ד״ר עפרה ארן
בשבעה באוקטובר 2023, עם פריצת המרצחים ומרחץ דמים אל מרחב מדינת ישראל, פלשו גם רוחות רפאים אל מרחב היחסים של המדינה עם אזרחיה, כשהן מביאות עמן תחושות שעיקרן חוזה שהופר וחרדת נטישה. אלו, התבצרו בנפש אזרחים רבים, ואנו רואים אותן גם אצל אלו הפונים לטיפול.
במאמר זה אציג תובנות תיאורטיות ומעשיות המתייחסות לתופעה זו, באמצעות התערבות טיפולית בשתי מטופלות. המקרים המתוארים ניבנו מתוך ניסיון טיפולי מגוון ורחב באוכלוסיית עורף והם מייצגים מגמה אשר התרשמתי כי היא משותפת למטופלים רבים. מדובר במטופלים אשר כבר היו בטיפול סמוך למועד תחילת המלחמה, וחשו כי הם נפגעים נפשית מאירועי השבעה באוקטובר, הגם שהם עצמם או קרוביהם ויקיריהם במעגל הקרוב, לא נפגעו פיזית. במקרים המתוארים שונו שמות ופרטים של המטופלים על מנת לשמור על פרטיותם.
נורית הגיעה לפגישה טיפולית מספר ימים לאחר השבת הנוראה. הטיפול החל כחצי שנה טרם המלחמה, בשל אירוע קשה שהתרחש בבית הספר של בנה. במפגש, היא גוללה באוזני ביעותי לילה אשר פקדו אותה, מחשבות שעיקרן כעס, אימה וזעם על מדינה שלא שמרה על אזרחיה. לכל אלו הצטרפה אכזבה גם מבן זוגה, אשר רצה להטביע את יגונו ביחסי מין, להם סרבה, מתוך תחושה של אין אונים ואי ודאות מפני המחר.
היא בת 27, נשואה ואמא לשני ילדים, בת שניה לזוג הורים ששתי בנותיהם היו מוקד חייהם. נורית תארה את אימה, הדמות המטפלת העיקרית בילדותה, כאמפתית, תובענית במידת מה כלפיה, ובעיקר כי הייתה שם לצידה תמיד; סיפורי ילדות אותם שמעתי טרם ה-7 באוקטובר, כללו דמות הורית מחבקת ומזינה בדרך כלל, אך גם כעסים עליה - למשל כאשר היה עליה להיפרד מעימה כשנכנסה לגן וגם שמחה רבה כאשר שבה לקחת אותה לעת צהריים. אימה הייתה איתה בעת בכי כשניטל ממנה צעצוע וגם בגן כששברה את הרגל. בהמשך החיים, שהתה לידה כשהייתה מרותקת למיטה ימים רבים בשל ניתוח שעברה, וגם במשבר עם חברות ובאכזבה לאחר שחברה הראשון, בגיל ההתבגרות, עזב אותה. משנישאה ונולדו הילדים החלה אמה לסייע לה רבות בטיפול בהם וגם הפכה שותפה לשיחות נפש על החיים בכלל. תחושה של התקשרות בטוחה נכחה כל העת.
תאוריית ההתקשרות היא תיאוריה בפסיכולוגיה התפתחותית אשר פותחה ע"י ידי ג'ון בולבי בשנות ה-70. במסגרת התיאוריה בולבי מציג את מערכת הקשרים של התינוק עם הדמות המטפלת העיקרית (בולבי, 2016). התיאוריה רואה את הצורך של התינוק ליצור קשר בטוח וקרוב עם הדמויות המטפלות כצורך בסיסי-הישרדותי, אבולוציוני. כך, מעבר למימוש הצרכים הפיזיים, גם החיפוש אחר חום ואהבה, הוא צורך מולד וחיוני להתפתחות התקינה של הנפש.
מרי איינסוורת׳ (Ainsworth) הרחיבה את רעיונותיו והציעה מערכת אשר סיווגה את סגנונות ההתקשרות לסגנון התקשרות בטוח, סגנון התקשרות חרד וסגנון התקשרות נמנע (1969), ובהמשך התווסף גם סגנון התקשרות בלתי מאורגן. דפוס התקשרות בטוח מאופיין בסקרנות וחקירה כאשר ההורה נוכח, מחאה בעת פרידה מההורה, והבעת שמחה ורצון בקרבה עם שובו. בבגרות, התקשרות בטוחה באה לידי ביטוי ביכולת לבטוח באחר, לבקש עזרה בעת הצורך ולשתף ברגשות על ידי שימוש במיומנויות תקשורת טובות. סגנון התקשרות שכזה, היה נראה כי קיים בקשר שבין נורית ואמה.
ביום הנורא בו החלה המלחמה, נורית חיפשה עזרה, הבנה וחמלה בפנייה לבן זוגה, אשר בטחה בו והוא היווה עבורה משענת עיקרית בחייה. אך הוא, יחד איתה, טבע בים העצב והכעס. נעדרה בו באותה עת הזמינות הרגשית והידלדלה ההיענות האמפטית אשר הכירה. בדומה, גם כאשר פנתה לאמה, היא מצאה אותה אפופה ביגון אישי. כך, היא הגיעה לשעת הטיפול הקבועה ואמרה בקול שבור כי היא חייבת להשיב לעצמה תחושת ביטחון, בבחינת חיפוש אחר הכוח שיציל אותה מהאימה הגדולה והרוחות הרעות שפוקדות אותה. יצר החיים וחרדת המוות חברו יחדיו ובראו מציאות חדשה. כל אלו, היו כקולות אחרים מאלו שנכחו בעבר בחדר הטיפול - סערות רגשיות ורוחות רפאים לצד רצון ליציבות וקרקוע.
ההתייחסות לחוויה של נורית ככזו המביאה עמה ״רוחות רפאים״, נעשית כפרפרזה למושג ״רוחות רפאים״ אשר ניסחו סלמה פרייברג ושותפיה (Fraiberg, Adelson & Shapiro, 1975). המושג מבקש לתאר זיכרונות לא מעובדים מהעבר וטראומות אשר חווה הורה בילדותו, שעלולים לפלוש לתוך מרחב היחסים שלו עם ילדיו ולהתפרץ ל"חדר הילדים" באופן תובעני ומאיים. באופן דומה, חדרו רוחות רפאים מהמלחמה - כאב ואכזבה של הפרט מהמדינה - לחדר הטיפול, ונשזרו בזיכרונות הפרטיים.
הפעם הייתה זו נורית, אשר זוכרת את מדינת ישראל מילדות ועד העת הזו, כישות מגוננת המשרה ביטחון. עתה היא חשה פגועה מהמדינה אשר נטשה ופגעה בהישרדות הקיומית של אזרחיה, כנאמר בשיר מסביב למדורה של נתן אלתרמן (1948): "אומתם לא הייתה להם אם". בשל תחושת חוסר האונים גם של בן הזוג ושל אימה, היא חיפשה בטיפול מחסה מיטיב ומקום בטוח.
במהלך החודשים הבאים, נורית הגיעה לטיפול אחת לשבוע כשהיא מחפשת תיקוף ריגשי לסבלה ולתחושותיה הקשות. הגם שהיא התקשתה לשתף והציגה את רגשותיה באופן מבולבל, היא חזרה והדגישה: "חשבתי שאני אדם חזק. אך גם אם לא נפגעתי אישית, אני מרגישה שהמדינה לא הגנה עלי ועל החברים שלי". בהמשך אמרה: "מעבר לכעס, אני חשה כאבי ראש וכאבי בטן עזים". החוויה הלא מילולית הקשה התרכזה גם בגוף, אשר מגדיר את הגבולות הפיסיים של העצמי ושל מערכת היחסים של הפרט עם העולם.
נורית אמרה כי היא חוששת לגורל ילדיה וגם מתקשה לנהל את משק הבית ולקיים את התפקידים השוטפים כאשה עובדת וכרעייה. ואז הוסיפה: "אמא שלי שמרה עלי בעבר, תמיד יכולתי לבטוח בה, אך עכשיו זה היה תפקיד המדינה שלי. אמא לא יכולה להגן מפני טילים". אותה עת, אמה, כאובייקט מופנם, איבדה את היכולת להשרות ביטחון אישי. האובייקט המופנם של האם המגוננת נסדק.
על פי רונלד פיירברן, אשר השתייך לזרם התיאורטי של יחסי האובייקט, ההתקשרות וההתחברות לאחר משמעותי מופנמות כמגע אנושי מענג או מתסכל. כך מתעצבת דמותו של האדם הבוגר, כאשר היא מכילה את ייצוגי הוריו (מיטשל ובלאק, 2006). פיירברן ניסח את תיאוריית יחסי האובייקט שלו על בסיס חומרים מושגיים של מלאני קליין, ובייחוד שאב מרעיונותיה על אובייקטים פנימיים ועל יחסי אובייקט מופנמים. עבורו, תוצאתה של הורות בריאה היא אדם בעל אוריינטציה המופנית כלפי חוץ, כזו המייצרת מגע ויחסי גומלין עם הזולת. בראי תאוריה זו, ההפנמה של מערכת היחסים המוקדמות של נורית עם אימה והייצוג הפנימי שלה בתוכה כדמות מכילה ומגוננת, עיצבה אותה כאדם חזק. זאת, במובן זה שהצליחה להתמודד עם אתגרי החיים עד כה, ועם יכולות תקשורת בינאישית טובות. אלא שאז באו רוחות המלחמה, וערערו תחושה זו.
כמטפלת אשר שותפה לטראומה הלאומית, חשתי את האכזבה והכאב של נורית כפועל יוצא של הלחימה המתמשכת והאזעקות אליהן היא נחשפת. היא סיפרה על דאגה גדולה לילדיה, קשיי הרדמות, ביעותים בעת שינה וחשש לצאת מהבית פן תישמע אזעקה. בתגובה לכך, היא נזכרה באירועים מוקדמים של קושי ומשבר: בילדותה הייתה עדה לתאונת דרכים קשה בה קרוב משפחה נפצע קשה. היא נזכרה בפחד וחוסר הביטחון שפקד אותה בעת ההיא, "אך זה היה אירוע קצר, הוא היה קשה אך הסתיים. ועכשיו למלחמה אין סוף, רק חרדה פן יקרה משהו לילדים או לי".
האינטראקציה בינינו התמקדה בפן החוויתי של הטיפול. הייתי נוכחת, אמפתית ואקטיבית. החזקתי והבנתי את הרגשות הקשים שהיא חווה על מנת לסייע לה להתמודד עם החרדה המציפה וההשלכות הרגשיות אשר צפו במהלך הטיפול. ניסיתי להיות כדמות הורית מיטיבה ומזינה כאשר נורית השליכה אלי ועלי את כעסיה על העולם ועל עצמה.
בהתבסס על עקרונות התיאוריה של קליין (מיטשל ובלאק, 2006) ניתן להבין את הדינמיקה הנפשית של רונית ככזו בה החוויה של הרע אשר נכח בתוכה אותה עת, הייתה כה מאיימת עד שאילצה אותה בצעד אלים לקרוע מתוכה את החלק שמייצג את הרע ולהשליך אותו אל תוך אובייקט חיצוני, אל המטפלת, אלי. החרדה יצאה מגבולות האני אל מה שמחוץ לו.
על פי קליין, היכולת להעביר את החרדה הקשה מהאני אל האחר מתבססת על היכולת המולדת של התינוק להתייחס לאובייקטים, לכוון את האנרגיה הנפשית שלו החוצה כלפי אובייקט. החרדה הרודפנית שחש התינוק מייצרת בו את הצורך להגן על עצמו, באמצעות ״מתקפת נגד״ נקמנית. אולם זו רק מגבירה את החרדה ויוצרת מעגל קסמים - התינוק חושש כי אם הוא פוגע באובייקט, האובייקט עלול להחזיר לו ולהרוס אותו.
את תחושת האימה של נורית ניתן היה לזהות למשל באמירה: "את לא מבינה אותי ועכשיו גם כנראה לא תרצי לטפל בי". אך מתוך המודעות ליחסי ההעברה ולתיאוריה, נוצרה בטיפול סביבה מחזיקה אשר אינה ממשיכה את אותו ״מעגל קסמים״ שתואר קודם לכן, ואשר אפשרה לה לחקור את תחושותיה מתוך ביטחון וללא חשש. בטיפול אני משקפת לה את תחושותיה, את הכעס הרב על העולם וגם על עצמה והיא לומדת את עולמה הפנימי ונזכרת בעולם שיש בו גם טוב.
בעת ששולה זיכרונות ילדות אנו מדברות על אירועים שהעלו כעס אצל אימה עליה ושלה על אימה, היא נזכרת במצבים בהם השיח ביניהן היה קשה אך באמצעות הדיאלוג הכעס התפוגג. רק אז נורית אמרה: "אני חשה שאת מבינה אותי ובעיקר שאת מתייחסת אלי ורוחשת לי כבוד למרות המילים הקשות שזרקתי עלייך". בהדרגה, נורית למדה לזהות מתי עולה הכעס, היכן ניתן לעשות תיקון לתחושות הללו, לחמול על עצמה ולייצר דיאלוג טוב יותר עם הסובבים אותה. היא תיארה כי פיתחה רגישות מוגברת לזולת ולסבל של בני המשפחה האחרים וכי מערכת היחסים שלה עם בן הזוג קיבלה איכות ריגשית עמוקה יותר, אשר באה לידי ביטוי ביותר שיתוף, פתיחות ובקשת עזרה ממנו.
בחלוף מספר חודשים, הטיפול מתקדם והיא חוזרת לזיכרונות מאימה השומרת, אשר העניקה חום, אהבה והתקשרות בטוחה: "היא תמיד הייתה שם בשבילי". נורית סיפרה כיצד גם לאימה קשה ורק עתה חזרה לבקר בביתם ולהיות בקשר עם ילדיה. טוב חיצוני נכנס לחדר. ההורה אשר היה המלאך השומר, שסימל את ההגנה, שדאג גם לגוף ולצרכים הפיסיים, נמצא גם הוא בתהליך של התארגנות.
אני צופה כיצד העולם נחווה עדיין כמאיים ומפחיד, אך שביב תיקווה עולה, כשהיא נזכרת בחיוך קטן גם בילדיה ומתארת הנאה מחיבוק שקיבלה מבתה. "כאבי הגוף והנפש שלי קצת פחתו ואני מקווה שבכל זאת יהיה בסדר", היא אמרה וסיפרה על שינה טובה יותר בלילה, שיחות אפקטיביות עם בן הזוג ובעיקר על מפגשי הערב עם אימה בהם הן משוחחות ואף צוחקות: "זה כמו שפעם היא הייתה איתי".
הפנייה לטיפול, יחד עם עיבוד דמותה המופנמת של אמה המיטיבה ותקשורת בינאישית שהשתפרה בתוך מרחב טיפולי מוגן, היו ניסיון נוסף לארגון פנימי של הנפש הפגועה. השינוי האנליטי שהתרחש לא היה רק בהתגלות התובנות הללו אלא גם במסוגלות להתייחסות לזולת וביכולת להתחבר אלי כמטפלת בדרכים חדשות. עקבות הזיכרון הטוב היווה בסיס ליצירת רקמה חדשה ומקור כוח ונחמה, כמו גם משאב רגשי להתמודדות עם לחצי החיים בעת מלחמה.
כשבוע לאחר פרוץ המלחמה הגיעה לפגישה גם רותם, סטודנטית בת 25, אשר נולדה באחד מיישובי הצפון. היא הרבתה לבכות בחדר הטיפולים ולאמץ התנהגות רגרסיבית אשר כללה מציצת אצבע ורקיעת רגל מונוטונית. היא בת לאם יחדנית אשר התקשתה לייצר עבורה רצף חיים תומך ומגן, בשל מחלה שפקדה אותה. לעיתים הייתה נוכחת ועוטפת באהבה ולעיתים נעדרת, מתנתקת ובלתי זמינה. צמתי החיים בילדות, בעלייה לכתה א', במשבר קשה בעת חרם כשהייתה בת 12, עברו על רותם בבדידות, ללא תמיכה.
רותם הגיעה לטיפול לראשונה כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, בשל קשיים לעמוד במשימות אקדמיות לצד מטלות החיים האחרות. ואז, כאשר הגיעה לפגישה טיפולית לאחר פרוץ המלחמה, סיפרה בעודה בוכה: "כל-כך הרבה אנשים שאני מכירה נרצחו בטבח הנורא, חברות שלי נפצעו וכולם פונו מבתיהם, איך אפשר לנשום כשמסביב כל כך הרבה אובדן?". ואני קשובה לה, כמטפלת, כעדה וגם כשורדת בה בעת, שהרי מלחמה היא התגלמות מסיבית מאוד של קיר נופל, אשר חושף את שותפות הגורל של מטפלת ומטופלת ואת ההתמודדות של שתיהן מול איום קולוסאלי. אני צופה-משתתפת בחוויית הבלבול והכאב שלה, בעודי מחזיקה את הכאב הכאוטי ובה בעת גם חשה בצורך להיות מוחזקת.
ביחד, שתקנו תחילה את הכאב ואת מופעי הרגש הקשים. מהיכרותי המוקדמת את רותם, ראיתי כיצד היא נוצרת בקרבה חוויית ילדות אשר מהן נשקף סגנון התקשרות לא בטוחה, חרדתית ואמביוולנטית. חוויות של ילדות ביישוב בצל אם שנוכחותה לא הייתה קבועה, אשר תיארה כי עוררה בה תחושה של חוסר ביטחון לגבי זמינותה בסיפוק צרכיה הרגשיים. האמפתיה של האם כלפיה הייתה בלתי יציבה. לעיתים הייתה מרעיפה עליה אהבה תומכת ומגנה, ולעיתים נעדרת ורחוקה. "רק כאשר הייתי מאד במצוקה, כאשר מאד בכיתי או כשכאב לי מאד, אמא הייתה מופיעה". מהתיאורים, עלו מאפייני התקשרות כגון תחושות של פחד מנטישה, לצד חרדה וספקות סביב יציבות הקשרים בחיים, אשר ניתן היה להבין על פי הסיווג של איינסוורת׳ (1969) כהתקשרות אמביוולנטית / חרדתית.
אל מול זאת, בטיפול אני מנסה להמשיך ביחסים הטיפוליים המכבדים והיציבים, תוך בניית ברית טיפולית אשר התבטאה במפגשים קבועים וזמינים. נראה היה כי הקשר שנוצר בטיפול טרום המלחמה משתנה. מחד רותם תלותית יותר, מתקשרת אלי באופן תכוף יותר ואובססיבי, ומאידך היא מבטלת מפגשים טיפוליים. היא מתמקדת בביטויים רגשיים שליליים ודרמטיים כגון בכי ודיבור כעוס המופנה אלי ואל חבריה ללימודים ומבקשת כל העת לבחון את זמינותי. היא דרוכה וחוששת פן לא אהיה שם עבורה ומנכיחה זאת באמצעות ביטויים מוחצנים ו-acting-out .
לצד הסלמה זו בתוך היחסים, הופיעה גם הסלמה ברמת המצוקה אשר התעוררה ברותם בתגובה למצבים מאיימים כגון אזעקות ואירועים ביטחוניים. הייתה קיימת העצמה של רגשות כגון תסכול, אכזבה, חרדה, עצב וכעס עד כדי הצפה רגשית (Mikulincer, Shaver, & Pereg 2003). תחושת עצבות גדולה עלתה בחדר כשנשמעה אזעקה. בעודנו פונות לממ"ד אמרה: "לא שומרים עלי, זה מרגיש ששוב נוטשים אותי. המדינה שלי – פעם נמצאת ופעם לא ואני גם לא יודעת עד מתי את תהיי איתי". ברגעים שכאלו, רוחות הרפאים מהעבר השתחזרו. הכאב הרגשי והבלבול יתכן והיו כביטוי ליחסים המוקדמים עם אמה בעבר. וכחלק מיחסי ההעברה, אותה תחושה שמייצגת בנוכחותה היבטים נפשיים בלתי מודעים, המגשרים בין עבר להווה, היא מטיחה בי את כעסה.
בדומה להורה הלא מיטיב מהעבר, צליל הסירנה קיבל משמעות שעיקרה חוסר ביטחון ותחושה כי היא עזובה. היא חשה כי למדינה, אותה אם גדולה שאמורה הייתה להגן, דפוס דומה של התנהגות הורית נפקדת, נעדרת מעת לעת, אשר הותירה אותה בילדותה שברירית, שורדת בכוחותיה היא, ללא המעטפת הדואגת והמגנה כמצופה. לגישתו של פיירבן (מיטשל ובלאק, 2006) רותם התקשתה לוותר על צורות החיבור הישנות (לאימה) שעיקר ביטויין באי ביטחון וכעס על האם בשל חוסר יכולת לבטוח בה, קושי לנהל חיים מאורגנים ומתוכננים ולעיתים אף היפוך תפקידים, שכן היה עליה לדאוג לאימה ולגונן עליה במקום שאימה תדאג לה ותראה את צרכיה. רותם הדגישה: "עכשיו, במלחמה, כמו אז בילדות אני חייבת לדאוג לעצמי ולא תמיד הצלחתי לעשות זאת. אני מפחדת שכמו אז אכשל - לא אצליח להגיע בזמן לממ"ד, לא אצליח לסיים את הלימודים ולא אצליח בחיים בכלל". כך, המלחמה עוררה חרדה וכעס על שלא רואים אותה מספיק ולא מתייחסים אליה ואל תחושותיה, גם באזורים אחרים בחייה.
במהלך חודשי הטיפול השינוי היה איטי. הזמן חלף ורותם נותרה כעוסה וחרדה עד שניצני השינוי החלו מבשילים לאט לאט. השיח בינינו יצר חיבורים אסוציאטיביים בין זיכרונות הילדות להווה, בדומה לתיאור של אדלר (1964), לפיו, כאשר מתעוררים בעיה, אתגר או משבר בהווה, אלו מתקשרים באופן מטאפורי עם זיכרון ילדות מוקדם רלוונטי, אשר נבחר מבין כל הזיכרונות בזמן הספציפי על מנת להזהיר, לנחם, ובעיקר לכוון ולהדריך אותנו. ואכן, רותם בחרה לתאר בפגישה זיכרון כיצד אימה אחרה לקחת אותה מהגן. היא זוכרת שבכתה ומאד כעסה על אימה, אך בהמשך פנתה לגננת וציינה ש"אפשר להתקשר לסבא שגר בסמוך והוא ייקח אותי הביתה". ואני שאלתי "כשאת מתבוננת על הזיכרון הזה, מה את הכי זוכרת? ואחר כך, מה הרגשת?", ורותם ענתה: "אני זוכרת שישבתי בוכייה ליד השער של הגן וכעסתי נורא. הכעס ליווה אותי זמן רב ואמא בכלל לא התנצלה. וגם היום אני כועסת על המצב במדינה, אך ראיתי שיש לי גם כוח״.
אין זו אמת היסטורית, אלא התבוננות השלכתית על הפענוח של האירוע ומה הוא מייצג עבור המטופלת. במקרה הנדון רותם הצביעה על הכעס אך גם על היכולת שלה להתמודד עם משברים. ייתכן כי עצם הפעולה של נתינת פירושים אשר ראו בכעס שעלה שיחזור של כאב ראשוני בילדותה, אך גם הימצאות של כוח, הובילה להתבוננות בי כאל אובייקט שונה ונבדל מאמה. ואולם, העברה והשלכה היו אך חלק מהייצוג שניתן בטיפול ליחסים המוקדמים - המבנה, המסגרת עליה ניתן לסמוך ואשר בתוכה מתרחש הטיפול, אפשרו התחלה של תיקון החוויות המוקדמות, לצד הבנייה של תובנות חדשות ומסוגלות של רותם להתחבר אלי כמטפלת בדרכים חדשות, אמפתיות, מחזקות יותר. תקווה זהירה נכנסה לחדר.
גלי ההדף של המלחמה פוגעים גם במי שלא היה שם פיזית, אלא חווה אותה באמצעות מסכי הטלוויזיה וקולות האזעקה. הגבולות בין המלחמה לעורף נותרו מטושטשים והדי הפיצוצים והאזעקות אשר חדרו לנפש פנימה היו בבחינת רוחות רפאים, האתוס הלאומי נסדק. נוכח התנועה הטקטונית של אירועי השעה, ייתכן כי גם מי שחווה התקשרות בטוחה בינקותו, לא היו בו תחילה די משאבים למצוא חוסן נפשי ועוגנים יציבים על מנת לצמצם את רוחות הרפאים (Ainsworth et al, 1978). אותם מטופלים אשר חוו התקשרות לא בטוחה/חרדתית בינקותם וניסו לבנות במאמץ רב את פיסות חייהם, התקשו במיוחד לאחות את הנפש הפצועה לאחר פרוץ המלחמה ומהלכה הממושך. באמצעות התהליך הטיפולי הגיחה תקווה ולאט לאט חזרה היציבות הנפשית.
במשבר, ובוודאי בשבר טראומתי, מתעוררים לחיים המשברים הטראומתיים הקודמים בחיינו (רוט, 2023). כפי שהוצג בתיאור המקרים, בשל קריסת הסדר הישן ובהיות המלחמה האירוע המשברי, עיקרו של הטיפול התמקד בבניית תפיסה חדשה המציעה צמיחה מתוך שבר עמוק בד בבד עם שהייה בכאב.
בשני המקרים, יחדיו, המטופלות ואני, בנינו משמעות חדשה, נוספת, לקדם את תנועת החיים. התייחסנו לחוויות הקשות של זיכרונות ילדות, אך גם התעוררו זיכרונות אשר היו כרוכים בדחף החיים, באהבה, בראיית האחר, באכפתיות ובתיקון. כמטפלת, ניסיתי לייצג עבורן בטיפול מקום של ביטחון, לתפקד כעור מחזיק ומגן (Bick, 1968), ולספק הינכחות שהיא העטיפה הנחוצה כדי לקדם את בניית הערך העצמי (אשל ,1998). הגם שהתקשנו לייצר חוויה שלמה של טוב שאבד בשל עוצמת החוויה המטלטלת ובשל היותנו יחדיו בתוך הסערה - ההחזקה, הפתיחות, אי השיפוטיות והסבלנות אפשרו כניסת חיים ופשר לעולמן. נדרשנו לתפור מחדש את רצף החיים אשר נפרם באמצעות מלאכת חיווט עדינה וקשובה, תוך חבירה לזיכרונות הילדות מחד ולהוויה הנוכחית מאידך במבנה טיפולי מחזיק. את פירות הטיפול ניתן היה לראות אצל נורית המדגישה את ההנאה במפגש עם ילדיה ואצל רותם, בהיסוס רב, כאשר ציינה כי הלמידה באוניברסיטה היא מהות חשובה בתכנון העתיד שלה.
אירועי מלחמת אוקטובר 2023 יצרו טראומה אישית וקולקטיבית לאומית. במצב זה רותם ונורית נשארו הלומות בשל הקושי לתווך לעצמן את המציאות הכאוטית וערכי הליבה שקרסו. כך עלו ביטויי חרדה, הסתגרות ואף חוסר תפקוד. החוויה של כל אחת מהן הייתה אישית וייחודית לה. התהליך ההדרגתי לקראת ההבראה היה איטי כאשר אני כמטפלת חשה שותפה לחוויה הרגשית העוצמתית מחד, אך גם זוכרת לייצר נוכחות מכילה וכנה עבורן.
על פי גישת הצמיחה של טדסקי ומור (2021), אירועי חיים קיצוניים מפרים את האשלייה כי העולם הגיוני ובר ניהול. הטלטלה הגדולה מייצרת תחושת חוסר אונים ומרסקת את הנחות היסוד לקיום האנושי. לפיכך עלה צורך ביצירת נרטיב סדור חדש, באמצעות הזמנה של המטפלת את המטופלות לשיתוף בינאישי המתקף את הפגיעות שקיימת ולא מבטל אותה. בהמשך, הטיפול התמקד במשמעויות הנוספות של החיים ונקודות המבט של המטופלות אשר נעשו גמישות יותר, והן נפתחו להנחות יסוד קיומיות חדשות כגון הטוב אשר בכל זאת שרד, הטבע שנמשך בו השגשוג, משפחה אוהבת ועתיד שראוי לצפות לו בשל לימודים וחברים. וכך נוסחו הנחות יסוד חדשות של עתיד חיובי אפשרי, שדר בכפיפה אחת עם תסמינים ומצוקה ריגשית שעדיין נותרו.
המשמעויות החיוביות הגיחו לחייהן של המטופלות כאשר תחושת המצוקה הייתה כה עזה שלא הותירה להן ברירה: להתרסק או לבחון מחדש את משמעות החיים לאחר השבעה באוקטובר. הקושי הרב היה זה שבהמשך הניע את תהליך הריפוי, אך משך התהליך ועוצמת הקושי היו כנראה ביטוי גם לתהליך ההתקשרות הראשוני שלהן בילדות. ככל שהקשר האימהי הראשוני היה מיטיב כך הוא היווה מגן טוב יותר, המצוקה פחתה ורוחות הרפאים של המלחמה הותירו משקעים לאורך זמן קצר יותר.
וכך, נורית זכרה את אימה האוהבת והוסיפה את השיר של לוי משה בביצוע שלמה ארצי אך בשינוי קל: "אתמול היה די טוב ונקווה שגם מחר" ובעיקר, אהבה את החיבוק של בנה הצעיר שהתרפק עליה כשחזרה הבייתה ורומם את רוחה. רותם הזעיפה פנים ואמרה: "הקשבתי לחדשות, שוב אכזבו אותי. שום מאבק צבאי לא יעזור לי, אך בכל זאת, יש את הלימודים שלי". שביב תקווה הגיע רק כשזכרה את המסע הקצר בשדות היישוב עם אימה והפריחה שתגיע בקרוב.
לסיכום, נראה כי ככל שזיכרון ההתקשרות עם האם נחווה על הרצף הבטוח, כך חזרה המשמעות לחיים וחדרה הציפייה לטוב מהר יותר. הרוע התקשה להתפוגג אך חוויית החיים ומשמעותם הפיחו תקווה.
ד״ר עפרה ארן, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. ניהלה במשך שנים רבות את השירות לעבודה סוציאלית במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל. תחומי התמחותה הם מצבי חולי ומשברי חיים. מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים. [email protected]
אלתרמן נ. (1948), עיתון דבר, הטור השבועי
אשל ע. (1998). Acting out והינכחות המטפל או אל עין הסערה, שיחות, יג' (1), 4-16.
בולבי, ג'. (2016). בסיס בטוח: התקשרות הורה ילד והתפתחות אנושית בריאה. תל – אביב: עם עובד.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). האסכולה הבריטית של יחסי-אובייקט: ור"ד פיירברן וד"ו ויניקוט. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. עמ' 176-206. תל-אביב: תולעת ספרים.
רוט מ. (2023). קווים מנחים למטפלים בנפגעי המלחמה בדרום ובכלל: מכתב פתוח מאת פרופ' מירב רוט, באתר בטיפולנט, 9.10.23.
Adler, A. (1937). Significance of early recollections. International Journal of Individual Psychology, 3, 283-287
Ainsworth, M.D.S. (1969). Object relations, dependency, and attachment: A theoretical review of the infant-mother relationship. Child Development, 40, 969 – 1025.
Ainsworth SDM., Belhar CM., Waters E., Wall S. (1978). Patterns of attachment: a psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
Bick E. (1968). The experience of the skin in early object relations. The International Journal of Psychoanalysis, 49: 484-486.
Fraiberg S, Adelson E, Shapiro V (1975). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationships,” Journal of the American Academy of Child Psychiatry 14.
Mikulincer, M., Shaver, P. R., & Pereg, D. (2003). Attachment theory and affect regulation: The dynamics, development, and cognitive consequences of attachment-related strategies. Motivation and Emotion, 27(2), 77–102.
Tedeschi, R. G & Moore, B. A. (2021). Posttraumatic growth as an integrative therapeutic philosophy. Journal of Psychotherapy Integration, 31(2), 180-194
