נעה ביימן
בימים האחרונים מאז אירוע חדירת המחבלים בעוטף עזה, החברה הישראלית חווה מה שניתן לכנות אירוע טראומטי המוני, אשר מתאפיין בסכנת חיים ממשית ובמצוקה נפשית עמוקה וחריפה. מטפלות ומטפלים רבים נדרשים ויידרשו בהמשך לתת מענה טיפולי למצוקה המשמעותית אשר מקננת כעת בקרב אנשים רבים, כאשר הקושי המתעורר על רקע אירוע אסון המוני הוא בעל מאפיינים ייחודיים אותם חשוב להכיר. בסקירת המאמר "Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention" מאת סטיבן הובפול ועמיתיו, נתאר מודל לטיפול בטראומה הנובעת מאירוע טראומטי בקנה מידה רחב היקף. המודל הומשג ותוקף על ידי קבוצת חוקרים ומטפלים מכל רחבי העולם והוא מתבסס על ניסיונם העשיר בטיפול במגוון רחב של אירועי טראומה המונית.
אירועים טראומטיים מעוררים תחושות קשות של עצב, פחד, חוסר אונים וזעם. במקרה של אירועי טרור המוני או אסון רחב ממדים, ההתמודדות עלולה להיות מורכבת אף יותר. ראשית, אירועים בקנה מידה כזה עלולים להיות חמורים יותר מבחינה פיזית (פגיעה נרחבת יותר בגוף ובחיי אדם), רגשית (חשיפה למראות טראומטיים) וחברתית (פגיעה באנשים קרובים, במעגלי תמיכה ועוד). שנית, אירועים טראומטיים בקנה מידה רחב גוררים עומס על משאבי הסיוע, ומקשים על מתן מענה טיפולי מלא ומיידי. שלישית, אירועי טרור ואסון, כמו האירועים אליהם אנו חשופים כעת, מייצרים תחושה של היעדר ביטחון במרחב הביתי, ואנשים רבים מפונים מבתיהם אל מקומות לא מוכרים. כאשר הבית, המקום הבטוח, הופך לא בטוח – אנשים חווים פחד וחשים מאוימים. מעבר לכך, טבעם המתמשך של האירועים, המתבטא באובדנים מרובים ותחושת איום בלתי פוסקת, מייצרים מצב של טראומה מתמשכת, כאשר עדיין לא ניתן לקבוע מתי יגיע השלב הפוסט-טראומטי (כיוון שהוא יתרחש רק לאחר שהאירועים עצמם יסתיימו). לבסוף, אירועים טראומטיים בסדר גודל כזה משפיעים על תפיסות העולם של השורדים, ואנשים רבים מדווחים בעקבותם על אובדן של תחושת הצדק ומשמעות החיים.
בצל כל אלו, בעת טיפול באנשים אשר חוו אירוע טראומטי המוני כפי שאנו עדים לו כעת, שימוש בתוכניות טיפול הנשענות על מודלים מתוקפים ומגובים מחקרית, היא הכרחית וחשובה, על מנת לתת מענה יעיל ומותאם ככל האפשר למאפיינים הייחודיים של הסיטואציה. חשוב לציין כי אף על פי שאנשים רבים מגיבים לאירועים מסוג זה בצורה שלא ניתן להגדירה כפתולוגית, היות שגם תגובות נורמליות כוללות מצוקה וחרדה משמעותיות במצבים אלו, עדיין ניתן להיעזר בתוכניות התערבות מוסדרות ופרוטוקולים מתוקפים על מנת להקל על סבלם.
ο דמיון ומשחקיות כמקום להחלמה במצבי אין מוצא
ο מיומנו של חוקר טראומה: מחשבות על טיפול לאחר השבת השחורה
ο צמיחה פוסט-טראומטית: סקירת מאמרם של טדסקי ומור
מודל חמשת האלמנטים לטיפול בטראומה המונית מתייחס לחמישה עקרונות אשר יש להתמקד בהם בהתערבויות בטווח הקצר והבינוני שלאחר האירוע הטראומטי: (1) חיזוק תחושת הביטחון, (2) הרגעה, (3) חיזוק תחושת המסוגלות, (4) חיזוק קשרים ותחושת חיבור, (5) חיזוק התקווה. בחלק הבא של הסקירה, נתאר את חמשת האלמנטים הללו בצורה מעמיקה יותר ונדגים כיצד ניתן להתייחס אליהם בהתערבויות טיפוליות שונות.
לאחר אירוע טראומטי, הזיכרונות הטראומטיים עלולים להיות מקודדים באופן לא מאורגן ורווי רגשות. טריגרים רבים מקושרים אל הזיכרונות ויכולים להפעיל אותם בתדירות גבוהה אשר יוצרת תחושה כאילו הטראומה מתרחשת ממש עכשיו, אפילו אם במציאות הסכנה כבר שככה. התמשכותה של תחושת הסכנה והאיום היא מאפיין בולט של הפרעה פוסט-טראומטית, ולכן חיזוק תחושת הביטחון וצמצום תחושה הסכנה הם מטרה חשובה ומרכזית. לשם כך, בראש ובראשונה, יש להרחיק את המטופלים ממקום הסכנה, לשכן אותם במקום בטוח ולטפל בכל צרכיהם הפיזיים (מזון, מים, מקום למנוחה, טיפול רפואי).
בימים שלאחר הטראומה, מאחר שרבים מפרטי האירוע עלולים להיות לא ברורים, אנשים נוטים לדלות פרטי מידע ולהרכיב אותם בעצמם לכדי סיפורי אימה. על אף שבבסיסה הנטייה הזו נועדה ליצור תחושת שליטה וקוהרנטיות, עדויות מחקריות מראות כי סיפורי האימה הללו מחמירים ומעמיקים את המצוקה. לכן, יש לנסות להגביל שיח מסוג זה על הטראומה, ובמקום זאת לספק פרטים מאורגנים ומאומתים בנוגע לאירוע. כמו כן, יש להגביל את צריכת החדשות ולהימנע מחשיפה לתמונות וסרטונים גרפיים של האירועים.
למול רגעים של הצפה רגשית, כדאי להיעזר בטכניקות קרקוע (grounding), כמו למשל בתרגיל הדורש למנות 5 דברים שרואים, 4 דברים שניתן לגעת בהם, 3 דברים ששומעים, שני דברים שמריחים ודבר אחד שטועמים. תרגילי הקרקוע נועדו להפנות את תשומת הלב להווה, ולהדגיש כי בהווה האיום המיידי הוסר. בשלב מאוחר יותר של הטיפול, לאחר שהעוררות הרגשית פחתה (ראו את הפסקה הבאה אשר עוסקת בהרגעה), יש לפעול כדי לשאוף לנתק את הקשר האסוציאטיבי בין מראות, מקומות ואנשים לבין גירויים מסוכנים אשר קשורים לאיום הטראומטי. ניתן לעשות זאת באמצעות תרגילי חשיפה בדמיון ובמציאות (למשל, הממ״ד היה מקום לא בטוח באותו היום, אך עכשיו הממ״ד הוא מקום בטוח).
באופן טבעי, חשיפה לטראומה המונית מייצרת חרדה ועוררות רגשית גבוהה. תגובות אלו אינן פתולוגיות, אלא מהוות תגובה נורמלית אשר מסייעת לאנשים להיות ערניים ודרוכים כדי להתמודד עם סכנה. לכן, אין סיבה לחשוש מתגובות אלו בשלב הראשון והמיידי באירוע, שכן מרבית האנשים יחזרו לתפקד באופן רגיל כעבור מספר ימים או שבועות. אולם, אם החרדה כה עוצמתית עד שהיא פוגעת בתיאבון, בשינה וביכולת קבלת ההחלטות, או שהיא נמשכת זמן רב בעצימות גבוהה מאוד, היא עלולה להוביל להתקפי חרדה, הימנעויות, דיכאון, והפרעת דחק פוסט-טראומטית. לפיכך, בשלב הראשוני, יש לפעול כדי לסייע למטופלים להירגע ולהפחית את העוררות הרגשית שהם חווים על ידי מתן תמיכה רגשית ופרקטית. עדויות מחקריות מראות כי הרגעה עשויה להיות כלי מפתח למניעת תגובה פוסט טראומטית, וכי יש לפעול להרגיע את המטופלים בטרם ניתן לפנות להתערבויות נוספות אשר כוללות חשיפה, שכן אלו כוללות עוררות רגשית מוגברת.
על מנת לסייע למטופלים להירגע, יש לספק להם מידע אמין ומדויק ככל הניתן על הסיטואציה ועל מצבם של האנשים הקרובים אליהם. כמו כן, חשוב ללמדם טכניקות הרגעה, כמו למשל: תרגילי קרקוע (grounding), תרגול נשימות, מיינדפולנס, הרפיית שרירים, יוגה, ודמיון מודרך. בחלק מהמקרים, כדאי להיוועץ ברופא על מנת לשקול טיפול תרופתי שיכול לסייע בהרגעה. כמו כן, כדאי לעודד מטופלים לעסוק בפעילויות שאינן קשורות לטראומה, כמו אימון גופני, יצירה, האזנה למוסיקה או צפייה בקומדיה. במקביל לכל אלו, יש לבצע פסיכואדוקציה בנוגע לתגובות נורמליות לטראומה, הן על מנת לנרמל תגובות שאינן פתולוגיות והן על מנת לסמן תגובות חריגות אשר דורשות טיפול.
תחושת מסוגלות עצמית היא תחושה כללית של האדם כי מעשיו יכולים להוביל לתוצאות חיוביות, והיא מסייעת לו לחוש כי הוא יכול לשלוט על השתלשלות האירועים. תחושה זו יכולה אף להתרחב לתחושת מסוגלות קולקטיבית – התחושה כי האדם משתייך לחברה שיש ביכולתה להוביל לתוצאות חיוביות. אנשים שחוו טראומה עלולים לאבד את תחושת המסוגלות העצמית שלהם, ואת האמונה כי הם מסוגלים להתמודד עם אירועים קשים. אמונה זו עלולה להתעצם לכדי תחושה כללית של חוסר אונים, ולכן חשוב מאוד לטפל בה ולשקם אותה.
בהתחשב בכך כי לפני הטראומה רוב האנשים ניהלו חיים מתפקדים, הרי שכבר יש ברשותם כלים להתמודדות וכישורי חיים מסוימים, ולכן הרבה מעבודת השיקום של תחושת המסוגלות יכולה להתמקד בלהזכיר להם יכולות קיימות. למשל, ניתן לשוחח על מטרות חיים אשר הוצבו בטרם האירוע הטראומטי, ועל הצעדים שכבר ננקטו על מנת להשיגן. כמו כן, ניתן ללמד כישורי התמודדות חדשים כגון טכניקות לוויסות רגשי, קבלת החלטות ופתרון בעיות. בהמשך לכך, יש לפעול כדי לייצר חוויות הצלחה של התמודדות עם מצבים שונים, בדרגת קושי הולכת ועולה.
לצד כל אלו, חשוב לזכור כי תחושת מסוגלות בפני עצמה היא כמעט חסרת ערך אם לאדם אין גישה למשאבים שיכולים לסייע לו להגשים את מטרותיו. לכן לא מספיק לטפח תחושת מסוגלות (לדוגמה, ״אני מסוגל למצוא דיור חלופי במקום ביתי שנהרס בעוטף עזה״) אלא חשוב גם לחבר את האדם למשאבים שיסייעו לו להוציא את התוכנית לפועל (לדוגמה, לקשר את המטופל לגופים ממשלתיים או התנדבותיים שיסייעו לו בכך). משאבים אלו משיבים לאדם תחושת שליטה שגם היא, לצד המסוגלות, מהווה את אחד מהמאפיינים החשובים בהתמודדות אדפטיבית עם טראומה.
עדויות מחקריות רבות מדגישות את חשיבותם של תמיכה חברתית וקשר עם אנשים קרובים בהתמודדות עם אירועים טראומטיים. חיבור לאנשים אחרים מועיל הן ברמה הפרקטית (סיוע חומרי, קבלת מידע), והן ברמה הרגשית (נרמול תגובות רגשיות, הזדמנות לפרוק מחשבות, התייעצות, הבנה ותמיכה). לעומת זאת, תחושת בדידות ובידוד חברתי מהווים גורם סיכון להתפתחותה של הפרעה פוסט-טראומטית, ולכן יש לפעול במהירות כדי לקדם חיבור עם אנשים קרובים מיד לאחר האירוע הטראומטי.
התערבויות טיפוליות לחיזוק מרכיב זה במודל יכולות לכלול פסיכואדוקציה בנוגע לחשיבותה של תמיכה חברתית, לצד כלים פרקטיים שיסייעו למטופל להשיג תמיכה כזו. למשל, מידע לגבי היכן לחפש קבוצות תמיכה, כיצד לבקש עזרה, אילו גופים מספקים את התמיכה המתאימה וכדומה. חשוב לזכור כי באירועי טראומה המונית מעגלי תמיכה רבים אובדים. לכן, על אף שבטווח הקצר קיימת התגייסות חברתית ואנשים לרוב זוכים לתמיכה רחבה יחסית, מעגלי התמיכה הללו הולכים ומדלדלים ככל שהזמן עובר, ואנשים שאיבדו את המעגלים החברתיים הטבעיים שלהם עלולים להיוותר בודדים. חשוב לזהות אנשים הנמצאים בסכנה של בדידות מוגברת מבעוד מועד, ולקדם עבורם התערבויות תמיכתיות ייעודיות.
ישנה חשיבות רבה ליכולת לחוש תקווה לאחר אירוע טראומטי. אנשים אשר מצליחים לחשוב באופטימיות הם בעלי חוסן גבוה יותר, ונמצאים בסיכון מופחת לפתח הפרעה פוסט-טראומטית. תקווה היא חשובה במיוחד לאחר אירוע טראומטי המוני, מאחר שאירועים בסדר גודל כזה לרוב מלווים בתחושה קטסטרופלית של ״סוף העולם״. בהתאמה, לעיתים קרובות אנשים במצבים אלו מרגישים ייאוש, חוסר תקווה, חוסר אונים ונדמה לחלקם כי ״הכל אבוד״. מחברי המאמר מדגישים כי מאחר שרוב האנשים אינם מנוסים בהתמודדות עם אירועי טראומה המוניים, הם חשים כי כישורי ההתמודדות שלהם אינם מספיקים להתמודדות עם אירוע כזה, וללא ידע כיצד להתמודד, התקווה אובדת.
התערבויות טיפוליות לחיזוק התקווה יכולות לכלול כלים קוגניטיביים להתמודדות עם מחשבות קטסטרופליות, כמו גם חיזוק תפיסות חיוביות לגבי העתיד. מעבר לכך, עצם ההימצאות בטיפול יכולה לקדם תקווה, כאשר המסר הוא שעם התקדמות הטיפול והתרחקות מהאירוע הטראומטי, הדברים ישתפרו. לפעמים, כאנשי טיפול, עלינו להחזיק את התקווה עבור המטופל באופן ישיר (״אני איש מקצוע ואני מאמין שהמצב שלך יכול להשתפר״).
מודל חמשת האלמנטים מתאר חמישה עקרונות מפתח אשר יש להתייחס אליהם בטיפול באנשים אשר חוו טראומה המונית. ההתערבויות הטיפוליות אשר מתאימות לכל עקרון הן מגוונות ורבות מכפי הדוגמאות המוזכרות בסקירה הנוכחית, אך יש להתאים אותן לכל מטופל ומטופל לפי מצבו וצרכיו. חשוב לזכור כי בשלב הראשון, יש לספק למטופל מקום בטוח לשהות בו ולקדם רגיעה פיזית ורגשית, כמו גם לספק מעגלי תמיכה חברתית וחיבור אנושי. לאחר מכן, ניתן לפנות להתערבויות עמוקות יותר אשר יכולות לשקם את תחושת המסוגלות ואת התקווה לעתיד.
בוגרת תואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B.P.R., De Jong, J.T.V.M., Layne, C.M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A.E., Pynoos, R.S., Reissman, D., Ruzek, J.I., Shalev, A.Y., Solomon, Z., Steinberg, A.M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283-315
