נעה ביימן
המושב השלישי בסימפוזיון המקוון של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), בהנחייתה של ד״ר הילארי אופמן, כלל שלוש הרצאות אשר עסקו בקונפליקטים פוליטיים וחברתיים בזירות שונות מסביב לעולם. הדוברים הציעו המשגה פסיכואנליטית לאלימות חברתית וסכסוכים פוליטיים, תוך שימוש בתאוריות פרטניות וקבוצתיות.
ד"ר ארל הופר הוא פסיכואנליטיקאי, אנליטיקאי קבוצתי ויועץ ארגוני, הנשיא לשעבר של האגודה הבינלאומית לפסיכותרפיה קבוצתית ותהליכים קבוצתיים (IAGP), והעורך של The New International Library of Group Analysis בהוצאת ראוטלדג'. הוא מטפל בקליניקה פרטית בלונדון.
ארל הופר עסק בהרצאתו בהמשגה פסיכואנליטית של אלימות חברתית. הופר פתח בטענה של ויניקוט כי בנטייה האנטי-סוציאלית ישנה עמדה ה״מאלצת את הסביבה להיות חשובה״. הנטייה האנטי-סוציאלית היא תוצאה של קיפוח, מחסור ואובדן של משהו טוב, ואילו האקט האנטי-סוציאלי הוא ניסיון לקבל פיצוי מן האמא האישית והסביבתית, ולכן, במובן מסוים, הנטייה האנטי-סוציאלית מבטאת תקווה. במהלך הרצאתו, התבסס הופר על רעיון זה, על מנת להסביר כיצד נוצרת אלימות חברתית, ומדוע אוכלוסיות מוחלשות ״בוחרות״ בה.
בראשית דבריו, ציטט הופר מעבודתו של הפסיכואנליטיקאי צ׳ארלס ריקרופט, אשר טען כי בחודשי החיים הראשונים, התקווה (אשר משמעותה ציפייה שוקקת), מכוונת אל השד, אל המזון. היכן שיש חיים יש תקווה, והיכן שיש תקווה יש חיים. לפי ריקרופט, לאורך החיים הציפיות השוקקות של האדם הופכות למורכבות יותר ומופנות כלפי מטרות מגוונות, כולל אלו המהוות סובלימציה של התקווה הראשונית כלפי השד, כמו למשל רווחה כלכלית. על רקע השכלתו בסוציולוגיה ובטיפול קבוצתי, הציע הופר כי הציפייה השוקקת נטועה במערכות יחסים שאינן רק במסגרת המשפחתית, אלא גם במסגרת הכלכלית, הפוליטית והדתית. יתרה מכך, ישנם סוגי שונים של ציפיות נחשקות – ציפיות נורמטיביות, ציפיות שאפתניות ועוד. ישנם גם סוגים רבים ורמות שונות של הישגים. לפי הופר, הפער בין רמת הציפיות הנורמטיביות (הדברים שהסובייקט מאמין כי סביבתו מצפה ממנו להיות) לרמת ההישגים הוא חשוב במיוחד, מפני שהוא מיוחס להערכה עצמית ולתחושת זכאות. תחושה של קיפוח ומחסור, היא תוצאה של פער שלילי בין רמת הציפיות הנורמטיביות לבין רמת ההישגים.
על מנת להתמודד עם תחושת הקיפוח, אנשים נוטים להשתמש בצורות של הסתגלות אינסטרומנטלית או טכניקות התמודדות אשר עשויות להיתפס כבלתי לגיטימיות או לא חוקיות. למשל, אנשים אשר חסרים גישה למוסדות פוליטיים, או אנשים אשר המוסדות הפוליטיים מוטים נגדם באופן מערכתי, עשויים לפנות לפשע או מרד. מנקודת מבטם של אנשים אשר מופלים באופן עקבי, אותן פעולות בלתי לגיטימיות לכאורה, הן הכרחיות לחלוטין. לא רק שהן מהוות דרך לפצות על אובדן האובייקט האימהי, אלא הן גם מאפשרות לייצר תחושה של סדר חברתי הוגן.
צורה אחרת של הסתגלות אינסטרומנטלית, אותה כינה הופר ״חדשנות לגיטימית״, כוללת ניסיון לשנות את המצב. ביחס לחדשנות לגיטימית הגדיר הופר ״תקווה בוגרת״ כמוכנות להתנסות בדמיון אשר מתעלה על תחושות הקיפוח, ומאפשר לחשוב על שינוי. זאת, בהלימה עם טענתו של הפילוסוף סארטר, כי תקווה היא יותר פועל מאשר שם עצם. הופר הסביר כי האתגר של תקווה בוגרת הוא הפיכת העולם למקום טוב יותר, תוך קבלת האמרה הישנה לפיה אנו מוכרחים לקבל את מה שלא ניתן לשנות.
הופר הבהיר כי בעוד תקווה בוגרת מיוחסת לרצון לתקן ולשחזר, לא ניתן לצפות מאדם אשר כלוא בעולם של נקמה, גמול ועונש, להיכנס אל עולם של שיקום ותיקון. ראשית, עליו לעסוק בהספד וחרטה, ולשם כך נדרש תהליך של אבל. תהליך כזה לא יכול להתקיים בקרב אדם אשר מבודד מאחרים, או בקרב קבוצה אשר מבודדת מקבוצות אחרות.
לפי הופר, עולם של חרטה, שיקום ותיקון מבוסס באופן מוחלט על תקשורת, במובן ההתייחסותי והעמוק ביותר של המילה. בהקשר זה, הציג הופר את טענתו של הפסיכואנליטיקאי פוקס, כי מה שהממסד מחשיב כפעולה אנטי-סוציאלית הוא ניסיון להעביר מסר מהותי של ייאוש. אם המסר נשמע ומקבל אישור, הוא מתפתח לתקשורת. אך אם הוא לא נשמע ולא מקבל אישור, הוא הופך לסימפטום של ״אוטיזם חברתי״ – קושי להתנהל באופן מותאם ומקובל בחברה. כלומר, תקשורת כושלת היא אירוע טראומטי, המאופיין בתלות כושלת, אשר התוצאה שלו הוא אלימות חברתית (שהינה סימפטום של ״אוטיזם חברתי״).
הופר הציע כי ביון היה טוען שאלימות חברתית קיצונית היא ניסיון לחפש מיכל חיצוני חזק מספיק להכיל התפוצצות של רכיבי בטא. פיצוצים כאלו הם כמובן הרסניים, אך גם מבטאים את הפחד מהמוות הנפשי. הופר הזכיר כי ההיסטוריה לימדה אותנו כי הפחד מן הטרור אינו גדול יותר מהפחד מן המוות הנפשי. על כן, עוצמת הפחד מפני המוות הנפשי עשויה להניע אנשים מיואשים במיוחד לפעולות אלימות ואנטי-חברתיות.
בסיום הרצאתו טען הופר כי בתור מטפלים אנחנו נתפסים כאנשים מגשרים, אשר המשימה הציבורית שלנו עומדת בהלימה עם המשימה הקלינית שלנו. המשימה הציבורית שלנו היא לתקשר עם אלו אשר מרגישים באופן עקבי בלתי נראים, בלתי נשמעים ומקופחים. עלינו לשמוע את זעקתם, ולהיות מוכנים לקבל את מסר הייאוש שהם מנסים להשמיע. במקביל, עלינו לזכור כי לאנשים המקופחים לא תמיד יש קול, ולעיתים עלינו להשמיע את קולנו עבורם. כמו כן, עלינו להבין כי צרות עין, כפי שהיא מתבטאת בקונפליקטים פוליטיים וחברתיים, היא מנגנון הגנה מפני חוסר האונים (ולא ייצוג של טנטוס, יצר המוות), ואת האחריות על חוסר האונים הזה כולנו צריכים לחלוק. לבסוף, הזהיר הופר, אל לנו להתבלבל בין בגרות לבין פסיביות פוליטית.
ο נקודות מבט התייחסותיות על היכולת להתאבל בזמנים של תסכול עז, אימה והרסנות: מושב 2 מכנס IARPP
ο מדינות שונות - הקשרים שונים: מושב 4 מכנס IARPP
ο טראומה עכשווית והשפעותיה הדיסוציאטיביות: מושב 5 מכנס IARPP
ד"ר חיים ויינברג הוא פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קבוצתי, לשעבר נשיא ההתאחדות הישראלית לפסיכותרפיה קבוצתית, וחבר בפקולטה לפסיכיאטריה במרכז הרפואי UC Davis. הוא מטפל בקליניקה פרטית בסקרמנטו, קליפורניה.
חיים ויינברג התמקד בהרצאתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך משקפי האנליזה הקבוצתית. ראשית, הסביר ויינברג כי הטיפול הקבוצתי מתבסס על רעיונותיו של פוקס, אשר הייחוד שלהם מתבטא במיקוד ההתייחסותי באדם כחלק ממטריצה חברתית. כשם שויניקוט טען כי אין תינוק מחוץ להקשר אם-תינוק, פוקס טען כי אין אינדיבידואל מחוץ להקשר החברתי.
ויינברג ביקש להתקדם צעד נוסף אל עבר הלא-מודע החברתי. לדבריו, התנהגות אנושית מושפעת לא רק מן ההיסטוריה האישית של האדם, אלא גם מן ההיסטוריה של החברה בה הוא חי, כולל אירועים טראומטיים. קונפליקטים חברתיים ולאומיים מושפעים גם הם על ידי תהליכים לא מודעים אלו. לדבריו, אנשים לעיתים קרובות אינם מודעים לכך שהקושי בפתרון הקונפליקטים נטוע באמונות עמוקות לגבי האחר, שהן תוצאה של אירועים כואבים אשר התרחשו עשרות ומאות שנים לפני כן. הם נוטים לראות את האמונות הללו כתוצאה של העת הנוכחית, ומתעלמים מהעובדה כי הם מהדהדים חוויות עבר. הזיכרונות אודות אותם אירועים מועברים בהעברה בין-דורית ושוכנים בתודעה הלא-מודעת כמעין תמרור אזהרה אשר מתריע מפני שאננות. כך, סימנים קטנים לכך שהמצב הפוליטי אינו בטוח עשויים לעורר תגובה דרמטית שאינה רציונלית לחלוטין.
לאחר ההקדמה, הדגים ויינברג את הדברים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והציג את הטראומות אשר מניעות את התהליכים הלא מודעים בבסיס הסכסוך. ראשית, הזכיר ויינברג כי מדינת ישראל הוקמה כדי לשמש מקלט ליהודים, אשר במשך מאות שנים סבלו מפוגרומים ורדיפות, אשר שיאם בשואה. מתוך ההיסטוריה הזו קל להבין מדוע בלא מודע היהודי, כל סימן לחוסר יציבות פוליטית הוא סימן לאיום וסכנה. ויינברג הדגים כי רבים מהמטופלים היהודים שלו בארה״ב חוו חרדה אדירה כאשר דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה״ב, והכריזו כי הם מתכננים למכור את רכושם ולעזוב את המדינה.
עבור ישראלים, חרדת איון היא חלק ממנגנון הישרדותי. העובדה כי שליש מהיהודים הושמדו בשואה מרחפת מעל חיי היום-יום בישראל. חלק מכך, טען ויינברג, נובע ממניפולציות פוליטיות אשר מפעילים מנהיגים ישראליים, הקושרים שוב ושוב בין כל אירוע מאיים לשואה. גם ללא המניפולציות, ישראלים התחנכו על ברכי המיתוס של היהודי חסר האונים אשר הולך כצאן לטבח. העובדה כי שנות הקמתה של ישראל היו רצופות מלחמות רבות הגבירה את חרדת האיון וחיזקה את הנרטיב לפיו אם ישראל לא תראה את עוצמתה ונחת זרועה, היא תיכחד. זה, עשוי להסביר לפי ויינברג, מדוע ישראל לפעמים מגיבה לאיומים בעוצמה הנתפסת על ידי הקהילה הבינלאומית כלא מידתית.
באשר לפלסטינים, ויינברג הסביר כי הם תופסים את הישראלים כמי שגזלו מהם את אדמותיהם. בעוד הישראלים מאמינים כי ההתיישבות היהודית הפריחה את השממה, תוך רכישה הוגנת של אדמות מהפלסטינים, הפלסטינים רואים את המצב באופן אחר. לדידם, אנשי עסקים עשירים ניצלו את עובדי האדמות (פלאחים) שלא הבינו את חשיבותם של חוזים ורישום בטאבו, וכך איבדו את אדמותיהם. המצב הזה יצר חוסר נחת עוד הרבה לפני 1948, אשר הוביל למתקפות חוזרות ונשנות של ערבים כלפי יהודים. בהמשך, מלחמת העצמאות ב-1948 יצרה מציאות פלסטינית הרת אסון. כ-700,000 פלסטינים הפכו לפליטים, גורשו או נמלטו מאדמתם. הטראומה הזו חקוקה בבירור בזיכרון הפלסטיני, והופכת אותם לרגישים במיוחד למקרים של גזילת קרקע.
כהערת שוליים, ויינברג התייחס לטענה הרווחת בקהילה הבינלאומית, לפיה לא ניתן להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כסימטרי, מפני שלא ניתן לשפוט קורבן תחת אותם הסטנדרטים בהם שופטים תוקפן. כתשובה לכך, ויינברג טען כי ההבחנה הדיכוטומית בין קורבנות למקרבנים בהקשר זה היא שקרית, והמליץ ליישם את המלצתה של ג׳סיקה בנג׳מין שלא ״ליפול״ למלכודת של ״Doer and Done to״.
ויינברג טען כי לא רק העבר הטראומטי של שני העמים עומד בדרך להשגת פתרון, אלא קיים אלמנט נוסף – חוסר היכולת להתאבל. חוסר היכולת להתאבל, מושג שפותח על ידי הפסיכואנליטיקאים הגרמנים מיטשרליך ומיטשרליך, תיאר את ההתמודדות של העם הגרמני עם אובדן המנהיג האידאלי שלהם, נציגו של הסופר אגו המשותף, לאחר מלחמת העולם: על מנת לשמור על הערך העצמי, חל ניתוק חד מן העבר המיידי, ותהליך האבל לא מתקיים. חוסר היכולת להתאבל הוא למעשה הגנה מאנית כנגד הכאב האדיר של האובדן.
ויינברג ציטט מדבריו של הפסיכואנליטיקאי אבנר פאלק, אשר טען כי הציונים חיים יותר בפנטזיה מאשר במציאות, יותר בעבר מאשר בהווה. הציונות ביקשה להחזיר את הגלגל אחורה, ולא להתאבל על האובדן שכבר קרה. הציונות הכחישה את הנוכחות הפלסטינית בארץ ישראל, וביקשה ״ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ״. ויינברג הוסיף כי בעוד האבל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית, בה קיימים מנהגי אבלות רבים, הרי שאף אחד מהם לא יושם כדי להתמודד עם אובדן הארץ. כתוצאה מכך, רוב הציבור הישראלי מתקשה לוותר על הפנטזיה של החזרה לאדמות האבודות. על מנת שיוכלו להתפשר ולהגיע להסכמה, על היהודים לעבור תהליך של אבל, ממנו הם עדיין נמנעים או לא מסוגלים להשלים.
תהליך דומה מתרחש בצד הפלסטיני. טראומת הנכבה עדיין טרייה בזיכרונם של בני הדור הראשון והשני, והם לא מסוגלים לוותר על חלום השיבה לאדמתם. בפועל, רבים מהבתים בהם גרו פלסטינים לפני קום המדינה כבר נהרסו או שופצו לבלי היכר, ויתכן כי הפתרון היחיד לפשרה יהיה פיצוי מסוג כלשהו, ולא חזרה ממשית הביתה. העובדה הזו לא מונעת מהפלסטינים, בייחוד אלו שעדיין חיים במחנות פליטים, לבטא את משאלתם לחזור לבתים המקוריים אותם עזבו לפני יותר מ-70 שנה. הפלסטינים לא מסוגלים להתאבל על אובדן הכפרים שלהם ולקבל את המציאות הנוכחית, משום שהכרה באובדן תסכן את זהותם ותיגע בפחד העמוק ביותר שלהם – להישכח. לסיכום, טען ויינברג, חוסר היכולת להתאבל לא מאפשר הגעה לשום הסדר פשרה במזרח התיכון.
מושג חשוב נוסף שיש להתייחס אליו בנוגע לסכסוך, הוא השבריריות הישראלית/פלסטינית. מושג זה, המתבסס על המושג ״שבריריות לבנה״ (White fragility) אשר נטבע על ידי רובין דיאנג׳לו בארה״ב, מתייחס לאי הנוחות וההתגוננות מצד אדם לבן, כאשר הוא מתמודד עם מידע בנוגע לחוסר שוויון וצדק. שבריריות לבנה עשויה לתפוס מגוון רחב של צורות, החל מהכללה, דרך הכחשה ועד האשמה עצמית מוגזמת. ויינברג הביע ביקורת על המושג, וטען כי יש בו שימוש יתר, כך שכמעט כל תגובה של אדם לבן לחוסר צדק יכולה להיחשב כשבריריות לבנה. ויינברג השווה זאת לשימוש הפסיכואנליטי המופרז במושג ״התנגדות״, כאשר כמעט כל דבר שהמטופל עושה או לא עושה יכול להיחשב כהתנגדות. בהקשר זה הזכיר ויינברג כי מטפלים התייחסותיים יודעים כי התנגדות מובנית על ידי כל המשתתפים באינטראקציה.
ובכל זאת, ויינברג טען כי המושג שבריריות ישראלית/פלסטינית יכול להיות בעל ערך בהתבוננות על הסכסוך: בקרב ישראלים ישנה הכחשה מסיבית לגבי העוולות שנגרמות לפלסטינים, ובאופן דומה, הפלסטינים נוטים להצדיק פעולות אכזריות שנעשות כלפי ישראלים. שני מנגנונים אלו, חושפים שבריריות. לסיכום, טען ויינברג, שלושה תהליכים לא מודעים (טראומות, חוסר היכולת להתאבל ושבריריות) מחבלים ביכולת להגיע להסכמה ופשרה במזרח התיכון.
סטאברוס צ׳ארלמבידס הוא פסיכואנליטיקאי ומטפל קבוצתי, חבר פקולטה במכון יאלום בארצות הברית, וחבר מועצה ב-IARPP.
סטאברוס צ׳ארלמבידס סיפר בפתח דבריו כי אחד המטופלים שלו, קפריסאי יווני, הזכיר באחת הפגישות כי נסע לצד התורכי של קפריסין כדי למלא דלק ברכבו. כאשר צ׳ארלמבידס שאל מדוע נסע עד לשם, השיב המטופל כי הדלק שם זול בהרבה. במהלך הפגישה, עלו בצ׳ארלמבידס כל מיני אסוציאציות. אחת מהן, הייתה סצנה קומית-טרגית, בה דוד וגוליית מחליפים את גופם אחד עם השני, מבלי שאף אחד ידע מי מהם הוא דוד ומי מהם הוא גוליית. את האסוציאציה הזו ייחס צ׳ארלמבידס לשלישי האנליטי. בהשראת האסוציאציה, שאל צ׳ארלמבידס את המטופל אם ביקורו בצד התורכי ביטא הכחשה של היותו חלש ביחס לצד הכובש. המטופל השיב כי בהחלט הרגיש כי הוא נוקם בכובש התורכי בעזרת העליונות הכלכלית שלו.
צ׳ארלמבידס נזכר בחוויה דומה שחווה שבע שנים קודם לכן, עת ליווה את אמו לקניות בצד התורכי. הוא תיאר כי חש תחושות עצב ואבל לנוכח הרחובות ההרוסים והאנשים העצובים, והוסיף כי לפתע חווה כאב פיזי אשר הותיר אותו משותק לרגעים ספורים. צ׳ארלמבידס, אשר נולד שנתיים לאחר הכיבוש התורכי ב-1974, שגבה את חייהם של אלפי יוונים קפריסאים, והביא להגלייה של כ-120,000 מהם, הרגיש כי הוא מתאבל עבור אבותיו. בהמשך לכך, צ׳ארלמבידס התייחס לטענתו של האנליטיקאי התורכי-קפרסיאי וולקאן, לפיו אנשים שעברו טראומה יכריחו את הצאצאים שלהם, באופן לא מודע, להשלים את המשימות הפסיכולוגיות הבלתי פתורות שלהם, אשר קשורות לטראומה, כמו התאבלות ושינוי תחושת חוסר האונים.
למעשה, הסביר צ׳ארלמבדיס, שני הצדדים חוו פגיעות קשות. פעמים רבות, אלו המעורבים בקונפליקטים לאומיים ובין-דוריים עוסקים גם במעין תחרות – למי יש טראומה חמורה יותר. כתוצאה מכך, אף אחד מהצדדים לא מסוגל להביע אמפתיה כלפי חולשתו של השני, אך באופן פרדוקסלי גם לא מוכן לראות את עצמו כחלש יותר. צ׳ארלמבדיס הציע כי הכחשת החולשה דומה לפתרון הקלאסי של הטראומה הנרקיסיסטית – היוולדותו של אידיאל עצמי אומניפותנטי.
מדוע הקונפליקט התורכי-יווני נמצא במבוי סתום? צ׳ארלמבדיס הזכיר את דבריו של ויינברג, לפיו חוסר היכולת להתאבל מהווה חסם משמעותי לתהליך, אך טען כי בקרב היוונים והתורכים דווקא החל תהליך של אבל. צ׳ארלמבדיס הדגים כי הוא התחנך על ברכי המוטו ״לעולם לא נשכח״, אשר במהותו מתאבל על הכיבוש התורכי, ולא מכחיש אותו. אם כן, מה עדיין חסר? צ׳ארלמבדיס פנה אל טענתו של הופר, לפיו אבל לא יכול להתקיים, ובטח שלא להיות מושלם, בידי אדם המבודד מאנשים אחרים, או בידי קבוצה המבודדת מקבוצות אחרות. בהקשר זה, הזכיר צ׳ארלמבדיס אסוציאציה נוספת, הפעם מן המיתולוגיה היוונית: לאחר שאכילס הורג את הקטור במהלך המלחמה על טרויה, עיניו פוגשות את עיניו האבלות של פריאמוס, אביו של הקטור. אכילס, אשר התאבל גם הוא על חברו הטוב פטרוקלוס, ״אמנם פוגש את פריאמוס דרך העיניים, אך לעולם לא דרך הנשמה״. הם נפגשים פיזית אך לא משתתפים זה באבלו של זה. באופן דומה, טען צ׳ארלמבדיס, היוונים והתורכים נפגשו באופן פיזי אך לא רגשי. המצב של אבל משותף דורש את התפיסה של האחר, האויב, לא רק כאובייקט רודפני אלא גם ככזה שעבר טראומה דומה. כאן, טען צ׳ארלמבדיס, שימושי לזכור את הרעיון של קוהוט בדבר הצורך בתאומות. מאחר שהתורכים והיוונים לא מצליחים לזהות תאומות זה בזה, הרי שהם לא מצליחים להזדהות זה עם כאבו של זה.
לפי ג׳סיקה בנג׳מין, במסגרת אשליית ״Doer-Done to״, ישנו דגש על השוני בין האובייקטים, תוך הבהרה של מיהו הצד החלש יותר. זו עמדה אשר באופן לא מודע מקדמת את השימוש בהזדהות השלכתית כצורת תקשורת מרכזית, המאשימה את הצד השני ביצירת האווירה העוינת. היכולת לקחת אחריות על העוינות אשר מושלכת על הצד האחר, נפוצה יותר במצבי קונפליקט בין-אישיים, והרבה פחות נפוצה במצבי קונפליקט בין-קבוצתיים. לכן, מציע צ׳ארלמבדיס, עלינו להיות סקפטיים יותר בנוגע ליכולתנו ליישם תאוריות אינטרסובייקטיביות על תהליכים קבוצתיים, פוליטיים ולאומיים.
צ׳ארלמבדיס ביקש לשוב אל תחושת השיתוק שחש כאשר טייל ברחובות הצד התורכי. הוא הציע, כי יתכן שתחושותיו ביטאו העברת תאומות. לראשונה, בהביטו על הרחובות ההרוסים ועל האנשים העצובים, הניסיון למצוא את האויב כשל. ההריסות והעוני הבהירו לו כי התורכים למעשה דומים לו. שני הצדדים סבלו מאותן רעות חולות, שני הצדדים מתאבלים. במקביל, הסביר צ׳ארלמבדיס, הוא אינו מסוגל לשכוח. לדבריו, הדיאלוג בין שתי העמדות הללו צריך להיות המטרה המרכזית של כל מאמץ דיפלומטי למציאת פתרון לקונפליקט קבוצתי. כך, לטענתו, נולדת תקווה בוגרת - בהגדרתו של ארל הופר - השאיפה להפוך את העולם למקום טוב יותר, תוך הכרה בכך שאנו מוכרחים לקבל את מה שלא ניתן לשנותו.
סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
