ד"ר נעמי אפל ושרי אריאס
אלימות נגד נשים מצד בני זוגן הגיעה לממדי מגיפה בחברות רבות (Alhabib, Nur & Jones, 2010; Garcia-Moreno, Jansen, Ellsberg, Heise & Watts, 2005 ). גם בישראל עשרות אלפי נשים חוות אלימות מצד בני זוגן, ללא קשר למגזר או למעמד הסוציו-אקונומי אליו הן ובני זוגם משתייכים (לוטן-אלמגור, 2009). מדובר בנתון קשה אשר בחלק מהמקרים מסתיים, כידוע לנו, ברצח נורא. מטרת המאמר הנוכחי היא להרחיב את המענה הניתן למצוקתן של נשים אשר מצויות תחת אלימות מצד בני זוגן. אנו מבקשות לעשות זאת באמצעות הצגת מספר קווים מנחים להתערבות שיכולה להתבצע על ידי בני המשפחה המורחבת של אותן נשים, בתקווה לשינוי המשוואה הקיימת בתוך מעגל האלימות בו הן נתונות.
אלימות נגד נשים מצד בני זוגן נעשית במחשכים, בדרך כלל בתוך סוד גדול ואפל. הסיבות לה רבות ומיוחסות לגורמים שונים ברמת הפרט, ליחסים בין בני הזוג וליחסים בינם לבין קרובי המשפחה, למאפייני הקהילה והתרבות וכן לשילוב בין כל אלו (ריבקין ואחרים, 2020). למרות סכנת החיים שנשקפת להן, מרבית הנשים מעדיפות שלא להתלונן על אלימות המופנית כלפיהן, ואם כן התלוננו – הן נוטות לבטל את התלונה או לסלוח לבן הזוג (Hendy et al., 2003). פנייה למשטרה ולמחלקות הרווחה היא חשובה מאין כמוה, אך פעמים רבות היא נדמית בתחילה כבלתי אפשרית לביצוע. ניתן להצביע על מספר סיבות העומדות בבסיסה של התנהלות זו. כך למשל, חלק גדול מהנשים תופסות את האלימות כלפיהן כעניין משפחתי-פרטי, ולכן הפנייה לגורמי אכיפת החוק או הרווחה נתפסת על ידן כצעד מביש ובוגדני כלפי בני זוגן (בחזקת "מה שקורה במשפחה – נשאר במשפחה"). זאת ועוד, חלק מהנשים לא מאמינות שיצליחו לזכות להגנה לאחר פנייתן לגורמי הרווחה ואכיפת החוק, ובפועל, אקט שכזה לא רק שיחשב כבגידה - אלא אף עלול להסלים את האלימות הקיימת ולהגביר את הסכנה לשלומה הפיזי של האישה (יצחקי, דקל ובן פורת, 2014). בנוסף, הגבר האלים נתפס על ידי בת זוגו כחזק פיסית ומנטלית יותר מכל דבר אחר, ובמקרים רבים הוא מדיר אותה מחייה המוכרים ומבודד אותה מקרוביה ומהדמויות המשמעותיות עבורה (El-Bassel, Gilbert, Rajah, Foleno & Frye, 2001).
נשים נפגעות אלימות אשר זוכות לתמיכה חברתית עשויות לסבול פחות מאלימות בשל יכולתן לקבל עזרה ותמיכה, מה שגם בסופו של דבר מקל עליהן לצאת ממעגל האלימות (Sullivan & Bybee, 1999). ואולם, אחת הבעיות הקשות של אישה במעגל האלימות היא בעצם הפנייה לקבלת עזרה מהאנשים הקרובים לה ביותר בקרב חבריה או בני משפחתה. זהו צעד קשה מנשוא עבורה גם בשל הבושה, הפחד והאשמה הכרוכים בכך, וגם בגלל שפעמים רבות היא אוהבת את בן זוגה ואינה רוצה להשחיר אותו בעיני הסביבה הקרובה שלהם. יתרה מכך, לעיתים היא אף נמנעת מתביעת הסביבה כלפיה לעזוב אותו, ולמרות שבמצבים מסוימים יש לה מודעות מלאה למסוכנותו של הגבר - היא בוחרת להישאר עמו מתוך שיקול רציונאלי, כדי לשמור על אחדות המשפחה (Peled, Eisikovits, Enosh, Winstock, 2000).
בפועל, נשים נפגעות אלימות נוטות להיעזר יותר ב"אחר המשמעותי" (משפחה, שכנים, חברות) מאשר בגורמי מקצוע, ולכן על אנשי המקצוע העוסקים בתחום לשקול ליצור קשר גם עם גורמים אלו בעת ביצוע ההתערבות הרלוונטית (Peled et al., 2000). לאור מערך השיקולים, ההסתייגויות והחששות שתיארנו קודם לכן, סיוע מותאם לאישה הסובלת מאלימות אינו צריך להתבצע בהכרח על פי מה שנראה כנכון בעינינו (אנשי מקצוע או הסביבה הקרובה), אלא תוך התייחסות אל התפיסה האישית והייחודית של אותה אישה (Peled et al., 2000). לשיטתנו, עלינו מצד אחד להעצים את האישה תוך הכרה במשאבים העומדים לרשותה ותוך חוויה של תמיכה לא מסויגת מצד המשפחה ו/או הקרובים לה, ומצד שני, עלינו להתייחס לזוגיות שלה באופן כזה שיאפשר לה להגיע להחלטה הכי טובה עבורה - גם אם היא מנוגדת לדעתנו. התפקיד של בני המשפחה במובן זה הוא מורכב ועדין מאוד, אך עשוי לשנות את החוויה הקשה של אישה במעגל האלימות.
הפניית האישה למרכזי הסיוע למניעת אלימות במשפחה של משרד הרווחה יכולה לסייע לה רבות במציאת האיזון העדין שדרוש לה לצורך קבלת החלטה. יחד עם זאת, מכיוון שנשים רבות ימנעו מפנייה כזו, כדאי להיעזר תחילה בגורמי התמיכה המצויים בסביבתן הקרובה וכן באנשים שחשובים לגבר הפוגע - אלה שהוא נמצא איתם בקשר יום יומי; אלה שהוא עושה מאמץ מולם שיעריכו ויאהבו אותו; אלה שישימו לו את הגבול הנדרש והציפיות הברורות בצד הרצון הכנה לעזור לו; אלה שלא יאפשרו את האופציה להאשים את בת הזוג באלימות כלפיה, אלא יעזרו לו לקחת אחריות על מעשיו שלו ויבהירו לו שמעכשיו מה שקורה אצלם בסודי סודות יוצא לאור ועובר לאחריותו; אלה שהוא ירגיש מולם בושה גדולה בצד דאגה אמיתית לשלומו ולשלום הזוגיות שלו; אלה שהוא ירגיש מולם שהוא חשוב להם, אבל שבמקביל, הם משנים את המשוואה הזוגית בה הוא נתון ויהי מה; אלה שבאמת עשויים להגביר את המוטיבציה שלו לשנות את ההתנהגות האלימה שלו.
ביקום מקביל ודמיוני לחלוטין ניתן לחשוב על הסיטואציה הבאה: הגבר הפוגע חוזר הביתה ובמקום לראות את בת זוגו הוא פוגש שם את בני משפחתו, את בני משפחתה ואולי גם את החברים המשותפים שלהם. השיח בין הנוכחים מתנהל כך:
"אנחנו מניחים שזה קצת הלם עבורך לראות כאן את כולנו. הגענו לכאן כי אנחנו מאוד אוהבים אותך ואתה מאוד יקר לנו. הגיע אלינו מידע שאתה משתמש באלימות כלפי בת זוגתך ואנחנו רוצים לעזור כי הזוגיות שלכם מאוד חשובה לנו. האלימות מצדך חייבת להיפסק כי היא עלולה לפגוע בשניכם בצורה קשה, ולכן החלטנו שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים להתערב. אנחנו מניחים שאולי יש סיבות להתנהגות האלימה שלך, אבל המצב הנוכחי מחייב טיפול באופן מידי. אנחנו מכירים אותך היטב ויודעים כמה טוב יש בך. לפעמים בתוך מערכת יחסים זוגית יוצאים מאיתנו חלקים קשים, אבל צריך לטפל בהם כדי שלא יובילו למצב בלתי הפיך בזוגיות. בטיפול מתאים תקבל הרבה כלים שיעזרו לך לשלוט בעצמך יותר ולשפר את הזוגיות שלכם באופן ניכר. מגיע לך ולכם לחיות בטוב. אתם קשורים ואוהבים ואנחנו בטוחים שטיפול כזה יוביל אתכם למקום טוב. בת הזוג שלך תישאר כרגע אצלנו (הורים, חברים), כי במצב הזה היא לא מוגנת. אתה מסכן גם את עצמך אם האלימות תימשך. היא מאוד אוהבת אותך ורוצה לחזור להיות איתך, וגם אנחנו רוצים את זה בשבילכם, אבל מרגע שנכנסנו לתמונה אנחנו לא יכולים לאפשר לך לפגוע בה, גם אם היא ממש מרגיזה אותך. אנחנו רוצים גם לעזור לך להחזיר שליטה על מה שקורה לך. התפקיד שלנו הוא להגן עליה ועליך, ולכן אין ברירה והיא חייבת לנתק ממך מגע עד שתטפל בהתנהגות האלימה שלך. אנחנו מכירים אותך ואת החלקים היפים והנפלאים שלך, ולא שוכחים אותם לרגע. ברור לנו שאתה לא מתנהג ככה כי אתה אדם רע, אלא שיש לך בעיית התנהגות שלא טיפלת בה - ואתה כנראה פועל מתוך מצוקה. יחד עם זאת, אף אחד לא צריך לשלם על זה את המחיר, לא האישה שאוהבת אותך ואתה אותה, לא הילדים שלכם ולא אתה. נעזור לך להשיג עזרה מתאימה ויש לנו כבר עכשיו כמה כתובות אפשריות שתוכל לפנות אליהן עוד היום".
באותו יקום מקביל, יכול לשבת בשיחה זו גם איש מקצוע מהתחום הטיפולי שיתחיל כבר את הקשר עם הגבר הפוגע ויאפשר רציפות טיפולית.
בסיטואציה הדמיונית הזו, הסוד נחשף, עמדת המשפחה מוצגת באופן ברור ומחייבת את הגבר לקחת אחריות על התנהגותו. כדי לעשות שינוי, הגבר הפוגע חייב להכיר בהתנהגותו השלילית ולהבין כיצד הדבר משפיע עליו, על בת זוגו, ועל מערכת היחסים ביניהם (סופר, 2007). יחד עם זאת, המשפחה גם מעבירה מסר ברור על האהבה שהיא רוחשת כלפי אותו גבר והאיכפתיות שלה כלפי הזוגיות שלו. בכך, היא נזהרת מחוויית האובדן שהוא עלול להרגיש בסיטואציה כזו. המוטיבציה הפנימית של גברים אלימים לפנות לטיפול ולהתמיד בו קשורה לחשש שלהם מאובדן, כמו אובדן בת הזוג, המשפחה והחופש, וכאשר הם פונים לטיפול עולה כי הם כמהים לראייתם כבני אדם וזקוקים לחוויה של קבלה לא שיפוטית (בן פורת, דקל וגילבר, 2018). בשל הערך העצמי הנמוך ממנו סובל בדרך כלל הגבר האלים, הוא זקוק לאישור תמידי על היותו טוב וראוי (יסעור-בורוכוביץ, 2003). לפיכך, השיח של בני המשפחה מול גבר אלים, לאחר היוודע דבר אלימותו, צריך לקחת בחשבון מרכיבים שיאפשרו לו להרגיש שרואים אותו קודם כל כבן אדם, שרואים בו גם את צדדיו החיוביים, ושמטרת ההתערבות היא לסייע לו, לבת זוגו וליחסים ביניהם - ולא להוביל אותו לאבדון.
בהמשך לתרחיש הדמיוני שתואר, נשאלת השאלה מדוע קשה כל כך להביא משפחות לשיח מעין זה עם הגבר האלים, ומדוע נשים נמנעות מלספר למשפחה ולהיעזר בה? אחת הסיבות לכך נעוצה בכך שהן רואות את מה שאחרים אינם רואים. חלק גדול מהגברים האלימים מתפקדים היטב מחוץ לבית, חלקם אהובים מאוד, מסורים למקום עבודתם ולמעשה לא מראים שום התנהגות אלימה מחוץ לבית. חרף אותה מראית עין של תפקוד תקין ונורמטיבי, רבים מהם סובלים מרגישות גבוהה לדחייה (Downey, Feldman & Ayduk, 2000) ומערך עצמי נמוך (Goldstein & Rosenbaum, 1985). אחת הדרכים בהן אותם גברים מבקשים לפצות על כך היא באמצעות תחושת שליטה ובעלות כלפי האישה, אשר פעמים רבות נחווית כמי שמאיימת על הערך ועל התפיסה העצמית שלהם (Goldstein & Rosenbaum, 1985). כאשר הצורך הרגשי של אותם גברים איננו מסופק - הם זקוקים להפגנת שליטה וכוח כדי לחוש שמצבי החיים שלהם מתואמים, וכאשר האיזון בין הציפייה שלהם לבין המציאות מופר - הם נעשים אלימים (יסעור בורוכוביץ, 2003). במובן זה, הגבר האלים הוא "עבד כי ימלוך" והממלכה שלו היא מערכת היחסים הזוגית. השלטת פחד, טרור ואלימות כלפי בת הזוג במערכת יחסים אינטימית מספקת לו חוויה של חוזק ושל שליטה.
אחד הקשיים המרכזיים בטיפול בגבר האלים הוא חוסר לקיחת אחריות מצדו והאשמת בת הזוג באלימות כלפיה (יסעור-בורוכוביץ, 2003 ;Peled et al., 2000). אל קושי זה מתווספת נטייתן של נשים במעגל האלימות להסכים עם הלגיטימיות של האלימות המופנית כלפיהן במצבים מסוימים וכן להמעיט באחריותו של הגבר לאותה התנהגות פוגעת (Eisikovitz, Winstok & Fishman, 2004). יתרה מכך, פעמים רבות הן משוכנעות שהן הגורם לאלימות, שהן "הביאו אותו אל הקצה", שהן מי שעצבנו אותו. אז זהו, שלא! גבר אשר מתנהג כך עושה זאת בכדי להרגיש חוויה של שליטה באחר, ובמובן זה - הוא סובל מ"מחלת שליטה" בקשר הזוגי. המסר לפיו האישה אשמה, אשר מחלחל אצל בנות הזוג לאורך מערכת היחסים וגילויי האלימות בתוכה, משאיר אותן עם תחושת אשמה ובדידות גדולה, ואם כך הן מרגישות - אשמות, פוחדות, מתביישות, חסרות אונים ובודדות – כיצד הן יתלוננו ויספרו למישהו בעולם את מה שעובר עליהן? את המעגל הזה צריך לשבור, ואם הכל נשאר במשפחה, זה גם הזמן להיעזר במשפחה.
במידה והאישה בוחרת לשתף את בני משפחתה בכך שהיא סובלת מאלימות מצד בן זוגה, ניתן לראות רצף של תגובות אפשריות שיעלו מצדם. בקצה אחד של הרצף מצוי המסר כי עליה להתאמץ יותר כדי להשביע את רצון בן זוגה, להשתדל שלא להרגיז אותו, להתאמץ להבין אותו יותר ולהימנע מ"להביא אותו לקצה". מסר כזה מחריף את תחושת האשמה שלה, שבתורה מחריפה את בדידותה, מצוקתה וחוסר האונים שלה. בקצה השני של הרצף, בני המשפחה תובעים מן האישה לעזוב את בן זוגה, אך גם תגובה זו יכולה להיות קשה מנשוא עבורה. הרי במקרים רבים היא אוהבת אותו ולא יכולה לראות את עצמה חיה בלעדיו, וזו מורכבות שקשה לבני המשפחה המתבוננים בקשר הזוגי מן הצד להכיל. נשים רבות מדווחות בתוך התהליך הטיפולי על כך שהמשפחה לא מבינה את מורכבות הסיטואציה בה היא נמצאת. זאת ועוד, כאשר דבר האלימות כבר איננו בגדר סוד, אלא גלוי גם מול בני משפחתו של הגבר האלים, אנו נתקלים פעמים רבות בגילויי אמפטיה מצידם כלפי האישה, אמפטיה שתתקיים כל עוד היא לא תעשה צעד שעלול לפגוע בו. פנייה לגורמי הרווחה או אכיפת החוק תגרור בדרך כלל נטישה של העמדה האמפטית ותוביל לניסיון להגן על בן המשפחה האלים – בן הזוג שלה.
לכן, אנו סבורות כי השינוי וההתערבות יכולים להגיע מבני משפחתה של האישה, אם רק ידעו להוביל את השיחה מולה באופן שישאיר לה מרחב בטוח, שיהיה עדין ומותאם לצרכיה. לבני המשפחה של האישה יש מוטיבציה גדולה ליצור שינוי – הרי היא הכי יקרה לליבם, והם רוצים לשמור עליה מכל משמר, גם כשהיא כבר מבוגרת ואולי כבר אפילו אימא לילדים. לכן, בצד ההתעניינות בשלומה, חשוב שבני המשפחה יעבירו לה מסרים של תמיכה בלתי-מסוייגת, בה ובצעדים בהם היא תרצה לנקוט.
כאשר הסוד אינו גלוי והאישה ממאנת לשתף את סביבתה באלימות כלפיה בשל כל הגורמים שהוזכרו לאורך הטקסט, ובמידה וישנו חשש שהיא נפגעת אלימות על ידי בן זוגה, הרי שיש חשיבות עליונה לאופן בו המשפחה מבררת פרטים לגבי מצבה ולאופן בו מתנהל השיח מולה. בני המשפחה, כולם או חלקם, חשים בדרך כלל בשינויים בהתנהגויות, בהרגלים, במצב הרוח ובתפקודה של אישה המצויה במעגל האלימות. לא תמיד הם יכולים לשים את האצבע על הסיבה או על ההסבר לכך, והם לרוב חוששים להפר את פרטיותה בשאלות חודרניות. אבל האישה המצויה במעגל האלימות זקוקה להתערבות שלהם, בעיקר אם התערבות זו נעשית באופן בו היא תרגיש נורמלית, מובנת, שיש תקווה לשינוי המצב הקיים וכי יש לה שליטה על המהלכים בהם היא בוחרת לנקוט. כאשר בני המשפחה מזהים סימנים למצוקתה, עליהם להתעקש על הקשר איתה גם אם היא מתרחקת מהם, בין אם מהסיבה של הדרתה ממשפחתה על ידי בן זוגה והפחד מתגובתו לקשר איתם, ובין אם מתוך רגשות של בושה וחשש להיחשף בפניהם. אישה במעגל אלימות זוגית חוששת מתגובת הסביבה, היא לא יודעת איך יקבלו את הסיפור, כמה יבינו אותה, כמה יתמכו בה באופן ובקצב להם היא זקוקה, כמה ישפטו אותה, האם יאשימו אותה והאם ינסו לכפות עליה צעדים שהיא לא בהכרח מוכנה להם.
השיח שאנו מציעות לבני המשפחה לקיים עם אישה שהם חוששים כי מצויה במעגל האלימות מבוסס על מודל נת"ת (נרמול, תוקף, תקווה) (אפל, 2015, 2017). שיח זה מאפשר לאישה להימצא בעמדה שתקל עליה לקבל עזרה, והוא מבוסס על היכולת של סביבתה לנרמל את מצבה, לתת תוקף למכלול תחושותיה ולתת תקווה בהגברת התחושה כי היא איננה לבד במערכה וכי ישנם פתרונות אפשריים למצב אליו נקלעה, ורק היא תחליט לגביהם. על המשפחה למצוא את המינון הנכון בין לתת לאישה גב וכוח ובין להבין ולהכיל את ההתלבטות והפחד שהיא מפגינה. אחת הדרכים למציאת דרך המלך היא לחזק את האישה ולתת לה תחושה כי היא הבוחרת ומקבלת ההחלטות בחייה, והם, בני המשפחה - מאחוריה, מתאמצים שלא להפוך לעוד גורם שמחליט עבורה.
שיח כזה בנוי משלבים וכולל שאלות פתוחות וסגורות, בצד הבעת עמדה אשר תקל על חשיפת האלימות אם ישנה ועל קבלת עזרה מתאימה. השיח נשען על חמישה שלבים: (1) שלב ההצהרה ופתיחת הנושא; (2) שלב הבירור הממוקד; (3) שלב הנרמול; (4) שלב התוקף; (5) שלב התקווה. בראייתנו, קיימת חשיבות להתקדמות הדרגתית בין שלבי השיח וכן להיכללות של חמשת המרכיבים במהלך השיחה.
שלב ההצהרה ופתיחת הנושא
בני המשפחה: אנחנו רואים שאת לא בטוב. את לא כתמול שלשום. מה קורה?
היא: לא. הכל בסדר, סתם עייפה.
הם: ומה עוד?
היא: החיים, אתם יודעים....
שלב הבירור הממוקד
הם: האם זה קשור לקשר הזוגי?
היא: גם, אבל לא רק...
הם: ובמישור הזוגי – מה קורה?
היא: רבים לפעמים כמו כל זוג.
הם: וכשאתם רבים את מרגישה בטוחה מולו?
היא: פחות או יותר.
שלב הנרמול
הם: לפעמים קורים דברים לא פשוטים בקשר הזוגי ולפעמים אנחנו יכולים להרגיש מאוימים. איך זה אצלך?
היא: לפעמים זה יכול לקרות, אבל יש בינינו אהבה מאוד גדולה.
שלב התוקף
הם: זה בטח לא פשוט להרגיש אהבה גדולה, אבל גם חוויה של איום.
היא: הכל יהיה בסדר.
שלב התקווה
הם: אנחנו הגב שלך, מה שתבחרי לעשות, אנחנו איתך באש ובמים. רק את יודעת מה נכון לך. נשמח ללוות אותך בתהליך בכל מה שתצטרכי. לפעמים קשה מאוד להתמודד עם דברים לבד, ולא מגיע לך להיות שם לבד. אנחנו שם איתך. אנחנו לא נשפוט אותך על שום מהלך שלך, ואם נציע הצעות שלא מתאימות לך, פשוט תגידי - זה לא מתאים.
אם בשלב הזה האישה חושפת כי אכן מתקיימת אלימות כלפיה, חשוב להעביר מסרים נוספים:
הם: אנחנו מניחים שאם את נשארת בזוגיות הזו יש לך סיבה (תוקף). יש לו כנראה צדדים נפלאים שאת מאוד אוהבת ואנחנו גם מכירים אותם, אבל אם את מרגישה לא בטוחה, מאוד חשוב לנו שתקבלי עזרה מתאימה.
ההצעה הראשונה שבני המשפחה יכולים להציע היא פנייה למרכזי האלימות במשפחה של משרד הרווחה. ההגעה אליהם דיסקרטית והם מחוייבים בסודיות. גם בני משפחה יכולים לפנות למרכזים אלה ולקבל מהם כלים כיצד להביא את האישה לייעוץ או טיפול. מרבית הפונים למרכזי אלימות מפחיתים באופן דרמטי את האלימות ומצליחים להפחית או להפסיק לחלוטין את מעגל האלימות בו האישה נתונה. מדובר בתהליך ארוך ומורכב, ולכן המשפחה צריכה להתאזר בסבלנות רבה. לעיתים לוקח לאישה זמן לעכל את מה שנאמר לה ולקבל אומץ לשנות את המצב הקיים. פעמים רבות לאורך התהליך האישה נסוגה בה וזקוקה לחיזוקים נוספים. חשוב בתהליך זה להימנע מהאשמה שלה, וקריטי לתת לה לדעת שיש לה אל מי לפנות ושיש לה גב יציב של משפחתה. כך, במידה והיא תהיה בסכנה ממשית - תוכל לפנות אליהם באופן מיידי וללא היסוס.
במאמר זה ניסינו לשים את הזרקור על המשפחה המורחבת של אישה הנתונה במעגל אלימות מצד בן זוגה. ניסינו להציע דרכי התערבות למשפחה, הן כאשר יש חשד שהאישה חשופה לאלימות והן לאחר שהאלימות נחשפת מול בני המשפחה. כל זאת, בצד הקשבה מירבית ורגישות גדולה לצרכים, הרצונות והפעולות של האישה, גם אם היא נוגדת את עמדת סובביה. בנוסף, זהו מסר שחשוב כי אנשי טיפול שונים יכירו ויטמיעו באופן עבודתם ובאופן החשיבה שלהם על מצבים טיפוליים מסוג זה. נושא האלימות כלפי נשים במשפחה רחוק מאוד מלקבל פתרונות הולמים ומקיפים מצד החברה, אך משפחתה של האישה עשויה לסייע רבות בשינוי המשוואה של מעגל האלימות בו היא נתונה ולשנות את הסכנה הנשקפת לחייה.
https://www.molsa.gov.il/populations/females/violencevictims/protectionandfirstaid/pages/tm_02_02_01.aspx
עו"ס מומחית ומדריכה בטיפול התנהגותי קוגניטיבי, מנהלת מכון "שיטות", מנהלת המגמה לטיפול הורי זוגי ומשפחתי ב–CBT, תה"ש, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א.
עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מנהלת מרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה באגף הרווחה, עיריית פתח תקוה, עמיתה במכון "שיטות".
אפל, נ. (2015). לדבר CBT עם הורים וילדים – מדריך למטפל ההתנהגותי קוגניטיבי. הוצאת אח, קרית ביאליק.
אפל, נ. (2017). כוחו של CBT בטיפול זוגי – טיפול התנהגותי קוגניטיבי בקונפליקטים זוגיים. הוצאת אח, קרית ביאליק.
בן פורת, ע., דקל, ר., גילבר, א., (2018). חוויתם של גברים אלימים המקבלים סיוע במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בישראל: מה עוזר בעזרה? דו"ח מחקר מוגש למשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן.
יסעור בורוכוביץ, ד. (2003). אלימות אינטימית: עולמם הרגשי של גברים מכים. תל אביב: רסלינג.
יצחקי, ח., דקל, ר. ובן פורת, ע. (2014). מחקר מעקב אחר נשים נפגעות אלימות במשפחה: במקלט ובחזרה לקהילה. ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
לוטן – אלמגור, א. (2009). אלימות נגד נשים – ריכוז נתונים לשנת 2009 וההתמודדות עם התופעה במבט משווה. מוגש לוועדה לקידום מעמד האשה לקראת היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים.
סופר, ז. (2007). גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1429
ריבקין, ד., ארזי, ט., אורן, י., ברנדר, ד., לובוצקי -גטה, ש., סרבר, מ. ומורן-גלעד, ל. (2020). התמודדות עם אלימות נגד נשים במערכת יחסים זוגית בעת משבר הקורונה סקירה בין-לאומית, אגף מתוו"ה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים והתוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה.
Alhabib, S., Nur, U. & Jones, R. (2010). Domestic Violence Against Women: Systematic Review of Prevalence Studies Journal of Family Violence, 25, 369–382. https://doi.org/10.1007/s10896-009-9298-4
Downey G, Feldman S, Ayduk O. (2000) Rejection sensitivity and male violence in romantic relationships. Personal Relationships, 7(1):45–61
Garcia-Moreno C, Jansen HAFM, Ellsberg M, Heise L, Watts C. (2005). WHO Multi-country Study on Women’s Health and Domestic Violence against Women. Initial results on prevalence, health outcomes, and women’s responses. Geneva, World Health Organization.
Goldstein, D., & Rosenbaum, A. (1985). An Evaluation of the Self-Esteem of Maritally Violent Men. Family Relations, 34(3), 425-428. doi:10.2307/583583
Hendy, H. M., Eggen, D., Gustitus, C., McLeod, K. C., & Ng, P. (2003). Decision to leave scale: Perceived reasons to stay in or leave violent relationships. Psychology of Women Quarterly, 27, 162–173.
Eisikovitz, Z., Winstok, Z., & Fishman, G. (2004). The first Israeli national survey on domestic violence, Violence against Women, 10, 729-748
El-Bassel, N., Gilbert, L., Rajah, V., Foleno, A., & Frye, V. (2001). Social support among women in methadone treatment who experience partner violence - isolation and male controlling behavior. Violence Against Women, 7, 246-274.
Peled, E., Eisikovits, Z., Enosh, G., & Winstock, Z. (2000). Choice and empowerment for battered women who stay: Towards a constructivist model. Social Work ,45, 9-25.
Sullivan, C. M., & Bybee, D. I. (1999). Reducing violence using community-based advocacy for women with abusive partners. Journal of consulting and clinical psychology, 67, 43.
