נעמה גרינולד
מסמך זה מציג קווים מנחים להנחיית קבוצות למפוני עוטף עזה, המהוות מענה משני במצב החירום בימים אלה. המסמך מציג קווים מנחים להתערבות חד פעמית או להתערבויות קצרות טווח עבור בני ובנות יישובי העוטף או הצעירים ממסיבת הטבע ברעים במהלך הימים/שבועות שלאחר ההלם הראשוני. מסמך זה מבוסס על עקרונות מקובלים בגישות שונות ביחס למענים קבוצתיים לשעת חירום, אך הוא התגבש תוך עדכון והתאמה לצורך של הימים האחרונים, בהם אנו מתמודדים עם אירועים טראומטיים בעוצמה ובקנה מידה חסרי תקדים.
הטקסט מיועד למטפלות ולמטפלים במרכזים הייעודים אליהם הועברו תושבי העוטף אך יכול להתוות קווים מנחים גם להתערבויות קבוצתיות ראשוניות קצרות מועד במסגרות אחרות. הוא מיועד לאנשי ונשות טיפול ובריאות הנפש, בעלי נסיון כלשהו בהנחיית קבוצות רפלקטיביות, אך שאינם בהכרח בעלי הכשרה פורמלית בהנחיית קבוצות או טיפול קבוצתי, ובצוק העיתים נקראים לסייע בהנחייה.
אחת מהנחות היסוד של התערבות קבוצתית בשעת חירום היא כי לשיתוף בקבוצה עשוי להיות כוח עצום בעיבוד היבטים של הטראומה והתמודדות לאחריה. לצד מתן תחושה של שותפות גורל והפגת בדידות, השיתוף הקבוצתי גם מאפשר לראות משמעויות אחרות ותפיסות שונות הודות לזוויות ההתבוננות ולחוויות השונות של אנשים ונשים אשר עברו חוויה דומה יחסית.
מטרת הקבוצה היא לאפשר בעיקר עיבוד של הרגשות והמחשבות בימים אלה. הקבוצה אינה מיועדת לשיתוף ראשוני של הטראומה! שיתוף כזה חשוב שייערך באופן פרטני. יתרה מכך, איסוף סיפורי טראומה בקבוצה עלול אף להחריף את חוויית הטראומה בקרב המשתתפים השונים. הקבוצה הינה 'קו שני' של התערבות ומהווה מרחב בטוח לעיבוד התחלת התמודדות ומקום לעיבוד היבטים מסוימים בטראומה. להמשך המענה הטיפולי, יוכלו להתאים שיטות שונות ופרוטוקולים שונים למענה בשעת חירום ושל טיפול בטראומה, בהתאם לצורכו של כל אדם ואדם.
איתור משתתפים: יוזמה ואיסוף פניות ייעשו על ידי אדם מהקהילה או גורם מקצועי (משירותי הרווחה או החינוך המקומיים) אשר מונו כמרכזי הקבוצה במרכזים הייעודים. אדם זה (שאינו מנחה הקבוצה) יהווה איש קשר בין המשתתפים הפוטנציאלים לבין המנחה, ויוודא שאכן הפונים עברו באופן פרטני חשיפה ראשונית לטראומה, ומעוניינים ומתחייבים להשתתף במפגש הראשון ומבינים את מטרתו.
בכל מקרה, מרכז הקבוצה צריך להימנע מצירוף משתתפים עם תגובות קיצוניות (כעוררות או הצפה חושית חריגה, התקפי דיסוציאציה חוזרים ועוד), הזקוקים למעשה להתערבות פרטנית, שכן חשיפה לרגשות של אחרים עלולה אף להגביר את מידת ההצפה הפנימית שלהם, ולהשפיע בתורה על יתר המשתתפים.
גודל: רצוי לא יותר מ-10 משתתפים בקבוצה כדי לאפשר אינטימיות וגם הזדמנות לכל משתתף או משתתפת להתבטא. אפשרי כמובן להנחות קבוצות גדולות יותר, אולם מספר גדול יותר של משתתפים דורש רמת מיומנות הנחייתית גבוהה יותר, סוג אחר של מבנה והנחייה ב-co.
הרכב משתתפים: רצוי שהקבוצות תהיינה יחסית הומוגניות (הורים לילדים צעירים, בני נוער, אבות, אמהות, מדריכים חברתיים ביישובים וכד'). הטרוגניות דורשת מאמץ רב יותר של תקשורת, דבר שאינו זמין לנו כרגע. לעומת זאת, הומוגניות עשויה להגביר את תחושת ההזדהות וההבנה ההדדיים.
ο הדרכה מקוונת על עקרונות לעבודה קבוצתית במצבי טראומה
ο קבוצות של ילדים והורים לבניית חוסן ומניעה בעת משבר
ο התערבויות, פרוטוקולים ומשאבים למטפלים בחירום: מידע שימושי מתעדכן
סטינג: משך המפגש יהיה מינימום שעה וחצי בשל תכנים מורכבים העלולים לעלות. נתמקם במקום שקט ובישיבה במעגל כשכולם רואים את כולם (לא פופים וכד'). כמו-כן, נבקש מהמשתתפים עד כמה שניתן לכבות טלפונים למרות הקושי והידיעה שהקרובים מחפשים אותם ללא הרף.
פתיחת המפגש תיעשה ברוח זו: אתם בימים קשים שאחרי טלטלה איומה. אנו נפגשים כדי לאפשר לכם ולכן לבטא את המחשבות והרגשות שלכם בימים אלה של עיכול ראשוני. אני מבינה שכבר שיתפתם איש מקצוע בסיפור הראשוני של מה שעברתם, ונוכל כאן לתת מקום לעיכול רגשות, לבטים, מחשבות ועוד, העולים בכם כעת לאחר ההלם הראשוני. לקראת סוף המפגש אבדוק איתכם רצון והיתכנות למפגש או מפגשים נוספים.
שאלות פתיחה: בואו נתחיל מהימים האחרונים – איפה אתם נמצאים בימים אלה מבחינה מנטלית? מה עובר עליכם ביום-יומיים האחרונים? איך אתם מרגישים? אילו מחשבות עולות בכם כהורים/מדריכים/חבר'ה מהתיכון/בעלי תפקידים קהילתיים (ובתוך כך נייצר את הגדרת הקבוצה). אני רוצה להדגיש שחשוב שכל אחד ואחת מכם יהיה קשוב לעצמו או לעצמה עד כמה נכון ומה נכון לו או לה לשתף, ומה לא. הכל עדיין מאוד פתוח ורגיש, שימרו על עצמכם ושתפו או הגיבו במידה שנכונה לכם.
במהלך המפגש, ואל מול התכנים שהמשתתפים מעלים, נפעל לפי העקרונות הבאים:
* ניהול עדין של תוכן טראומטי: מוקד ההזמנה הוא כאמור עיבוד משני של רגשות ומחשבות בעקבות הטראומה. אולם משתתפים עשויים לרצות להעלות את סיפורי האימה עצמם. בהקשר זה נדרשת התערבות עדינה. חשוב לסייע לארגן את הסיפור למעין תקציר ממוקד יחסית, זאת מבלי לתת תחושה של דחייה מצד אחד, אך מצד שני, תוך הכרה שהעלאת סיפורי האימה בקבוצה עלולה להביא להצפה ולנזק, וכן שחשוב לאפשר לעוד משתתפים להתבטא.
במסגרת קבוצה אף אחד לא יכול להביא את הסיפור של השעות הארוכות והנוראיות במלואו, אבל כן יוכל להביא חוויה או חלק מסוים בסיפור (תחושה שהזמן לא עובר, כעס על איפה העזרה, רגעים של ניתוק וכד'). בשאלותינו, נשים דגש בעיקר על מה שהם עוברים בימים האחרונים ועל מחשבות ושאלות שמתחילות לעלות בנוגע לעתיד (לאן נחזור, מה יקרה איתנו כקהילה, מה זה אומר להיות הורים לילדים בני ... בעת הזו, האם יש לי סיכוי להשתקם ולחזור לעצמי ועוד).
במידה ומתגברת תחושת הצפה חשוב לעשות מנטליזציה, כלומר, לתת מילים מארגנות לחוויה תוך שימוש באינטונציה מרגיעה שמפחיתה את העוצמות ומווסתת אותן (לדוגמא, אני מבינה שאתה מתאר תחושת בלבול חזקה שאתה מרגיש ברגעים מסויימים, ולא – אתה מרגיש בלבול בעוצמה חזקה מאוד. כמו-כן, יש להימנע משימוש בשיקופים באינטונציה המדגישה קיצוניות של חוויה).
* הדגשת מסוגלות: תחושת המסוגלות חשובה להתמודדות מיטיבה עם הטראומה ולבניית חוסן. ניתן להדגיש את המסוגלות בכמה אופנים:
א) לשאול: מה נותן כוחות עכשיו? איך כן מצליחים להרגיע את עצמכם? מה נותן תחושת תקווה?
ב) להבחין בין פוסט טראומה לבין תגובות 'נורמליות' של חווית טראומה! העובדה שכל רעש גורם לי לזנק לא מעידה על כך שאפתח פוסט-טראומה. חשוב לנרמל 'תגובות שכיחות' (אלו בין הדגשים שמציעה עו"ס איילת שמואל).
ג) לחדד חשיבות קומוניקציה עם אנשים אחרים דווקא בימים אלה והימנעות מדינמיקה של 'סיר לחץ', הכוללת הישארות מסוגרת ומבודדת עם החוויות והמחשבות המעצימה אותן בתוכנו.
ד) להפנות את תשומת הלב למינון ולוויסות כוחות ותפקוד; למה יש כרגע כוחות ולמה אין. מצד אחד, לעודד עשייה וחזרה לפעילות כלשהי את מי שנמנע עד כה מאקטיביות, ומצד שני, להדגיש חמלה עצמית וחשיבות היכולת לוותר על מה שאינו חיוני כרגע בפני מי שמלקה את עצמו על רמת תפקוד נמוכה ביחס לרגיל.
* יצירת חווית משמעות: מה אני מרגיש שהעולם מצפה ממני עכשיו? מהם הערכים שלי שהייתי רוצה שעכשיו במשבר כזה ינחו אותי? (ותודה לפרופ' דני חמיאל על נקודה זו). מה נותן לי עכשיו תחושה של משמעות, אמונה בטוב, אמונה ביכולת להשתקם לאט לאט? מה לא נפגע? מה בוחרים לשמר בעצמכם ובעולמם? מה נותר בית בשבילכם עכשיו?
* עידוד תפיסות אלטרנטיבות: בין התכנים הקשים הצפויים לעלות במפגש, סביר כי תעלה אשמת ניצולים, אשמת המשתתפים על כך שלא הצילו את הקרובים להם, האשמות עצמיות לגבי האירועים ולגבי ההתמודדות עכשיו, בלבול גדול לגבי העתיד, ספקות לגבי יכולת לחזור מתישהו לחיי שגרה, חששות שעכשיו מוקפים בסיוע ועוד מעט יישארו זנוחים, ערעור תחושת ביטחון ואובדן אמון עמוק במדינה ובכוחות הביטחון ועוד. חשוב לתקף ולהגיד כי אלו תחושות שכיחות ונורמאליות אבל גם לעודד דרכי חשיבה אחרות. למשל, לפעמים יותר קל לראות עד כמה חסרת תוקף היא ההאשמה העצמית כאשר האחר מתאר זאת מאשר כשהיא מתרחשת בתוכי. לשם כך ניתן לפנות למשתתפים אחרים: איך אתם מרגישים ומה אתם חושבים על מה ש-X העלתה?
* הנחיה מעודדת קומוניקציה 'רשתית': באופן כללי, נרצה להימנע מאוסף 'טיפולים פרטניים', כלומר, מדינאמיקה שבה המשתתפים השונים פונים בעיקר למנחה (מבנה 'כוכב'). אפשר לעודד זאת על-ידי כך שהמנחה מעביר את המבט גם לפניהם של משתתפים אחרים בזמן שאחד המשתתפים מדבר, וכן על-ידי עידוד התייחסות אחד לשני (למשל: החוויה ש-X מתארת של תחושה שהכוחות אוזלים, שלא יודעת מאיפה לקחת כוחות – מי עוד מרגיש דומה?).
* התמודדות עם שותקים: שתיקה בקבוצה בכלל, ובמצב משברי/חרומי בפרט עשויה לנבוע מסיבות שונות, בחלקן כאלה הקשורות לבחירה מודעת. עם זאת, שתיקה עלולה להיות ביטוי להתכנסות פנימה מתוך חווית ההלם והקושי לתקשר את הפנים החוצה, כלומר, שימוש במנגנון אוטיסטי של הימנעות במצב של הצפה רגשית. חשוב לתת לגיטימציה לבחירה שלא להשתתף, אך יש להיזהר מהשארת מטופלים ב'קונכייה' אליה הם נשאבים במצב קיצוני. כמו-כן, הקומוניקציה עצמה יכולה להוות גורם מרפא, וכן התערבות של פנייה אקטיבית מסוג 'פונקציית ההשבה' (reclaiming) של אלוורז, הינה משמעותית במצבים של שימוש במנגנונים אוטיסטיים.
לפיכך, מומלץ לפנות באופן יזום לשותקים ולשאול בעדינות האם היו רוצים להתייחס למשהו מהנאמר (האם היית רוצה לומר משהו? אם זה מתאים לך, ותרשה לעצמך להדוף אותי, חשוב לי לדעת אם ישנה עמדה שנשמעה במפגש שהיית רוצה לסמן שאתה מזדהה איתה? האם היו מילה/ביטוי כלשהם שדיברו אליך?). כמובן, אם המשתתף עדיין מעדיף להימנע יש לכבד זאת. לעיתים עצם הפנייה ואף פעולת הסירוב להתייחס עשויים להיות סוג של חוט של קומוניקציה לקבוצה.
סיכום המפגש: לקראת סיום נשאל – עם מה אתם יוצאים מהמפגש? עם איזו תחושה? עם אילו התחלות של תובנות? האם היה רגע של שינוי מסויים בנקודת המבט?
לאחר מכן נסכם ברוח זו: אני מאוד מעריכה את השיתוף שלכם. בצד הדברים הכל-כך קשים שתיארתם (כאן חשוב להיות ספציפיים, בכדי לספק חוויה של אמפתיה ממוקדת: רגעי חזרת האימה, הפחד מאובדן הכוחות להמשך התמודדות, פחד מבדידות, עוצמת חווית ההרס, האשמה עצמית ועוד). לצד זה, הבאתם גם לא מעט כוחות, מחשבות, התחלת תובנות של 'אחרי' (גם כאן, להיות ספציפיים: חיבור לכוחות ברגעי ההווה, המחשבות שאתם מצליחים לגייס כוחות, רגעי הדחקה במנגנון הגנה בריא, ועוד). לקראת תום המפגש, במידה ותואמה מראש אפשרות למפגשים נוספים, נבקש גם להבין את הרצון והיכולת של המשתתפים לקחת חלק במפגשי המשך.
כאמור, התערבות זו היא קו שני במערך של התערבויות ראשוניות בשעת חירום. מפגש קבוצתי יחיד, או כמה מפגשים, יכולים לסייע בעיבוד ראשוני של חלק מהיבטי הטראומה. אך זוהי כאמור התחלה של התמודדות. האנשים והנשים, המבוגרים והצעירים, שחוו את האירועים המזעזעים ביישובי עוטף עזה או במסיבה, יזדקקו להמשך ליווי ומענה טיפולי. יחד עם זאת, מענה זה חשוב והכרחי ועשוי להפחית את הסיכוי להישנות או התפתחות של תגובות דחק חריפות ולהתפתחות של פוסט טראומה.
באשר למטפלות ולמטפלים מנחי הקבוצות, חשוב לתת את הדעת על כך שחשיפה לתכנים כה קשים בעיתוי כה חשוף עלולה לעורר תחושות עוצמתיות. מומלץ להסתייע בקולגות לשיתוף הדדי ובהדרכה לשמירה עצמית ולמניעת התפתחות של טראומה משנית.
נעמה גרינולד היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. מרצה ומדריכה במכון מפרשים במכללה האקדמית תל אביב יפו. מרצה באוניברסיטה העברית במגמה החינוכית-קלינית של הילד בחוג לפסיכולוגיה.
* תודות רבות לחיים פליישמן, פסיכולוג חינוכי ומנהל שפ"ח שער הנגב על חשיבה משותפת, חידוד, התאמה ודיוק התכנים. תודות נוספות לחבריי מהמכון לאנליזה קבוצתית על התמיכה והעידוד, ולחגית איילשטיין, ד"ר מרים ברגר, ד"ר אבי ברמן, גיטי פיין ד"ר אפרת ציגנלאוב, וד"ר דורון שני על הערותיהם המרחיבות.
