עינת כהן אבישר
במאמר זה אתאר תהליך טיפולי קבוצתי בגן רגשי לילדים בני 4-6, בו אני עובדת כמטפלת באמנות. במסגרת קבוצת הטיפול באמנות הילדים התבקשו לבנות בית, באמצעות קופסאות קרטון, עבור חיה בה הם בחרו. הבתים אותם הילדים בנו הפכו לייצוגים חזותיים של חוויית הבית הראשונית אשר צרובה בהם, והשפעתה על חייהם הפנימיים.
הנרטיב הקבוצתי אשר התגבש לאורך המפגשים סיפר כיצד המרחב הפנימי-נפשי שאמור להחזיק ההורה עבור ילדו ומייצר עבורו בית פיזי ונפשי, נשבר ונסדק עבור הילדים אותם ליוויתי בתהליך הטיפולי; כך, יציבות ובטחון אשר מקושרים באופן טבעי לחוויית הבית, הוחלפו בפירוק ואימה. אותם בתים קטנים שיצרו ילדי הגן התמלאו באסתטיקה של הנפש וחשפו את הקשר שבין הבית והנפש ובין האימה לבית.
הבית שלא ניתן לחזור אליו, זהו אותו הבית אשר יוצרים הילדים בקבוצת טיפול באמנות. הבית הפיזי הוא סימבול לבית הפנימי, זהו המקום הנפשי אליו אני שייך ואליו אני יכול לחזור. במאמר הנוכחי אני מבקשת להתבונן בבתים שיצרו הילדים דרך מושג האלביתי. כמו כן, אציג את אופן העיבוד והטיפול בחוויות אשר עלו בתוך הקבוצה הטיפולית. התבוננות ביצירות תראה כיצד הילדים הטעינו את הבתים שיצרו בזיכרונות, משאלות וצרכים פנימיים עמוקים.
גן רגשי הינו גן חינוך מיוחד, הקולט ילדים בגילאי 4-6 לאחר שעברו ועדת השמה. ילדים המופנים לגן זה הם בעלי אינטליגנציה תקינה, המתמודדים עם קשיים התנהגותיים ורגשיים. הסימפטום המרכזי איתו מגיעים הילדים לגן רגשי הינו קושי ניכר בוויסות רגשי, המתבטא בכעסים, התפרצויות זעם בתדירות גבוהה ואלימות מילולית ופיזית. לצד זאת, הילדים מפגינים גם מרדנות מתמשכת, קושי בעמידה במוסכמות חברתיות ובקבלת סמכות, מריבות מתמשכות עם חברים, סירוב לקחת חלק בהתנסויות ומשחקי ילדים, חרדה והסתגרות.
הקבוצה שאת התהליך שלה אתאר, התקיימה על פני 8 פגישות והשתתפו בה כל ילדי הגן (8 ילדים) יחד עם צוות הגן (גננת וסייעת). השתתפות הצוות בקבוצה משקפת את המודל במסגרתו עבדתי, "הגן/הכיתה כקבוצה", אשר התפתח בשדה בשל צורך במציאת מענה מקיף, שיחבר בין המרחב החינוכי למרחב הטיפולי עבור תלמידים והצוות שלהם, בסביבתם הטבעית. ייחודו הוא בהנחיה משותפת של המטפלת באמצעות אמנויות והמחנכת או מנהלת הגן, בתוך כיתה או גן – כיחידה שלמה – והתייחסות לרבדים יצירתיים, רגשיים, חברתיים, תקשורתיים והתנהגותיים, באמצעות הבעה ויצירה (ירמיהו ואחרים, 2018). מודל זה של קבוצה טיפולית בנוכחות הצוות הקבוע של הגן, מאפשר לשפה הרגשית להיכנס למרחבים נוספים של הגן ולטיפול להיות נוכח לאורך כל השבוע ובין פגישה לפגישה.
לקבוצה הטיפולית אותה העברתי הייתה מסגרת (Setting) אשר כללה זמן ומקום קבועים, הרכב משתתפים קבוע וכללי קבוצה. הקבוצה עסקה בשיום רגשות, חיזוק כוחות האני של הילדים (כמו ביטחון פנימי, תחושת מסוגלות ויצירת חוויות הצלחה), קידום שיתוף פעולה בינאישי, פתרון בעיות וויסות רגשי והתנהגותי בהיבטים אישיים ובינאישיים דרך אמנות.
ZOOM-OUT ο: על טיפול באמנות בימי קורונה
ο בראשית היה ילד
ο הסטינג האינטואיטיבי: טיפול בילדים ומתבגרים בימי קורונה
תהליך העבודה על הבתים היה ממושך ונפרש כאמור על פני חודשיים. את הפגישה הראשונה פתחנו בבחירת חית פלסטיק, עבורה הילדים ירצו לבנות את הבית. לאחר חיטוט בקופסא מלאת החיות אותה פרסתי בפניהם ומציאת החיה המתאימה להם ביותר, הילדים החלו בציור החיה. אט אט החיות קיבלו צורה חדשה ודמותן החלה להתארגן לכדי סובייקט. היה זה מעניין עבורי לראות כי מרבית הילדים בקבוצה בחרו בחיות חזקות, כאלו שיכולות להגן על עצמן מפני חיות אחרות או סביבה מאיימת. הבחירה בחיה החזקה נתנה תוקף לדבר שזקוק לו הילד יותר מכל, ביטחון. חשבתי על כך שכאשר אין אחר משמעותי אשר יגן על הילד, הוא הופך להיות זה אשר מגן על עצמו.
בפגישה שלאחר מכן, הגשתי חומרים מגוונים לילדים (פלסטלינה, מקלות בגדלים שונים, חוטים, מנקי מקטרות, בדים, כדורי קלקר וכדומה) אשר בעזרתם הם הפכו את רישומי החיות לפסלים קטנים. החיות, שהפכו תלת ממדיות, תפסו יותר מקום ונוכחות במרחב. במעבר מדו-ממד לתלת-ממד, החיות ייצרו גשר בין הקונקרטי לסימבולי והפכו לאובייקט מעבר במרחב הטיפולי.
ויניקוט (2004) התייחס ל'מרחב הפוטנציאלי' כאל מרחב נפשי, מרחב מעבר הנמצא בתחום הביניים שבין מציאות לדמיון, בין חוויה אובייקטיבית לזו הסובייקטיבית. זהו מרחב יצירתי בו המציאות מושהית לטובת המשחק הדמיוני. ויניקוט סבר כי במרחב ביניים זה מתקיימת החוויה היצירתית ובו מתרחש התהליך הטיפולי. כחלק מיצירת המרחב הפוטנציאלי, ביקשתי מהילדים להציג את החיה שלהם ולספר עליה ועל מאפייניה, כך שהתאפשר לכל ילד מרחב להשלכות ולבניית עולם דמיוני סביב החיה. אט אט החיות הפכו לסיפורים השלכתיים אשר תיארו מציאות פנימית וחיצונית מדויקת, כך שהחל להיווצר עבור הילדים מרחב לעבודה נפשית עמוקה.
תחילת תהליך העבודה על החיה שבחר כל ילד: רישום וציור החיה.
דו-ממד הופך לתלת-ממד. ציורי הילדים הופכים לפסלים קטנים, עשויים מחומרים שונים.
"הבית הוא בין שאר הדברים אובייקט להשלכות נפשיות, ואנחנו מטעינים אותו במשאלות לב, בכמיהות נפשיות, בצרכים רגשיים שונים, בנטיות לב מיוחדות ועמוקות" (מטרי, 2005).
בהמשך התהליך הטיפולי עברנו לבניית בתים מקרטון עבור החיות אותם יצרו הילדים. הגשתי לילדים קופסאות קרטון בשלל צורות וגדלים שונים; כל ילד בחר קופסא שמתאימה לו, האחד בחר בקופסה קטנה, השני רצה גדולה. בתוך הקופסא הם הפקידו את החיה שיצרו ואט אט היא הפכה לבית.
תחושת הביטחון אשר התעמקה במהלך הטיפול הקבוצתי, דרך קשרים אשר נבנו בין הצוות ובין הילדים, בתוך הטיפול ומחוצה לו, אפשרה לילדים להביא את עולמם אל תוך היצירה ולתת לנו להתקרב ולהכיר את החלקים הפגועים. הגנות שנבנו בדמות סימפטומים התנהגותיים חריפים (חרדה, התנהגויות מסכנות, אלימות) מצאו מקום בטוח והחלו לבוא לידי ביטוי על פני הבתים.
אחד הילדים צייר ויצר חבורת דינוזאורים ללא שייכות האחד לשני, אשר התאספו באקראיות ועמדו להיכנס כאורחים לבית שלא ידוע למי הוא שייך. ילד אחר צייר פיל, אשר בתהליך היצירה הפך לביצת דינוזאור שטרם בקעה, עובר שעדיין לא יודע לאן הוא נולד. נראה כי העדיף לשמור על הביצה שלמה ולא לבקוע אותה, ולהגיע עם בית משלו אל תוך ביתו. ילד אחר סיפר על אריה ללא בית שאף אחד לא רוצה אותו, גם לא הוא את עצמו. הוא בנה לעצמו בית אחר שהוא רחוב. ילדה אחרת סיפרה על זברה שלא מספרת דבר על עצמה, והתמקמה במקום בבית בו לא רואים אותה. ילד אחר בנה בית מסתור עבור קופים שיצר, שיהיה להם היכן להתחבא. ילד נוסף יצר נמר שהגיע לבית שאין בו אמא, היא הלכה ולא תשוב.
הבית שהילדים יצרו הפך למרחב טיפולי בו השתחזרו טראומות ונבנו פנטזיות. האיכויות הפלסטיות של בתי הקרטון הציגו את היחסים הפרומים שבין המוכר והזר: בתים רעועים, מתפרקים, ריקים מדי או מלאים מדי. שני אלמנטים אלו באים לידי ביטוי במסתו של זיגמונד פרויד, "האלביתי" (או בתרגום הישן: "המאוים"), אשר התפרסמה לראשונה בשנת 1919.
פרויד הגדיר את ה׳אלביתי׳ כ'לא-מודע' של תקופת הינקות. האלביתי הוא תגובה נפשית, אשר ביסודה המעבר הפתאומי מן המוכר והיומיומי לזר, למצמרר ולמעורר החרדה. מה שנדמה כאינטימי ויומיומי הופך מחריד ומבעית (פרויד, 2012). "בתקופת הינקות הבית הוא העולם. 'האלביתי' הוא המושג המייצג את מכלול ההתנסויות והחוויות של התינוק: הבית - כמקום שבו הוא אהוב ומוגן. ובאותו זמן הוא גם בודד, חסר אונים, מותקף ומאוים. 'האלביתי' הוא המושג שמכנס בתוכו את כפל החוויות של הבית ושפועל 'כלא-מודע' בחיי הנפש הבוגרים" (יגאל, 2017).
בתוך תהליך היצירה הילדים העמיקו ושכללו את הבתים ואת הסיפורים שסיפרו עליהם. האריה הפך את הרחוב לבית בו הוא התגורר לבדו, הניח בו שטיח ומיקם בו מתקן לשטיפת זנבות. הנמר הוסיף מחילות בקרקעית הבית – מחד מקום להסתתר בו, מאידך דרך מילוט ממנו. הזברה הוסיפה גלגלים לביתה, שיוכל לנוע. בעזרתם, היא תוכל לברוח מהר, ולשנע את ביתה למקום אחר. ביצת הדינוזאור התמקמה בבית עם מצלמות אשר שומרות עליה, פן יבוא גנב ויגנוב אותה. הביצה לא בקעה, ונותרה כבית בתוך בית. הקופים שברו, הרסו ושרפו את הבית שיצרו לעצמם, ונותרו לחיות בבית שכולו הרס וחורבן.
כך, מהלך היצירה חשף את הבית ממנו מגיעים ואליו חוזרים הילדים. תחושת המוגנות שהיו אמורים לחוש בביתם התערערה והפכה לאימה ולחוסר אונים. יצירות אלביתיות מספרות לנו על אותו חוסר אפשרות תמידית להרגיש בבית, על המרחב הביתי שמופר לפתע על ידי דבר אחד שלא נמצא במקומו. דבר שמביע תחושה מעורבת של תשוקה וחרדה (פרויד, 2012).
החיות והסיפורים אותם יצרו הילדים, ביטאו את חוויות החיים המורכבות שלהם. ש', שיצר את האריה, מתגורר עם בן משפחה באומנה. החוויה הפנימית של ש' היא של נטישה ובדידות, אין לו בית או מקום משלו. הבית הפיזי בו הוא מתגורר היום אינו נותן מענה לחוסר של הבית הפנימי אותו הוריו לא סיפקו עבורו. כך גם האריה שיוצר ש', הוא אריה שאף אחד לא רוצה – אין לו בית או משפחה. הוא גר ברחוב, ואת הרחוב הופך לבית. הבית של האריה מכיל מעט מאוד פרטים, כאשר פרט משמעותי אותו מניח ש' בבית הינו גדר דוקרת אשר שומרת על האריה מפני מי שמגיע לבקרו. ל', שיצר את הקופים, חווה אלימות בביתו; הוא יצר בית שנהרס כליל על ידי יושביו. כאוס גדול מאפיין את הבית שיצר עבור הקופים, בנייה תחת הרס מתמיד, התמוטטות ושבר. הקופים לא הצליחו להגן על הבית מעצמם, הפכו להיות התוקפים, והרסו את הבית במו ידיהם.
כפי שאני רואה זאת, בתי הקרטון של הילדים הצליחו להפוך לייצוג חזותי פשוט וברור למושג הכה מורכב של פרויד. בתוך התהליך הטיפולי ראיתי כיצד האימה אותה חוו הילדים חדרה אל תוך בתי הקרטון עוכרי השלווה שיצרו, כך שהבתים היוו בעצמם חלקי לא מודע אשר נחשפו בשעת יצירה.
קופסאות קרטון הופכות לבתים קטנים.
התבוננות בבתי הקרטון העלתה בי תחושות של ניכור ובדידות. האיכויות המוכרות של בית הכוללות הגנה, הזנה ובטחון לא הופיעו כמעט כלל בבתי הקרטון שהילדים יצרו. הבית הפך למקום מבהיל, אשר מתפקד גם כמלכודת. אני מוצאת בסיפורי הבתים והחיות של הילדים דבר מה מהתחושה של האלביתי, אשר, לפי בנימיני (2013), מייצג תחושה שיסודה במשהו מוכר וקרוב, אשר הפכה לתחושת זרות מעיקה ומבעיתה, המעוררת חרדה לא בשל זרותה אלא בשל ההיכרות איתה.
כפי שאני מבינה זאת, ההיבט האלביתי בא לילדי ביטוי בייצוגים של הבית, אשר נעו בין רתיעה למשיכה, בין זר למוכר. בתוך הבתים הופיעו משמעויות סותרות וחיים נוצרו בהם וגם נעלמו במקביל. הילדים בנו בתים שהם גם חזקים וגם מתפרקים, המהווים פנים וחוץ גם יחד. בית שהוא גם בית וגם לא. את כל מה שאינו ניתן לחשיבה הפכו הילדים לייצוגים חזותיים, המאפשרים לנו לצפות בעדות לא מעודנת לבתים שהם אלביתיים.
בחלק מהבתים שיצרו הילדים ניתן להבחין בעומס רב של פרטים אשר הציפו אותם עד לתחושה שאינם יכולים להכיל עוד מהעומס; השפע האסתטי הפך לאלים ואיים למוטט. בעיניי, זהו הריק שמבקש להתמלא, החסר והאימה הובילו לעודפות וביקשו להסתתר בתוכה. האפשרות להתבונן יחד, בתוך הקבוצה, בייצוגים חזותיים המכילים בתוכם תכנים מאיימים שלא ניתן לחשוב עליהם או לשיימם, ייצרה עבור הילדים רשת בטוחה בתוכה יכלו להניח את חלקי האלביתי שלהם. האימה נותרה אימה, אך כשהיא מוחזקת בתוך רשת הטיפול היא כמו נתפסת ונלכדת אצל המטפל, תנועתה מוגבלת והיא אינה יכולה להתרחב עוד.
״הבית שממנו מתחילים רוקם בתוך הילד את רקמתו העדינה באינספור רגעים דקים, מלאים...הבית שממנו אנו מתחילים נספג פנימה אל תוכנו באמצעים פשוטים לכאורה, ועם זאת בעוצמה בלתי מתפשרת... בית מתחיל, בנפשו וגופו של ילד" (מטרי, 2005).
באמצעות התהליך הטיפולי, ילדי הגן תרגמו את חוויותיהם הראשוניות מהבית אותו הם נושאים בתוכם, לבית אותו הם יצרו. הסיפורים האישיים של הילדים הפכו למופע ויזואלי, בו בא לידי ביטוי האלביתי. חוויות הילדות של קבוצת הילדים הפכו לנרטיב שלם, שהוא גם אישי וגם קבוצתי.
מטפלת ומדריכה באמצעות אמנויות MA (בהתמחות אמנות חזותית), בעלת ניסיון רב בטיפול בילדים במסגרות גני החינוך המיוחד (עיכוב התפתחותי, שפתי ורגשי), ובילדי שילוב בבתי הספר. בעבר מטפלת באמצעות אמנויות במחלקה לשיקום מבוגרים בבית החולים איכילוב. מטפלת פרטנית וקבוצתית בתל-אביב. מייל: [email protected]
בנימיני, י. (2013). האלביתי - מאמר מערכת. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, מרץ 2013.
ירמיהו, ת., מנדלסון ע., מעין י., מרנין-שחם ע., ניסימוב-נחום ע., עופר-ירום מ., שרון י. (2018). הכיתה / הגן כקבוצה: מודל פסיכו-חינוכי בטיפול באמצעות אמנויות. אוחזר מתוך: https://meyda.education.gov.il/files/special/HealthProfessions/classgroup.pdf
ויניקוט, ד.ו. (2004). משחק ומציאות. תל אביב, עם עובד.
יגאל, י. (2017). על אימה ובית Unhemliche : כטרה אינקוגניטה וכבית של הפסיכואנליזה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3526
מטרי, י. (2005). בית לנפש. בן שמן, מודן. עמ׳ 42.
פרויד, ז. (2012). האלביתי, מבחר כתבים ח (1919). תל אביב, רסלינג.
Winnicott, D.W., "The Evacuated Child". In his: Deprivition and Delinquency. Tvistock/ Routledge, London, 1984 (1945). Pp. 41-42
