פרופ' גולן שחר, רז באומינגר וד"ר שי איתמר
זוהי הגרסה העברית של מאמר שפרסמו הכותבים בכתב העת HEROISM SCIENCE.
מראה המקום הספציפי הוא:
Shahar, G., Bauminger, R., & Itamar, S. (2021). A lion’s blues: Heroism, heroic self-representations, and emotional distress in the life and character of Yonatan (Yoni) Netanyahu," Heroism Science, 5(2).DOI: 10.26736/hs.2020.02.05
הגרסה העברית הותאמה לקוראים/ות הישראלים/יות, שלרובם/ן ככולם/ן ידע כלשהו על יוני נתניהו.
"....איתרנו נחיתה של כוחות קומנדו סוריים על-יד נפל [הבסיס של מפקדת צה"ל ברמת הגולן] וקיבלנו ידיעה, שלמעשה אנחנו הכוח האחרון שמגן על המקום. נסענו במהירות למקום האיתור. עמדנו על הכביש וחיפשנו את האויב, ופתאום נפתחה עלינו אש סורית חזקה, שבה נהרג קצין אחד שלנו. הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם – כאשר הם מאחורי מחסות ואנחנו גלויים בשטח. בנקודה הזו צריך היה שימצא אדם שיתחיל לתת הוראות ברורות, אחרת יכול היה להיות שם מצב עגום ביותר. לא היה הרבה ירי אחרי מכת-האש הזאת, והייתה מעין הרגשה, שחיכית שמישהו יעשה משהו. אני אישית זוכר, שאז התחלתי לפחד. פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היא תמונה שאזכור במשך כל חיי: פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות ידיים סימן לאנשים שיקומו אתו. כולם שכבו מאחורי מחסות, והוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל, אני זוכר את המחשבה שלי אז בתור חייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה – אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להילחם".
(קטע מזיכרונות של קצין. מתוך: מכתבי יוני, עמ' 230-231)
הציטוט לעיל, המתאר רשמים מקרב ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, מתייחס לאחד הגיבורים הצבאיים הישראליים המהוללים ביותר, סגן אלוף יונתן ("יוני") נתניהו (13 במרץ 1946 - 4 ביולי 1976), קצין בצבא ההגנה לישראל (צה"ל), ומפקד לשעבר של יחידת העילית "סיירת מטכ"ל". כיום הוא ידוע יותר כאח המנוח של ראש הממשלה הישראלי, בנימין ("ביבי") נתניהו. חרף המחלוקת האופפת את אחיו, בנימין, ואולי אף את משפחת נתניהו כולה, היחס החיובי הציבורי כלפי יוני הינו דבר שבקונצנזוס: הוא נחשב בישראל בתור התגלמות הגבורה הצבאית, וכדוגמה המייצגת של "ספרא וסייפא" (כינוי לאדם שהוא גם איש ספר וגם לוחם). פיקודו על הכוח הפורץ לטרמינל אנטבה ב-1976, בו הוחזקו ישראלים בשבי על-ידי טרוריסטים פלסטינים וגרמנים, הוביל להצלחה דרמטית: השבויים שוחררו. אולם המבצע גם הוביל למותו, והפך את שמו לאייקון במאבק נגד טרור בינלאומי, ולאחת הדמויות בעלות ההשפעה הרבה ביותר בתרבות הישראלית.
מאמר זה מהווה את השלב הראשון של פסיכו-ביוגרפיה מקיפה של יוני נתניהו. פסיכו-ביוגרפיה זו, בתורה, מהווה חלק מתכנית המחקר ארוכת השנים שלנו, אשר בוחנת את מערכות היחסים המורכבות בין הרואיזם לבין מצוקה רגשית (למשל, Israeli et al., 2018; Shahar, 2013). נפתח בסיכום קצר של הביוגרפיה של יוני נתניהו ושל המכתבים אותם כתב למשפחתו וחבריו בחייו הקצרים. בשלב הבא, נמקם את הביוגרפיה הזו ביחס לתיאוריות ולממצאים מדעיים העוסקים בפסיכולוגיה של הגבורה. לאחר מכן, נתאר את המחקר הנוכחי.
יוני נתניהו נולד בשנת 1946 בעיר ניו-יורק להוריו, צילה ופרופסור בן-ציון נתניהו. אביו היה היסטוריון ידוע, אשר התמודד עם קשיים במציאת משרה באוניברסיטה בישראל, לכן נאלץ למצוא משרות כאלו בארצות הברית. יוני היה הבן הבכור והיו לו שני אחים צעירים: בנימין ועידו. בשנת 1948, בעת שהיה בן שנתיים, חזרה משפחתו למדינה שנוסדה לא-מכבר, לירושלים, שם גדל. בילדותו נחשב לסטודנט מבריק ולנער כריזמטי, והתבלט בפעילות חברתית, בעיקר בתנועת "הצופים". אולם, משפחתו חזרה לארצות הברית בשנת 1963, עת שהיה בשנתו הראשונה בתיכון. כפי שעולה ממכתביו ומאנשים הקרובים לו, עזיבת הארץ הייתה קשה ביותר עבורו.
עם גמר לימודי התיכון, חזר יוני נתניהו לישראל כדי להתגייס לצה"ל. הוא הצטרף לחטיבת הצנחנים והצטיין בקורס קצינים. החיים הצבאיים התאימו לו מאוד, והחדירו בו יעוד: להילחם למען בטחונה של ישראל. יעוד זה אף הווה מרכיב מרכזי בתפיסת העולם של משפחתו, אשר הזדהתה עם זרם הציונות הרביזיוניסטית, המזוהה עם מפלגת הליכוד. במהלך שירותו בצה"ל נחשב יוני לאדם בעל תעוזה רבה, לשקדן בצורה יוצאת מן הכלל, ולמפקד מבריק שלא פעם דובר עליו כרמטכ"ל עתידי.
במהלך מלחמת ששת הימים, כקצין מילואים, נפצע קשות במשימת חילוץ נועזת מאחורי קווי האויב, ואף קיבל אות גבורה על פעולה זו. אחרי המלחמה החליט לעזוב את הצבא ולפנות ללימודים אקדמיים. מייד לאחר נישואיו לחברתו, תרצה ("תותי"), נסע הזוג לארצות הברית, שם למד באוניברסיטת הרווארד קורסים בפילוסופיה ומתמטיקה. נתניהו הצטיין בשני התחומים, אבל מכתביו חשפו כי הוא חסר מנוחה ומודאג, בעיקר ממצבה הביטחוני של ישראל. בהרגישו כי מקומו בישראל, חזרו יוני ורעייתו לארץ בשנת 1968. עם חזרתו המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם בשנת 1969 עזב את האוניברסיטה והתגייס שוב לצה"ל, הפעם לסיירת מטכ"ל. בשנת 1970 התמנה למפקד פלוגה בסיירת חרוב, ובהמשך אותה שנה חזר לסיירת מטכ"ל והתמנה לסגן מפקד היחידה. באותו זמן אהוד ברק היה מפקד היחידה, חברו הקרוב של יוני והחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל.
טרם פרוץ מלחמת יום-כיפור, ולאחר ניסיון נוסף לחזור להרווארד ולהשלים את לימודיו, יוני חזר שוב לישראל. הוא לקח פיקוד על צוות מסיירת מטכ"ל שהשתתף בלחימה קשה ברמת הגולן. במהלך הקרבות שהתחוללו שם, הרגה היחידה שלו למעלה מ-40 חיילי קומנדו סורים בקרב קצר. בשלב מאוחר יותר במלחמה, הוא חילץ סגן אלוף אשר שכב פצוע מאחורי גבולות סוריה, והוענק לו עיטור המופת על כך. בשנת 1974 קיבל את הפיקוד על חטיבת השריון "עוצבת ברק", אשר נחרבה במלחמה. תחת פיקודו הפכה חטיבה זו ליחידה צבאית מובילה.
בשנת 1975 עזב יוני נתניהו את הגדוד וחזר לסיירת מטכ"ל. הוא הועלה לדרגת סגן אלוף וקיבל את הפיקוד על היחידה. מכתביומהשנים הבאות מעידים על ניסיונו למצוא שלווה בחייו האישיים לצד מאמציו בפיקוד על היחידה.
בשנת 1976 נהרג יוני בעת פיקוד על כוח הפריצה לטרמינל "אנטבה", במסגרת המבצע שבסופו של דבר נקרא על שמו. המבצע תוכנן ויצא לפועל בכדי לחלץ חטופים מטיסת "Air France" מתל-אביב לפריז. החוטפים, טרוריסטים גרמנים ופלסטינים, כיוונו את המטוס מחדש לשדה התעופה של אנטבה באוגנדה, והשבויים הוחזקו בטרמינל. ראש הממשלה הישראלי דאז, יצחק רבין, אשר התעקש לא להיכנע לדרישות הטרוריסטים, הנחה את צה"ל וכוחות בטחון ישראליים אחרים לגבש תכנית הצלה. בהיוותר מעט זמן לאסוף מידע ולהתכונן, ולמול מכשולים לוגיסטיים מטילי אימה, נהגתה תכנית שכותרתה "מבצע אנטבה". לוחמים נבחרים מסיירת מטכ"ל נבחרו למשימה מסוכנת ביותר: התפרצות למסוף שדה התעופה. יוני נתניהו נבחר להובילם.
זמן קצר לאחר הנחיתה בשדה התעופה, נתקל הכוח הישראלי בהתנגדות מצד חיילים אוגנדים. בעוד נסיבות העיכוב המדויקות שנויות במחלוקות, מוסכם כי יוני נורה למוות על-ידי חייל אוגנדי במרחק מטרים ספורים מהטרמינל, וכי הוא מת בטרם הושלמה המשימה. מותו הפך אותו לראשונה לדמות ציבורית. זכרו עוצב סביב אידיאלים של אומץ, הקרבה ופטריוטיזם, וסיפור "מבצע יונתן" עובד לסרטי קולנוע (האחרון יצא ב-2018), לסרטים תיעודיים ולתערוכות אמנות.
ב-1977 קיבצו אחיו, בנימין ועידו, את מגוון המכתבים אשר כתב לאנשים הקרובים אליו. הם סידרו את המכתבים בסדר כרונולוגי ופרסמו אותם תחת הכותרת העברית "מכתבי יוני" (Netanyahu & Netanyahu, 1977) ובאנגלית בתור "The Letters of Jonathan Netanyahu" (המופיעים בזאת כ-The Letters ,Netanyahu & Netanyahu, 2001). הספר מורכב מ-261 מכתבים ונחלק לשש תקופות מובחנות: שנות התבגרותו המאוחרות בארצות הברית, גיוסו לצה"ל, חוויות מלחמת ששת-הימים, שהותו באוניברסיטת הרווארד, חזרתו לצה"ל במלחמת יום כיפור והקריירה הצבאית המאוחרת שלו עד מותו. הספר מציג את השקפתו על אירועים בישראל בתקופות השונות, תוך חשיפת נשמתו הרגישה והפיוטית. במכתבים ביטא את מחשבותיו על שייכות ועל בדידות, על מימוש עצמי ועל התנכרות, על אהבת המשפחה, על חברים, על נשים ועל המדינה.
מיד לאחר פרסומו הפך הספר "מכתבי יוני" לרב מכר. הוא נעשה חלק אינטגרלי בשגרתם של מתבגרים טרום גיוס וצוערי קורס קצינים, בכדי להחדיר בהם פטריוטיזם, נחישות ואומץ. קציני צבא ופוליטיקאים ישראלים בולטים העידו כי הספר השפיע במידה ניכרת על התפתחות הקריירה שלהם. כמו כן, ידוע כי בנימין נתניהו נכנס לפוליטיקה עקב נפילתו של אחיו הגדול. מעבר לספר, הנצחתו של יוני נתניהו ממשיכה עד היום - לאורך השנים הוענק שמו לבתי ספר, לרחובות, לשכונות ולפארקים ברחבי המדינה.
לצד ההרואיזם שלו, מידותיו ואישיותו יוצאת הדופן, קיימות במכתביו אינדיקציות ברורות להתמודדות עם סערות נפש. באופן ספציפי, מכתביו של יוני רוויים בהבעת מצוקה רגשית משמעותית. ספר חשוב אחר, אשר פורסם על ידי העיתונאי והסופר משה זודנר, ציין מצוקה זו בכותבו:
"אלא שבשלב מסוים כנראה נתקף יוני נתניהו בדיכאון. דבר כזה יכול לקרות לכל אדם בתקופה כלשהי של חייו ובדרגת חומרה מסוימת, אבל איתרע מזלו של יוני, והוא נתקף דיכאון כמפקד סיירת מטכ"ל, תפקיד תובעני הדורש את כל חושיו ומרצו של הנושא בו".
(זונדר, עמ' 129)
ο פרופ' גולן שחר על הבסיס לגישה האינטגרטיבית לפסיכותרפיה
ο "הגגה" (Roofing): איך קהילה מורידה אדם מהגג
ο הכביש הדו-סטרי שמחבר בין פסיכופתולוגיה מורכבת ופסיכותרפיה אינטגרטיבית
ההבנה כי הרואיזם קשור למצוקה רגשית, נובעת מהתמקדות מדעית חדשה יחסית בנזקי ההרואיזם (Allison et al., 2017; Beggan, 2019; Classen, 2003; Smith et al.,2013; Zimbardo, 2007). במיוחד חשובה סקירתו המקיפה של בגאן, המתאר כיצד תמיכה בערכים ובאידיאלים הרואיים, כמו גם עשיית מעשים הרואיים, עשויה להיתרגם לתכונות כגון גאוותנות, נטיות פסיכופתיות, חוסר אכפתיות לזכויות האחר והפרתן.
אנו, בעבודתנו האמפירית והתיאורטית, בחנו סדרת משתנים הקשורים לתופעת הגבורה, ואשר אותה אנו מכנים "ייצוגי עצמי הרואיים" (Heroic Self-Representations, HERS; Shahar, 2013). ייצוגים אלו מתייחסים לתפיסות של אנשים את עצמם וציפיותיהם מעצמם, באשר לגבורה. ציפיות כאלה, סברנו, עלולות בתנאים מסוימים להוביל למצוקה רגשית.
תיאוריית HERS מתארת שלושה ממדים של תפיסת העצמי כגיבור:
1. העצמי ככובש (Self-as-Conqueror, SaC)
2. העצמי כמציל (Self-as-Savior, SaS)
3. הזדהות עם גיבורים וגבורה (Heroic Identification, HI)
שני ההיבטים הראשונים מהווים יישום של תיאוריית האישיות הידועה והמשפיעה של סידני ג'. בלאט (למשל, Blatt, 1974, 2004, 2008). על פי בלאט, אישיות האדם מתפתחת דרך יחסים בין הורה לבין ילד, תוך אינטראקציה בין הצורך במערכות יחסים תומכות ובטוחות ("זיקה בין-אישית") מחד, לבין הצורך לגבש מושג עצמי בהיר, מוגדר, וחיובי באורח בסיסי מאידך ("הגדרה עצמית"; ראו Blatt, 1974, 2004, 2008; Blatt & Zuroff, 1992; Luyten & Blatt, 2013). בהתפתחות תקינה, "זיקה בין-אישית" ו-"הגדרה עצמית" נחשבות למשולבות כהלכה באישיות האדם. לעומת זאת, שיבושים במערכות היחסים בין הורה לבין ילד בעודן בחיתוליהן עשויים להוביל למצב בו אחד משני מערכי האישיות – זיקה או הגדרה עצמית – מודגש באופן קיצוני על חשבון השני, באופן שמגדיל את הסכנה להתפתחות פסיכופתולוגיה (Blatt, 2008).
בתיאורית HERS, "העצמי כמציל" (SaS) מייצג דגש קיצוני על "זיקה בין-אישית" על חשבון "הגדרה עצמית", אם כי תוך שינוי קטן: במקום להזדקק לאחרים, אני חווה צורך של אחרים בי. בדומה לכך, "העצמי ככובש" (SaC) מייצג דגש קיצוני על "הגדרה עצמית" על חשבון "זיקה בין-אישית", גם תוך שינוי: במקום לעסוק בכישלון, אני תופס את העולם כאוסף אתגרים שעליהם עליי להתגבר. ייצוג העצמי השלישי, "הזדהות הירואית" (HI), נוסח על בסיס תאוריית ההבניה החברתית, Social Constructivism, (למשל, Gergen, 1985; Harré, 1986), על פיה נורמות ומיתוסים תרבותיים מעצבים תהליכים קוגניטיביים ורגשיים. ייצוג זה מתייחס להסכמה הקיימת בין חוקרים כי חברות ותרבויות מדגישות את מיתוס ההרואיזם ומעודדות את חבריהן וחברותיהן לאמץ ערכים הרואיים (Allison & Goethals, 2011; Campbell, 1949; Franco, Blau & Zimbardo, 2011; Zimbardo, 2007).
במחקרנו, נמצא כי ממד "העצמי כמציל" וממד "ההזדהות ההרואית" מהווים גורמי סיכון למצוקה רגשית, כולל סימפטומים של דיכאון וחרדה. ממד "ההזדהות ההרואית" אף נמצא כקשור למאפיינים נרקיסיסטיים. מאידך, ממד "העצמי ככובש" נמצא כקשור בעיקר לחוסן נפשי. למשל, הוא נמצא כמתואם עם ממד "החוללות העצמית המוכללת" (Generalized Self-Efficacy, Jerusalem, 1995), הידוע כגורם חוסן רב עוצמה (ראו למשל, Shahar, 2013).
בעבודתנו, קישרנו את ייצוגי העצמי ההרואיים למיתוס הישראלי של הצבר. "צבר" היא המילה העברית לפרי הקקטוס, הקוצני מבחוץ ומתוק ועסיסי מבפנים. ככזה, נראה שהוא מסמל במידה רבה את "היהודי החדש", יליד הארץ: קשה וקשוח כלפי חוץ, ואילו חם ורך כשהשכבה העוטפת אותו מוסרת (Almog, 2000). כיהודי החדש, מגיב הצבר בעוינות-מה ליהודי התפוצות הוותיקים, הנחווים על ידו כתלושים וחסרי ישע. בתור סמל מיתי, הצבר מאופיין במפקדים צבאיים גדולים, והיווה מקור השראה לאינספור יצירות אמנות, ספרות וסרטי קולנוע (Almog, 2000).
הצבר הוא הרואי מיסודו; הוא כובש, משחרר אדמות ושטחים תוך נטילת סיכונים אישיים גדולים. עם זאת, הוא אינו "סוליסט"; חשוב להדגיש כי מיתוס הצבר כונן על בסיס אידיאולוגיה סוציאליסטית, המעריכה את הסולידריות ואת החברים לנשק. לפיכך שואף הצבר להקריב את עצמו להצלת אחרים, ומעבר לכך, מייצג את שליחות החברה הישראלית: להיות עצמאי וחסר פחד.
אם כן, היה זה מיתוס הצבר אשר הניע את העניין שלנו ביוני נתניהו. כפי שעולה מהכתוב לעיל, חייו ודמותו מתאימים מאד למיתוס, וזאת לצד המצוקה הרגשית ממנה סבל, עליה מעידים מכתביו, כמו גם אנשים אחרים בחייו. מתח זה בין הרואיזם צברי (ישראלי) לבין מצוקה צברית (ישראלית), הופכת את יוני נתניהו למושא מחקר אידיאלי העוסק בקשר בין גבורה למצוקה. היות והוא אינו עמנו, נבחרה הפסיכו-ביוגרפיה כמתודולוגיה הטבעית (וכנראה היחידה) למחקר אודותיו. ואכן, בחירה מתודולוגית זו עקבית עם מחקרים פסיכו-ביוגרפיים קודמים, המאירים את הקשר בין מנהיגות – צבאית ופוליטית – לבין כאב פסיכולוגי (ראו במיוחד, Ghaemi, 2012).
התמקדות במצוקה של מנהיגות צבאית חשובה באופן מיוחד למדע ההרואיזם. זאת מכיוון שהיא מאפשרת התמקדות בשני היבטים שונים בהרואיזם, שעד כה לא זוהו בנפרד: להיות הרואי באופן מעשי, לעומת לרצות, או לצפות מעצמך, להיות הרואי. במקרה של מנהיגים צבאיים, מעשיהם ההרואיים מתועדים היטב בדרך כלל, ולכן אינם שנויים במחלוקת. לפיכך, סטטוס ההרואיזם שלהם "מוחזק קבוע". מאידך, מנהיגים צבאיים אלה עשויים להיבדל זה מזה באשר לציפיותיהם מעצמם ביחס לסוגיית הגבורה. תאוריית HERS מכנה אנשים המצפים מעצמם להיות גיבורים כ- "הירואיסטים" (על משקל "אידיאליסטים").
השילוב בין גבורה לרצון בגבורה יכול להיות מיוצג על ידי מטריצה של 4 מצבי עולם. מצבים אלו הם פונקציה של נקיטה או אי-נקיטה של פעולות הרואיות בעולם, ורצון או חוסר רצון להיות גיבור. 4 מצבים אלו מתוארים בטבלה 1 ומכונים: נמשח לגבורה (Ordained), מתגלה כגיבור (Revealed), נחשף כלא-גיבור (Exposed), ופטור מגבורה (Exempt).
אנשים אשר "נמשחו לגבורה" הם אלה שפיתחו וגם טיפחו בתוכם משאלות ותקוות להיות גיבורים. הייצוגים העצמיים של אנשים אלה שופעים תכנים הרואיים. בסופו של דבר, הם אכן מבצעים מעשים הרואיים ובכך הופכים לגיבורים. פיתוח התקווה להיות גיבור עשוי לנבוע ממספר גורמים, למשל, מציפיות של בני משפחה, או מכך שהיחיד, בהתנהגותו, מעורר בקרב משפחתו תפיסה שלו כגיבור. לעיתים קרובות שתי האפשרויות מתקיימות במקביל. כפי שכבר עולה מהכתוב לעיל, ואף יחודד בהמשך, יוני נתניהו מייצג נאמנה טיפוס-גבורה כזה.
הטיפוס ה-"נחשף" מתאר אנשים אשר בליבם טמון הרצון להיות הרואיים, אולם בסופו של דבר הם אינם עושים מעשים הרואיים. יכולות להיות לכך סיבות שונות; לחלקם לא ניתנת הזדמנות, ואילו לאחרים אין את האומץ, הכישרון והחזון הנדרשים. בחרנו בכותרת "נחשף" לטיפוס זה, מפני שרצונם של אנשים אלה להיות גיבורים מונגש על פי רוב לציבור. עם זאת, בנקודה מסוימת בביוגרפיה שלהם, עת הם לא הופכים לגיבורים, הסביבה נעשית מודעת לכך ולסתירה בין הכוונה לבין הפעולה. או אז, ברוב המקרים נחשפים אנשים אלה כרמאים. מנהיגי כתות רבים (אם כי לא כולם) משתייכים לקטגוריה הזאת. דוגמא לכך במסורת היהודית היא של שבתאי צבי, רב ספרדי, אשר הכריז על עצמו כעל המשיח ואשר שכנע אחרים כי הוא כזה. זאת, לאחר שנעצר על-ידי העות'מאנים והוכרח להתאסלם. חשיפה זו גרמה כאב עז ביותר למעריציו המרובים.
הטיפוס "המתגלה" מתאר אדם אשר מעולם לא שאף להפוך לגיבור, אבל בסופו של דבר מצא את עצמו מבצע מעשי גבורה עקב שילוב של מצבים חיצוניים ואומץ לב פנימי. אם נשוב למסורת היהודית, רבי עקיבא נחשב לגיבור מתגלה; הוא נודע כמגמגם וצנוע, ורק בהדרגה נעשה מלומד בתורה ידוע ומעורר יראת כבוד. אמנם, בולטות אינטלקטואלית אינה מצריכה גבורה, אבל במעשיו בלט רבי עקיבא כגיבור: הוא תמך בגלוי במרד ברומאים ועודד בפה מלא את שמעון בר כוכבא, מנהיג מרד זה, להמשיך להילחם (מרד שבסופו של דבר כשל). לכן, הוא הוצא להורג על-ידי הרומאים בלוויית תשעה מלומדים אחרים ידועים בתורה, אשר דגלו במרד אף הם (דהיינו, עשרת הרוגי מלכות).
האפשרות הרביעית, "פטור מגבורה", שייכת לאנשים אשר לא נשאו בלבם את השליחות להיות הרואיים ואף לא עשו מעשים הרואיים. פרטים אלה פטורים מהמתח הפנימי הכרוך בהרואיזם ומהסטרס העשוי לרבוץ על אלו המפגינים סגולות ייחודיות, אף על פי שאולי הם חווים סוגים אחרים של דחק ומצוקה. מכיוון שפרטים אלה מהווים קבוצת התייחסות לשלוש האפשרויות האחרות, ומכיוון שהם עלולים להיבדל מאוד זה מזה מבחינת מאפיינים אחרים, בכוונה תחילה לא הופיעו דוגמאות לאפשרות זו בטבלה מס' 1.
לדעתנו, מתוך ארבע האפשרויות, הטיפוס ה"נמשח לגבורה" מתאפיין במצוקה הרגשית הגדולה ביותר. הסיבה היא פשוטה: אלה "שמושחים" עצמם לגבורה נדרשים למאמצים גדולים, ואף יודעים שיסכנו את עצמם. היות ולרוב הם אכן עושים זאת, הם חיים בסיכון תמידי, ולעיתים קרובות בצל איום מוות ואובדן אנשים הקרובים אליהם. שוב, יוני נתניהו הוא מייצג מובהק של טיפוס זה.
כדי להעריך אדם כ-"נמשח לגבורה", חייב החוקר לאתר צוהר לעולמו הפנימי של אדם זה. אמנם השאלון שפותח במסגרת התאוריה שלנו מודד היבטים של אנשים שנמשחים לגבורה, אך מדובר בשאלון חדש יחסית. לפיכך, אנו פונים לפסיכו-ביוגרפיה כשיטת מחקר מועדפת בהקשר של הבנת המשאלה להיות גיבור, במיוחד בקרב אלה שכבר הדגימו את גבורתם (לדוגמה: יוני נתניהו).
פסיכו-ביוגרפיה מוגדרת כ-"חקר תוחלת החיים האינטנסיבי של פרט בעל מובהקות היסטורית בהקשר סוציו-תרבותי, תוך שימוש בשיטות מחקר פסיכולוגי והיסטוריוגרפי, אשר פורש על פי תיאוריות פסיכולוגיות מבוססות" (Ponterotto, 2015b, p. 379). מטרתה של מתודולוגיה זו היא הבנת חייו של אדם מסוים, ובכך לשפוך אור על פועלו היצירתי של אדם זה, על החלטותיו הפוליטיות, על מערכות היחסים הבין-אישיות וכן הלאה. פסיכו-ביוגרפיה נחשבת כענף יישומי בפסיכולוגיה של האישיות, והיא מתמקדת בעולמו הפנימי של האדם הנחקר (Schultz, 2005). פסיכו-ביוגרפים נוטים להסתמך על גישות איכותניות אידיוגרפיות, אם כי לאחרונה יש יותר ויותר מחקר פסיכו-ביוגרפי המשתמש בשיטות כמותניות, או בשילוב של שיטות איכותניות וכמותניות (Kasser, 2013, 2017 ; Ponterotto & Reynolds, 2013; Simonton, 1998).
פסיכו-ביוגרפיה מתבססת על חומר ארכיוני המתאר את האדם הנחקר. למרבה המזל, כמתואר לעיל, קיים חומר משובח כזה במקרה של יוני נתניהו, בראש ובראשונה בגלל "מכתבי יוני", וגם בשל הבולטות של "מבצע יונתן" ושל משפחת נתניהו באופן כללי. כמו כן, ביצוע פסיכו-ביוגרפיה מעלה דילמות אתיות מורכבות. דילמה אחת עוסקת בפרטיות הנושא ובחסיון שלו בחקירה, כמו גם של בני אדם מעורבים אשר עודם חיים. בהתאם, כשמדווח מידע רגיש, מן ההכרח לאזן את המאזניים נגד נזק אפשרי של חשיפת מידע אישי. עד כה, לא זיהינו שום פגיעה בפרטיות הנחקרים (המתים, או החיים) ובחסיון שלהם במחקר על יוני. סוגיה אתית נוספת היא השפעת הנתונים האישיים של עורכי המחקר על הדרך שבה הם מבצעים את הפסיכו-ביוגרפיה והמסקנות אותן הם מסיקים מהחומר הארכיוני (Berg, 2001; Carton, 1993; Ponterotto, 2013, 2015a). נהוג בתחום זה לצפות מהחוקרים לדון באופן מפורש במוטיבציות שלהם לביצוע המחקר, ואנו עושים כך בפרק הבא.
המחקר המדווח כאן מהווה צעד ראשון בפסיכו-ביוגרפיה מקיפה של יוני נתניהו. מטרות צעד ראשון זה הינן:
1. לבחון את המידה בה יוני ניתן לאפיון על בסיס שלושת ממדי ה-HERS, משמע, עצמי כובש, עצמי מציל, והזדהות הרואית.
2. לבחון את המידה בה ניתן לכמת את מצוקתו הרגשית הנראית לעין, תוך שימוש במדדים סטנדרטיים של מצוקה, בייחוד כאלה המודדים דיכאון וחרדה. מעבר לרמת המצוקה, מוקד עניין מרכזי שלנו עסק בטבעה ובמאפייניה.
3. לזהות, על בסיס החומר הארכיוני, רמזים להבנת מנגנוני ההשפעה של ייצוגי עצמי הרואיים על מצוקה רגשית.
לשם השגת מטרות אלה, התעמקנו בביוגרפיה של יוני ובמכתביו, כפי שהללו פורסמו בספר "מכתבי יוני". בשלב הבא, השלמנו שלושתנו בשמו את הערכת שלושת ממדי ה-HERS ואת הערכת תסמיני דיכאון וחרדה. את הציונים שקיבלנו מיקמנו בהקשר של נורמות קיימות (ראו להלן).
לאחר מכן, זיהינו מכתבים אשר מופיעים בהם לפחות אחד מממדי העצמי ההרואי בנוסף למצוקה רגשית. בחנו מכתבים אלה במטרה לחלץ מתוכם השערות לגבי הדרך שבה ממדי העצמי ההרואי עלולים להוביל למצוקה רגשית.
בהתאם לנאמר לעיל, אנו מציגים גילוי-נאות של נקודת המבט הסובייקטיבית שלנו כחוקרים בעריכת הפסיכו-ביוגרפיה. גולן שחר, יוזם המחקר ומנהלו, דיווח כי לפחות חלק מהמוטיבציה שלו לחקור את יוני נתניהו נובע מהעובדה כי הוריו ובני משפחתו האחרים היו חברים במפלגת הליכוד, אשר אליה השתייכה משפחת נתניהו ואשר הונהגה ומונהגת על ידי בנימין נתניהו במשך תקופה ארוכה. בנוסף, העניין העיקרי של גולן שחר ביוני נתניהו נובע מעצם גדילתו בישראל, היחשפותו להשפעה המיתית של יוני, והסקרנות ארוכת השנים שלו באשר לתפקיד ההרואיזם בדיכאון ובנטייה אובדנית.
רז באומינגר התעניינה בפרויקט זה לאור עיסוקה ארוך השנים בממשק בין הפסיכולוגיה לבין הספרות. מכתבי יוני כוללים נימה פואטית ברורה, המתכתבת עם סקרנותה של רז באשר להלכי רוח פואטיים.
שי איתמר דיווח, כי מחקר זה פוגש את סקרנותו באשר להיבטים פסיכואנליטיים ומיתולוגיים של ההרואיזם, ובעיקר לביטוי של יחסי-אובייקט דרך מופעים הרואיים. בנוסף דיווח, כי הוא מזוהה עם פוליטיקה פוסט-ציונית, המהווה חלק מהאופוזיציה הפוליטית לבנימין נתניהו.
כמו כן, חשוב לנו להדגיש, כי אין מטרתה של פסיכו-ביוגרפיה זו לאבחן את יוני נתניהו. אין עוררין על מצוקתו הנפשית הכבדה, אם כי לא ברור האם מצוקה זו אכן היתרגמה לכדי דיכאון קליני. לאחר פרסום הספר של זונדר (2006), שבו סבר הכותב כי יוני סבל מדיכאון קליני, פרסמו כמה מחבריו ומאחיו לצבא מכתב פתוח, השולל סברה זו. חילוקי הדעות באשר לסוגיה זו ממשיכים להתקיים. אין אנו רואים את עצמנו כמסוגלים לקבוע אבחנה כזו או אחרת, בוודאי שלא לאור חלוף הזמן והמרחק שלנו מנתוני חייו ומותו. אף איננו סבורים כי קיימת חשיבות לאבחנה כזו.
דיכאון, והחרדה המתלווה לו, מומשגים כיום כמצב רציף ולא בינארי (דהיינו, "כן" או "לא"; ראו למשל, Slade, 2007). המחקר האמפירי מעיד על כך שמצוקה רגשית גבוהה מחבלת בחייהם של אנשים רבים, גם כאשר אינה מובילה לרמות ברות אבחון של דיכאון (למשל, Judd et al., 2007; Shahar et al., 2014). בעיקר נכון הדבר לגבי אנשים בעלי יכולות והישגים בלתי רגילים, אשר פעמים רבות אוצרים בחובם מצוקה רגשית אדירה המוסווה על ידי תפקוד יוצא דופן (למשל, Blatt, 1995; Shahar, 2001,2015). מן הסתם, יוני היה אדם כזה.
הספר "מכתבי יוני" פורסם בעברית בשנת 1977 (Netanyahu & Netanyahu, 1977). לדברי בנימין ועידו נתניהו, תהליך איסוף 261 המכתבים החל מיד לאחר מותו של יוני. הספר משתרע על פני יותר מ-306 עמודים מודפסים (כולל תמונות רלוונטיות) ומכסה את חייו של מגיל 17 עד גיל 30. הספר נפתח בקטע קצר מאת אחיו של נתניהו, שבו הם מציינים כי לא כללו את כל המכתבים הזמינים וכי לא כל המכתבים אשר פורסמו הוצגו בשלמותם, בצורתם המקורית. הם לא מפרטים את שיקוליהם באשר להשמטת מכתבים או צנזור קטעים מתוכם, על אף שהם מצהירים כי המכתבים שבחרו לפרסם משקפים את סגנונו של יוני ואת דמותו. אנו מקבלים הצהרה זו כנכונה מתוך התבססות על הידוע לנו מתוך דיווחים אחרים של אנשים שהכירו אותו.
לאחר ההקדמה של בנימין ועידו נתניהו, מופיע בספר הקטע הפואטי הבא, המתאר את יוני נתניהו, ואשר נכתב על-ידי אלישע ברמאיר, אחד מחברי הילדות שלו.
יוני
"יוני זה כל מה שהוא אחר
יוני זה כל מה שמעבר למילים
בראש ובראשונה ירושלים, ומראות נוף, וקוצים ודרכים ללא קץ. שקיעות וזריחות בג'הנום. אתגרים שאיש לא הציב. משימות שאיש לא ביצע. תחרויות של כוח הסבל, מיצוי טיפת היכולת האחרונה. מדבריות ללא מים, הרים עצומים, נחלים יבשים, מנזרים רחוקים.
יוני זה כלבי זאב, ילדים קטנים בבתים רחוקים, חדרים לשעה, לאחר לילות ללא שינה. משחקי שחמט, מקטרת, אדגר אלן פו, צ'יקובסקי 1812, אלתרמן.
יוני זה מעט חברים
חברויות ללא מילים. מילים שבלב, עם חיוך מבויש
יוני זוהי מלחמה מתמדת בשינה, בעייפות, בפינוק, בשכחה, בחוסר היעילות, באזלת היד, בשקר. יוני זוהי הפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי.
בלימוד שפה זרה
בלימוד פיסיקה
בלימוד צירי הדרכים
יוני – כל היפה שאין בנו
יוני – נצח ישראל"
אלישע ברמאיר
(מתוך מכתבי יוני, עמ' 9)
לאחר קטע זה, מופיעים מכתבי יוני בשש תקופות בחייו: התקופה שבה גר עם הוריו בארצות הברית (1963-1964), שירות צבאי בצה"ל (1964-1967), שחרור וגיוס מחדש סביב מלחמת 1967 (במלחמת ששת הימים), התקופה באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטה העברית (1967-1969), שוב בצה"ל (בסיירת מטכ"ל, 1969-1973) והתקופה שבין מלחמת 1973 (יום כיפור) לבין "מבצע יונתן". או-אז, מופיע סוף דבר מאת האחים נתניהו, בו הציעו תובנות באשר לחייו הפרטיים של יוני ובאשר לסערה הנפשית בה התחבט. הספר מסתיים בשלושה מסמכים: ראיון עם סגן המשנה של יוני כמפקד מאוגוסט 1976 (זמן קצר לאחר המבצע), מכתב מקצין המודיעין הראשי, אלוף שלמה גזית, להוריו של יוני, ומודעת אבל, אשר חוברה על ידי שמעון פרס, שר הביטחון דאז בהלווייתו של יוני.
בחקירה זו התמקדנו במכתבים, הואיל והם מייצגים את הביטויים הכי "נאמנים למקור" של עולמו הפנימי. לא ניתחנו את שאר חלקי הספר. בשלב הראשון, קראנו את המכתבים שוב ושוב, ולאחר מכן, כל אחד מאיתנו מילא "בשם יוני" שלושה מדדים: ה- "Shahar Heroic Self Scale" (או Shahar, 2013; SHERS), ה-"Center for Epidemiological Studies", סקאלת דיכאון, (Radloff, 1977; CESD) והגרסה העברית של ה- State Anxiety Inventory (או Spielberger, 1972; SAI). מטרת הליך זה הייתה כפולה: ראשית, לאשר כי יוני, כמייצג אדם ש"נמשח לגבורה", למעשה מאופיין ברמות גבוהות של שלושת ממדי ה-HERS (עצמי כובש ומציל, והזדהות הירואית), ושנית, להעריך את רמת המצוקה שלו ואת טבעה.
בשלב השני, רז באומינגר ושי איתמר ערכו קידוד לכל אחד מ-261 המכתבים, ובמהלכו ציינו – עבור כל מכתב ומכתב – האם מופיעות לפחות אחת משלושת הקטגוריות של העצמי ההרואי וגם מצוקה רגשית. בשלב זה זיהינו את אותם מכתבים עליהם הסכימו, וחישבנו את אחוז ההסכמה שלהם. לאחר מכן, התמקדנו במכתבים לגביהם הושגה הסכמה, וניסינו לדלות מתוכם מנגנונים המבארים את ההשפעה של ייצוגי עצמי הרואיים על מצוקה רגשית. המנגנונים שזוהו הוצגו באופן גרפי, כתרשים זרימה, אשר ישמש במחקרי המשך ל-"ניתוח נתיבים" סיבתי.
(Shahar's Heroic Self Scale (SHERS; Shahar, 2013
שאלון דיווח עצמי המעריך ייצוגי עצמי הרואי, וכולל תשעה פריטים, שלושה מכל סוג: העצמי כמושיע (למשל, "יש לי צורך עז להציל אנשים מצרה"), העצמי ככובש (למשל, "יש לי צורך עז לכבוש אתגרים קשים") וזיהוי הרואי (למשל, "חשוב לי לראות את עצמי כגיבור").
סקאלת דיכאון – (Center for Epidemiological Studies (CESD; Radloff, 1977
שאלון דיווח עצמי בן 20 פריטים, המשמש רבות למחקר על דיכאון, תוך דגש על מצב רוח דיכאוני. המשתתפים מדווחים על התדירות שבה חוו תסמיני דיכאון בשבועיים שחלפו, תוך שימוש בסולם בן 4 רמות. בדרך כלל, סיכום הפריטים מוביל לציון הנבדק בשאלון הדיכאון, כאשר ציון-החתך המעודכן הוא 23. בנוסף, ניתוחי גורמים הצביעו על ארבעה גורמים מסדר-שני העומדים בבסיס תשובות הנבדקים לשאלון. ארבעה גורמים אלה הינם: מצב רוח דיכאוני, העדר מצב רוח חיובי (אנהדוניה), תסמינים סומטיים ותסמינים בינאישיים. במחקר הנוכחי חישבנו הן את הציון הכולל והן את הציונים הכוללים בארבעת הגורמים לעיל.
(The State Anxiety Inventory (SAI, Spielberger, 1972
ה-SAI מהווה מדד דיווח עצמי בן 24 פריטים (למשל, "אני חרדתי"). המגיבים נדרשים לדרג את תמיכתם בכל סעיף בסקאלה בת 4 נקודות. מלניק וטייכמן (1968) התאימו את המדד לשימוש עברי בקרב מתבגרים ומבוגרים, וביססו נורמות ישראליות למדד.
הרואיזם – SHERS
בטבלה 2 אנו מציגים את השלמת ה- SHERS שלנו בשם יוני נתניהו. במקור ניסינו להעריך את הסכמת המדרג בעזרת ה-Intraclass Correlation (או ICC), אולם לא ניתן היה להשתמש במדד זה בשל "אפקט תקרה": לגבי רוב הפריטים, הציון שהענקנו ליוני היה בטווח הגבוה של הסולם. בשל כך, דרגנו תגובות בציון למעלה מ-4 כ-"1" ותגובות בציון 4 ומטה כ-"0" (ראו סוגריים בטבלה 2). אחוז ההסכמה היה גבוה למדי. ההסכמה בין GS לבין RB הייתה 100% ובין RZ לבין SI ואף בין GS לבין SI הייתה 77%. למעשה, שלושתנו הסכמנו על 25 מתוך 27 התגובות לסקאלה (9 פריטים, 3 מדרגים), מה שיצר הסכמה של 92.5%. כצפוי, ציוני יוני היו גבוהים בהרבה מהממוצעים אשר דווחו על ידי ישראלי ושות' (2018), במדגם המייצג יהודים ישראליים. ציונים גבוהים אלה הופיעו בכל אחד ממדדי ה- SHERS: עצמי כובש, עצמי מציל, והזדהות הרואית. דפוס ממצאים אלה תואם את הגדרתו של יוני כטיפוס גיבור "הנמשח לגבורה".
דיכאון – CESD
בטבלה 3 אנו מציגים את ממצאי שאלון הדיכאון CESD. חישוב מקדם מתאם ההסכמה בקרב הנבדקים (ICC) תוך שימוש בתכנת SPSS העלה כי ההסכמה ביננו היתה תת-סיפית, דהיינו, לא מספיק טובה: ICC = .58. כאשר ה- ICC חושב בשנית באשר לארבעת גורמי הדיכאון של ה- CESD, רק הסולם של מצב רוח דיכאוני (Depressed Affect) הניב הסכמה הולמת, ICC = .92.
בהביטנו בציוני מדד ה-CESD, ראינו כי רז באומינגר וגולן שחר דירגו את נתניהו הרבה מעבר ציון החתך המחמיר של ה-CESD (בהתאמה 42 ו-30), שי איתמר דירג אותו מעט מתחת לחתך המחמיר, אך מעל לציון-החתך המקורי של 16 (למשל, 19, ראו Radloff, 1977).
חרדה – SAI
בטבלה 4 אנו מציגים את ממצאי שאלון החרדה בשם יוני נתניהו. מקדם מתאם ההסכמה הצביע על רמת הסכמה נאותה, ICC = .77. ציון המדד של שלושת הכותבים (בשם יוני) היה מעל ציוני החתך המקובלים (למשל, 62, 49 ו- 62, לרז, שי, וגולן, בהתאמה; ראו Julian, 2011).
מתוך 261 המכתבים אשר פורסמו בספר, זוהו 13 מכתבים על-ידי שי, ו-16 על-ידי רז, כמרכיבים של אחד או יותר מממדי ה-SHERS וגם של מצוקה רגשית. 13 המכתבים אשר זוהו על-ידי שי, זוהו גם על ידי רז, דבר המצביע על הסכמה מכובדת של 81%. 13 מכתבים אלה שימשו כנתונים שבאמצעותם זיהינו מנגנוני השפעה של ייצוגי העצמי ההרואי על מצוקה.
בטבלה 5 אנו מציגים את קידוד 13 מכתבים אלה. שי ורז הסכימו על 4 תמות של העצמי כמציל, 7 תמות של העצמי ככובש, ו-7 תמות של הזדהות הרואית. חלק מהתמות מופיעות ביותר מממד SHERS אחד ויחיד.
תוכן התמות התאים במידה ניכרת לתיאורי העצמי ככובש, העצמי כמציל, והזדהות הרואית אשר תוארו אצל שחר (2013). אין זה מפתיע, שהרי דמותו של יוני היוותה אחד ממקורות השראה לפיתוח תיאוריית HERS.
במכתב לידידתו, רינה, ב-23 למאי, 1963, כותב יוני:
"המוות – זה הדבר היחיד המפריע לי: הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. הוא חידה שניסיתי, כמו שניסו אחרים, לפתרה ללא הצלחה. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה".
(מכתבי יוני, עמ' 22)
עמדה זו מתאימה במידה רבה להזדהות הרואית, והיא די מצמררת, לאור העובדה שזה בדיוק מה שקרה בחייו ובמותו של יוני נתניהו.
כעבור שש שנים, במכתב להוריו, ב-16 בפברואר, 1969, הביע דוגמה מצמררת נוספת, הן להזדהות הרואית והן לעצמי מציל:
"התלבטתי קשות בין הרצון להמשיך ולחיות כפי שאני חי ובין ההכרה, שחובתי לארצי, לעמי ויותר מכל לעצמי, מצווה עלי לחזור לצבא... אהיה מתכחש לעצמי, וכפור באותו צו פנימי, שקורא לי ללכת, אם לא אעשה כך".
(מכתבי יוני, עמ' 80)
ניתן לראות כיצד ההזדהות ההרואית, ועמה המסע ההרואי להגנה על ישראל שנערך על ידי אדם צעיר בעל כישרונות אינסופיים, אשר יכול היה להשיג כל שיחפוץ, עיצבו – וחרצו – את גורלו.
מכתבים אחרים מלמדים כי יוני הזדהה עם ערכים הרואיים, שכן הוא האמין כי יש בכוחו לממשם. הדבר משתקף בהצהרותיו השונות המעידות על תפיסה עצמית של כובש אתגרים, ומבטאות את מודעותו מגיל צעיר מאד הן לכשרונותיו יוצאי הדופן והן ליכולתו לעבוד קשה ביותר בכדי לממשם. זו כבר קריאה גלויה של המכתב הראשון בספר, לכושה, חבר ילדות של יוני, ב-8 באפריל, 1963:
"ידידי – אני תלמיד מצטיין, התגברתי על האנגלית ועל כל שאר הקשיים. גיליתי, שאם אני רוצה ללמוד משהו, אני יכול ללמוד אותו היטב-היטב. זה דורש רק קצת מאמץ ועבודה".
(מכתבי יוני, עמ' 14)
זמן קצר לאחר מכן, כתב לרינה ב-31 באפריל, 1963:
"לעיתים טוב להאמין, שהאדם הוא ענק, שהוא כח שאין דבר העומד בפניו".
(מכתבי יוני, עמ' 17)
הנה כי כן, יוני לומד שחרף כישרונותיו, השפעתו על העולם מוגבלת. במכתב לרינה, ב-4 במאי, 1963, הצהיר:
"אני רוצה להתערב, לשנות דברים לא נכונים, לתקן את המעוות, ליצור דברים חדשים – ואיני יכול".
(מכתבי יוני, עמ' 18)
כך, אפילו ל-"מגה כובש" יש מגבלות, והמגבלות האלו גורמות למצוקה קשה. באותו מכתב הוא כתב:
"היום נראה לי, שאין טעם אפילו לחתום על מכתב".
נראה כי אלה שנמשחו לגבורה אינם מקבלים בקלות מגבלות; הם חווים אותן כפוגעניות ביותר.
בתהליך הקידוד זיהנו ארבע הצהרות התואמות ייצוגי עצמי מציל. מתוכן, שלוש שיקפו את מסעו של יוני להגנה על ישראל ולהצלתה, אך אין הדבר מרמז על כך שלא התעניין באנשים, להפך. במכתב מוקדם לרינה, ב-20 באפריל, 1963, כתב:
"אני יודע, שהתעניינתי בכל אחד ואחד [מהמדריכים בצופים], בבעיותיו ושאיפותיו. אני כותב עלי ועל "ארזים" בלשון עבר. אולי לא אחזור אליהם לעולם, אבל אני מרגיש בכל זאת שהצלחותיהם וכישלונותיהם הם הצלחותיי וכשלונותי, ואפילו כשאיני יכול להשפיע על מהלך-הדברים".
(מכתבי יוני, עמ' 16)
תכני מצוקה רגשית עולים בעוצמה במכתבים. יוני עצמו משתמש, כמעין חצי-בדיחה אבל שוב ושוב, במונח "דיכאון". קיים גם אזכור חוזר של מוות, בעיקר בהקשר של חוסר משמעות. בדידות מופיעה באורח מפעים, וניכור ותלישות בולטים אף הם. שימו לב, למשל, למכתב מוקדם לרינה (20 באפריל, 1963):
"אני חי – אבל בעולם שבור והרוס. אני לומד – ואיני לומד דבר. מדוע אני כזה ולא אחר? אני מצר על עצמי, שאיני ככל השאר. לא פעם חשבתי על כך: אני נולד, חי, ואפילו יוצר – ולבסוף מת איהפך לעפר, למדרס-רגלם של אחרים, שימותו גם הם כדי להמשיך מעגל שאין לו סוף, של חיים ומוות. הרי לא תתכן העובדה, שאני חי כדי ליצור – אם כן מדוע בא המוות? ואם אני קיים לשם המוות – מדוע אני חי בכלל? מדוע אני נולד? הרי טוב יותר היה, שלא להיוולד כלל.
כוח-החיים דוחף אותי להוסיף להתקיים. אולי הסיבה היחידה, שאני חי, היא לנסות למצוא תשובות לשאלות המציקות לי".
עוד מכתב לרינה, שנכתב זמן קצר לאחר מכן (23 במאי, 1963):
"כאן – אני לא בא במגע עם נוער, אין לי שום חפץ בהם ואיני זקוק להם".
(מכתבי יוני, עמ' 20)
במכתב, שנכתב להוריו כעבור עשור כמעט (8 באפריל, 1972), אחרי הגירושים שלו מתותי (תרצה):
"לאחר 4.5 שנית נישואים קשה להסתגל לחיות לבד, בלי האשה שאתה אוהב. אבל מסתבר, שלכל דבר אפשר להתרגל. יותר קשה להשלים עם הפרידה כעובדה קיימת".
(מכתבי יוני, עמ' 208-9)
כעבור שנתיים (1 בפברואר, 1975) לבת זוגו, ברוריה:
"הייתי עצוב כשדיברתי עמך, עכשיו עצמת העצב שככה, והוא רחוק – מרחף, נוגע ולא נוגע. אני מרגיש בעצב במיוחד כשאני אתך – ולא אתך לגמרי, למשל, כשאנו מדברים בטלפון.
לאחר זמן מה טלפנתי לתותי ואמרתי לה, שאני בצבא ועצוב לי – אני רוצה להיות אתך. והיא הופתעה מאוד, כי מעולם לא אמרתי לה, שיש זמנים שבהם קשה לי בצבא. אולי גם היה לי פחות קשה בעבר, כי אני כבר הרבה מאוד שנים בצבא, ולאחרונה חסר אני את המתח והעניין, שהיו לי בתקופת-עבודתי הקודמת. אבל היו לי לפעמים ימים קשים גם אז, ומעולם לא אמרתי לה, שלעיתים קשה לי בצבא.
אני זוכר, שלפני כמה שנים, היה חודש שלם, שבו עברתי את הגבול ברציפות, ושלוש פעמים – פעם אחר פעם – היו לי היתקלויות עם ערבים (עמוק מאוד בשטחם), ובאחת מהן הרגתי אדם, בפעם הראשונה מטווח קרוב מאוד – של בערך חצי מטר – ורוקנתי לתוכו מחסנית שלמה של כדורים עד שהפסיק לפרפר ומת. וכשחזרתי הביתה אחרי כל פעם, לא הייתי מספר לה, ורק כל פעם מחבק אותה יותר חזק, ואז היה לי קשה.
להרוג מטווח קרוב מאוד מאוד, זה לא כמו לכוון רובה ממאה מטר וללחוץ על ההדק – את זה עשיתי עוד כשהייתי צעיר. מאז למדתי גם איך להרוג מקרוב, עד כדי להצמיד את קצה-הקנה לגוף וללחוץ על ההדק כדי שיצא כדור אחד ויהרוג במדויק, והגוף ישקיט את רעש הירייה. וזה מוסיף ממד של עצב כללי לאדם. לא עצב רגעי והולך, אלא מין דבר כזה ששוקע פנימה ונשכח, אבל מוסיף להיות קיים".
(מכתבי יוני, עמ' 266)
מוקדם יותר, זיהינו רמות גבוהות של פחד וחרדה בעולמו הפנימי באמצעות שימוש ב- SAI. במכתבים עצמם הרגשות הללו מופיעים, אולם אך ורק לצד דאגה גדולה לגורל מדינתו האהובה. נראה, כי יוני נרדף על ידי תחושת אבדון, אימה מפני האפשרות של קיצה של ישראל, בעיקר באמצעות אויבים חיצוניים (במילים אחרות, באמצעות מדינות ערביות), ואולם אף מבפנים. הלכי נפש אלה משקפים את הצורך הדחוף שלו לפעול כדי להגן על ישראל. שימו לב, למשל, למכתב להוריו, ב-17 בינואר, 1969 (שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים):
"לאור כל זה לא יפלא, שאני מוצא את החיים האזרחיים כמעט בלתי נסבלים".
(מכתבי יוני, עמ' 177)
עוד מכתב להוריו לאחר חודש (16 בפברואר, 1969):
"לא רק שאני חסר מנוחה, אלא שאני מרגיש שעל-ידי מה שאני ממשיך באורח-חיי הנוכחי איני אלא מתכחש לעצמי".
(מכתבי יוני, עמ' 180)
ושוב, להוריו, שלוש שנים מאוחר יותר (18 באפריל, 1972):
"אני נעשה פסימי לגבי סיכויינו להחזיק מעמד – ולשפר את המדינה לטווח ארוך – עם ציבור תושבים כזה. אם לא נהרס מבחוץ – הנחה היפותטית, כמובן, כיון שאני בטוח ב- 100% שזה לא יקרה – נהרס מבפנים".
(מכתבי יוני, עמ' 209)
כאשר התמקדנו ב-13 המכתבים לעיל, יכולנו לזהות שני מנגנונים בסיסיים שבאמצעותם ייצוגי עצמי הרואיים עלולים להוביל למצוקה רגשית: תכליתיות כפייתית ובידוד רגשי. תרשים זרימה המאיר על מרכזיותם של המנגנונים הללו מופיע באיור 1.המנגנון הראשון, תכליתיות כפייתית, נובע מנחישות עצומה לפעול בשביל לממש מטרה קשה להשגה. בטווח הקצר, נחישות זו משרה על יוני תחושת משמעות עמוקה. אולם נראה שבטווח הארוך, כאשר הוא מרגיש שאפילו כישרונותיו ונחישותו אינם מספקים כדי להשיג את מטרותיו, בעיקר הגנה על ישראל, מיתרגמות הללו דווקא לחוסר תקווה וחוסר משמעות.
המנגנון השני, בידוד רגשי, נראה כמתחייב מהמחסומים הגיאוגרפיים (מרחק מישראל), דמוגרפיים ותרבותיים (בשל היותו ישראלי בארצות-הברית) שחווה, אך יותר מכל, בשל המאפיינים הייחודיים של דמותו. בידוד זה הפך במרוצת השנים לבדידות נוראית.
מטרת מחקר זה הייתה לבחון את המנגנונים דרכם ייצוגי עצמי הרואיים עלולים להוביל למצוקה רגשית. לשם כך, ביצענו את השלב הראשון בפסיכו-ביוגרפיה של יוני נתניהו ז"ל, אחד הגיבורים הצבאיים הישראליים המהוללים ביותר. למטרה זו השתמשנו בחומר ארכיוני נגיש, עשיר ומרתק: מכתבים שכתב יוני לקרובים אליו החל מגיל 17 ועד מותו בגיל 30. מכתבים אלה נאספו, נערכו ופורסמו על-ידי אחיו הצעירים ממנו, בנימין ועידו נתניהו.
במחקר פסיכולוגי, כדי לבחון מנגנוני השפעה סיבתית של משתנה X על משתנה Y, דרוש קודם לקבוע כי X ו-Y קיימים. במקרה של יוני נתניהו, וכאשר X מתייחס לייצוגי עצמי הרואיים ו-Y למצוקה רגשית, היה קל למלא דרישה מוקדמת זו. כאשר השתמשנו בשאלון ה- SHERS, נמצאה ביננו הסכמה רבה באשר לציוניו הגבוהים של יוני נתניהו בממדי העצמי ככובש, העצמי כמציל, והזדהות הרואית. כמו כן, ביטויים ברורים של שלושת הממדים עלו בבירור ממכתביו. בדומה לכך, כאשר השתמשנו בשאלון הדיכאון CESD ושאלון החרדה SAI, נוצרה ביננו הסכמה על רמות גבוהות של מצב רוח דיכאוני וגם של רמות חרדה גבוהות. בנוסף, נמצאו אינדיקציות ברורות של מצוקה במכתבים, אשר שיקפו חוויות עוצמתיות של עצב, בדידות, ניכור, ובעיקר של חשש אדיר לגורלה של מדינת ישראל ותחושת אבדון שאורבת תדיר.
מעניין, שחרף העובדה כי שלושתנו בקיאים בחקר הדיכאון ובטיפול בו, כמו גם בתאוריית ייצוגי העצמי ההרואיים, וחרף הדיווחים (גם אם שנויים במחלוקת) על הדיכאון הקליני של יוני, לא הגענו שלושתנו להסכמה בדבר קשת התסמינים הדיכאוניים המלא שלו. עם זאת, כן הגענו להסכמה בדבר מצב רוח דיכאוני וחרדתי. ההסכמות שלנו עקביות עם נוכחות של דיכאון חרדתי (למשל, Ionescu et al., 2013), המאופיין בנוכחות של דאגה ורוגזנות, על רקע עייפות וחוסר שינה. כשם שנרמז מפי בלאט (1995) ומפי שחר (2001, 2015), הללו לבטח מצויים בקרב אנשים המאופיינים בתפקוד גבוה. פעמים רבות, אנשים כאלה מתעתעים בקרובים אליהם באמצעות יכולותיהם ותפקודם, וכאשר נחשפת מצוקתם, היא מתקבלת על ידם בהפתעה רבה. הן בלאט והן שחר הדגישו את תפקיד הפרפקציוניזם והביקורת העצמית הקשה בעולמם הפנימי. ואכן, ביקורת עצמית פרפקציוניסטית הודגמה בעשרות שנות מחקר כגורם פגיעות משמעותי ביותר לפסיכופתולוגיה (Shahar, 2015; Smith et al., 2021; Werner, Tibubos, Rohrmann & Reiss, 2019). פרפקציוניזם כזה מאפיין בדיוק רב גם את יוני נתניהו, כפי שבא לידי ביטוי למשל, בדברים שכתב לחיילים בגדוד השריון עליו פיקד (ושאותו הפך לגדוד מוביל):
"5. אני מאמין שאין פשרות עם תוצאות. בל נתפשר בגדוד לעולם עם תוצאה שאינה הטובה ביותר האפשרית (וגם אותה יש לשכלל ולשפר).
6. אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות-רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו אותו".
(מכתבי יוני, עמ' 275)
מילים אלה מדברות בעד עצמן.
כאמור, ניתוח המכתבים בהם מופיעים ייצוגי עצמי הרואיים וגם מצוקה רגשית איפשר זיהוי טנטטיבי של מנגנונים אפשריים, המובילים את העצמי ההרואי למצוקה רגשית. ספציפית, וכפי שעולה מאיור מס' 1, זיהינו שני מנגנונים: תכליתיות כפייתית ובידוד רגשי. כעת נדון בכל אחד מהמנגנונים הללו.
כידוע, היעדר תחושת מטרה ושליחות מהווה גורם פגיעות חמור ביותר (למשל, Shahar et al.,2006; Yalom, 1980). מאידך, מכתבי יוני מדגימים כיצד תכליתיות עודפת, דהיינו, כפייתית, עלולה אף היא להזיק. ראשית, השקעה חסרת-פשרות במטרות עלולה לדלדל את המשאבים הנפשיים של הגיבור, דבר שמוביל בתורו למצוקה. שימו לב, כי הוא כותב במכתבו האחרון:
"לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיון שצריך לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד 10 חודשים?"
(מכתבי יוני, עמ' 284)
יאלום (1980), טבע את המונח "הרואיזם כפייתי" כהגנה בלתי מודעת מפני המודעות האימתנית למותנו הצפוי מראש. הוא אף טבע את המושג "קרוסיידיזם" (Crusadism) כהגנה בלתי מודעת מפני חוויות של חוסר משמעות. שתי צורות ההגנה יעילות בהתחלה, אפילו לפרק זמן ממושך. אולם בנקודה מסוימת, מסיבות שאינן לגמרי ברורות, הן מובילות לתשישות העלולה להתבטא אף בתחושת ריקנות כואבת ביותר.
למעשה, נראה כי תשישות היא חלק בלתי נפרד מתכליתיות כפייתית. כאשר אדם מושח את עצמו לגבורה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לחסוך במאמץ או במשאבים במסעו למימוש שליחותו. במילים אחרות, אדם הנמשח לגבורה הוא עמוס ועייף כמעט בהגדרה. הנחה זו ברורה למדי לגבי חייל בסיירת מטכ"ל, ובוודאי למפקד היחידה, ואכן במכתביו מזכיר יוני נתניהו שוב ושוב את העייפות וחוסר השינה שלו. אמנם, מה שידוע כיום על ההשפעה ההרסנית של חוסר שינה לא היה ידוע עת שהיה חייל צה"ל, אך אפילו אם היה ידוע אז, האתוס של קצין קומנדו לא כולל אפשרות "להשלים שינה". למעשה, סביר מאוד שהמעגל השלילי של הרואיזם←מאמץ/תשישות←מצוקה התקיים בחייו עוד טרם התגייס לצה"ל, לאור העובדה שהיה מנהיג הרבה לפני שנעשה חייל. לדוגמא, עוד בצעירותו הוא נודע בירושלים בתור מדריך בולט ביותר בתנועת הצופים והשקיע מאמץ רב בתנועה זו.
תכליתיות כפייתית אף כוללת חזון בהיר. אנשים הנמשחים/נבחרים לגבורה יודעים מה נכון ומה שגוי, מה טוב ומה רע, עבור הציבור שהם רוצים לשרת. גיבורים נבחרים מכינים את עצמם, את משפחתם, ואת החברה שלהם להתמודדות עם איומים. כחלק מהכנה זאת, הגיבור מפתח תכניות התמודדות ברורות באשר לצעדים הדרושים בכדי למנוע אותה, דבר ההופך את חייו הפנימיים לשופעי דחיפות ואמונה בסכנה מתקרבת. ממכתבי יוני ברור, שהדבר החשוב מכל עבורו היה להגן על האיומים שניצבו בפני מדינת היהודים, כאשר סבר כי הדרך לעשות זאת הינה לשרת בצה"ל. הדיווחים על תפקודו כקצין ומפקד, בעיקר תחת אש, הצביעו בברור על בטחונו העצמי של יוני בעת קרב, וידיעתו "מה לעשות". הוא אף יכול היה להחדיר ביטחון וידיעה זו בקרב חייליו. אולם ישויות גדולות, כמו "מדינה" ו-"צבא", אינן תמיד מתפקדות "כמו שצריך". בעבור הגיבור הנבחר מצב זה הוא כר פורה לתסכול עז.
חיילי הקומנדו הם "זאבים בודדים" (ראו Skoglund, Brekke, Steder & Boe, 2020, לתמיכה אמפירית), ונראה שעבור יוני נתניהו חלק זה היה אף מודגש יותר. כבנו של פרופסור להיסטוריה, אשר השתייך לצד "השגוי" דאז של המתרס הפוליטי, ממש "הושלך" יוני – בהתאם למונח ה-"מושלכות" של היידגר - לבידוד רגשי בלידה (Heidegger, Macquarrie & Robinson, 1962). בידודו הרגשי התגבר לאור העובדה, כי לאחר שחצב לעצמו נישה בתנועת הצופים, נאלץ להגר עם הוריו לארה"ב. עדות לכך עולה בבירור מתוך מכתביו לחבריו בישראל בתקופה זו, המשקפים את בידודו הרגשי ההולך וגובר. עלה בידו, די בנקל, להצטיין בבית הספר ולהיות מוערך על ידי התלמידים והמורים שם. אף על-פי כן, כפי שכתב, הוא לא השתייך, חווה געגועים תמידיים וכמה לחזרה לישראל. הציונות של משפחתו אפשרה לו לעזוב את ארה"ב בכדי להתגייס לצה"ל, ובכך להיכנס לטריטוריה הפיזית והמנטלית המועדפת שלו. אולם אז, הוא נותר ללא הוריו ואחיו, אותם הוקיר מאוד. השליחות אשר פעמה בו – להגן על ישראל – הייתה כה חזקה, עד כי יש להניח שהיא בידלה אותו מקבוצת השווים שלו. זאת ועוד, האתוס ההרואי לא משאיל את עצמו בקלות לחיפוש אחרי תמיכה רגשית. כל אלה מובילים לבידוד רגשי, אשר תועד שוב ושוב במחקר האמפירי כגורם סיכון חמור למצוקה רגשית (למשל, Cohen, 2004; Joiner, 2005).
הסקירה של בגאן (2019) באשר לנזקי ההרואיזם הגיעה בעיתוי מתאים ביותר. הרואיזם – כתכונה או מערכת ערכים – הוא מצרך נחשק בקרב יחידים, קבוצות ותרבויות. לצד יתרונותיו הבולטים, הוא כולל גם חסרונות ונזקים רציניים. שומה על מחקר בתחום לזהות הן את היתרונות והן את החסרונות.
מחקר זה מהווה צעד ראשון בביצוע מחקר פסיכו-ביוגרפי אודות יוני נתניהו. עלה בידנו לאשר, כי נתניהו, גיבור צבאי ידוע, פיתח וטיפח בעולמו הפנימי ייצוגיי עצמי הרואיים עוצמתיים. בהתאם לשלושת הממדים, אשר זוהו באמצעות תיאוריית HERS, ראינו כיצד פיתח חוויה של עצמי ככובש ומציל, והזדהה עם ערכים הרואיים. כמו כן, עלה בידינו לאשר את הדיווחים בדבר מצוקה רגשית ניכרת אותה חווה. זאת, מבלי להיקלע למלכודת של "אבחון" כזה או אחר, שאינו סביר לאור המרחק הנוכחי מהזמן ומהתקופה בה חי ופעל גיבורינו. כך או כך, ממצאנו עקביים עם מחקרים קודמים, אשר בהם נעשה שימוש במתודולוגיה פסיכו-ביוגרפית, ואשר זיהתה את הקשר בין מנהיגות צבאית לבין כאב פסיכולוגי (Ghaemi, 2012).
ניתחנו את המכתבים של יוני בתקוה לגבש השערות העוסקות במנגנונים אפשריים המונחים ביסוד השפעת ייצוגים עצמיים הרואיים על מצוקה רגשית. זיהינו שני מנגנונים טנטטיביים כאלה: תכליתיות כפייתית ובידוד רגשי. מנגנונים אלו מתאימים במידה רבה לשלוש המשגות תיאורטיות המשמשות כמקור השראה לתיאוריית ה-HERS. הראשונה היא תיאוריית האישיות של בלאט, אשר תוארה בחלקו הראשון של המאמר. בתאוריה זו מומשגים "זיקה בין-אישית" ו-"הגדרה עצמית" כשני כיווני התפתחות מרכזיים של האישיות ושל פסיכופתולוגיה (למשל, Blatt, 2008). נראה, כי שני המנגנונים אשר זיהינו תואמים את שני כיווני האישיות: תכליתיות כפייתית ממופה לכיוון ההתפתחותי של "הגדרה עצמית", ואילו בידוד רגשי ממופה לכיוון ההתפתחותי של "זיקה בין-אישית".
ההמשגה התאורטית השנייה מתייחסת לניתוח הפסיכודינמי שערכנו, לפיו ייצוגים עצמיים הרואיים מתפתחים כארגון אישיות מפצה, הנבנה כנגד רגשות כואבים של חוסר ישע וחוסר תקווה (Israeli et al., 2018; Itamar & Shahar, 2014). פיצוי כזה נחשף במלוא הדרו על ידי כפיית "פרויקטים" (מסעות הצלב) על גיבורים נבחרים ועל-ידי הרחקת הגיבור/ה מאחרים. ניתן לטעון, כי האדם הנמשח לגבורה משלם במטבעות של תשישות, תסכול, דריכות ובדידות בשביל ליצור משמעות בחייו.
ההמשגה התיאורטית השלישית היא זו שפותחה על-ידי שחר ושות' (2012), ואשר מטילה ספק בחלוקה הברורה בין גורמי סיכון לבין גורמי חוסן בפסיכופתולוגיה. אנו סוברים, כי תהליכי סיכון וחוסן קשורים זה לזה הדוקות, וכי גורמים הנחשבים מסכנים כוללים בתוכם היבטים של חוסן, ולהפך: גורמים הנחשבים מגוננים עלולים גם לסכן. כפי שציין שחר (2013), שלושת ממדי ה-HERS פותחו על בסיס הנחה זו, והם הופכים את הגיבור, בעיקר זה שנמשח לגבורה, לאדם בעל תפקוד עילאי, אך גם פגיע.
חשוב מאוד להכיר במגבלות מחקר זה. כבכל מחקר פסיכו-ביוגרפי, התמקדנו באדם יחיד, לפיכך יכולת ההכללה שלנו לאנשים אחרים אינה ברורה כלל ועיקר. מעבר לכך, התייחסנו למכתבים של יוני נתניהו ככלל, מבלי לבחון שלבי התפתחות שונים. זיהינו 13 מכתבים ותו לא, אשר בהם מופיעים ממדי ה-HERS ומצוקה כאחד. יתכן, כי צוותי מחקר אחרים היו מזהים יותר מכתבים, ובכך מגדילים את בסיס הנתונים. מילוי שאלוני הדיווח העצמי על-ידינו "בשם יוני", על אף שנחשב למנהג רווח בפסיכו-ביוגרפיה, הוא תמיד ספקולטיבי. זאת ועוד, הגבלנו את עצמנו להערכת ממדי ה-HERS והמצוקה, אף על פי שניתן היה לבחון תהליכים אישיותיים אחרים באמצעות המכתבים. ולבסוף, ההנחה שלנו הייתה, כי ייצוגי עצמי הרואיים גורמים למצוקה, אולם גם הכיוון הסיבתי ההפוך הוא אפשרי.
מאידך, קיימות במחקר מספר נקודות חוזק הראויות לציון. מכתבי יוני מהווים חומר ארכיוני עשיר ונדיר, הזמין לציבור, כמו גם לציבור החוקרים. יוני נתניהו – בחייו ובמותו – היה בעל השפעה אייקונית על התרבות היהודית והישראלית (והיהודית- הישראלית), והמתודה הפסיכו-ביוגרפית הדגימה את עצמה כשימושית ביותר להבנת דמות זו. הקונצנזוס בדבר היותו גיבור צבאי מאפשר לחקור בצורה מעמיקה יותר את עולמו הפנימי, ובכך אולי את עולמם הפנימי של גיבורים דומים, אשר מועלים על נס על ידי התרבות בה הם חיים (ומתים), ולצד זאת גם משלמים מחיר רגשי כבד, אולי כבד מנשוא.
חבר סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, וחבר סגל נלווה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת Yale בארה"ב.
אנא פנו בכתב לפרופ' גולן שחר, מעבדת הדחק, העצמי והבריאות (STREALTH), החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שדרות בן גוריון 800, באר שבע 84105, ישראל אימיילים: [email protected] [email protected]
דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית בקליניקה של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.
פסיכולוג קליני מומחה בפרקטיקה פרטית, פסיכולוג קליני בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב, וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון.
זונדר, מ. (2006). סיירת מטכ"ל. תל-אביב: כתר.
נתניהו ב., ונתניהו, ע. (1977). מכתבי יוני. תל-אביב: הוצאת מעריב.
Almog, O. (2000). The Sabra: The creation of the New Jew. University of California Press
Allison, S. T., & Goethals, G. R. (2011). Heroes: What they do and why we need them. Oxford University Press
.Allison, S. T., Goethals, G. R., & Kramer, R. M. (2017). Setting the scene: The rise and coalescence of heroism science. In S. T. Allison, G. R. Goethals & R. M. Kramer (Eds.), Handbook of heroism and heroic leadership (pp. 1-16). Routledge
Beggan, J. K. (2019). On the downside of heroism: Grey zone limitations on the value of social and physical risk heroism. Heroism Science, 4(2), 1-35. https://doi.org/10.26736/hs.2019.02.05
Berg, J. (2001). Grave secrets: Legal and ethical analysis of postmortem confidentiality. Connecticut Law Review, 34, 81-122
Blatt, S. J. (1974). Levels of object representation in anaclitic and introjective depression. Psychoanalytic Study of the Child, 24, 107-157. https://doi.org/10.1080/00797308.1974.11822616
Blatt, S. J. (1995). The destructiveness of perfectionism: Implications for the treatment of depression. American Psychologist, 12, 1003-1020. http://dx.doi.org/10.1037/0003-066X.50.12.1003
Blatt, S. J. (2004). Experiences of depression. American Psychological Association Press
Blatt, S. J. (2008). Polarities of experiences. American Psychological Association Press
Blatt, S. J., & Zuroff, D. C. (1992). Interpersonal relatedness and self-definition: Two prototypes for depression. Clinical Psychology Review, 12, 527-562. https://doi.org/10.1016/0272-7358(92)90070-O
Campbell, J. (1949). The hero with a thousand faces. New World Library
Carton, S. (1993). The poet, the biographer and the shrink: Psychiatrist-patient confidentiality and the Anne Sexton biography. University of Miami Entertainment & Sports Law Review, 10, 117-164
Classen, A. (2003). The downfall of a hero: Siegfried's self-destruction and the end of heroism in the "Nibelungenlied." German Studies Review, 26(2), 295-314. https://doi.org/10.2307/1433327
Cohen, S. (2004). Social relationships and health. American Psychologist, 59(8), 676–684. https://doi.org/10.1037/0003-066X.59.8.676
Franco, Z. E., Blau, K., & Zimbardo, P. G. (2011). Heroism: A conceptual analysis and differentiation between heroic action and altruism. Review of General Psychology, 15(2), 99-113. doi:10.1037/a0022672
Gergen, K. J. (1985). The social constructionist movement in modern psychology. American Psychologist, 40(3), 266–275. https://doi.org/10.1037/0003-066X.40.3.266
Ghaemi, N. (2012). A first rate madness: Uncovering the links between leadership and mental illness. Penguin
Harré, R. (Ed.). (1986). The social construction of emotions. Basil Blackwell
Heidegger, M., Macquarrie, J., & Robinson, E. (1962). Being and time. Malden, MA: Blackwell
Ionescu, D. F., Niciu, M. J., Henter, I. D., & Zarate, C. A. (2013). Defining anxious depression: a review of the literature. CNS Spectrums, 18(5), 252–260. https://doi.org/10.1017/S1092852913000114
Israeli, H., Itamar, S., & Shahar, G. (2018). The heroic self under stress: Prospective effects on anxious mood in Israeli adults exposed to missile attacks. Journal of Research in Personality, 75, 17-25. https://doi.org/10.1016/j.jrp.2018.05.003
Itamar, S., & Shahar, G. (2014). Narcissism and heroism: A rendezvous? In A. Besser (Ed.), Handbook of the psychology of narcissism: Diverse perspectives (pp. 67-77). Nova Science Publishing
Joiner, T. E. (2005). Why people die by suicide. Harvard University Press
Judd, L. L., Akiskal, H. S., & Paulus, M. P. (1997). The role and clinical significance of subsyndromal depressive symptoms (SSD) in unipolar major depressive disorder. Journal of Affective Disorders, 45(1-2), 5-17. https://doi.org/10.1016/s0165-0327(97)00055-4. PMID: 9268771
Kasser, T. (2013). Lucy in the mind of Lennon. Oxford University Press
Kasser, T. (2017). Integrating psychobiography into psychology’s mainstream: Introduction to the special section. American Psychologist, 72(5), 430-433. https://doi.org/10.1037/amp0000157
Luyten, P., & Blatt, S. J. (2013). Interpersonal relatedness and self-definition in normal and disrupted personality development. American Psychologist, 68, 172-183. https://doi.org/10.1037/a0032243
Ponterotto, J. G. (2013). Case study in psychobiographical ethics: Bobby Fischer, world chess champion. Journal of Empirical Research on Human Research Ethics, 8(4), 19-27. https://doi.org/10.1525/jer.2013.8.4.19
Ponterotto, J. G. (2015a). Psychobiography in psychology: Past, present, and future. Journal of Psychology in Africa, 25(5), 379-389. https://doi.org/10.1080/14330237.2015.1101267
Ponterotto, J. G. (2015b). In pursuit of William James's McLean Hospital records: An inherent conflict between postmortem privacy rights and advancing psychological science. Review of General Psychology, 19(1), 96-105. https://doi.org/10.1037/gpr0000031
Ponterotto, J. G., & Reynolds, J. D. (2013). The “genius” and “madness” of Bobby Fischer: His life from three psychobiographical lenses. Review of General Psychology, 17(4), 384-398. https://doi.org/10.1037/a0033246
Radloff, L. (1977). The CES-D scale: a self-report depression scale for research in the general population. Applied Psychosocial Measurement, 1, 385–401. https://doi.org/10.1177/014662167700100306
Schultz, W. T. (2005). Introducing psychobiography. In W. T. Schultz (Ed.), Handbook of Psychobiography (pp. 3-18). Oxford University Press
Shahar, G. (2001). Personality, shame, and the breakdown of social ties: The voice of quantitative depression research. Psychiatry: Interpersonal & Biological Processes, 64(3), 229-238. https://doi.org/10.1521/psyc.64.3.228.18463
Shahar, G. (2013). The heroic self: Conceptualization, measurement, and role in distress. International Journal of Cognitive Psychotherapy, 6(3), 248-264. https://doi.org/10.1521/ijct.2013.6.3.248
Shahar, G. (2015). Erosion: The psychopathology of self-criticism. Oxford University Press
Shahar, G., Elad-Strenger, J., & Henrich, C. C. (2012). Risky resilience and resilient risk: The key role of intentionality in an emerging dialectic. Journal of Social & Clinical Psychology, 31(6), 618-640. https://doi.org/10.1521/jscp.2012.31.6.618
Shahar, G., Kalnitzky, E., Shulman, S., & Blatt, S. J. (2006). Personality, motivation, and the construction of goals during the transition to adulthood. Personality & Individual Differences, 40, 53-63. https://doi.org/10.1016/j.paid.2005.06.016
Shahar, G., Lassri, D., & Luyten, P. (2014). Depression in chronic physical illness: A behavioral medicine approach. In D. I. Mostofsky (Ed.), Wiley Blackwell handbooks of behavioral neuroscience. The handbook of behavioral medicine (p. 3–22). Wiley Blackwell. https://doi.org/10.1002/9781118453940.ch1
Simonton, D. K. (1998). Mad King George: The impact of personal and political stress on mental and physical health. Journal of Personality, 66(3), 443-466. https://doi.org/10.1111/1467-6494.00018
Skoglund, T. H., Brekke, T-H., Steder, F. B., & Boe, O. (2020). Big five personality profiles in the Norwegian Special Operation Forces. Frontiers in Psychology, 05 May 2020, https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.00747
Slade, T. (2007). Taxometric investigation of depression: Evidence for consistent latent structure across clinical and community samples. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 41, 403-410.https://doi.org/10.1080%2F00048670701261194
Smith, M. M, Sherry, S. B., Ray, C., Hewitt, P. L., & Flett, G. L. (2021). Is perfectionism a vulnerability factor for depressive symptoms, a complication of depressive symptoms, or both? A meta-analytic test of 67 longitudinal studies. Clinical Psychology Review, 84. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2021.101982
Smith, S. F., Lilienfeld, S. O., Coffey, K., & Dabbs, J. M. (2013). Are psychopaths and heroes twigs off the same branch? Evidence from college, community, and presidential samples. Journal of Research in Personality, 47(5), 634-646. https://doi.org/10.1016/j.jrp.2013.05.006
Spielberger, C. D. (1972). Current trends in theory and research on anxiety. In C. D. Spielberger (Ed.), Anxiety: Current trends in theory and research, 1 (pp. 3–19). Academic Press
Teichman, Y., & Melnik, H. (1968). The State-Trait Anxiety Inventory: a Hebrew guide. Tel-Aviv University
Werner, A. M., Tibubos, A. N., Rohrmann, S., & Reiss, N. (2018). The clinical trait self-criticism and its relation to psychopathology: A systematic review - Update. Journal of Affective Disorders, 1(246), 530-547. doi: 10.1016/j.jad.2018.12.069. Epub 2018 Dec 25
Yalom. I. D. (1980). Existential psychotherapy. Guilford. Zimbardo, P. (2007). The Lucifer effect: Understanding how good people turn evil. Random House
