אפרת ליה שחף
האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מבחינה בין שתי הגדרות של המונח "גזלייטינג" (APA, Gaslight). ההגדרה הראשונה, בה עוסק מאמר זה, מתייחסת למניפולציה של אדם אחד על אחר, אשר גורמת לו לפקפק בתפיסות שלו, בחוויות שלו או בפרשנות שלו לאירועים, באופן כל כך קיצוני עד כי הוא גורם לבסוף למצוקה נפשית משמעותית (דיכאון, חרדה, דחק/סטרס) או מצדיק אשפוז במוסד פסיכיאטרי. הגדרה זו מבוססת על התופעה כפי שתוארה בספרות הפסיכיאטרית והפסיכואנליטית מאז סוף שנות השישים, כאשר במהלך שנות ה-80 וה-90 המושג הפך לחלק מהז'רגון הטיפולי.
מאז, שקע המושג לתהומות הנשייה, עד שבשנים האחרונות הופיע שוב כאשר הוא מתייחס לטווח רחב יותר של תופעות. כך, כיום קיימת הגדרה כללית יותר למונח הגזלייטינג, המתייחסת לכל מניפולציה הגורמת לאחר לפקפק בתפיסות, בחוויות או בפרשנות שלו לאירועים – ללא קשר לאופי ההשלכות או המצוקה שהדבר גורם לאדם עליו נעשית המניפולציה. הגדרה זו מסווגת על ידי האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה כשיח פסיכולוגי-פופוליסטי.
ההרחבה של המושג, יחד עם האופי המתעתע של התופעה שהוא מתאר, גרמו לכך שהשימוש שנעשה בו לא תמיד תואם את הגדרתו המקורית, או אפילו את ההגדרה המורחבת שלו. הסיבה לכך נעוצה, בין השאר, משום שכל שימוש במושג היווה גם הרחבה או שינוי כלשהו בהגדרתו הראשונית. ראשית, התייחס המושג אך ורק למקרים בהם הקורבנות אושפזו במוסד פסיכיאטרי בעקבות מניפולציה (Barton & Whitehead, 1969). לאחר מכן, ווינשל וקאלף (Calef & Weinshel, 1981) הרחיבו את המושג גם למקרים בהם הקורבנות לא הגיעו לאשפוז, אבל סבלו ממצוקה נפשית משמעותית. ולבסוף, דורפאט (1996) הרחיב את המושג על מנת לכלול סוגים שונים של מניפולציות, כמו אלה המתרחשים בארגונים סמכותניים (כתות וקבוצות בעלות אידיאולוגיה קיצונית).
כל ההרחבות שנסקרו לעיל, ושיוזכרו במהלך המאמר, יתייחסו אך ורק למושג הראשוני, המקובל על ה-APA בשל התוצאות הנפשיות החמורות שיש למניפולציה שהוא מתאר. כך, ההגדרה המורחבת ביותר הקשורה במושג "גזלייטינג" אשר מקובלת על ה-APA, ושעוררה בזמנו דיון ער בקהילה הפסיכואנליטית (Rush, 2000), היא זו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ד"ר תיאודור דורפאט (Dorpat, 1996, p.31). הגדרה זו מתייחסת לשני מאפיינים בלבד: המניפולציה היא כזו שבה אדם מנסה להפעיל שליטה על הרגשות, המחשבות או הפעולות של אדם אחר; והמניפולציה נעשית באופן סמוי, ואינה עוינת, פוגענית, כופה או מאיימת באופן ישיר ומפורש.
לשם המחשת התופעה, נתבסס על הניתוח של דורפאט לגזלייטינג במקרה הטיפול של פרויד בדורה (Freud, 1905). על מנת להיטיב ולהבין את הביקורת אותה דורפאט מפנה כלפי גישות סמכותניות בפסיכואנליזה, נציג ניתוח נוסף של גזלייטינג ושיטות אחרות לשליטה בינאישית סמויה באנליזה הראשונה מהמאמר "שתי אנליזות של מר Z", תיאור המקרה שניסח קוהוט (Kohut, 1979). באנליזה הראשונה קוהוט משתמש בפסיכואנליזה פרוידיאנית מסורתית, אך בגישה סמכותנית שאינה מתחייבת מהתיאוריה הפרוידיאנית לפי דורפאט, ובאנליזה השנייה, קוהוט מתבסס על פסיכולוגיית-העצמי, כאשר לטענת דורפאט, זו הגישה האמפתית והקשובה למטופל שיוצרת את ההבדל בתוצאות ולא השינויים התיאורטיים.
"כתביו של ביון משמיעים את קולו של העצמי מוכה הטראומה. אם וולט ויטמן שר את החשמל שבגוף וממיין את חדוות העצמי, ביון מפרט איך מרגישים כשמתחשמלים למוות וממשיכים כשרידים."
(אייגן, 2014, עמ' 24 מהדורה אלקטרונית)
מקור המונח במחזה של פטריק המילטון (1938) "Gaslight", שהפך להצלחה בינלאומית, בעקבות שני עיבודים קולנועיים משנות ה-40. מדובר במותחן פסיכולוגי, המגולל את סיפורו של גרגורי, גבר המנסה לערער את שפיות דעתה של בת זוגתו, פאולה, באמצעות הטלת ספק בתפיסת המציאות שלה. הוא עושה זאת באופן מכוון על מנת לאשפז אותה, ובכך לקבל גישה חופשית לביתה, ולנכס לעצמו את תכשיטיה, המוחבאים בעליית הגג.
על מנת להשיג את מטרתו, גרגורי מתמרן את פאולה כשהוא מתייחס לאימה כחולה פסיכיאטרית, מביע דאגה ביחס למצבה הנפשי של פאולה, וחוזר שוב ושוב על האמירה כי מצבה הנפשי מתדרדר. באחת הסצנות הוא מעמעם את אורות הגז, וכשפאולה מציינת שהיא לא מצליחה לקרוא בספרה, הוא מעמיד פנים כקורא בספרו בחשיכה, ומביע דאגתו מכך שאיבדה את היכולת לתפיסה חושית בהירה של המציאות. בהמשך, גרגורי מסתיר פריטים יקרי ערך, תוך שלילת חווייתה וקביעה כי היא מדמיינת, כאשר הוא מציג אותה לסובבים כשקרנית וכגנבת, בעודו ממשיך בעקביות לפקפק במצבה הנפשי.
בספרות המקצועית, המושג התייחס בתחילה למניפולציה על אחר, הגורמת לאשפוז פסיכיאטרי בשל הכחשת האמת או הסתרתה. היו אלה הפסיכיאטרים וויטהד וברטון שטבעו את המושג לראשונה בשנת 1969, כאשר פרסמו בכתב העת The Lancet שלושה תיאורי מקרה של תופעת הגזלייטינג בקרב מטופליהם, והגדירו את המונח כהתעללות פסיכולוגית (Barton & Whitehead, 1969). הם תיארו את התופעה כהתעללות מודעת, וכקשירת קשר נגד אדם על מנת להוביל לאשפוזו מתוך מניעים של רווח אישי. שניים מהמקרים שתיארו התייחסו לנשים שהביאו לאשפוז פסיכיאטרי של בעליהן. המקרה של מר א', אשר יפורט בהמשך המאמר, קשור בבגידה של אשתו ובהסתרתה, שגרמו למר א' להתאשפז עקב דיכאון וחרדה. אשתו של מר ב' האשימה אותו באלכוהוליזם ובאלימות. הבעל הודה בשתייה מתונה בלבד, בתסמיני דיכאון ובסטרס. הוא הצהיר שאשתו יוצאת ולא חוזרת כל הלילה ושראו אותה מסתובבת עם בחור צעיר. הוא שלל תוקפנות כלפיה, אך בכל זאת אושפז, כאשר לאחר זמן מה נתגלה שאשתו זממה לנשל אותו מהבעלות על הפאב במהלך אשפוזו. המקרה השלישי תיאר צוות של בית אבות פרטי שגרם לאשפוזה של דיירת קשישה בשל מניע כלכלי.
שלוש שנים לאחר מכן, שני פסיכיאטרים נוספים (Smith & Sinanan, 1972) פרסמו מאמר המתייחס לשני מקרים של גזלייטינג, הפעם כלפי נשים שבעליהן הביאו לאשפוזן. המקרה הראשון התייחס לאישה בגיל 72, שבעלה ביקש לאשפזה בגלל מספר אירועים של בלאק אאוט (אובדן זמני של היכולת לקלוט ולעבד מידע), כמו גם תלות מוגזמת בטיפולו. בתחילה הרופאים המטפלים האמינו לבעל, אך לאחר שהצהיר שאין להם ילדים, בעוד אשתו הצהירה שיש להם חמישה ילדים, הם החלו לחקור את "ההזיות" של האישה וגילו שהיא דוברת אמת, ושאחד מהילדים שחי בבית, עשה גזלייטינג לאימו, ובמידה מסויימת גם לאביו, שהרופאים המטפלים סברו שאינו מתוחכם דיו על מנת להוציא לפועל תוכנית שכזו (Ibid, p.686). האישה החלימה לחלוטין לאחר שהוצאה מהבית.
המקרה השני עסק בסיפורה של אישה בגיל 29, נשואה 10 שנים עם שישה ילדים קטנים, כולם מתחת לגיל 11. בעלה האשים אותה בטירוף, שכנע אותה שהיא רואה דברים שלא קיימים ושהיא משתגעת כמו אביה ואחיה, שלשניהם היסטוריה של אשפוזים פסיכיאטריים קודמים. הוא איים שיאשפז אותה, והיא שרדה את ניסיונותיו במשך שנתיים, עד שלבסוף התמוטטה עקב ההתעללות הממושכת ורמות הסטרס הגבוהות. לאחר האשפוז סיפרה לרופאים שהיא מפחדת שבעלה יעקוב אחריה אם תעז לעזוב.
חמש שנים לאחר מכן, שני פסיכיאטרים נוספים (Lund & Gardiner, 1977) דיווחו על מקרה של קשישה בגיל 80, שאושפזה 3 פעמים בתקופה של 15 שנה בבית חולים פסיכיאטרי בסקוטלנד. הקשישה סיפרה שאנשים מנסים להיכנס לדירה שלה, מדברים איתה דרך דלת ביתה, מתכוונים לזרוק אותה לנהר, עוקבים אחריה ואומרים לה "מילים רעות" בטלפון. מאוחר יותר נתגלה כי בשל מבנה נפשי פסיכוטי, צוות המוסד בו התגוררה גרם לאפיזודות חוזרות ונשנות של פסיכוזה פרנואידית באמצעות גזלייטינג לשם השגת רווח כספי. היא הורחקה מהמוסד בו התגוררה קודם לכן והועברה לדיור תומך יותר.
ο האושר להיות חבוי אך האסון להימצא: על סודיות ושקרים במשפחה ובזוגיות
ο מיקרו-אגרסיה והמטפל כאובייקט מיקרו-טראומטי
ο הבהרות על הזדהות השלכתית: סיכום מאמרו של William Goldstein
"טראומות מצריכות לפחות שני אנשים כדי שאפשר יהיה לחלום ולהרגיש את האירוע... כיחיד, האדם מגיע בסופו של דבר לגבולות של מה שהאישיות שלו מסוגלת לחשוב או לחלום."
(אוגדן, 2020, עמ' 203)
בשנות ה-80 המונח גזלייטינג הפך חלק מז'רגון הפרקטיקה הטיפולית, יחד עם המשגה חדשה שלו, כמנגנון הגנה משוכלל של "הזדהות השלכתית", בו שני הצדדים משתפים פעולה בצורת תקשורת המגנה מפני תחושת הנפרדות (, Calef & Weinshel, 1981). הזדהות השלכתית היא תהליך בו אדם אחד משליך חלקים שהוא מפצל מתוך עצמו אל האחר, המתפקד כאובייקט להשלכות. ההשלכה של חלקי העצמי, גורמת לאובייקט (האדם האחר) לחוש את הרגש שהושלך בתוכו, ולהתנהג בהתאם לדרמה הפנימית שמתחוללת בנפשו של המשליך. מלאני קליין הייתה מי שהציגה לראשונה את המונח "הזדהות באמצעות השלכה", כמנגנון הגנה מורכב, אשר בבסיסו קיימת ההזדהות, המהווה את "אב הטיפוס של יחסי האובייקט האגרסיביים" (Klein, 1946, p.102), כאשר ההזדהות ההשלכתית היא לטענתה "שילוב בין פיצול חלקים מהעצמי לבין השלכתם על אדם אחר" (Ibid) . כך, לפי קליין, המשליך בעצם 'מגן על עצמו' מפני התוקפנות הפנימית שלו באמצעות 'המחזה' של התוקפנות ביחסים עם האחר.
את הדיון במושג המשיך ווילפרד ביון, אשר היה הראשון להציע שהזדהות השלכתית היא צורה של תקשורת. לשם תיאור התהליך השתמש ביון במטפורת המיכל-מוכל (אם-תינוק), והדגיש כי התקשורת בין האם לתינוק, המושגת באמצעות תהליכי ההכלה והרוורי (reverie), מחייבת את הרס המציאות הפנימית של האם, על מנת שהמרחב הפנימי שלה יהיה נתון כל-כולו להשלכות של התינוק, כשהיא חשה את המתח הפנימי שלו בנפשה (Bion, 1962a, 1962b). כך, ביון אפיין את תופעת ההזדהות ההשלכתית בשני אופנים: 1) היא נובעת מהשלכה של רגש חזק ומבקשת להשיג שליטה באחר; 2) היא הורסת את המציאות הפנימית המודעת של האחר (Bion, 1956).
ווינשל וקאלף טענו כי גזלייטינג כולל השלכה והפנמה של תכנים נפשיים, בדומה למתרחש בהזדהות השלכתית, ובחנו את הסיבות בגללן קורבנות גזלייטינג נוטים להפנים את התכנים הנפשיים שהגזלייטר (התוקפן) משליך עליהם. הם הבינו את הגזלייטינג כמנגנון אוראלי המשותף הן לגזלייטר והן לקורבן, כאשר הגזלייטר מונע על ידי דחפים אוראליים-תוקפניים ואילו הקורבן משתמש בהגנות אוראליות-מפנימות. כך, לפי ווינשל וקאלף (1981) הקורבן והתוקפן שותפים לניסיון להגן על עצמם מפני הדחפים האוראליים-תוקפניים שעלולים "לבלוע" אותם, כאשר הסיכוי של הגזלייטינג להצליח גובר במידה ניכרת אם הוא "פוגע בקורבן באזור של קונפליקט פנימי הכרוך בתאוות בצע, אשמה או בושה" (Calef & Weinshel, 1981).
דורפאט (1996), בדומה לווינשל וקאלף, אפיין את הגזלייטינג כמנגנון הגנה של הזדהות השלכתית וטען שגזלייטינג היא צורת תקשורת שכיחה יותר משנהוג היה להניח בעבר, הן בקרב מטופלים לא-קליניים והן בקרב פסיכותרפיסטים (Dorpat, 1994, 1996). הוא דן במושג "הזדהות השלכתית", בהקשר של גזלייטינג, מתוך השקפתו של אוגדן (Ogden, 1982). התרומה המשמעותית של אוגדן לנושא הייתה בהבהרת האופן שבו הזדהות השלכתית משמשת כסוג של יחסי-אובייקט. אוגדן, בדומה לביון, מבהיר כי ההשלכות אינן נובעות רק מנפש המשליך, אלא מתקיימות כחלק מאינטראקציה בין שניים, ודורשות תגובה נפשית מהאדם האחר. מתוך השקפה זו, ניתן לראות את הגזלייטינג כתהליך שחייב להתקיים בתוך קשר קרוב, המתאפיין במפגשים תדירים, ומאפשר הפעלת לחץ לאורך זמן. עם זאת, ההזדהות ההשלכתית כשלעצמה אינה מחייבת הפנמה של השלכות הגזלייטר. בתיאור של אוגדן היא יכולה להישאר כצורת תקשורת מבלי להרוס כליל את המרחב הפנימי האינדיבידואלי.
התיאור של אוגדן מבהיר גם מדוע במצבי הזדהות השלכתית "האובייקט מתחיל להכיר את עצמו באופן התואם את הפנטזיה" (Ibid, pp.359-360) – משום שבכל אינטראקציה מופעל עליו לחץ אמיתי להכיר את עצמו כך. במקרים מסוימים של הזדהות השלכתית אינטנסיבית, המתרחשת במסגרת יחסים פתולוגיים, אף קיימת הפנמה של ההשלכות. הפנמה זו מכונה "הזדהות הגנתית" והיא מוגדרת כאסטרטגיית הגנה, בה קורבן ההתעללות מזדהה פסיכולוגית עם התוקפן על מנת להימנע מתחושת הקורבנות והפגיעות (APA, Defensive Identification). כך, במונחים של אוגדן, מרגע שיש "הזדהות הגנתית" מצד האובייקט בתגובה ל"הזדהות ההשלכתית", נוצרים יחסים בהם האובייקט המקבל את ההשלכות, לא רק מעבד את החומר בנפשו, אלא מפנים את ההשלכות, מזהה אותן כ"עצמי" שלו, ובונה לאורם את היחסים שלו עם אחרים בעולם. מתוך מנגנון זה, ניתן להבין כיצד במהלך גזלייטינג, מפנים הקורבן את תפיסת המציאות שמנסה לכפות עליו הגזלייטר.
דורפאט משתמש בהמשגה של אוגדן על מנת להדגיש כי המתרחש בגזלייטינג הוא למעשה חזרה לסוג סימביוטי-פרימיטיבי של יחסי אובייקט המתקיים לראשונה בינקות, בתגובה ההגנתית של התינוק להזדהות השלכתית מצד ההורה. יחסים אלה מאופיינים בכך שההשלכות מההורים מופנמות אל תוך "העצמי" המתפתח של התינוק, במאמץ להכחיש את תחושת הנפרדות, כאשר התכנים שהושלכו והופנמו נתפסים כזהים ל'עצמי", ומשמשים כמודל להתפתחות של יחסי אובייקט, ייצוגי עצמי ומבנים נפשיים אחרים (Ogden, 1982). יחסים אלה אינם בהכרח פתולוגיים ולמעשה מתקיימים במידה מסוימת בכל קשר קרוב ואינטימי.
עם זאת, בספרו (Dorpat, 1996), דורפאט מאפיין בעיקר הקשרים פתולוגיים של יחסים כאלה בין בני משפחה, בני זוג, חסידים ומנהיגי כתות, משטרים סמכותניים ואף גישות סמכותניות בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה. באשר להשלכות של יחסים פתולוגיים אלה, דורפאט כתב ש"הגזלייטינג מעורר לעתים קרובות רגשות מטרידים, הערכה עצמית נמוכה וחוסר שליטה קוגניטיבית משום שהוא גורם לקורבן להטיל ספק ביכולת שלו לחשיבה, לתפיסה ולבחינה עצמאית של המציאות סביבו" (Ibid, p.34).
בדומה לווינשל וקאלף (1981), דורפאט אימץ הגדרה לגזלייטינג, הכוללת מגוון רחב יותר של קורבנות מאלו שסבלו ממצוקה קלינית חמורה או ממצב פסיכוטי (Dorpat, 1985; Dorpat, Miller & Steenbarger, 1994). בנוסף, בשימוש שלו במונח גזלייטינג הוא כולל מגוון טכניקות ל"שטיפת מוח", כאשר הוא מדגיש ש"שטיפת מוח" משמשת עבור אנשים שמנסים לערער את מערכת האמונות של הקורבנות שלהם ולהחליף אותה באחרת, ובכך לשלוט בתודעה ובהתנהגות שלהם, ולא עבור אנשים המנסים לגרום לקורבנות שלהם "להשתגע" (Dorpat, 1996, p.33).
דורפאט טוען כי גזלייטינג ושיטות סמויות אחרות של שליטה בין-אישית משמשות לעתים קרובות בחברה המערבית, וכי רוב האנשים אינם מודעים לסוגים סמויים של שליטה בינאישית והתעללות אליהן הם חשופים במשפחותיהם, בבתי הספר או במקומות העבודה שלהם. לטענתו, אנשים אלו לא יהיו מסוגלים להבין עד כמה היו נתונים לשיטות סמויות כאלה של מניפולציות והתעללות, עד אשר יחוו מערכות יחסים אכפתיות, מכבדות ולא מניפולטיביות, בחיי היומיום או בטיפול פסיכואנליטי.
דורפאט מציג בפני הקורא את הגזלייטינג בצורותיו המרושעות, המודעות והמכוונות, בכתות ובמשטרים טוטליטריים. בד בבד, הוא מציג את ההתעללויות הרגילות, הלא מודעות, של חיי היומיום. בספרו, הוא חוקר את השליטה הסמויה בחייהם הנפשיים של אנשים אחרים. לפי דורפאט, שיטות לשליטה סמויה ביחסים בינאישיים כוללות: גזלייטינג (המעורר ספק עצמי באמצעות בושה, אשמה ופחד); "שטיפת מוח", תשאול, הפחדה, עימות, אינדוקטרינציה (הנחלת דעות, רעיונות, אמונות ו/או השקפת עולם) וטכניקות ליצירת שינוי התנהגותי.
ראש (Rush, 2000), שסקר את הספר של דוראפט, טען שהפסיכואנליזה פגיעה במיוחד להתפתחות מערכות יחסים שבהן כוח יכול לקבל את הצורה של מה שדורפאט מכנה "מצב גזלייטינג" – מצבו של הצד החלש במערכת יחסים בה יחסי הכוחות אינם מאוזנים. הוא מתבסס על ההקבלה שדורפאט עשה בין טכניקות "שטיפת מוח" בכתות ובמשטרים טוטליטריים, לבין לחצים מסוימים המוטלים על המטופלים בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה. על לחצים אלו כתב דורפאט כי רוב הטכניקות הללו מיועדות להשפיע או לשלוט בתודעת המטופל, והן פוגעניות, אנטי-תרפויטיות ומנוגדות לרוח החופשית של הפסיכואנליזה. על כך כתב ראש:
"אנו מגלים שיש הרבה הזדמנויות לפגוע בחופש המחשבה של המטופל, אפילו עם הכוונות הכי טובות. האב-טיפוס הבסיסי ביותר של הפרה כזו שתוארה על ידי דורפאט הוא האנליטיקאי שמציע פרשנות, לרוב על סמך ראיות מועטות, ואם המטופל אינו מקבל אותה, מתייחס להתנגדות המטופל כ'התנגדות' במובן הפסיכואנליטי, ולאחר מכן מבלה את שארית השעה בניסיון להתגבר עליה. שיטות ההתגברות הן לעתים קרובות צורה של כלשהי של גזלייטינג, שגורמת למטופלים לפקפק ביכולתם להבין את הלא-מודע שלהם, כך שמוטב להם להיכנע ל'תובנה' שמציע האנליטיקאי, למרות שתובנה כזו מבוססת לרוב על השערות" (Rush, 2000, p. 813).
דוגמה טיפולית למערכת יחסים קרובה בה יחסי הכוחות אינם מאוזנים בצורה מיטיבה, ניתן לזהות בתיאור המקרה שכתב פרויד על המקרה של דורה (Freud, 1905). זהו כנראה תיאור המקרה שנבחן מחדש בספרות בתדירות הרבה ביותר, כאשר ישנה הסכמה רחבה כי מדובר ביצירת מופת של כישלון טיפולי. דורפאט ניתח את המקרה בהתייחס לדינמיקה הלא-מודעת בין פרויד לדורה, ובהתייחס להשפעות של דינמיקה זו על דורה (Dorpat, 1996).
דורה הגיעה לטיפול אצל פרויד לאחר שסיפרה לאביה על הטרדה מינית שעברה על ידי ידידו (מר ק') בשני אירועים שונים. האב טען שהתעמת עם מר ק', אשר הכחיש את ההאשמות, ואילו הוא האמין להכחשותיו על פני תלונתה של בתו. בתחילה, נדמה היה שפרויד האמין לדורה ואף הציע כי הטראומה הנפשית שנגרמה לה הביאה לתסמיני המחלה, אולם עד מהרה החל להציע פרשנות שונה. פרויד לא הבין את ההכחשה הנחרצת של דורה להצעה שלו כי "היא רק דמיינה" את ניסיונותיו של מר ק' לפתות אותה (Freud, 1905, p.46). כמו כן, הוא לא הבין את המצוקה הרגשית של דורה כאשר אביה ומר ק', ולאחר מכן אימה ואשתו של מר ק', שללו ותקפו את הסיפור שלה. למעשה, פרויד לא הבין עד כמה זה היה חשוב, ואפילו חיוני עבור דורה, שהוא יאמת את חוויותיה ותפיסותיה.
לאור סיפוריה של דורה, ולאור התרשמויותיו של פרויד עצמו מאביה, הביקורת של דורה על אביה לא נראית מוגזמת או לא מדויקת. היא אמרה לפרויד, "הוא לא היה כנה, היה סוג של מאמץ שקרי באופי שלו, הוא חשב רק על ההנאות שלו, והיה לו כישרון לראות דברים באור שהכי מתאים לו לראות אותם" (Freud, 1905, p.34). בגלל הפגמים האלה באופיו, ועקב מעשיו הטראומטיים כנגדה, דורה חוותה אכזבה קשה וכואבת מאביה, במקום ההתקשרות החזקה שהייתה לה אליו בעבר. פרויד פירש שוב ושוב את התוכחות שלה כלפי אביה כמונעות ממוטיבציה הגנתית, כלומר על מנת להתגונן מפני התוכחות העצמיות הלא-מודעות שלה. עם זאת, פרויד אף פעם לא סיפר כיצד התמודדו בטיפול עם ההיבט השלילי הזה של רגשותיה כלפי אביה, אלא רק הדגיש את ההתקשרות האדיפלית החיובית מן העבר.
דורפאט מצא דמיון בין טקטיקת הגזלייטינג בה השתמש אביה של דורה, לבין האופן בו פרויד התייחס אליה באינטראקציה הבאה – דורה התעקשה פעם בפני פרויד שהמבוגרים החשובים ביותר בחייה לא רק השתמשו בה למטרותיהם, אלא גם הכחישו לאחר מכן שהשתמשו בה. כאשר דורה הביעה מחאה דומה כנגד פרויד, הוא פירש זאת כהתנגדות שבאמצעותה היא יכולה להימנע מלהודות באמת על רגשותיה האוהבים כלפי מר ק'.
לפי דורפאט, במקום הזה, כמו בהרבה מקומות אחרים באנליזה של דורה, פרויד הנחה ו/או שלל את המציאות הנפשית של דורה, את רגשותיה, תפיסותיה ושיפוטה. הפרשנויות החוזרות והבוטות שלו למה שלדעתו היו משאלותיה המיניות הלא-מודעות של דורה כלפי מר ק', שימשו תכופות כדי לדחות ולשלול את חווייתה המודעת. דורפאט המשיג התנהלות זו של פרויד, כמו גם של בני משפחתה של דורה, כגזלייטינג. הוא מציע כי התערבויות מסוג גזלייטינג היו הטקטיקות הנפוצות והיעילות ביותר שבהן השתמש פרויד בניסיון להשיג שליטה בעולמה הנפשי של דורה.
לדברי דורפאט, פרויד הזיק לדורה בשימוש שלו בגזלייטינג ובשיטות אינדוקטרינציה (ניסיון להנחלת אמונות, דעות או עמדות אצל האחר) שבאמצעותן תקף, ביקר ובייש אותה על תפיסותיה, שיפוטיה ועמדותיה. בדרך זו הוא יצר יריבות ולא ברית טיפולית, ושיבש את היכולת של דורה להשתמש במשאבים הנפשיים שלה על מנת ליישב את הקונפליקטים והחוויות הטראומטיות שעברה. דורפאט טען כי ההתערבויות המזיקות של פרויד פגעו בדימוי העצמי הנמוך ממילא של דורה, וביכולת שלה לתת אמון באחרים, במיוחד בגברים. כפי שכתב אריקסון (Erikson, 1962), פרויד לא העריך נכונה עד כמה דורה מחפשת את האמת ההיסטורית על חייה. לפי דוראפט, פרויד לא הבין שההפרעה הרגשית של דורה נוצרה, בין השאר, משום שהיא הייתה קורבן לצורה חמורה והרסנית של גזלייטינג, אשר בוצעה שוב ושוב על ידי הוריה, והושפעה, גם אם במידה פחותה מכך, מהגזלייטינג שלו עצמו.
פרויד סיכם את תיאור המקרה המפורסם שלו בהודאה "אני לא יודע איזו עזרה היא רצתה ממני" (Freud, 1905, p.22). לפי דורפאט, אי ההבנה והיריבות בין פרויד ודורה נוצרו, בין השאר, משום שהיו להם מטרות סותרות. בעוד שפרויד רצה לאשש את התיאוריה שלו על המיניות הילדית, דורה רצתה שמישהו יתקף ויאמת את חוויותיה (Langs, 1976). כלומר, המוטיבציה של פרויד בטיפול הייתה לשנות את תפיסת המציאות של דורה, בשעה שהמוטיבציה של דורה בטיפול הייתה לאשש את תפיסת המציאות שלה.
דורפאט טען שהשימוש של פרויד בגזלייטינג ובשיטות אינדוקטרינציה היה קשור, בין השאר, במאפייני האישיות שלו, שבאו לידי ביטוי גם ביחסיו האישיים ובייחוד עם מטופליו (Holt, 2013). הוא מוסיף כי יש פוטנציאל גדול יותר לשימוש לרעה בכוח, שלא בהכרח מתממש כמובן, כאשר הפסיכותרפיסט הוא גבר והמטופלת היא אישה (Dorpat, 1996), בשל הסטטוס הגבוה של גברים בחברות מערביות, כפי שניתן להתרשם מניתוח המקרה בספר "אבא יודע הכי טוב: השימוש לרעה בכוח במקרה של דורה" (Lakoff & Coyne, 1993).
"זה אשר יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע עשוי לשכנע את עצמו שאף בן תמותה אינו יכול לשמור סוד. אם שפתיו שותקות, הוא מפטפט בקצות אצבעותיו. מכל נקבובית בגופו מבעבעת בגידה."
(Freud, 1905; A Case of Hysteria: Dora)
הסימפטומים ההיסטריים של דורה נעלמו לאחר שהתעמתה עם אביה, אימה ומר ק' שהודו לבסוף באמת, ואפשרו לה להשתחרר מהרישום הגופני של הגזלייטינג. על פי הסיפור האמיתי, מחריד בדיוק כפי שדורה תיארה באוזני פרויד, אביה ניהל רומן עם אשתו של מר ק', שידע על הרומן, אך העלים עין בתמורה לכך שאביה של דורה יעלים עין מהניסיון שלו לפתות את דורה. דורה, שהייתה שותפה להסתרה של אביה, ואף יצרה קשר טוב עם אשתו של מר ק', לא הייתה מודעת להסכם הבלתי מדובר בין שני הגברים. ניסיונות הפיתוי החוזרים והנשנים של מר ק' כלפי דורה הובילו לנקודת משבר – רגע בו סטרה דורה למר ק'. נקודת משבר זו, הפכה לימים לסיבת הפנייה של אביה של דורה לפרויד.
בגידה היא ככל הנראה הסיבה העיקרית לגזלייטינג כפי שתואר בספרות הקלינית. למשל, ווינשל וקאלף תיארו במאמרם את אחת המטופלות שגילתה שבעלה בגד בה עם אישה צעירה ממנה (Calef & Weinshel, 1981). בתחילה, הבעל הכחיש שהייתה בגידה, בהמשך הפעיל על האישה לחץ לשכוח את המקרה, ולבסוף אף האשים אותה בכך שחיי המין שלהם היו לא מספקים. האישה, שבתחילה התכחשה לתפיסותיה על מנת להאמין להכחשות של בעלה כי בגד בה, לא זכרה כעת שהתלונן על יחסי המין ביניהם בעבר, והדבר תרם לבלבול ולחוסר היכולת שלה לסמוך על זיכרונותיה ושיפוטיה. ווינשל וקאלף טענו ש"תחושת ההערכה העצמית שלה הייתה תלויה בערך שנתנה לבעלה... ולכן, הטלת ספק בהצהרותיו או שלילתן היו כרוכות באובדן פסיכולוגי משמעותי" (Ibid, p.53).
גם במאמר הראשון שפורסם בנושא גזלייטינג (Barton & Whitehead, 1969), שניים מתוך שלושת המקרים התייחסו לנשים שבגדו בבעליהם, מר ב' שהמקרה שלו פורט בהרחבה בתחילת המאמר, ומר א'. במקרה של מר א', מדובר היה בבעל בגיל 48 עם 3 ילדים, שהואשם על ידי אשתו שהיה אלים כלפיה, אף על פי שהכחיש זאת. בד בבד, הבעל דיווח על חרדה ודיכאון בעקבות תחושה כי אשתו בוגדת בו, למרות הכחשותיה. מצבו השתפר בעת שהיה מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. עם חזרתו לביתו, הפך במהרה לחרד ומדוכא שוב, כאשר הוא מדווח שאשתו קרה ומתפרצת לחילופין. אשתו הכחישה וטענה כי יש לו בעיות זיכרון אשר הולכות ומחריפות – ושהוא תקף אותה פעמיים. לבסוף, המחברים דיווחו כי בעל פאב המקומי שמע שיחה בין שני גברים (אחד מהם המאהב של האישה), שסיפרו על המזימה נגד מר א', והאישה הודתה כאשר עימתו אותה עם סיפור הבגידה והמזימה.
במאמרם "גזלייטינג: תסמונת נישואין", הפסיכואנליטיקאים גאס וניקולס הציגו תיאורי מקרה של גברים אשר בגדו במהלך הנישואין (Gass & Nichols, 1988). הם דנו בטקטיקות הסמויות של התעללות פסיכולוגית בקשרים הללו, כמו שקרים, הכחשות, הסתרות, זיופים; ובסופו של דבר, אמירות שאותם בעלים אמרו לנשותיהם, שוב ושוב ולאורך זמן, כי הן מדמיינות את מה שהן רואות ושומעות. גאס וניקולס דנו בתמימותן של הנשים, שעם הזמן האמינו בכך שהן בוודאי טועות, הכחישו את התפיסות שלהן עצמן והרגישו שהן מאבדות את שפיות דעתן. לדברי המחברים, תהליך משמעותי של אבל וריפוי אמיתי יכול היה להתרחש רק לאחר שפרשיית הבגידה נתגלתה. כך, הבוגד מתעתע בתפיסת המציאות של הנבגד על מנת להסתיר את מעשיו. בכך הוא פוגע באמון של הנבגד בעצמו, עד כדי פקפוק בתפיסת המציאות שלו, המביאה את הנבגד לכדי מצוקה נפשית שאין בכוחו להתמודד איתה בעצמו (מתח רב, חרדה, דיכאון או עצב עמוק).
"יש שהאדם נזכר לפתע באביו המנוח, במקומות נקלים, תוך מצבים בזויים, והאדם מתמלא בושה. אז אומר האדם לעצמו: אינני יכול עוד."
(חנוך לוין, אלמו ורות, 1997, מתוך: "משפט אונס ואחרים")
על פי דורפאט, ניתן לזהות מאפיינים של שליטה בינאישית סמויה גם בתיאור המקרה שניסח קוהוט, "שתי האנליזות של מר Z", בהתייחסו לאנליזה הראשונה מבין השתיים (Kohut, 1979). בניגוד למקרה של דורה, בו הוצג גזלייטינג קלאסי, האלמנטים הבולטים במקרה זה הם הפרשנות, האינדוקטרינציה והעימות עם "ההתנגדות" של המטופל. כל אלה יחדיו אפשרו לקוהוט לקנות שליטה בנפשו של מר Z.
באנליזה הראשונה, קוהוט מתאר פסיכואנליזה פרוידיאנית קלאסית של גבר בשנות העשרים לחייו, אשר אביו נעדר בשנות ילדותו הראשונות, ומתגורר עם אימו החודרנית. מר Z פנה לטיפול עקב הפרעות סומטיות וקושי ליצור קשר עם אישה. הפרשנות של קוהוט באנליזה זו קשורה לקושי בפתרון התסביך האדיפאלי בעקבות היעדרות האב בשנות הילדות הראשונות, כמו גם ברגרסיה לעמדה נרקיסיסטית ראשונית לאחר שובו של האב כאשר מר Z היה בן 5. לפי הפרשנות הפרוידיאנית של קוהוט באמצעותה טיפל באנליזה זו, הילד, אשר פונק על ידי אימו, לא הצליח להתמודד עם נוכחות האב ונסוג לסימביוזה עם אימו. במהלך אנליזה זו קוהוט מדווח כי המטופל היה רגיש לתגובותיו (נעלב, מתרגז, מתוסכל) אך אדיש לפרשנויות שהוא נותן לו.
כך, באנליזה הראשונה, קוהוט התעמת עם ההגנות הגרנדיוזיות של מר Z וזכה ממנו לתגובות זועמות, אשר התפרשו לאחר מכן על ידו כחזרה לעמדה הגנתית לא בשלה, המתקשה להתמודד עם נוכחות של גבר נוסף בחייו. כלומר, העברה של היחס האדיפלי הבלתי פתור מהאב אל המטפל. לאחר 4 שנות טיפול, מר Z עזב את בית אימו והחל לפגוש נשים, אקט שהתפרש כוויתור על המשאלה הדחפית והתשוקה לקבל יחס מיוחד.
בהתאם להגדרה הפרוידיאנית לנורמליות, "לעבוד ולאהוב", הרי שהטיפול הסתיים בהצלחה. אולם המטופל חזר לקוהוט לאחר 5 שנים עם תלונות על קשרי אהבה שטחיים, תחושה של ריקנות והיעדר סיפוק בחיי המין ובעבודה. קוהוט הבין כי הוויתור על ההגנה הנרקיסיסטית הגרנדיוזית השאירה את מר Z חשוף לתחושות קשות של פגימות והשפלה, בשל הקיטוב שבין עליונות-לנחיתות. כלומר, בושה נרקיסיסטית, אשר לא נהדפה על ידי מבטו המתפעל של זולתעצמי מיטיב, מעוררת כעת חוויות של נחיתות וריקנות. חוסר החיוניות הפנימית עליה התלונן מר Z נבעה על פי קוהוט מכך שהפנטזיה הגרנדיוזית סיפקה לו התרגשות אותנטית בצל הסימביוזה עם אימו (Kohut, 1979). לכן, ההתעמתות הכוחנית עם ההגנה הגרנדיוזית באנליזה הראשונה הותירה אותו ריק מאשליות אך גם חסר חיות. כך, האנליזה הצליחה אבל המטופל נותר חסר חיים, בתחושה של מוות נפשי.
המסקנה של קוהוט מהאנליזה הראשונה הייתה שיש צורך בטיפול המאפשר את התפתחותה הטבעית של אהבה עצמית אותנטית ובריאה. אהבה עצמית כזו מתפתחת באמצעות קשר עם זולתעצמי, המספק את הצרכים שנחסכו מהמטופל בשנות חייו הראשונות, ובייחוד את המבט המתפעל, המהווה הגנה מפני תחושת הבושה הקשה. לפי קוהוט, אהבה עצמית חיונית לבנייה של קשרים עמוקים ומשמעותיים.
למרות שקוהוט סבור שהשינוי המשמעותי בין שתי האנליזות הוא שינוי ברמה התיאורטית, דורפאט (Dorpat, 1996) סבור שהשינוי נובע ממעבר מגישה סמכותנית, שמנחה את הטיפול והמטופל, לגישה אמפתית, קשובה וחסרת ציפיות. דורפאט טוען שישנם אנליטיקאים קלאסיים (פרוידיאניים) שלא היו משתמשים בשיטות של שליטה בינאישית סמויה בהן השתמש קוהוט באנליזה הראשונה, ומנגד, ישנם הדוגלים בתיאוריה של פסיכולוגיית העצמי, ובכל זאת משתמשים בשיטות הללו. עבור דורפאט, השינוי המשמעותי שהתרחש בין שתי האנליזות הוא שקוהוט החל לשים לב לאינטראקציות שבינו לבין מר Z ולכן קיבל תוצאות אנליטיות מעולות. חשוב להזכיר, שאמנם קוהוט היה הראשון להציע שיטת טיפול שמבוססת על אמפתיה והקשבה למטופל, אך אחריו הציגו אחרים שינויים חשובים הן בתיאוריה הקלינית והן בפרקטיקה של הפסיכואנליזה, בייחוד הפסיכולוגיה ההתייחסותית, שמכירה אפילו ברמה התיאורטית בהשפעת האישיות והסגנון של הפסיכותרפיסט, ועושה שימוש בהבנה זו ברמת המעשה הטיפולי.
"אולי עוד לא הגענו, אנחנו הנשים, לשחרור האמיתי, המהותי... עדיין אנחנו המין החלש. עדיין כבולות ולכודות במסורות בנות מאות שנים. עוד עלינו להיוולד כבני אדם, זאת היא משימתה החשובה של האישה."
(הילסום, 2002, עמ' 28)
בסקירת הספר של דורפאט, ראש (rush, 2000) כותב שהתופעות שהוא מתאר מזכירות לו את הספרות הפמיניסטית של שנות ה-70, שהסבירה את האופן שבו גברים שולטים בנשים באמצעות הגדרות השיח הפסיכואנליטי. אחת האמירות המפורסמות יותר בהקשר זה הייתה אמירה שהפנה לאקאן לפמיניסטית איטלקית בשעת ההדרן של סמינר שהעביר במילאנו – "האישה לא קיימת! תבואי מחר בבוקר ואסביר לך במה מדובר" (לאקאן, 1972-3).
לוס איריגארי (1977) יצאה כנגד השתקת נקודת המבט הנשית כאשר טענה שפרויד כגבר לא יכול היה לדמיין את נקודת המבט של ה"אחר" (האישה), ולכן המשיג נשים כגברים פגומים, בעלי איבר חסר למראית עין. כלומר, הגברים הם בעלי האיבר ואילו הנשים חסרות אותו. איריגארי טוענת שתפיסה זו נובעת מהדומיננטיות של המטפורה הראייתית, שהיא לדעתה מטפורה גברית, כאשר המטפורה הנשית, קשורה דווקא בתחושה ולא בראייה. כך, בראייה של הגבר האישה חסרה איבר, אך הדגדגן הוא איבר מורגש מאד בחוויה של האישה, אשר בזכות השפתיים המעטרות אותו, מאפשר לה לספק את עצמה, אפילו ללא מגע, באופן אוטו-אירוטי, אב-הטיפוס של הארוטיקה הנשית לפי איריגארי.
בדומה לאופן שבו פוקו (1961) דן בגישה הסמכותנית כששאל לראשונה למי ניתן הכוח לשרטט את הגבול בין התבונה לשיגעון, כך איריגארי (1977) דנה בגישה הפטריארכלית כשהצביעה על האופן שבו הסמכות הגברית מעצבת את המיניות הנשית לצרכיה. כלומר, למרות שלאישה יש גם נרתיק וגם דגדגן, ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית שלה, מוכתבת על ידי האינטראקציה עם הגבר, ומפחיתה מחשיבות האזור הארוגני של הדגדגן (הפין הנשי לפי איריגארי) לטובת חשיבותו של הנרתיק, המשמש בבגרותה כמקום מחסה לפאלוס, ומדמה את הרחם של האם.
ככל הנראה, התפתחויות פמיניסטיות אלה ואחרות הובילו לבסוף למושג הגזלייטינג כפי שהוא משמש בתרבות העכשווית. טענות אלו ממחישות כיצד נרטיב ותיאוריה גברית, יצרו תפיסת מציאות מסוימת, שמותירה את האישה נשלטת באופן מסוים על ידה. כאמור, המושג שקע לתהומות הנשייה מאז פרסום ספרו של דורפאט (Dorpat, 1996) ועד שהפסיכואנליטיקנית רובין סטרן התייחסה אליו בספרה "אפקט הגזלייטינג: כיצד לזהות ולשרוד את המניפולציה הנסתרת שאחרים משתמשים בה כדי לשלוט בחייך" (Stern, 2007). למעלה מעשור לאחר פרסום הספר של סטרן, הסוציולוגית סוויט (Sweet, 2019) טענה במאמרה, שלמרות שסטרן הציגה את הגזלייטינג כניטרלי מבחינה מגדרית, כמעט כל תיאורי המקרה שלה כוללים בן זוג הטרוסקסואלי כתוקפן ואישה כקורבן, והציעה להבין את התופעה כנובעת מתוך יחסי כוחות אי-שיוויוניים, כאשר הנפוץ מביניהם, לתפיסתה, הוא יחסי הכוחות המגדריים.
מושג הגזלייטינג, שנולד בתיאטרון ובקולנוע בשנות ה-40, שיקף שיח פופוליסטי אודות פרקטיקה חברתית קלוקלת, שאפשרה לאנשים לאשפז קרובי משפחה שלהם בשל בצע כסף או סיבות אנוכיות אחרות. בספרות הפסיכיאטרית של שנות ה-70 וה-80, המושג התרחב על מנת לכלול מצוקות נפשיות שאינן מחייבות אשפוז, וההמשגה שלו במונחים של יחסי אובייקט אפשרה לאפיין התערבויות פסיכו-תרפויטיות מועילות. בשנות ה-90 המושג התרחב על מנת לאפיין מגוון של שיטות לשליטה ביחסים בינאישיים, והפך לשם נרדף ל"שטיפת מוח", וכמאפיין של תהליכי "רפורמת חשיבה" בכתות ובמשטרים סמכותניים. בנקודה זו הסתיים המסע שלו בתחומי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הקלינית והתחיל מסע חדש בתחומי הסוציולוגיה והמגדר. כיום, המושג מתייחס לכל ניסיון לשליטה בתודעת האחר, באופן סמוי, ובעיקר באמצעות השפה, אפילו אם אינו גורם למצוקה נפשית כלל. כשיונה וולך כותבת שה'עברית היא סקסמניאקית' כי היא מכריחה אותנו לחשוב על מין - היא למעשה מאשימה את העברית בגזלייטינג בהגדרתו החדשה. לאור כל האמור לעיל, עולה כי מדובר במושג מורכב ורב ממדי, שניתן להבינו מהיבטים שונים, ולדון במשמעותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במגוון תחומי מחקר חברתיים.
פסיכולוגית (מ.ר. 27-137291) וחוקרת במדעי החברה. חוקרת ראשית בפרויקט "חוסן נפשי וקהילתי". פועלת לקידום המודעות והידע בנושאים חברתיים ([email protected]).
אוגדן, תומס. (2020 [2016]). להשיב חיים שלא נחיו: התנסויות בפסיכואנליזה. עריכה: ברמן, עמנואל; תרגום: רילוב, איריס; מבוא: סגל, רות. תל-אביב: עם עובד.
אייגן, מייקל. (2014 [2001]). קשרים חבולים. תרגום: פכלר, עמית והררי, אודי. ירושלים: הוצאת ספרים כרמל.
איריגארי, לוס. (2016 [1977]). מין זה שאינו אחד. תרגום: ליבר, דניאלה. תל אביב: רסלינג.
הילסום, אתי. (2002 [1981]). השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום 1941-1943. תרגום: במברגר, שולמית. ירושלים: כתר הוצאה לאור.
לאקאן, ז'אק. (2005 [1972-73]). הסמינר ה-20 (1972-1973) עוד. תרגום: מירון, יורם; לב, ליאור; מיגלין, פרלה; רוזן, מבל. תל אביב: רסלינג.
פוקו, מישל. (1986 [1961]). תולדות השיגעון בעידן התבונה. תרגום: אמיר, אהרון. ירושלים: כתר הוצאה לאור.
APA Dictionary of Psychology. Gaslight. Retrieved 11 November 2021
APA Dictionary of Psychology. Defensive Identification. Retrieved 11 November 2021
Barton, R., & Whitehead, J. A. (1969). The gas-light phenomenon. The Lancet, 293 (7608), pp. 1258-1260
Bion, W. R. (1956). Development of schizophrenic thought. International Journal of Psycho-Analysis, 37, pp. 344-346
Bion, W. R. (1962a). Learning from experience. London: Tavistock
Bion, W. R. (1962b).The psycho-analytic study of thinking. International journal of psycho-analysis, 43, pp. 306-310
Calef, V., & Weinshel, E. M. (1981). Some clinical consequences of introjection: Gaslighting. The Psychoanalytic Quarterly, 50 (1), 44-66
Dorpat, T. L. (1985). Denial and defense in the therapeutic situation. Jason Aronson
Dorpat, T. L. (1994). On the double whammy and gaslighting. Psychoanalysis & Psychotherapy, 11 (1), 91–96
Dorpat, T. L. (1996). Gaslighting, the double whammy, interrogation and other methods of covert control in psychotherapy and analysis. Jason Aronson, Incorporated
Dorpat, T. L., Miller, M. L., & Steenbarger, B. N. (1994). Clinical Interaction and the Analysis of Meaning: A New Psychoanalytic Theory. Journal of Cognitive Psychotherapy, 8 (4), pp. 337-340
Erikson, E. H. (1962). Reality and Actuality an Address. Journal of the American Psychoanalytic Association, 10 (3), pp. 451-474
Freud, S. (1905). Fragment of an analysis of a case of hysteria. Standard Edition, 7:3-122
Gass, G. Z., & Nichols, W. C. (1988). Gaslighting: A marital syndrome. Contemporary Family Therapy, 10 (1), 3-16
Holt, R. R. (2013). Freud's parental identifications as a source of some contradictions within psychoanalysis (pp. 17-44). Routledge
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, pp. 99-110
Kohut, H. (1979). The two analyses of Mr Z. The International Journal of Psychoanalysis, 60 (1), 3–27
Lakoff, R. T., & Coyne, J. C. (1993). Father knows best: The use and abuse of power in Freud's case of Dora. Teachers College Press
Langs, R. (1976). The misalliance dimension in Freud's case histories: i. The case of Dora. International journal of psychoanalytic psychotherapy, 5, pp. 301-317
Lund, C. A., & Gardiner, A. Q. (1977). The Gaslight Phenomenon - An Institutional Variant. The British Journal of Psychiatry, 131 (5), 533-534
Ogden, T. H. (1982). Projective identification and psychotherapeutic technique. Routledge
Rush, S. (2000). Gaslighting, the Double Whammy, Interrogation, and other Methods of Covert Control in Psychotherapy and Analysis: Theo L. Dorpat. Psychoanalytic Quarterly, 69 (4), 811-816
Smith, C. G., & Sinanan, K. (1972). The ‘Gaslight Phenomenon’ Reappears: A Modification of the Ganser Syndrome. The British Journal of Psychiatry, 120 (559), 685-686
Stern, Robin. [2007] 2018. The Gaslight Effect: How to Spot and Survive the Hidden Manipulation Others Use to Control Your Life. New York: Harmony Books
Sweet, P. L. (2019). The sociology of gaslighting. American Sociological Review, 84 (5), 851-875
