et al), מראים החוקרים כי חוסר האונים הוא חוויה מובנית במקרים של חולים סופניים, מעצם חוסר האפשרות לרפא את מחלתם. לעומת זאת, חוסר הישע הוא תחושת החולה כי לאיש לא אכפת ממצבו, וכי אין לאיש עניין לסייע לו ולהקל על סבלו ובדידותו. משום כך, הטיפול הפליאטיבי אינו מנסה לטשטש את חוסר האונים, אלא לתת מענה לתחושת חוסר הישע, ובכך למנוע ייאוש ודיכאון (2004 ,.De Almeida 2014; Milberg et al). במחקר אחר, אשר בחן היווצרות תכונות אופי ואמונות בסיסיות אצל בני האדם בשלבים שונים של חייהם (1990 ,Drew), התמקדה החוקרת בהבדלים שבין חוסר-אונים, חוסר ישע וחוסר תקווה. החוקרת עסקה בעיקר ביכולת להבחין בין המונחים, ולבסס אותם כמונחים משמעותיים בעבודה עם קורבנות לאירועי קיצון שונים, רפואיים ובין אישיים. בשני המחקרים (Drew, 1990; Milberg et al., 2004) נמצא, כי תחושת חוסר ישע מקושרת לתחושת הבדידות המתעוררת במצבי קיצון, בהם חש האדם כי ננטש לבדו בעולם, וכי איש אינו נמצא בעבורו. לעומת זאת, חוסר האונים מקושר לכישלון ניסיונותיו של האדם לשנות אירועים אלו ואחרים, במיוחד אירועים הנתפסים בעיניו כפוגעניים. אם כך, שני המושגים, חוסר-אונים וחוסר ישע, שונים במהותם אך קשורים למצבי מצוקה של האדם. נראה, כי נוכחות של חווית חוסר-אונים יחד עם תחושת חוסר ישע, מייצרת בדידות וייאוש.
לעומת התפיסה הרווחת השלילית של חוסר האונים, ישנן תפיסות שונות, במיוחד במדעי הרוח, בחקר הדת ובפילוסופיה, המדריכות את האדם לחפש את חווית חוסר האונים, לקבל אותו, למצוא באמצעותו שקט ושלווה, ואף להגיע באמצעותו להארה (Chodron, 2011; Dyslin Van Hook, 2012; Johnson, et al., 2016; Matheson & McCollum, 2008; Van Hook, 2012). על פי Van Hook (2016) חוסר האונים הוא מצב רצוי, מכיוון שלעיתים רק כאשר האדם מגיע למצב בו חווית חוסר האונים היא בלתי נסבלת, הוא מבקש עזרה. בדומה, במחקר המתאר את חוויותיהם של פליטים אפריקאים שסבלו מפוסט טראומה, מצאו החוקרים (2018 ,Jackson & Ayeni), כי הפליטים הגיעו כולם במצב של ייאוש. החוקרים מדגישים, כי החיבור לדת על מרכיביה, אפשר התמודדות עם ייאוש זה וזאת על אף שהפנייה לדת ולרוחניות לא פתרה את הבעיות אותן השאירו בארצות מוצאם, שהן מקור חוסר האונים שלהם. המחקר הראה, כי החיבור לדת יצר ירידה משמעותית במדדי המתח, הלחץ וחוסר התפקוד שלהם, ובכך התאפשרה להם הקלה. מדוגמאות אלו עולה, כי כאשר האדם מכיר בכך שהוא וסביבתו חסרי אונים לשנות את מקור הכאב, והוא מקבל את חוסר היכולת לשנות את מצבו, הוא יכול לפנות לעזרה, לנטרל את תחושת חוסר הישע, ובכך לצאת ממצבים של בדידות וייאוש.
בתוכנית 12 הצעדים, שהיא תכנית רוחנית יישומית אשר צמחה מתוך הקבוצות לעזרה עצמית של אלכוהוליסטים אנונימיים (2001, Alcoholics Anonymous), מובהר ההבדל בין חוסר-אונים וחוסר ישע כבר בשני הצעדים הראשונים. הצעד הראשון מדבר על קבלת חוסר האונים כמנוע לשינוי, ואילו הצעד השני, מדבר על יציאה ממצב של חוסר ישע, על ידי בקשת עזרה. תכנית 12 הצעדים הוכיחה את עצמה ככלי טיפולי מועיל ויעיל, וסייעה בהבנת והפנמת חשיבות ערך הרוחניות בטיפול (2012 ,Brende, 1993; Ronel, 2000; Seinfeld). אחד המודלים שהתפתחו מתוך תכנית 12 הצעדים, הוא מודל "דרך החסד" (רונאל, 2019; 2008 ,Ronel). על פי תפיסת דרך החסד, האדם המגיע לטיפול, בין אם הוא עבריין אלים או קורבן לאלימות, פועל באופן אובססיבי וכפייתי מתוך דפוסים והרגלים המנהלים אותו, ממש כשם שמכור נשלט על ידי מושא התמכרותו. ההצעה לאדם המבקש להחלים, ברוח העקרון של הצעד הראשון מבין 12 הצעדים, היא לקבל את חוסר האונים שלו מול הדפוס ההרסני ממנו הוא רוצה להשתחרר מחד, ולשנות את התגובה הרגילה והמוכרת שלו אל המצב מאידך. כמאמר "תפילת השלווה", אותה אימצו רבות מהקבוצות לעזרה עצמית לדוגמה (Alford, et al., 1991; Ronel & Claridge, 2003) Narcotic Anonymous המציעה לאדם לפנות לאלוהים בבקשת עזרה מתוך הבנת חוסר האונים של מצבו, ואז לקבל את מה שאינו יכול לשנות, ולשנות את מה שביכולתו.
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי, וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
חוויית חוסר האונים וחוויית הקורבנות כרוכות זו בזו (2001 ,Brende, 1993; Herndon). שתי החוויות כאחת – חוסר-אונים וקורבנות – מעוגנות היטב בתרבות כמקושרות וכמיוחסות לנשיות, ואילו כוח מקושר ומיוחס לגבריות (2001 ,Herndon). יתרה מכך, דמות הקורבן האולטימטיבי מתוארת בספרות בכלל, ובספרות מתחום הוויקטימולוגיה בפרט, כדמות נערה צעירה ותמימה, לה מייחסת החברה חולשה, נזקקות וחוסר-אונים (2017 ,Breckenridge, et al., 2019; Davis). במאמר המבקר את מקומן של נשים בתוכניות 12 הצעדים, העריכה Herndon (2001), כי נשים חוות את חוסר האונים עליו מדובר בקבוצות אלו, כהשרשת תפקידן המגדרי כקורבנות חסרות ישע ואונים. אולם, בספר המתאר מחקר שבדק את חוויותיהן הסובייקטיביות של נשים המשתתפות בקבוצות לעזרה עצמית באופן קבוע (2012 ,Sanders), נמצא כי נשים אלו חוו העצמה, חיבור אל נשים חזקות אחרות, ויצרו את מה שמכנה כותבת הספר "פמיניזם פרקטי". למעשה, כאשר יושמה לראשונה תכנית 12 הצעדים בעבודה עם קורבנות, תואר תהליך קבלת חוסר האונים שבצעד הראשון, כאמצעי להעצמה ולהשגת כוח להתמודדות עם חווית הקורבנות (1993 ,Brende). בנוסף, מתאר Brende (1993) כיצד על ידי פנייה לעזרה חיצונית, תחילה מכוח אנושי חזק מהאדם הפונה ולאחר מכן מכוח עליון, מנוטרל אלמנט חוסר הישע שבחוויית הקורבנות והשלכותיה.
במאמר המציג את גישת הוויקטימולוגיה החיובית (2015 ,Ronel), המתארת כיצד ניתן לסייע לקורבנות להשתחרר מהשלכות הטראומה שחוו, מפורטות שתי רמות של חוסר-אונים – חוסר-אונים ראשוני וחוסר-אונים שניוני. חוסר-אונים ראשוני נחווה מעצם האירוע הלא-רצוי, שנתפס כפוגעני והוא כולל גם את התגובה המיידית הטבעית של האדם לאירוע זה. חוסר האונים השניוני, הוא תגובתו הנמשכת של האדם לאירוע הפוגעני, כמו תסמינים של PTSD, כגון היזכרות, הימנעות, או ניתוק. חוסר-אונים שניוני יכול להתעורר גם אל מול התמודדות עם תגובות שרשרת כפויות, כגון התמודדות עם זרועות החוק, או עם נבכי הבירוקרטיה. הניסיון לשלוט בחוסר האונים הראשוני והשניוני ותחושת האשמה בעקבותיהם כמו כולאים את האדם בתוך מעגל קורבנות (2015 ,Toren). בתוך מעגל זה, האדם חש כאילו כל האירועים סביבו הם אשמתו או מכוונים נגדו, ובעיקר חי בתחושה שלו רק היה עושה משהו באופן אחר, היו תוצאות אחרות למעשיו.
על פי Ronel (2015), תבניות חשיבה אלו, הנובעות מחוסר האונים השניוני, מתבטאות באופן פיזי – התנהגותי, נפשי ורוחני. חוסר האונים הפיזי, אותו ניתן לשנות בקלות יחסית, מתבטא בהתנהגות קורבנית אופיינית כתוצאה מהאירוע, כמו התנהגויות של ריצוי, ביטול עצמי, שקר או הימנעות חברתית. חוסר האונים הנפשי מתבטא בדפוסים אמוציונאליים וקוגניטיביים, כמו אשמה ובושה, פחד, דימוי עצמי ירוד, דיסוציאציה, חוסר אמון בעצמי ובאחרים, אטימות רגשית או פסימיות. חוסר האונים הרוחני מתבטא בריכוז עצמי אינטנסיבי, שכולל, בין היתר, מיסוך כל שאר החוויות אשר אינן קשורות אל האדם החווה את עצמו כקורבן. הריכוז העצמי של האדם ותפיסתו את עצמו כקורבן, גורמים לסבל המתווסף לכאב הכרוך בפגיעה. בוויקטימולוגיה החיובית מתואר תהליך ההחלמה מקורבנות כתנועה על ציר דמיוני המתחוללת כתוצאה מהתנסות בחוויות חיוביות, המניעות את האדם מן הקצה השלילי של הציר, בו נמצאת חווית הקורבנות, אל קצהו החיובי, בו נמצאת חווית האהבה. אהבה, הינה השורש של כל החוויות הרוחניות, ולמעשה, היא מהווה את החוויה הרוחנית האולטימטיבית (2015 ,Ronel 2012 ;Seinfeld). במקביל, ניתן לתאר רוחניות כתנועה על ציר שבין ריכוז עצמי לבין התרכזות באלוהי (Dessler, 1978 ;Ronel, 2008). מבט אינטגרטיבי על שני צירים אלו מראה, כי האדם המזדהה עם קורבניותו, אחוז בריכוז העצמי שלו. כאשר יתנסה האדם בחוויות מיטיבות, הוא יוכל להשתחרר מזהותו הקורבנית ומהסבל שהיה כרוך בכאב, ולנוע אל באמצעות הרוחניות לכיוון קשר עם אלוהים אהבה כפי שהאדם תופס אותם. מהותה של תנועה זו על הצירים, היא יציאה מתחושת חוסר הישע, תוך קבלת חוסר האונים, על רכיביו השונים.
העיסוק האינטרדיסציפלינרי העשיר בנושא חוסר האונים, הניב הגדרות ותפיסות רבות. עם זאת, מצאנו כי ההגדרות הנובעות מתחומי הידע השונים, חולקות ביניהן מספר רכיבים משותפים, היוצרים מושג ברור ושלם, לגבי מהו חוסר-אונים. מבין רכיבים אלו, נרחיב בשלושה עיקריים: רפיון ידיים, אקראיות ונבערות. רכיב רפיון הידיים מתבטא בתחושה כי לאדם חסר את הכוח הדרוש להתמודד עם האירוע(ים) מולם הוא עומד. רפיון ידיו של האדם אל מול האירועים גורם לו לסבל כל עוד אינו מקבל את חוסר היכולת שלו לשנות אותם ואת אזלת ידו מולם. כמו כן מקושר סבל זה לתחושת האדם, כי אין לו יכולת השפעה על המאורעות סביבו וכי אין לו למעשה כל דרך לתקן או לשנות אותם (Braga, 2011 ;Drew, 1990; Milberg & Strang, 2011). רכיב זה של הרפיון מקושר לרכיב השני אותו מצאנו בהגדרות השונות, והוא רכיב האקראיות. אקראיות מתבטאת בתחושת האדם כי אין קשר סיבתי בין מעשיו לתוצאותיהם ובעקבות זאת, אובדן הציפייה שלו, כי פעולותיו תובלנה לתוצאות מסוימות. זליגמן (1979 ,Seligman, 1967; Seligman, Maier & Geer) התמקד במחקריו ברכיב האקראיות והראה כי כאשר האורגניזם הנחקר מושם במצב בו אין לו יכולת לצפות את תוצאות מעשיו והכאב אותו הוא חש מגיע בצורה אקראית, הוא נכנס למצב של "חוסר-אונים-נרכש". הרכיב השלישי אותו מצאנו, הוא רכיב הבערות. בערות שהיא חוסר ידע בנושא מסוים, מתבטאת בחוסר הידע כיצד יש לנהוג במצבים מסוימים לצאת מהם ואף להימנע מהם (2008 ,Rucker & Galinsky). בתיאוריית ההתפתחות של אריקסון, לדוגמא, נטען כי חוסר האונים נובע מחוסר ידע וכלים ובעיקר כתוצאה מחוסר מענה נתפס מהסביבה לצרכי התינוק. אריקסון טוען, כי אחד האתגרים הראשוניים של התינוק הוא ההתמודדות עם תחושת חוסר האונים אל מול הצורך בתחושת חוללות (Efficacy) בעולם (Mack, 2008 ;Vogel-Scibilia et al, 1998). אם התינוק נכשל בשלב ההתפתחותי הזה, וחוויותיו הכלליות אינן נעות מתחושות של חוסר-אונים לתחושות של חוללות, הוא מתפתח לאדם המתנהל בעולם בתחושה שאין לו את הידע והכלים להשפיע על גורלו ולכן אין כל טעם לנסות. שלושת רכיבים אלו לגווניהם, רפיון ידיים, אקראיות ובערות, מופיעים במרבית המקרים שבהם נחווה חוסר-אונים. במבט ראשון עלול להיות אחד משלושתם סמוי מן העין אולם מבט מעמיק עשוי לגלות כי שלשתם קיימים בחוויית חוסר האונים אותה חווה האדם.
אריאל, (שם בדוי), צעיר בתחילת שנות העשרים, הגיע לטיפול בעקבות היותו קורבן לאירוע פוגעני, אשר הביא אותו לתחושת חוסר ישע ולחוסר-אונים. אריאל עבד בהובלות וכגנן עם גנן ותיק, על מנת לחסוך כסף ל "טיול הגדול" אליו תכנן לצאת לאחר שירות צבאי ביחידה קרבית מובחרת, שירות בו התגאה מאד ושתרם מאד לביטחונו העצמי ולתחושתו כי הוא בלתי פגיע ובלתי מנוצח. הוא תכנן לטייל בדרום אמריקה. אריאל שמח לקבל את שכרו במזומן ושמר אותו במקום בטוח בביתו, שבמושב במרכז הארץ. בגל גניבות שהיה במושב, נפרץ בית המשפחה על ידי חבורת פורצים מיומנת, הכספת נגנבה ויחד עם תכשיטים נוספים ודברי ערך שהיו בה, נגנב גם כספו. תגובתו הראשונית לאירוע, היתה חוסר- אונים, תסכול וזעם. בעקבות הגניבה, נשאר אריאל בביתו על מנת לסייע למשפחה להתאושש. בני המשפחה פנו למשטרה, שהאזינה לתלונה אולם הבהירה להם כי הסיכוי להשיב כסף מזומן שנגנב לבעליו, הוא אפסי. אריאל הגיע לטיפול כתשעה חודשים לאחר מכן. הוא תאר כי לא חזר לעבוד ומבלה-מבזבז, כדבריו, את זמנו בבהייה בנופים במושב, ובניסיונות לחשב את כמות הכסף שאיבד, אותה לא ספר, ואת הזמן שיכל היה לטייל בכל מדינה, לו לא היה משאיר את הכסף בבית. הוא כועס על עצמו בשל כך, וחווה תחושות אבדן, כאב וכעס על עצמו, על "כל העולם" ובמיוחד על חוסר הצדק והעוול שנגרמו לו. הוא אינו מצליח להרפות מרגשות האשמה על כך ששמר את הכסף בבית, ולא במקום אחר, ולמעשה הוא מרגיש משותק. אריאל הגיע לבסוף לטיפול לאחר שחבריו שיקפו לו כי הוא משתמש בכמות מופרזת ביותר של מריחואנה, וכי הוא לא מצליח לדבר אלא על כספו שנגנב. הוא הגיע לטיפול, לאחר שהסתובב בשכונות מצוקה בעיר הקרובה למגוריו בניסיון לתפוס בעצמו את הגנבים.
אל מול אירוע הגניבה, שהיתה מקור הכאב של אריאל, הוא חווה את חוסר האונים הראשוני, ואילו הסבל הגדול של אריאל, נבע מרגשות האשמה וההאשמה שלו, ואל מול סבל זה, הוא חווה חוסר- אונים שניוני. במקרה של אריאל, רכיב רפיון הידיים התבטא בתחושתו הקשה, כי כל מאמציו וכוונותיו לגבי עתידו היו לשווא. כמו כן, ברור היה לו כי לא היה ביכולתו לעשות דבר כדי למנוע את השוד וכי לא היה ביכולתו לעשות דבר העשוי להחזיר את הגלגל לאחור, ולמנוע את עוגמת הנפש שנגרמה לו. יתרה מכך, רכיב רפיון הידיים התבטא אף באוזלת ידיה של המשטרה, אשר אליה פנה בבקשת עזרה. רכיב האקראיות התבטא בכך שלא היה כל קשר בין מעשיו של אריאל לבין תוצאותיהם. בעוד שאריאל טרח ופעל למען נסיעה לחו״ל, עבד קשה, חסך כסף, ואף שמר עליו בכספת, הוא עדיין נשאר במושב, עם משפחתו, מבלה-מבזבז את חייו ושוגה במחשבות על ״מה היה קורה אילו?״. רכיב הנבערות, התבטא במחשבות שווא של אריאל לגבי היכן יכול היה לשמור את הכסף, ובמיוחד בחוסר היכולת שלו להתמודד עם האירוע. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, וחש כי הוא משותק. ניתן להבחין, כי בשלושת המרכיבים של חוסר האונים נושא הצורך בשליטה חוזר כמוטיב. מכך, שתחושת חוסר האונים קשורה קשר ישיר לתפיסת האדם, כי הוא מיועד לשלוט במצב, ולהיות המחליט העיקרי על מעשיו ועל תוצאותיהם (2001, Alcoholics Anonymous).
שליטה, הינה היכולת הממשית או הנתפסת לשנות אירועים ולהשיג תוצאות רצויות (1989 ,Burger, 1996; Greenaway et al., 2015; Farentzy et al., 2009; Skinner). השגת השליטה, מתבצעת על ידי בחירה מודעת באפשרות אחת מבין מגוון אפשרויות (2015 ,Gilard & Cramer). כאשר אדם בוחר, הוא עושה זאת מתוך אמונה כי בחירתו תוביל באופן הטוב ביותר לתוצאה הרצויה לו. לעיתים, בחירה אחת יכולה להעיד על שרשרת של תוצאות רצויות, כמו בחירה בבן/בת זוג לחיים, הנובעת, ככל הנראה, מתוך אמונה כי אדם זה הינו האדם הטוב ביותר להקים יחד משפחה, לחלוק יחד נכסים, לבלות יחד את החיים ולהזדקן יחד. במקרים אחרים, מספר בחירות נועדו להשיג מטרה אחת, כמו בחירה בתזונה טבעונית, בשגרת ספורט זו או אחרת, בהימנעות ממצבי לחץ ובהקפדה על שינה סדירה, העשויות להעיד על אמונה כי אלו יובילו לבריאות טובה. ישנן בחירות קטנות וחסרות משמעות יחסית, וישנן בחירות הנתפסות כהרות גורל. ישנן אף בחירות, הנובעות מתוך אמונה כי בכוחו של האדם לשנות סדרי עולם, כמו לעצור את תהליך ההזדקנות ולהימנע מהמוות על ידי פיתוח תעשיית ה- "אנטי-אייג'ינג". אך עם כל ניסיונות האדם לשלוט בתוצאות בחירותיו, ברור כי אין באפשרותו להשיג תמיד את התוצאה לה הוא מצפה.
מכיוון שתחושת שליטה מושגת על ידי פעולת בחירה, מגדירים Cramer & Gillard (2015) את אשליית השליטה, כמחשבה של אדם כי הוא בוחר, בשעה שלמעשה הבחירה נעשית בידי מישהו או משהו אחר. יש לשים לב, כי הכוונה ב"בחירה", היא השגת תוצאה זו או אחרת, ולא ההחלטה בין מספר ברירות. במילים אחרות, אדם יכול לקוות ולצפות, כי הנסיבות תתרחשנה כפי שתכנן, אך תמיד קיים סיכוי לגורם בלתי צפוי, העלול לשלוט בתוצאות הבחירה שלו, ולמעשה להחליט ולבחור בשבילו. כך, אורח חיים בריא אמנם מקושר להפחתת הסיכויים לחלות, אך אינו מבטיח זאת, וגם כמחצית מהנישואין מסתיימים בגירושין, על אף ההתכוונות האוהבת שהייתה בראשיתם. יתרה מכך, עד כמה שידוע לנו, עוד לא נולד האדם שלא הגיע אל יום מותו, בין אם עור פניו היה חלק כעור תינוק, ובין אם ניכרו בו סימני הזמן. משמעות הדבר היא שעל אף הבחירות הרבות שבני האדם עושים, מתוך הרצון לשלוט בתוצאות, מרבית בחירות האדם הינן בפועל ניסיונות לשלוט שליטה מלאה במה שאינו ניתן לשליטה. עובדה פשוטה זו נחווית באופן חריף אצל מי שמתמודד עם חווית פגיעה, בשל החשש והאיום שהפגיעה והסבל הכרוך בה ואחריה יחזרו או יתחזקו.
כאמור, כאשר אדם מנסה לשלוט במה שאינו ניתן לשליטה וחווה את חוסר היכולת לשלוט, הוא מרגיש חוסר-אונים (1992 ,Kurtz & Ketcham). חוסר האונים, הנחווה ברמה הראשונית והשניונית (2015 ,Ronel), נתפס לרוב בהקשר שלילי והאדם מנסה לחמוק מפניו ככל שביכולתו המוגבלת. כאשר לאדם יש "הסבר" כלשהו אודות המציאות ותחושה כי הוא יכול לבחור את תוצאות פעולותיו הוא לוקה באשליית שליטה, אשליה זו מפחיתה את הסיכון לחוויה של חוסר האונים הנרכש (1967 ,De Stadelhofen, 2009; Seligman) כך ככל שהאדם אוחז יותר באשליית השליטה ונהנה מהרווח שהיא מאפשרת, כך למעשה הוא עלול לאבד את השליטה לה הוא מקווה, וכאשר המציאות מנפצת את האשליה האדם צפוי לאכזבה, ולשקיעה גדלה במעגל הסבל והייאוש (2001, Chodron, 1942 ;Fromm). דוגמה לכך, היא האופן שבו נשים שנפגעו בעבר מנסות לצאת ממעגל הקורבנות על ידי העמדת עצמן בסיכון (2013 ,Lim, et al., 2019; Zerubavel & Messman). במחקרים של Lim (2019) וכן של Zerubavel & Messman (2013) נמצא כי ככל שהנשים חוו חוסר אונים גדול יותר, כך נטו יותר להתנהגויות מסכנות. יתרה מכך, על ידי התנהגויות מסכנות אלו, שנבעו מאשליית שליטה, רצו הנשים להשיג משנה תוקף להיותן אטרקטיביות למין השני.
אריך פרום, בספרו "המנוס מחופש" (1942 ,Fromm), טוען כי חווית חוסר האונים נובעת מאינדיבידואליות מוקצנת. בדומה לאריקסון, פרום מגדיר את מקור חוסר האונים בקונפליקט שנוצר כתוצאה מהפער שבין הדחף לשליטה לבין המציאות, או בפער ההולך וגדל שבין כוחו המתגבר של האינדיבידואל, לבין חוסר יכולתו לשלוט בסביבה. קונפליקט זה מתרחש, על פי פרום, אצל כל אדם באופן פרטי, כמו גם אצל האנושות כולה. פרום טוען, כי בתקופה שבה מקודש היחיד, ובה יש התעלמות מהצורך הבסיסי של האדם לקשר עם האחר, כמו גם לקשר עם הנשגב, תחושות הבדידות וחוסר הערך גדלו, וכך גם חווית חוסר האונים, אשר דוחפת את האדם לנוס מהחופש באמצעות פעולות שאינן משחררות אותו, אלא כובלות אותו יותר. במילים אחרות, פרום מציע, כי ככל שהאדם מנסה לנקוט בפעולות המפחיתות את חווית חוסר האונים הנגרמת מחוסר היכולת לשלוט בעולם ובאירועיו, כך הוא מתרחק ממטרה זו, ולמעשה מגביר את רמות התסכול והסבל שהוא חווה. תהליך זה, כאמור, נחווה אצל נפגעים באופן חריף למדיי.
אפרת (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה, הגיעה לטיפול לאחר שנים רבות של חיים בגפה ללא זוגיות, כאשר לאחרונה נוצר קשר עם חבר לעבודה. אפרת הייתה מעוניינת מאד בקשר והייתה נלהבת לקראת כל מפגש. יחד עם זאת, כאשר נוצרו סיטואציות אינטימיות, לא הצליחה להתגבר על שיתוק שאחז בה, ועל כעסים בלתי מציאותיים על אותו חבר לעבודה. במהלך השיחה הראשונית הסתבר כי אפרת הייתה קורבן לתקיפה מינית מתמשכת בילדותה, שנגרמה על ידי קרוב משפחה, שהיה בן בית וגדל איתה ועם אחיה ואחיותיה. אירועי הפגיעה התרחשו בחופשות משפחתיות משותפות, ובשבתות בהן שהה בבית משפחתה. בעבר, כאשר ניסתה אפרת לשתף את אחותה הגדולה ואת אימה, נתקלה בהכחשה והדחקה של האירועים, תוך דרישה להפסיק לשקר ולפגוע במארג היחסים המשפחתי. מאז השירות הלאומי בו התגוררה בישוב מרוחק, קיימה אפרת מפגשים מיניים מזדמנים עם גברים אותם היא פגשה במועדון או בפאב. פעמים רבות, אותם מפגשים היו מסתיימים באלימות כלפיה ובפגיעה פיזית ונפשית. אפרת לא זכרה חלק ממקרים אלה, מפני שהייתה שיכורה וחסרת הכרה, אך הסימנים על גופה העידו על האלימות שהתרחשה. אפרת פחדה שהקשר הנוכחי, בו היא מאד מעוניינת, יסתיים במידה והתופעה תחזור על עצמה, ובמידה ותהיה שיכורה. עם זאת, לא הצליחה לייצר אינטימיות מינית מבלי לשתות אלכוהול. בטיפול, אפרת שיתפה, כי המפגשים המיניים החד פעמיים הם מפגשים בהם היא הרגישה שהיא בשליטה על המצב, היא זו שיזמה את הקשר המיני, והיא זו המכתיבה את התנאים. במצבים כאלו, היאהמרגישה בטוחה ומוגנת. לעומת זאת, כאשר היא נמצאה במצב אינטימי מתמשך, היא היתה נלחצת מאבדת את ביטחונה, משתתקת ונאלמת דום. בן הזוג הפוטנציאלי הנוכחי, הוא אדם עדין ומתחשב ועד כה אפרת סיפרה לו אודות הפגיעה המינית אך לא אודות התנהגות המינית שלה בה היא התביישה מאד, ולכן קשה היה לה להתקרב. היא התחייבה בפני עצמה ובפניו, כי תפתור את הבעיה שיוצרת ביניהם ריחוק. אפרת פחדה מהאפשרות כי בעבר קיימה יחסי מין עם אחד מחבריו של בן הזוג, וכי תזוהה ומעלליה יחשפו. אפרת דמיינה, כי תצליח לשכנע את בן הזוג לעזוב את מקום העבודה ולעבור לעיר אחרת, או אף להגר למדינה אחרת, ובכך למעשה לא תאלץ להתמודד עם הקושי שבחשיפה האפשרית.
כאשר מתבוננים במקרה של אפרת, מתוך ניתוח הכולל את רכיבי חוסר האונים ואת אשליית השליטה, ניתן לראות כיצד אפרת ניסתה להתמודד עם חווית חוסר האונים וכן תחושת חוסר הישע שביחד יצרו ייאוש, באמצעים שגרמו לה להעמקת הסבל. התקיפה המינית שחוותה היתה מקור חוסר האונים הראשוני, המקרה אותו לא יכולה הייתה למנוע. תחושת האשמה, ההתנהגות המינית הנמנעת וההתנהגות המינית הפרועה היו חלק מחווית חוסר האונים השניוני והתגובה אליו, שהיא תוצר של אשליית השליטה. בהמשך התווספה תחושת חוסר הישע אותה חשה אפרת, כאשר אמה ואחותה הכחישו את האירוע, ודחו את הטיפול במקרה. רכיב רפיון הידיים בא לידי ביטוי בחוסר היכולת של אפרת להגן על עצמה; רכיב האקראיות בא לידי ביטוי בכך שלא יכולה הייתה לשלוט בעיתוי בו קרוב המשפחה יגיע אל הבית ויתקוף אותה וכן מול השאלה מדוע דווקא "נבחרה" היא כקרבן ולא אחרים במשפחה; ורכיב הבערות בא לידי ביטוי בכך שלא היו לה כלים להתמודד עם הפגיעה. במצב כזה נדחפה אפרת להתנהגות של פגיעה עצמית, שלמעשה הייתה ניסיון לשלוט בתחושת הכאב והסבל. המפגשים המיניים האקראיים והחד-פעמיים, נועדו להביא אותה לתחושה של שליטה בפגיעה עתידית אפשרית. בפועל, התנהגותה זו הובילה לפגיעות רבות ולחוסר שליטה על הקורות אותה. הפעולות אותן אפרת עשתה – מין אקראי, הימנעות מקשר מתמשך וכן בחירה בהתבודדות, ייצרו אצלה אשליה של שליטה אשר הובילה לסבל גדול יותר שבתורו גרם לה לפעול בחוסר שליטה על סף התמכרות. בדומה לה, אריאל השלה את עצמו שעישון מריחואנה והימנעות ממעש, כמו גם החיפוש אחר הגנבים בכוחות עצמו, יקלו על הכאב והסבל שנגרם לו כתוצאה מהגניבה. בפועל, השימוש שלו בסמים הפך למופרז ויצא מכלל שליטה, והעיסוק הכפייתי בחיפוש אחר הגנבים, סיכן אותו והסב לו סבל רב.
מבני-כוח, הם מערכת מורכבת של מוסדות חברתיים, כגון כלכלה, פוליטיקה, מגדר, משפחה ודת. למוסדות אלו חוקים וכללים, המגדירים את תפקידיו ותפקודיו של האדם בחברה (2012 ,Kendall). ממבני הכוח השונים נגזרים חוקים חברתיים, כתובים ולא כתובים כאחד (2018 ,Kendall, 2012; Shaw & Proctor, 2005; Teele, Kalla & Rosenbluth). על פי Kendall (2012), כאשר אדם נמצא במצב בו מבני הכוח פועלים לטובתו, הוא יתפוס אותם כחיוביים, יתמוך בהם וייתמך על ידם. אולם, כאשר האדם חווה כי טובתו אינה בראש מעייניהם של האוחזים בכוח או נציגיו, הוא תופס את מבני הכוח כשליליים, וחש עצמו כמודר, מבודד ומורחק מהחברה. תחושות ניכור אלו, מובילות את האדם לחוויית חוסר-אונים, המורכבת מתחושות האדם כי הוא חלש ורפה ידיים, נתון לאקראיות גחמתו של האוחז בכוח וחסר את הידע הדרוש על מנת להיחשב כשווה בין שווים (2012 ,Kendall). לעיתים, דווקא המקומות מהם נצפה ליחס של שוויון לוקים בחוסר שוויון. דוגמה לכך ניתן למצוא בארגונים פמיניסטיים המשעתקים מבני כוח שוביניסטים במהותם במקום לייצר אלטרנטיבה להגמוניה הפטריארכלית (2018 ,Shaw & Proctor, 2012; Trott(. יתרה מכך, בבואן להתקדם בכל מערכת היררכית, לרוב תמצאנה עצמן נשים בהתנגשות עם מבני כוח מולן הן חסרות אונים ( & Mercer 2018 ,Mercer, 2017; Trott); החוקרות הסיקו, כי הגורם לכך הוא התניה רב דורית להפנמת חוסר האונים מול מבני הכוח הסמויים והגלויים. יתכן, כי הפנמה זו של נשים את היותן חסרות-אונים וחסרות ישע אל מול מבני הכוח החברתיים, כרוכה בחשיפתן הרבה לקורבנוּת.
בתגובה לפשיעה, ובתחושת חוסר הישע המאפיינת את תחושת הקורבנוּת, נמצאה חווית חוסר האונים כרכיב העיקרי (2015 ,.Flores, Herman & Mallory, 2015; Van Der Toorn, et al). משום כך, התבוננות על תגובת האדם לחוסר יכולתו להשפיע על מבני הכוח ושליטתם עליו, ועל הפערים בינו לבינם, מאפשרת הבנה קלינית מעמיקה יותר של מקור הסבל שנגרם מחוויית חוסר האונים של האדם בכלל, ושל הקורבן בפרט (2015 ,.Flores et al., 2015; Van der Toorn et al). במקרים בהם האדם נופל קורבן לפשע, הוא חווה אבדן של תחושת חוללות, מנוטרל מכוחו וחסר יכולת להתעמת עם מבני הכוח מולם הוא נאלץ להתייצב (Flores et al., 2015; Van der Toorn et al., 2015). בנוסף הראו החוקרים, כי ככל שהכוח נתפס כשלילי או מרוחק, נוטים אלו שאינם אוחזים בו להצדיק את מבנהו ולהתייחס אליו כ"גזירת גורל" או "סדר טבעי". על ידי השרשת עמדתם כחסרי אונים אל מול אותו סדר טבעי, הם מתמודדים עם תסכולם, ופותרים את הדיסוננס אותו הם חווים. למעשה, ככל שמבנה הכוח נחווה כחזק יותר, כך חוסר האונים והייאוש הם הדרך שבה האדם נאלץ לבחור כדי להתמודד עם התסכול הנובע מהאירועים. Flores ועמיתיו (2015) מצאו, כי בקרב קבוצות הנמצאות בשולי החברה, מופיעים מבני הכוח השונים כבסיס לחוויית חוסר האונים ותחושת חוסר הישע, מכיוון שלא רק שהאדם חווה כי אינו משפיע על גורלו ושמעשיו עלולים להיתפס בעיניו כחסרי טעם ותכלית, אלא שלמעשה הוא חש כי הוא נטוש על ידי החברה. מקרים כגון אלו, מדגימים את הנגרם כתוצאה משילוב של חוסר-אונים וחוסר ישע במקרים בהם נתקל האדם במבני כוח חזקים ממנו.
ניתן לראות כיצד מפגש עם מבני כוח עלול להיות מתסכל, בין אם מבנה הכוח נתפס מלכתחילה כשלילי, ובין אם הוא נתפס כמסייע. כך למשל, כנופיית הגנבים המיומנת שפרצה לביתו של אריאל, היוותה עבורו גוף כוח שלילי, חזק ואימתני, אל מולו הוא חווה את חוסר האונים הראשוני וחש חסר שליטה ואבוד. יחד עם זאת, אריאל חווה חוסר-אונים שניוני בכך שהתקשה להרפות מהמחשבה כי אין ביכולתו לשנות את ה"גזירה" של אובדן הכסף. אשליית השליטה של אריאל ניכרה, בניסיונותיו לתפוס את כנופיית הגנבים בעצמו, ובניסיון שלו לעמעם את הכאב על ידי השימוש בסמים. העובדה שאריאל ניסה בכל זאת להשיג את כספו בכוחות עצמו מעידה על כך שהכנופייה לא נתפסה בעיניו כמרוחקת יותר מדי במערך הכוחות בינו לבינם שאם לא כן היה מקבל את הגניבה כגזרת גורל ולא היה מנסה להיאבק בה. אריאל פנה עם משפחתו למשטרה, המהווה מבנה כוח אחר, אשר בסיפור החברתי אמור להיות מבנה הכוח האמון על הגנתו וביטחונו של האזרח. בדיעבד, הסתברה פנייה זו כחסרת תועלת, מתסכלת ומקור נוסף לחוסר אונים. האכזבה מהפנייה אל מבנה הכוח המרוחק יותר, דהיינו המשטרה, הביאה אותו לתחושת נטישה על ידי החברה, ריחוק, ייאוש ואובדן תחושת חוללות. בדומה לאריאל, פנתה אפרת אל משפחתה בבקשת עזרה, אך מבנה הכוח המשפחתי-תרבותי בו היא חיה כפה עליה הסתרה ושקר, והעמיד אותה חלשה וחסרת שליטה אל מול האירועים אותם חוותה ואל מול חוסר הצדק. גם במקרה זה, הפניה המאכזבת אל גורם סמכות הובילה לתחושת ניכור ואובדן, שגרמו לאפרת, בסופו של דבר, לחוש ייאוש ובדידות.
אחד השערים אל הרוחניות, הוא הכרה בחוסר האונים וקבלתו, כפי שניתן לראות בצעד הראשון בתכנית 12 הצעדים. בצעד זה, אנו מוצאים את המלים "הודינו כי אנו חסרי אונים מול (התמכרות כלשהי) וכי חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול" (2001 ,Alcoholics Anonymous). דווקא ההודאה בחוסר האונים ובאובדן השליטה על החיים, מאפשרת למכור להפסיק את השימוש בסמים, ולהגיע למצב של שחרור מתלות במושא ההתמכרות, "לניקיון". כל עוד נמצא האדם באשליה של אפשרות שליטה על ההתנהגות או המצב ואינו מכיר בחוסר האונים מול דחפיו הבלתי נשלטים, ימשיך להיות נשלט על ידי אותם דחפים, ולא יוכל לנהל את חייו (2012 ,Brende, 1993; Seinfeld). באופן פרדוקסלי, חיים מנוהלים, חיים בהם מידת מה של שליטה בדחפים, מתאפשרים רק כאשר האדם מודה בחוסר השליטה עליהם (2016 ,Fromm, 1942; Van Hook), ולמעשה מתקרב אל ההבנה כי שורש הבעיות שלו, נעוץ בריכוז העצמי שלו, ולא באחרים אותם נטה להאשים, או בחומר/התנהגות בהם הוא משתמש (2008 ,Beattie). עליו להכיר בכך שהוא חסר-אונים מול דחפיו, ולא קורבן של אחרים מחוצה לו (2015 ,Ronel). הכרה זו, המורכבת מהבנה ומקבלה, יכולה להוציא את האדם ממעגל הקורבנות, ולקרב אותו אל עבר פניה לכוח עליון על פי הבנתו, או לפחות, בתחילה לכוח גדול ומיטיב, שיכול להיות גם אדם אחר החזק ממנו שיכול לסייע לו (1993 ,Narcotics Anonymous).
הפניה לאחר החזק חשובה כצעד ראשוני, השובר את מעגל הבדידות (2012 Clements). למעשה, זהו הצעד השני של שניים עשר הצעדים, המבטא את חשיבות החונך בשיטה זו, או המנהיג הרוחני במסורות דתיות או רוחניות אחרות, כולל הדתות השונות. אולם, גם אותו "אחר חזק", הוא בן-אנוש, המוגבל מעצם אנושיותו, וגם הוא עלול לסבול מהיותו חסר-אונים ולשגות באשליית השליטה, בדיוק כמו האדם הפונה אליו. בנוסף, פניה לאדם אחר עלולה לייצר תלות אנושית ולקבע אותה. תלות, מעצם טבעה, עלולה לייצר גם קנאה, תחרות, כעס וכאב, ויכולה להשיב את האדם לתחושת בדידות (1974 ,Danaeifar, 2108; Fiske, 2010; Lerner). תלות באדם, אין בה את אותה החירות, שמעניק החיבור לכוח העליון (2009 ,Beattie, 2008; Messner). הפניה והתלות באדם האחר, היא כניעה שעלולה להיות מסוכנת, ואילו החיבור אל הכוח העליון הוא יחס הדדי של אהבה בלתי תלויה בדבר. כאמור, המסע הרוחני שהוא התמסרות לכוח עליון הגדול מהאדם (דסלר, 1991; 2000 ,Ronel), הוא למעשה תנועה מקורבנות וריכוז עצמי אל התמקדות באל ובאהבה, שהיא השורש של כל העקרונות הרוחניים (2012 ,Seinfeld) (ר' תרשים 1). כניעה אל מול האדם האחר, או מול האחר החזק ממני, דומה באופייה לכניעה שהייתה בעברו של האדם לדחפים ולמעגל הריכוז העצמי והקורבנות (1996 ,Favorini), ואילו התמסרות לכוח העליון לפי ההבנה האישית של כל אחת ואחד היא חיבור לאהבה באמצעות כוח הגדול מהאדם (2009 ,Messner). התמסרות זו, אל הכוח העליון, מתאפשרת אך ורק כאשר האדם מקבל ומפנים את היותו חסר אונים אל מול המציאות. קבלת האדם את חוסר האונים גורמת להתמרה מהותית בכל תחומי חייו.
חוסר-אונים מתמיר הוא שינוי תודעתי עמוק אותו ניתן לזהות כתנועה פנימית שורשית בין ייאוש, הנגרם משילוב של חוסר אונים וחוסר ישע לכיוון תקווה. תנועה זו נובעת מקבלת האדם את המצב הקיומי של העדר שליטה מלאה, המתבטא בחוויית חוסר אונים. ככל שהאדם מקבל בהשלמה, באפן מלא את היותו חסר-אונים בתחומים רבים יותר של חייו, מתאפשרת התמרה של תפיסתו את מקומו בעולם ואת מערכות היחסים שלו עם עצמו עם האחר ועם הנשגב. שינוי עמוק זה הוא שינוי רוחני במהותו המתרחש בשלושת הממדים אותם מזכירים Firman & Gila (2012) בין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין האחר ובין האדם לבין הכוח העליון הטרנס-פרסונאלי. ההתמרה (טרנספורמציה), שחוסר האונים מייצר היא שינוי מצב צבירה תודעתי מאחיזה בעולם החומר ואשליית השליטה בו, אל התמסרות רוחנית להתחברות אל הכוח העליון, והבנה של האדם כי תחושת חוסר הישע נעלמת ככל שהוא מודע יותר אל החיבור שלו אל הנשגב.
חוסר-אונים מתמיר אם כך, הוא קבלה רדיקאלית ומוחלטת בשלושת הממדים, תוך אישי, בין אישי ועם הנשגב, של חוסר היכולת לשלוט באירועי החיים, תוך התמסרות לכוח עליון, על פי הבנתו של כל אחד ואחת. חוסר האונים המתמיר הוא התהליך המתרחש בטיפול, בשיקום ובהחלמה, והינו תהליך מתמשך ולא נקודה בזמן. האדם, שהחל לרכוש לעצמו את היכולת להתחבר אל חוסר האונים המתמיר, ממשיך לעשות בו שימוש לטובה בכל מקרה של תסכול או תחושת פגיעה כלשהי. כפי שראינו, כאשר האדם מקבל באופן מוחלט את חוסר האונים הוא מתפכח מאשליית השליטה ( ,Beattie 2015 ,Ronel ;2008). בשלב זה, הוא נמצא בצומת דרכים קריטי. בכיוון האחד נמצא חוסר הישע, ובכיוון השני נמצאת הפנייה לעזרה. אם חוסר האונים יגרום לו לתסכול ולסבל, הוא יפנה לכיוון חוסר הישע, ויגיע לדיכאון, לבדידות ולייאוש, ובסופו של דבר אף עלול להגיע לאובדנות. לעומת זאת, אם יקבל את חוסר האונים שלו, ואת חוסר היכולת שלו לשלוט באירועי חייו בשלושת הממדים, הוא יוכל להגיע אל מסלול רוחני, שיוביל אותו לרווחה, לאמון ולתקווה, לריפוי מערכות היחסים שלו עם עצמו ועם סביבתו ולבסוף לחיבור אל כוח עליון לפי הבנתו. כאשר האדם מונחה על ידי עקרונות רוחניים אלו ואחרים, מתקיימת הקטנת הריכוז העצמי שלו וצמצום תחושת חשיבות האני הספציפי. האדם חווה תנועה בריאה בין "אני שולט בהכל", לכיוון "אני חלק מהכל". ה"אני" כבר אינו במרכז תשומת הלב של האדם, ואת מקומו ממלאת תפיסתו של האדם את האל (2018 ,Ronel & Ben Yair). התוצאה המיידית היא הפסקת הסבל, על אף המשך הכאב. למעשה, חוסר האונים המתמיר מתבטא בהשתנות תפיסתו של האדם את אירועי חייו והשפעותיהם עליו.
אדם המגלה נכונות להתמסרות מוחלטת לכוח עליון כפי הבנתו, תוך הפנמת חוסר האונים המתמיר, מתחיל לחוות תהליך של החלמה מתמשכת, הכולל רגעים של אהבה, שלווה, סיפוק, ובעיקר את אותו קשר תלת ממדי הכולל, אהבה וחיבור אליהם השתוקק מלכתחילה (דסלר, 1991 Firman ; 2014 ,Gila, 2012; Laurin, Schumann, & Holmes &). קשר זה, הוא המענה לחוויית הבדידות הקיומית איתה חי, ולניתוק מעצמו, מסביבתו ומהכח העליון (2012 ,Firman & Gila). ככל שהוא צובר יותר חוויות מיטיבות, כך חווית חוסר האונים המתמיר גדלה. מצב זה, של קבלה מעמיקה יותר ויותר את חוסר האונים, מביא לידי כך שהאדם חדל מלהאשים את עצמו, את סביבתו ואת האל על פי הבנתו, באירועי העבר הפוגעניים אותם חווה. בד בבד, הוא אינו מצפה לתוצאות עתידיות ספציפיות ממעשיו, ובכך כמעט אינו חווה אכזבה. במקום זאת, מתמקד האדם בחיבור שנוצר בהווה וב"כאן ועכשיו" עם עצמו, עם סביבתו ועם אלוהיו, וחי חיים משוחררים ממעגל הסיבה והמסובב, המונחים על ידי חיפוש אחר תכלית ומשמעות. השאלה אותה שואל האדם, שחווה חוסר-אונים מתמיר, אינה עוד "למה קרה הדבר?", אלא "לשם מה קרה הדבר?". בשאלה זו, הוא מבקש לדעת למען איזו תכלית התרחש הדבר, וכיצד הוא, האדם, יכול להתפתח רוחנית כתוצאה מהאירועים בחייו ולהתקרב לאל.
חשוב לציין, כי תהליך ההתמרה הנובע מקבלה עמוקה של חוסר האונים הוא תהליך ארוך, ובמהלכו תנודות בין ייאוש לתקווה (1990 ,Drew). האדם הפונה לעזרה, מנסה ומתאכזב, ואז שוב חש חסר ישע ונטוש, וחוזר חלילה. מניסיוננו הקליני, בדרך כלל רק לאחר מספר תנודות כאלה, משתקמת תחושת האמון של האדם באחר החזק ממנו, אשר נפגעה בכל מקרה מעצם היותו קורבן (Furnham, 2003; Sneed et al., 2006), והוא מתחיל תהליך של החלמה, שמגובה בקשר טיפולי מיטיב (1993 ,Mitchell). בתקופה זו, חשוב מאד כי המטפל, או דמות הסמכות המיטיבה של אותו אדם, יחזיק עבורו בתקווה ובידיעה, כי חווית חוסר האונים שלו אינה חייבת להיות מלווה בתחושה של חוסר ישע, ולא תהפוך בהכרח לדיכאון, אלא יכולה להצעיד את האדם לכיוון של החלמה רציפה ומלאה. התהליך הטיפולי כולל reframing של חוויית המטופל – מתהליך של התדרדרות מתמשכת אל צמיחה פוסט טראומתית (2018 ,.Tedeschi, et al) והזמנה של המטופל להגדיר מחדש את המכשולים בחייו, כמדרגות לכיוון החלמה באמצעות תקווה (1996 ,Deegan). אם כך, ניתן לראות את תפקיד המטפל, בשלב חיוני זה, כמי שמכוון את האדם לסור מכוחות הרסניים בחייו, המותירים אותו בתחושה של ייאוש, נטישה, ניכור ובדידות – חוסר ישע – ולעזור לו להתחבר אל כוחות גדולים וחזקים ממנו, המבקשים לסייע לו ולהיטיב עמו. זאת על מנת שחוסר האונים אותו הוא חווה יהיה אכן חוסר-אונים מתמיר, על המטפל, כמו על האדם, לזכור כי כוחות הרסניים וכוחות מיטיבים אלו קיימים בפנים האדם ומחוצה לו, וכי הם מקבלים ביטוי באדם ובחברה ובמערכת היחסים של האדם עם מבני הכוח החברתיים. גישת חלקי העצמי (Ego state) שנוצרה על ידי Watkin & Watkin (1997) מראה כי למעשה האדם מורכב מחלקים וקולות פנימיים רבים, וכאשר המטפל פונה ומחזק את חלק העצמי המעוניין בהחלמה ובקשר תוך אישי, בין אישי ועם הנשגב, האדם יכול להתמודד טוב יותר עם מצבים בהם בעבר היה משותק ומיואש. האדם הפונה אל הכוח החזק ממנו ואל הכוח העליון, בעקבות קבלת חוסר האונים המתמיר, פונה הרחק מהריכוז העצמי והקורבנות, אל עבר ההתרכזות באהבה ובאל, ומוצא בכך דרך רוחנית להתמודדות עם מצבי הכאב הבלתי נמנע והסבל.
חלק משמעותי מתוך מהות הטיפול, היא "הקשר הטיפולי", הנוצר בין שני בני אדם. מטרת קשר זה היא לייצר מערכת יחסים עם כוח חיצוני מיטיב בדמות המטפל (2013 ,Casement, 2013 ;Mitchell, 1993; Walker). במקרים של טיפול בקורבנות, אשר חווית חוסר האונים מקושרת אצלם באופן משמעותי עם תחושת חוסר הישע, ישנה חשיבות רבה ביותר ליצירת קשר מיטיב, מכיוון שהם חוו פגיעה מכוח גדול, שלילי וחזק מהם. כתוצאה מכך, הם נמצאים במצב בו הם חשים כי כל כוח חיצוני עלול להיות רודפני ופוגעני. כפי שראינו, אריאל סבל זמן רב מחוויית חוסר האונים ומתחושת חוסר הישע, ובעקבות זאת, היה לכוד במעגל הקורבנות. כאשר הגיע לקליניקה, היה אריאל מנותק לחלוטין מכוחות, מדחפי התפתחות בריאים ומהיכולת להניע את עצמו לכיוון שיקום. הבירור הראשוני אותו קיים המטפל עם אריאל, היה אודות הקשרים שלו עם הכוחות החזקים ממנו. הקשר הטיפולי המיטיב בין אריאל ומטפלו התפתח לאט ובבטחה, והוא גילה יותר ויותר אמון ובטחון בטיפול ובמטפל. נדגיש כי לאחר שחווה מטופל חוויות מיטיבות, על המטפל לברר עמו, מהי המשמעות העמוקה עבורו של החוויות השליליות אותן עבר. עבור אריאל, המשמעות הייתה כי הוא אינו אהוב עוד על ידי היקום ואלוהים, וזאת מכיוון שחש כי איבד את מזלו הטוב, שהיה לו במהלך חייו בכלל ובשירות הצבאי בפרט. על אף שאריאל אינו אדם דתי, הוא תיאר כי תמיד הרגיש "מוגן" על ידי היקום, "בטח אחרים יקראו לזה אלוהים, אני קורא לזה יקום", וכי האמין ששום דבר רע לא יכול היה לקרות לו. אירוע הגניבה, גרם לו לשבר גדול בתפיסתו את עצמו ואת מערכת היחסים עם העולם, ואילו ההזדמנות לשוחח אודות תפיסות עמוקות אלו, אפשרו את תחילתן של תנודות לכיוון החלמה.
לאחר חיבורו מחדש של אריאל לחוויות חיוביות ושינוי התפיסה שלו את עצמו באמצעות עיבוד של חוויות העבר, בהקשר של יחסי סמכות (2008 ,Casement, 2013; Solomon & Shapiro), ותיאוריו של היותו אהוב ומוגן בעבר, ניתן היה לברר עם אריאל מהי הבנתו את מקומו של הכוח העליון שלו, אותו הוא מבין כ'יקום' ו'מזל', בעת אירוע הגניבה. בשלב זה, נראו אצל אריאל תנודות בין תחושת חוסר ישע, בהן אפיינו את השיח איתו אמרות המבטאות קורבנוּת, כגון: "ננטשתי, אין לי מזל יותר, אין מי שיעזור לי ואין טעם לעזור לי, עובדה שגם למשטרה לא אכפת ממני ומאף אחד, לאף אחד לא אכפת אם אני אתפגר כאן ועכשיו", לבין הכרה בחוסר האונים המתמיר, וחיבור מחדש אל הכוח העליון שלו, בהם אופיין השיח באמרות המבטאות קבלה ושלווה, כגון: "בעבר קיבלתי עזרה, היה לי מזל, ניצלתי בנס מדברים שיכולתי למות מהם, כסף הוא רק כסף, מזל שלא היינו בבית ואז היינו נפגעים פיזית". בנוסף, מחשבותיו ורגשותיו של אריאל התרחקו בהדרגה מאשליית השליטה שלו, בנוגע למה שיכול היה לעשות, על מנת למנוע את הגניבה, כמו הפקדה בבנק, התקנת עוד כספת, או עוד אזעקה. במקביל, החל תהליך של הבנה בחוסר הטעם שבחשיבה זו, ואמירות המבטאות הפנמה של חוסר האונים המתמיר הגיעו. אריאל הכיר בכך, שעשה כל מה שחשב לנכון כדי להגן על עצמו ועל משפחתו. בשלב זה, אפיינו את השיח איתו אמרות מלאות תקווה וציפייה, כגון: "אני לא מבין את מה שהמזל מתכנן לי, אבל למעשה יש לי הרבה דברים ועוד הרבה תכנונים".
במהלך ההגעה אל חוסר האונים המתמיר, השתקמו מערכות היחסים של אריאל עם עצמו, עם סביבתו, ועם הכוח העליון לפי הבנתו. ברמה האישית, אריאל כבר לא האשים את עצמו בגניבה והכיר בכך שהוא אינו בלתי מנוצח, או כל יכול. ברמה החברתית, אריאל כבר לא העיק על חבריו בתיאורי הסבל שלו על הפגיעה שחווה, ואלו נהנו שוב מחברתו. בנוסף, מצא אריאל בת זוג, והשניים פיתחו מערכת יחסים אוהבת, המושתתת על אמון ובטחון. השיח שלו עם הכוח העליון לפי הבנתו, שהיה קודם לכן תוקפני, כועס ומאשים, התאפיין כעת בענווה. אריאל כעת מכיר תודה, על האפשרות שהאירוע הפוגעני, כמו גם אירועים אחרים, היה מדויק ו"נכון" לו משני כיוונים. מחד, הוא מבין כי יכול היה להיפגע בצורה חמורה הרבה יותר, ומאידך, הוא מבין כי ברצף הסיפור של חייו, התרחשו לאחר האירוע דברים טובים ורצויים, אותם אולי היה "מפספס": "אולי אם היה לי את הכסף בזמן הייתי עולה על מטוס שהיה מתרסק? או אולי הייתי מגיע לשם ולא הייתי מגיע לטיפול, וכל הטראומות היו נפתחות שם והיו מחלצים אותי במסוק? או אולי לא הייתי פוגש את יערה (שם בדוי) ולא הייתי מתאהב בה?". אריאל מגדיר מחדש (Reframing) ומעבד את חוויותיו, ומסכם כך: "בקיצור, אי אפשר לדעת, אפשר לדעת רק שאני מרגיש שהמשבר הזה חיבר אותי לכך שאין לי שליטה, על כלום, אבל יש לי חברים ויש לי מזל". כאמור, כאשר אריאל אומר "מזל", הוא מתכוון לכוח העליון.
במקרה של אפרת, המצב היה מעט שונה. אפרת גדלה במשפחה מסורתית, שתפסה את אלוהים כמעורב בחייה, וכי לכל מעשיה היה צפוי גמול, חיובי או שלילי. תפיסה זו, היוותה מקור עיקרי לסבל עבור אפרת. היא הביעה התמרדות בערכים עליהם חונכה, על ידי ההתנהגות המינית הפרועה וחסרת הרסן וזאת על מנת לייצר תחושת שליטה אל מול הסבל הנגרם כתוצאה מאי קבלת חוסר האונים. תחילה חוסר האונים מול הפוגע ובהמשך חוסר הישע מול משפחתה, אשר השילוב ביניהם הוביל לייאוש. השיח איתה היה מאופיין באמרות רוויות בהלקאה ובהאשמה עצמית, וכללו אמונה עצמית חוסמת (2008 ,Solomon & Shapiro), כגון: "אם קרה מה שקרה (הפגיעות המיניות), אז אני וודאי אשמה ואלוהים נגדי.״ "אם אלוהים רוצה שאפסיק שיגיד לי". אפרת חיה בתחושה של חוסר-אונים, חוסר הבנה וחוסר קבלה של האירועים. פעולותיה נבעו מניסיונות נואשים להשגת שליטה, אך במקום זאת, ייצרו עוד ועוד חוויות שהנציחו את סבלה. בשל אופי הפגיעה, וכן בשל הבגידה שחוותה מאמה ואחותה, היה ברור כי יחסיה עם כוח גדול ממנה היו שליליים ונטולי אמון. כמו כן, היה קשה הרבה יותר לברר עם אפרת מה משמעות הפגיעות עבורה, אם בכלל. תפיסתה את עצמה נעה בעיקר סביב גינוי עצמי מתמשך, והיא נהגה לכנות את עצמה "פתיינית", "זונה", "ורעה". השיח איתה התאפיין בהתעקשות להוכיח לעצמה ולמטפל, כי היא זו שגרמה לפגיעה המינית הראשונית: "הייתי צריכה לדעת ולהיזהר, הייתי צריכה לספר להן בדרך אחרת, אם הייתי אהובה על ידי מישהו אז לא הייתי במצב הזה".
הטיפול באפרת, החל בקבלה מלאה נטולת שיפוטיות של התנהגויותיה מצד המטפל. תקופה ארוכה בדקה האם המטפל, ובהמשך גם אנשי מקצוע נוספים, "יישברו" ויגנו את הפעילות המינית המסוכנת המתמשכת שלה. השיח איתה היה מלווה באמרות בוחנות, כגון: "אני מגעילה אתכם, נכון?", "לא הייתם רוצים בי ככלה לבן האהוב שלכם". רק כאשר התגובות היו מכילות באופן שנחווה על ידה כבלתי מותנה לחלוטין, השתכנעה אפרת כי המקום הטיפולי אכן בטוח. במקביל לאמון בבני אדם שהחל להשתקם, הסכימה לשתף את בן הזוג שלה ביותר פרטים מעברה, ולהשתתף בקבוצת תמיכה. אפרת החלה לקרוא על פגיעות מיניות בילדות ובילדים, ומתוך הכרה בחוסר האונים הגדול שלהן/ם, החלה לקבל את חוסר האונים וחוסר השליטה שלה בפגיעותיה. באחד המפגשים, הביאה אפרת תמונה שלה בגיל הפגיעה הראשונה. ההתבוננות בילדה הקטנה שהייתה, העמיקה את קבלת חוסר האונים מחד, ועוררה כעס גדול על אמה ואחותה מאידך, שהוביל לנתק ממשפחתה, ובהרחבה – מהקהילה הדתית אליה השתייכה בעבר. בנקודה זו, הייתה אפרת על סף ייאוש ותחושות חוסר הישע השתלטו עליה, הבדידות והניתוק מהקהילה, כמו גם הניתוק מהאל, גרמו לה לסבל מתמשך. היא התחננה לעזרה למצוא את אלוהים מחדש.
כחלק מתהליך בניית האמון וההתקרבות מחדש אל אנשים, מצאה אפרת רב, אשר הכיר בהתנהגות שלה ולא שפט אותה כלל. היקשרות אל מנהיג רוחני מכיל ומיטיב זה, אפשרה לה להתחיל מחדש תהליך של התקרבות אל הכוח העליון, כפי הבנתה. אפרת קראה טקסטים רבים הקשורים לחוסר-אונים, ולפנייה אל האל. הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהילים, כ"ג:ד), ריגש את אפרת, והיא החלה להגות בו באופן מדיטטיבי יום יומי. קבלתה את עצמה וקבלתו של הרב, נציג הקהילה, אותה הובילו אותה לצאת מתחושות הנטישה, ולהשתחרר מהסבל שנגרם בעקבות הכאב. מקומו של האל בעת הפגיעה העסיק את אפרת במשך זמן רב, והיא הביאה לבסוף סוגיה זו אל הקליניקה. היא שואלת: "למה הניח לי לסבול כך?". ברגע של שחרור, היא ראתה את עצמה מוחזקת על ידי האל, וכי הוא עצוב בעבורה. בעקבות זאת, אפרת הרגישה את החיבור המחודש לו ייחלה. תמונה זו, שעלתה בראשה של אפרת, הביאה אותה להבנה ולקבלה של חוסר השליטה בחייה, ואפשרה לה להפסיק באמת לשפוט את עצמה. השיח שלה השתנה אל: "עשיתי מה שיכולתי, טעיתי ואולי צדקתי, אין לדעת. עכשיו אני מנקה את עצמי". אפרת התייחסה אל כל התהליך שעברה, כתהליך שהייתה חייבת לעבור. קבלת חוסר השליטה המוחלט והרדיקלי אפשרה לה לראות את עצמה בסלחנות, וכמי שראויה לאהבה ולקבלה.
בטיפול, מעצם מבנה הסיטואציה הטיפולית והפניה לעזרה נוצר מבנה כוח שאמור להיות מיטיב. המטפל משמש עבור המטופל "אחר חזק ממנו". יחד עם זאת, המטפל צריך לזכור כי תלות של המטופל בו היא תלות-אנושית ותו לא אשר, גם אם תסייע למטופל להתקדם, עלולה בהמשך לסכן את החלמתו. חובתו המקצועית והרוחנית של המטפל בשלב זה, היא לשחרר עצמו מהרווחים הרגשיים הקשורים בתלות אנושית זו, ולכוון את המטופל אל הסתמכות על הכוח העליון. מיטשל (2014) בספרו, "פרויד ומעבר לו", וכן Casement (2014) שואלים, "מה עוזר בטיפול?" ועונים, כי הקשר הטיפולי הוא המשמעותי ביותר. מכך עולה, כי המטופל הסומך על המטפל נמצא בדרך להחלמה.
יחד עם זאת המטפל גם הוא אדם, החווה חוסר-אונים, חש תחושת חוסר ישע, ומגיע לעיתים לתהומות הייאוש והבדידות. גם למטפלים אורבת אשליית השליטה. אצל אנשי טיפול, מעצם מעמדם כמטפלים, עלולה להתקיים אשליה כי בכוחם לשלוט בתוצאות ההתערבויות הטיפוליות בהן ינקטו וגם בתהליך ההחלמה של המטופל. זו כמובן טעות המסכנת את בריאותו ורווחתו של המטופל ושל המטפל כאחד. לכן, על המטפל האחראי לעשות שימוש מתמיד בתובנה של חוסר האונים המתמיר, ולבדוק את עצמו באפן מתמיד לגבי אשליית השליטה העלולה לאחוז בו. בנוסף, המטפל נמצא גם הוא בסכנת ייאוש כאשר הוא חש חוסר ישע ועליו לדעת כי גם הוא צריך לפנות לעזרה.
עבור המטפל, הידיעה כי קבלת חוסר האונים יכולה להוביל להתמסרות לרעיון גדול מהאדם, ובכך להביא להפסקת הסבל, היא חיונית וחשובה. ידיעה זו, יכולה לסייע לו לפגוש על קרקע פורייה את הפונים לעזרתו. בנוסף, המטפל המכיר בחוסר האונים המתמיר שלו עצמו, עשוי להיות מוגן במידה רבה מדיכאון ופגיעה עצמית הקשורים בחשיפה לאירועים טראומתיים מסוג Vicarious Trauma: טראומה מיד שניה של הצופה (2010 ,.McCann & Pearlman, 1990; Potter et al). חוסר האונים המתמיר, עשוי לסייע למטפל המקבל אותו, להיות בעמדה של ענווה אל מול המטופל ואירועי חייו. המטפל הבוחר בדרך של עבודה באמצעות חוסר-אונים מתמיר, רואה עצמו כמי שאין לו שליטה על תוצאות הטיפול וההתערבות, אלא מכוון לחבור יחדיו עם המטופל ולצאת למסע של התפתחות רוחנית, בו אין למטפל שליטה על המקום אליו יגיעו, אך יהיה זה מקום שיכיר באופן מוחלט בחוסר האונים של שניהם, מטופל כמטפל, תוך התמסרות לכוח עליון על פי הבנתם, איש-איש לעצמו.
האמור לעיל, על חוסר האונים המתמיר של המטפל וחשיבותו להליך הטיפולי, הוא ראשוני בלבד. נדרשת תצפית רפלקטיבית של מטפלים, כדי לעמוד על מרכיבים ותהליכים ייחודיים לחוסר- אונים זה, ובמיוחד להשלכתו על ההליך הטיפולי. בנוסף, נדרש מחקר מקביל שיעסוק במטפלים ובמערכת היחסים של מטפל – מטופל, שיציע תובנות לגבי תנאים והגבלות של חוסר האונים המתמיר במהלך הטיפול, כמו גם בהשפעה ההדדית בין מטופל למטפל בקבלה או הכחשה של חוסר האונים המתמיר.
ד"ר תולי פלינט הוא עו"ס קליני, מדריך EMDR, מטפל זוגי ומשפחתי וקבוצתי, מטפל SE. מומחה בטיפול בנפגעי טראומה, PTSD ו-Complex PTSD והתמכרויות. מרצה ומלמד במסגרות שונות.
ד"ר שרון איתן היא קרימינולוגית שיקומית, בוגרת תואר שלישי במחלקה לקרימינולוגיה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. מלווה תהליכי שיקום מהתמכרות לסמים ומפגיעות מיניות.
פרופ׳ נתי רונאל הוא קרימינולוג קליני, פרופסור מן המניין במחלקה לקרימינולוגיה בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. מומחה בטיפול בהתמכרויות, הגה וייסד את הקרימינולוגיה החיובית, הוויקטימולוגיה החיוביות ומודל "דרך החסד" לשינוי עצמי ולטיפול מקצועי.
דסלר ,א .א .(1991) .ספר מכתב מאליהו – כרך ראשון (1 .Vol). ירושלים: הוועד להפצת כתבי הגרא״א דסלר זצ״ל.
מיטשל, ס. א., בלאק, מ. (2017). פרויד ומעבר לו . תל אביב, תולעת ספרים.
פוקס, ש. (1998). הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי. רמת גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
רונאל, נ. (2019). שנים-עשר הכלים: צעדים של שינוי. חיפה: פרדס.
Alcoholics Anonymous. (2001). Alcoholics anonymous (4th ed.). New York: Alcoholics Anonymous World Services Inc.
Alford, G. S., Koehler, R. A., & Leonard, J. (1991). Alcoholics Anonymous-Narcotics Anonymous model inpatient treatment of chemically dependent adolescents: A 2-year outcome study. Journal of Studies on Alcohol, 52(2), 118-126.
Aujoulat, I., Luminet, O., & Deccache, A. (2007). The perspective of patients on their experience of powerlessness. Qualitative Health Research, 17(6), 772-785.
Beattie, M. (2008). The new codependency: Help and guidance for today's generation. NY, Simon and Schuster.
Braga, C. G. (2005). Powerlessness: Differentiation from other diagnoses and concepts. Revista da Escola de Enfermagem da USP, 39(3), 350-357.
Breckenridge, J., Yang, T., & Poon, A. W. C. (2019). Is gender important? Victimisation and perpetration of intimate partner violence in mainland China. Health & Social Care in the Community, 27(1), 31-42.
Brende, J. O. (1993). A 12-step recovery program for victims of traumatic events. In Wilson & Raphael (Eds) International handbook of traumatic stress syndromes (pp. 867-877). Springer, Boston, MA.
Burger, J. M. (1989). Negative reactions to increases in perceived personal control. Journal of Personality and Social Psychology, 56(2), 246.
Casement, P. (2013). Further learning from the patient: The Analytic Space and Process. Routledge.
Chang, L. C., Li, I. C., & Liu, C. H. (2004). A study of the empowerment process for cancer patients using Freire's dialogical interviewing. The journal of Nursing Research: JNR, 12(1), 41-50.
Chödrön, P. (2004). Start Where You Are: A guide to compassionate living. Shambhala Publications.
Clements, A. D., & Ermakova, A. V. (2012). Surrender to God and stress: A possible link between religiosity and health. Psychology of Religion and Spirituality, 4(2), .93.
Danaeifar, M., Azadchehr, M. J., & Moghani-Bashi Mansourieh, A. (2016). The relationship between codependency and divorce. Social Welfare Quarterly, 16(61), 87-105.
Davis, P. (2017). Feminist voices, gender and victimisation. Handbook of Victims and Victimology, 107-123.
Deegan, P. (1992). Recovery, rehabilitation and the conspiracy of hope. National Empowerment Center.
De Almeida, S. A., Salomé, G. M., Dutra, R. A. A., & Ferreira, L. M. (2014). Feelings of powerlessness in individuals with either venous or diabetic foot ulcers. Journal of Tissue Viability, 23(3), 109-114.
De Stadelhofen, F. M., Aufrère, L., Besson, J., & Rossier, J. (2009). Somewhere between illusion of control and powerlessness: Trying to situate the pathological gambler ́ s locus of control. International Journal of Clinical and Health Psychology, 9(1), 117-126. .
Dessler, E. E., & Carmell, A. (1978). Mikhtav me-Eliyahu. Feldheim Publishers.
Drew, B L. (1990). Differentiation of hopelessness, helplessness, and powerlessness using Erik Erikson's “Roots of virtue”. Archives of Psychiatric Nursing, 4(5), .332-337
Dyslin, C. W. (2008). The power of powerlessness: The role of spiritual surrender and interpersonal confession in the treatment of addictions. Journal of Psychology & Christianity, 27(1).
Favorini, A. (1995). Concept of codependency: Blaming the victim or pathway to recovery? Social Work, 40(6), 827-830.
Ferentzy, P., Skinner, W., & Antze, P. (2009). Gamblers Anonymous and the 12 Steps: How an informal society has altered a recovery process in accordance with the special needs of problem gamblers. Journal of Gambling Issues, (23), 42-65.
Firman, J., & Gila, A. (2012). Psychotherapy of Love, A: Psychosynthesis in Practice. SUNY Press.
Fiske, S. T. (2010). Envy up, scorn down: How comparison divides us. American Psychologist, 65(8), 698.
Flores, A. R., Herman, J. L., & Mallory, C. (2015). Transgender inclusion in state non discrimination policies: The democratic deficit and political powerlessness. Research & Politics, 2(4), 2053168015612246.
Fromm, E. (1942), The Fear of freedom Rinehart, Incorporated. Furnham, A. (2003). Belief in a just world: Research progress over the past decade. Personality and Individual Differences, 34(5), 795-817.
Gillard, K., & Cramer, K. M. (2015). Yes, I decide you will receive your choice”: Effects of authoritative agreement on perceptions of control. Current Research in Social Psychology, 23(2), 9-17.
Gravelin, C. R., Biernat, M., & Baldwin, M. (2019). The impact of power and powerlessness on blaming the victim of sexual assault. Group Processes & Intergroup Relations, 22(1), 98-115.
Greenaway, K. H., Storrs, K. R., Philipp, M. C., Louis, W. R., Hornsey, M. J., & Vohs, K. D. (2015). Loss of control stimulates approach motivation. Journal of Experimental Social Psychology, 56, 235-241.
Henkel, V., Bussfeld, P., Möller, H. J., & Hegerl, U. (2002). Cognitive-behavioural theories of helplessness/hopelessness: valid models of depression?. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 252(5), 240-249.
Herndon, S. L. (2001). The paradox of powerlessness: Gender, sex, and power in 12 step groups. Women and Language, 24(2), 7.
Jackson, M. S., & Ayeni, K. J. (2018). African Immigrants in the United States: Perspectives on Acculturative Stress and Religiosity Christson A. Adedoyin.Living (In) Dependence: Critical Perspectives on Global Interdependence, 143.
Johnson, S. D., Williams, S. L. L., & Pickard, J. G. (2016). Trauma, Religion, and Social Support among African American Women.
Social Work & Christianity, 43(1). Kendall, D. (2012). Sociology in our times. Cengage Learning.
Kurtz, E., & Ketcham, K. (1992). The spirituality of imperfection. New York: Bantam.
Laurin, K., Schumann, K., & Holmes, J. G. (2014). A relationship with God? Connecting with the divine to assuage fears of interpersonal rejection. Social Psychological and Personality Science, 5(7), 777-785.
Lerner, H. E. (1974). Early origins of envy and devaluation of women: Implications for sex role stereotypes. Bulletin of the Menninger Clinic, 38(6), 538. Lim, S., Powell, T. W., Xue, Q. L., Towe, V. L.,
Taylor, R. B., Ellen, J. M., & Sherman, S. G. (2019). The Longitudinal Association between Perceived Powerlessness and Sexual Risk Behaviors among Urban Youth: Mediating and Moderating Effects. Journal of Youth and Adolescence, 48(8), 1532-1543.
Loft, M., McWilliam, C., & Ward-Griffin, C. (2003). Patient empowerment after total hip and knee replacement. Orthopaedic Nursing, 22(1), 42-47.
Mack, J. E. (1994). Power, powerlessness, and empowerment in psychotherapy. Psychiatry, 57(2), 178-198.
Matheson, J. L., & McCollum, E. E. (2008). Using metaphors to explore the experiences of powerlessness among women in 12-step recovery. Substance use & Misuse, 43(8-9), 1027-1044.
McCann, I. L., & Pearlman, L. A. (1990). Vicarious traumatization: A framework for understanding the psychological effects of working with victims. Journal of Traumatic Stress, 3(1), 131-149.
Mercer-Mapstone, L., & Mercer, G. (2018). A dialogue between partnership and feminism: deconstructing power and exclusion in higher education. Teaching in Higher Education, 23(1), 137-143. Messner, B. A. (1996). “Sizing up” codependency recovery. Western Journal of Communication (includes Communication Reports), 60(2), 101-123.
Milberg, A., & Strang, P. (2011). Protection against perceptions of powerlessness and helplessness during palliative care: the family members' perspective. Palliative & Supportive Care, 9(3), 251-262.
Milberg, A., Strang, P., & Jakobsson, M. (2004). Next of kin’s experience of powerlessness and helplessness in palliative home care. Supportive Care in Cancer, 12(2), 120-128.
Mitchell, S. A. (1993). Hope and dread in psychoanalysis. Basic Books. Narcotics Anonymous, 1993 it works how and why. NAWS Los Angeles.
Potter, P., Deshields, T., Divanbeigi, J., Berger, J., Cipriano, D., Norris, L., & Olsen, S. (2010). Compassion Fatigue and Burnout. Clinical Journal of Oncology Nursing, 14(5).
Ronel, N. (2000). From self-help to professional care: An enhanced application of the 12-step program.The Journal of Applied Behavioral Science,36(1), 108 122.
Ronel, N. (2008). Grace Therapy for recovering victims: A restorative 12-step based therapy. Crime victims and justice: An Introduction to Restorative Principles, 399-408.
Ronel, N. (2015). Why victimology should stay positive: The ongoing need for positive victimology. Temida, 18(3-4), 5-16.
Ronel, N., & Ben Yair, Y. (2018). Spiritual criminology: The case of Jewish criminology.International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 62(7), 2081-2102.
Ronel, N., & Claridge, H. (2003). The powerlessness of control: A unifying model for the treatment of male battering and substance addiction. Journal of Social Work Practice in the Addictions, 3(1), 57-76.
Ross, Ross, C. E., Mirowsky, J., & Pribesh, S. (2001). Powerlessness and the amplification of threat: Neighborhood disadvantage, disorder, and mistrust.American Sociological Review, 568-591.
Rucker, D. D., & Galinsky, A. D. (2008). Desire to acquire: Powerlessness and compensatory consumption. Journal of Consumer Research, 35(2), 257-267.
Sand, L., Strang, P., & Milberg, A. (2008). Dying cancer patients’ experiences of powerlessness and helplessness. Supportive Care in Cancer, 16(7), 853.
Sanders, J. M. (2011). Feminist perspectives on 12-step recovery: A comparative descriptive analysis of women in Alcoholics Anonymous and Narcotics Anonymous. Alcoholism Treatment Quarterly, 29(4), 357-378.
Seinfeld, J. (2012). Spirituality in social work practice.Clinical Social Work Journal, 40(2), 240-244.
Schaeffer, A. A. (1917). Reactions of Ameba to Light and the Effect of Light on Feeding. The Biological Bulletin, 32(2), 45-74.
Seligman, M. E., & Maier, S. F. (1967). Failure to escape traumatic shock. Journal of Experimental Psychology, 74(1), 1.
Seligman, M. E., Maier, S. F., & Geer, J. (1979). Alleviation of learned helplessness in the dog. In Origins of Madness (pp. 401-409). Pergamon.
Skinner, E. A. (1996). A guide to constructs of control. Journal of Personality and Social Psychology, 71(3), 549.
Sneed, J. R., Whitbourne, S. K., & Culang, M. E. (2006). Trust, identity, and ego integrity: Modeling Erikson’s core stages over 34 years. Journal of Adult Development, 13(3-4), 148-157.
Solomon, R. M., & Shapiro, F. (2008). EMDR and the adaptive information processing model potential mechanisms of change. Journal of EMDR Practice and Research, 2(4), 315-325.
Tedeschi, R. G., Shakespeare-Finch, J., Taku, K., & Calhoun, L. G. (2018) . Posttraumatic growth: Theory, research, and applications. Routledge.
Teele, D. L., Kalla, J., & Rosenbluth, F. (2018). The ties that double bind: social roles and women's underrepresentation in politics. American Political Science Review, 112(3), 525-541.
Toren, T.Y. (2015). The effect of social relationship between offender and victim of sexual assault, on the rehabilitation strategy and healing process of the victim. Unpublished PhD dissertation. Ramat-Gan, Israel: Bar-Ilan University.
Van der Toorn, J., Feinberg, M., Jost, J. T., Kay, A. C., Tyler, T. R., Willer, R., & Wilmuth, C. (2015). A sense of powerlessness fosters system justification: Implications for the legitimation of authority, hierarchy, and government. Political Psychology, 36(1), 93-110.
Van Hook, M. P. (2016). Spirituality as a potential resource for coping with trauma. Social Work and Christianity, 43(1), 7.
Vogel-Scibilia, S. E., McNulty, K. C., Baxter, B., Miller, S., Dine, M., & Frese, F. J.(2009). The recovery process utilizing Erikson’s stages of human development. Community Mental Health journal, 45(6), 405.
Trott, V. (2018). Connected feminists: foregrounding the interpersonal in connective action. Australian Journal of Political Science, 53(1), 116-129.
Walker, M., & Stone Center Working Paper Series. (2013). How therapy helps when the culture hurts.The Power of Connection: Recent Developments in Relational-Cultural Theory, 84-102.
Watkins, J. G., & Watkins, H. H. (1997). Ego states: Theory and therapy. New York: WW Norton.
Wong, J., Newton, J. D., & Newton, F. J. (2016). Powerlessness following service failure and its implications for service recovery. Marketing Letters, 27(1), 63 75.
Zerubavel, N., & Messman-Moore, T. L. (2013). Sexual victimization, fear of sexual powerlessness, and cognitive emotion dysregulation as barriers to sexual assertiveness in college women. Violence Against Women, 19(12), 1518 1537.
