צוות בטיפולנט
במאמרה עוסקת הפבורן במה שניתן לכנות אשמה רודפנית, ובאופן בו אשמה מסוג זה יכולה למנוע התפתחות ושינוי, בפרט בתוך התהליך הטיפולי. אשמה היא מילה בה מטופלים רבים משתמשים, תוך התייחסות הן לחוויות של אשמה והן לחוויות בהם הם מופתעים מהיעדר תחושה של אשמה. אשמה נתפסת פעמים רבות ככוח חשוב למניעת התנהגויות שליליות וחסרות רסן, וכבסיס ליכולת לקיים יחסים משמעותיים. לצד זאת, הפבורן מתייחסת לאפשרות של "פסאודו אשמה", אשר נבדלת מאשמה אמיתית בשלה ומרגשות אמיתיים של חרטה. היא מבקשת לטעון כי חרטה הינה הישג התפתחותי משמעותי, המצריך "ידיעה" על האחר ועל האופן בו פעולותינו משפיעות עליו, בשונה מ"תחושה נוראית" אשר אינה מביאה לשינוי של ממש בהתנהלותו של האדם.
הפבורן מציעה כי חווית אשמה של מטופלים אינה מעידה בהכרח על מצב או תנועה לעבר מצב של אינטגרציה המאפשרת התפתחות. רגשות אשמה יכולים גם למנוע התפתחות ולקדם התנהגויות הרסניות, ורק לאחר שרגשות אשמה מסוג זה משוחררים מתאפשר שינוי של ממש. ישנם אספקטים רבים למה שנקרא אשמה. אשמה המתעוררת בעקבות תקיפה או מעשה/אי מעשה היא הסוג המוכר והמודע ביותר, ואליה נלווה רעיון התיקון: התקווה שניתן לכפר על המשגה, וכי הפוגע והקורבן יכולים להגיע להבנה וממנה להמשיך הלאה. אשמה מסוג זה היא אשמה בשירות ההתפתחות. מבחינה קלינית, נדיר שזהו התהליך שאנו פוגשים גם כאשר המטופל נדמה ככורע תחת רגשות אשם: במרבית המקרים נגלה שהמטופל אינו חווה אשמה סביב דבר שעשה ומצדיק חרטה, אלא סביב דברים שיש לו מעט מאוד שליטה בהם ובמקרים רבים אף סביב אירועים בהם הוא עצמו היה הקורבן. מטופלים אלו חווים דינמיקה זו של אשמה רודפנית באופן שמונע כל אפשרות לחוויה של אשמה בריאה יותר, המבוססת על תחושות אחריות וחרטה. תמונה קלינית שכיחה פחות היא תמונה של היעדר מוחלט של אשמה; מצב זה עשוי לנבוע מכך שהמטופל מצוי בשלב בו אשמה עדיין אינה אפשרית - בועה של אדם יחיד בה האחרים אינם מתקיימים, ולכן אין דאגה ואכפתיות כלפיהם. במצבים אלו תהיה רק חוויה של אשמה רודפנית ולא של אחריות וחרטה אמיתיות.
בשנת 1916 פרויד תיאר במאמרו 'Criminals from a Sense of Guilt' תמונה קלינית של אנשים המבצעים פשעים שונים, המבטאים ניסיון לא מודע לחוש אשמה סביב דבר מה חיצוני במטרה להתמודד עם אשמה אדיפלית לא מודעת הנוגעת לפנטזיות לרצח האב וקיום יחסי מין עם האם. ב-1917, במאמרו 'אבל ומלנכוליה', הציע פרויד כי המלנכוליה - כישלון בתהליך האבל - עשויה להיות קשורה לאשמה שמקורותיה בשלב התפתחותי מוקדם יותר, אוראלי או קניבליסטי. ב-1924 הוא אף קישר את האשמה למושג הסופר-אגו ולמזוכיזם. כך, הפכה האשמה להיבט מרכזי במודל הסטרוקטורלי של הנפש לפי פרויד, לפיו הסופר-אגו תוקף את האגו באופן תמידי והקונפליקט ביניהם מתבטא בתחושות אשמה. פרויד טען כי אשמה היא הבעיה המשמעותית ביותר בהתפתחות הציוויליזציה, וכי מחירה הוא אובדן האושר הנובע מתחושת האשמה. לצד זאת, הוא טען כי מטופלים אינם ערים לחוויות אשמה לא מודעת, אלא רק לתוצאותיה. הפבורן מציעה כי פרויד התייחס למעשה לשני סוגים של אשמה, וכי הבעיה המרכזית המתעוררת סביב הנושא היא הקלות בה אנו מבלבלים בין שני סוגים אלו.
קליין (1940) הבחינה בין אשמה רודפנית הקשורה בשלב הסכיזואידי-פרנואידי לבין אשמה דיכאונית הקשורה בעמדה הדיכאונית, כאשר שני סוגי האשמה נמצאים על רצף של התפתחות. הפבורן מציעה כי על אף שתיאור זה עשוי להיות נכון להתפתחות בילדות, הוא אינו בהכרח מתאים באופן מדויק לחיים הבוגרים ולפסיכופתולוגיה. אמנם התקווה הטיפולית היא לשינוי בין סוגי האשמה, אך לא בהכרח מדובר בהתקדמות. קיומן של פעילויות יצירתיות ה"מונעות מאשמה" לא מעיד בהכרח על כך שמשהו נפתר. יתר על כן, אם הקונפליקט המניע את תחושת האשמה לא נפתר אלא רק מודחק, הא יבוא לידי ביטוי בתחומים אחרים.
האקלים התרבותי בו אנו חיים פחות מתאים לתפיסות המדגישות את תפקיד האשמה בייצור התנהגות "טובה", אך אשמה עדיין יכולה לגרום לסבל רב, פגיעה בערך העצמי וחוסר אותנטיות. Hepburn טוענת כי אשמה רודפנית ודיכאונית הן מבנים שונים מהותית בפסיכופתולוגיה של בוגרים משתי סיבות. ראשית, אשמה רודפנית היא בדרך כלל סימפטום של כישלון לא מודע להתמודדות עם דבר מה מציף ומהמם הבא מהחוץ (למשל, פגיעה מינית) או מהפנים (ניסיון של אגו לא בשל להתמודד עם העולם). אשמה זו מתבטאת בתחושה של "כלום לא בסדר" והסבל אינו נובע מהתחושה של האדם שהוא "לא מספיק טוב" אלא מהתחושה שהוא רע ושעליו להיענש גם אם פשעיו לא בדיוק מובנים לו. כמו כן, בעיית ההתקדמות היא שהיא הופכת להיות כלכלה לא מודעת: דרך חשיבה ההופכת כל דבר לסטאטי ולכן בטוח באופן יחסי. לכן, חוויות חיוביות עם האובייקט אינן יכולות לשכך בכוחות עצמן את האשמה הרודפנית והחרדה, אלא רק לחזק את הכלכלה הלא מודעת. מאחר ולאשמה יש תפקיד מרכזי כל כך במבנה הנפשי ניתן לשחרר אותה רק כאשר היא מובנת ומעובדת דיה. מבנה תיאורטי לפיו אשמה משמעה בשלות מסוימת של האגו יכולה אם כן להיות בלתי יעיל מאחר והוא מותיר את טבעה הרגרסיבי וההרסני של האשמה בלתי נגיש.
רמות גבוהות של אשמה רודפנית יכולות להיות עמידות ביותר לשינוי, גם אם המטופלים ערים לכך שהאשמה מענה אותה ומכלה את חייהם. תופעה קלינית זו נובעת משלושה היבטים מרכזיים.
ההיבט הראשון נוגע למצב בו המטופל חש באופן עמוק כי האשמה אינו שלו ולכן אין בכוחו לפתור אותה. כאשר המטופל חווה אשמה באופן זה, במקום האובייקט שהם תופסים כפוגע, הוא מבסס אשליה של שליטה בדינמיקה הטראומטית כולה. זהו מנגנון הגנה המכוון להשגת שליטה בחוויה ויציאה ממצב הקורבן חסר האונים, אך באופן פרדוקסלי משחזר את הטראומה המקורית. הוא קשור בהגנה של הזדהות עם התוקפן אך שונה באופן בו הוא בא לידי ביטוי מאחר וההזדהות אינה עם התנהגות הפוגע אלא עם אשמתו המוכחשת. מכניזם ספציפי הקשור בשחזור הטראומה המקורית מזכיר בפעילותו את החזרה הכפייתית. חזרה כפייתית יכולה להוות ניסיון לפתרון אך יכולה להיות גם אנטי-התפתחותית, ובהקשר של אשמה נראה כי מתייחסת לשני ההיבטים. הדחף ההתפתחותי לאינטגרציה של האובייקט הטוב עובר עיוות לכדי פנטזיה לפיה שמירת הדינמיקה המתעללת או הטראומטית מאפשרת שליטה בפוגע אשר היה צריך להיות אובייקט טוב אך לא היה כזה. שינוי מסוג זה משמעו לדעת באופן עמוק ואמיתי את האמת לגבי חוויות מוקדמות ומעצבות- חוויה שמעוררת אימה ותחושת בגידה באובייקט. מטופלים אלו אינם יודעים מהם הרווחים של הפנמת אובייקט טוב, ומכירים רק את האובייקט הרע בפנים ומבחוץ. לכן, שמירת הסימפטום נחווית כשמירת הטוב בתוכם והימנעות מבגידה באובייקט הטוב שלהם. רעיונות אלו מזכירים את רעיונותיו של פיירברן לגבי הגנה מוסרית: לנוכח כישלון סביבתי או הפרה (ויניקוט) נפש הילד מתפצלת מהטוב ומזדהה עם האובייקט הרע במטרה לשלוט בו ולהשאיר את האובייקט החיצוני כאובייקט טוב או אידיאלי. המבנה כולו בלתי יציב מאחר ולאדם אין בעלות של ממש על אף חלק: לא ניתן לקחת פנימה שום דבר טוב באמת ולא ניתן להתמודד עם שום דבר רע באמת כך שהטוב והרע נותרים מופרדים מתוך פחד שהרע יהרוס באופן מוחלט את הטוב. רגשות האשמה הנובעים מהגנה זו אינם קשורים בחרטה או דאגה לאובייקט, אלא בהימנעות נרקיסיסטית ואומניפוטנציה המחליפים פתרון של ממש.
ההיבט השני נוגע לרווחים המשניים. לאשמה רודפנית יש יתרונות אשר חלקם קשורים בסיפוק פרוורטי המתעורר מול הרס של אובייקטים טובים. המטופל יכול ליהנות אז מתחושת ניצחון, ובפרט כאשר הצד המנוצח נותר פגוע. פרטנרים בריאים יותר, אשר ייטו להמשיך הלאה לנוכח מערכות יחסים מסוג זה, יותירו את המטופל עם תחושות קשות של נטישה, אשמה וכישלון אשר עלולות לחזק, בתורן, את הפנייה לפיצוי של ניצחון פרוורטי. הבעיה הנוצרת עבור המטופל במצבים אלו הוא היעדר אפשרות להתמודדות עם רגשות חרטה ושימוש התפתחותי בהם.
ההיבט השלישי הוא ההימנעות מרגשות עמוקים לגבי האופן בו האדם מתייחס לעצמו ולאובייקטים שלו. המטופל ער לכך שהתקדמות משמעה הכרה ולקיחת אחריות לגבי התנהגותו ותוקפנותו כלפי עצמו וכלפי אחרים, ואינו מסוגל לחוות את ההזדמנות להתקדמות הגלומה במצב זה, אלא רק את הפחד מפני בושה ואשמה רודפנית נוספת. המטופל אף חווה את האחר כבלתי סולח כפי שהוא עצמו חש, ומצפה להאשמה רודפנית על ידי האחר. במובן זה, שמירה על סטטוס קוו נחווית כאפשרות היחידה.
לשלוש דינמיקות אלו יש בסופו של דבר תוצאה אחת: החוויה ה"רגילה" של רגשות סאדיסטיים אוראליים ואדיפאליים האמורים לשמש לגדילה בהתפתחות הנורמלית, מוכחשים ומושתקים.
כאשר פרויד הציג את רעיונותיו לגבי האדם המבצע פשע הנובע מאשמה לא מודעת, הוא הציע לא רק הבנה של דינמיקה זו אלא גם הבנה של מערכת דינמית המופעלת בחיי היום יום. בתי הכלא מלאים באנשים אשר אינם מסוגלים לחוש חרטה: אלו אנשים שנראה שלא חווים שום אשמה או לחלופין- נמצאים במצב כרוני של אשמה. היעדר אשמה מהווה פעמים רבות הגנה מפני אשמה כרונית, אך אף אחד מסוג יחסים אלו עם האשמה אינו מביא לתיקון וצמיחה.
אחת הבעיות הקשות בבתי כלא היא שאנשים אשר ביצעו התקפות רצחניות או פוגעניות באופן חמור ביותר אינם יכולים ליצור תיקון אמיתי. במצבים אלו, תנועה לעבר חרטה אמיתית תלווה בצער וכאב ללא פתרון, כאשר האדם נותר במצב בו הוא יכול רק להמשיך ולחיות עם המעשים שביצע. אסירים החווים חרטה מסוג זה יכולים להיות בסיכון אובדני ממשי. זוהי הסיטואציה הפנימית של המטופל המצוי במצב של אשמה כרונית. לקיחת אחריות אמיתית משמעה שלא הכל ניתן לרפא ולתקן, והבנה זו יכולה להוביל לכאב בלתי נסבל. כמו כן, מצב זה יכול להביא לקושי מהותי בשמירת הסדר הפנימי: הסטטוס קוו יכול להיות נורא, אבל הוא לפחות סטאטי ויציב.
לסיכום, מפגש עם אשמה בחדר הטיפולים הוא לא תמיד מה שצפוי שיהיה. לעיתים המפגש עם האשמה מוביל לתיקון ושינוי, אך אשמה רודפנית מובילה בדרך כלל לעוד מאותו הדבר. לתמונה הקלינית של תקיעות באשמה רודפנית (ללא מעבר לחרטה אמיתית אשר יכולה להביא לתיקון) יכולים להיות מספר גורמים: הזדהות היוצרת אשליה של שימור אובייקט טוב, מנגנון נפשי בו האשמה נחווית כאשמתו המוכחשת של האחר, רווחים משניים של הנאה סאדיסטית, והגנה מול רגשות חרטה המעוגנים במציאות.
A problem of guilt: An exploration of feelings of guilt as an obstacle to psychic change. Hepburn, Jan McGregor. British Journal of Psychotherapy, Vol 28(2), May 2012, 188-200.
