מלכת השלג של הנס כריסטיאן אנדרסן: סיפור חניכה לאור התאוריה היונגיאנית

יעל טרייבר

פתיחה

סיפורי הילדות אותם שמענו וקראנו בילדותנו הילכו עלינו קסמים. היה בהם כוח מפעים אשר שבה את הנפש, עורר סקרנות אך גם ריתק והפחיד אותנו. המעשיות נשאו אותנו על כנפי הדמיון למרחבים אחרים ובלתי מוכרים. כל אשר סופר התקבל על הדעת, הכל נראה אפשרי. אחר כך גדלנו והתרחקנו מסיפורי הילדות, אך משהו מאותן חוויות נשאר צרוב בזיכרון והמשיך להדהד בליבנו.

בימי החורף של ילדותי היה העולם נצבע לבן. הכפור כיסה את החלונות בצורות מופלאות ופתיתי שלג רכים ריקדו באוויר. מלכת השלג מסיפורו של הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן  (1844/2022) כמו ריחפה בין  העולמות - חוויה חיה וממשית הן בעולם הפנימי והן בחיצוני.  היום, כשאני קוראת את הספר בעיניים יונגיאניות, אני שבה אל הסיפור ומנסה לפענח אותו, אך בעיקר כמהה להחיות את סוד הקסם של אותם סיפורי ילדות ומעשיות רחוקות. אין מדובר בנוסטלגיה אלא במשמעויות פסיכולוגיות אותן נושאות המעשיות, כפי שיובהר במאמר.

הסיפור מתפרסם ברחבי העולם כבר כמעט מאתיים שנה, בגרסאות ועיבודים רבים, דבר המעיד על הרלוונטיות שלו גם בתקופתנו. ניתן למצוא בסיפור הדים למיתוסים, סמלים ומעשיות קדומות, המבטאים את הלא-מודע הקולקטיבי. Matthews מציעה הבנה יונגיאנית של הסיפור (1996). לצד זאת, יש המוצאים רמזים לחייו האישיים של אנדרסן כמו אמונתו הנוצרית ומאבקו בדיכאון, אחרים מאתרים מוטיבים שאפיינו את תקופתו, כמו רומנטיקה, תבונה (reason) מול רגש (Friberg, 2009), מוטיב סיפור סיפורים כיסוד גואל (Misheff, 1989) ועוד.

מאמר זה ישים דגש על תהליך ההתפתחות של הגיבורה, דרך הסמלים המופיעים בסיפור. זאת, תוך התבססות על תהליך האינדיבידואציה, מושג מפתח בתורתו של יונג, המתאר את מהלך ההתפתחות המרכזי של האדם בחייו. במסגרת המאמר, אציע לראות בסיפור "מלכת השלג" מסע של התפתחות התודעה, משלב מוקדם בילדות, דרך תחנות ופגישות עם דמויות שונות במהלך החיים המהוות שלבי חניכה נשית, התורמות להרחבת האישיות, באמצעות חיזוק כוחות האגו והתוודעות לאזורים לא ידועים בנפש. מסע זה מוביל לאינטגרציה של האישיות, הכוללת גם מפגש מחודש של הנשי והגברי ולקשר עם העצמי (Self).

קריאה יונגיאנית

ההנחה היונגיאנית היא כי לא רק המציאות החיצונית קובעת את מסלול חיינו אלא גם כוחות פנימיים שעשויים להפריע, לאתגר, או לשלחנו אל תהליך ההתפתחות במסע החיים. המודעות לקיומם של גורמים פנימיים וקבלתם, מרחיבה את האישיות ומאפשרת לפעול בעולם מתוך הבנה ואיזון בין דרישות החברה והמציאות לבין המהות הפנימית. האמנות, והספרות בתוכה, מלמדת אותנו בין היתר כי מה שעובר עלינו הוא גם חלק מהיותנו בני אנוש, דבר שעשוי לפרוץ את תחושת הבדידות ולהעניק משמעות.

לפי יונג, הלא-מודע הקולקטיבי הוא שכבה לא מודעת בנפש, המשותפת לכל בני האדם וטבועה בנו מלידה. הלא-מודע הקולקטיבי מכיל תבניות קדומות אופייניות (ארכיטיפים), אשר מופיעות ספונטנית בחלומות, במיתוסים, במעשיות, בפנטזיות, בחזיונות ובהזיות בתרבויות שונות ברחבי העולם (Jung, 1982, 1972). הארכיטיפים נושאים עימם עושר רב, ידע עולם קדום שמעשיר את הנפש, מרחיב את האישיות, ומפרה את היצירתיות. לא תמיד נמצא האדם המערבי בקשר עם היבטים אלו של אישיותו. ידוע גם כי טראומה עלולה לגרום, בין השאר, לחוסר יכולת ליצור דימויים וסמלים. יונג מצא כי חשיפה למיתוסים, למעשיות ולאמנות, מעוררת את הארכיטיפים בנפש, וכך מבססת מחדש את הקשר החיוני לאישיות בין מודע ללא-מודע.

האמנות הגדולה משפיעה עלינו כי האמן המחובר ללא-מודע הקולקטיבי מעבד את הארכיטיפים הפועלים בנפשו ומעצבם לדימויים במציאות. כך הארכיטיפ בא לידי ביטוי בשפה עכשווית והיצירה מאפשרת לנו "למצוא את דרכנו חזרה אל מעיינות החיים העמוקים ביותר". האמנות מבטאת דרך הסמלים והדימויים לא רק את מה שחסר בנפשו של אמן מסוים אלא גם את מה שהחברה זקוקה לו על מנת לאזן את חד הצדדיות של התודעה בכל תקופה (Jung,1971, P. 130).

בעוד הסימן הוא חד ממדי, הרי שהסמל שהינו יצירה ספונטנית של הלא-מודע הוא רב-רבדי, פרדוקסאלי ונושא עימו משמעויות שלא ניתן לתארן בדרך אחרת. בניגוד לחשיבה הלוגית המפרידה בין הניגודים, הסמל מאחד ביניהם. כך למשל, במציאות ישנם בעלי כנף ובעלי חיים, אך בפנטזיה או בחלומות נוכל לפגוש את הסוס המכונף (פגסוס), או להיות בשני מקומות בו בזמן.

מסע הגיבורה

"מלכת השלג: אגדה בשבעה סיפורים" מתאר את מסעה של הילדה גרדה, בעקבות קאי, ידיד נפש שנעלם ביום חורף קר. הוא בנוי כשמו מ-7 סיפורים:

הסיפור הראשון מתאר אירוע קוסמי בו נשברה מראה מעוותת אותה יצר טרול מרושע ורסיסיה התפזרו בעולם וגרמו לנזק וצער. משם עובר הסיפור לשני הילדים אשר גדלו יחד כשכנים קרובים בלב עיר אפורה וצפופה תוך שהם חולקים גינה קטנה, מטופחת ופורחת, שהוריהם הקימו במרומי עליות הגג בהם גרו. יום אחד חדרו לליבו ולעינו של קאי שני רסיסי זכוכית מהמראה המעוותת וגרמו לכך שקאי מאס ברגע אחד בידידתו גרדה ובסבתא, שעד אז היו כל עולמו. הוא זלזל ולעג לכל מה שהוא ילדי, נשי או שונה. ביום חורף מושלג אחד, כאשר שיחק עם חבריו הנערים בכיכר העיר, קשר קאי את מזחלתו הקטנה למזחלתה של מלכת השלג היפה והובל על ידה הרחק משם לממלכתה הקפואה. עם בוא האביב גילתה גרדה שקאי נעלם, היא לא ידעה מה קרה לו, האם הוא חי או מת, ויצאה לחפשו. גרדה עברה דרך ארוכה, עצרה לזמן מה במקומות שונים, ודמויות קסומות הושיטו לה עזרה בדרך. את השלב האחרון במסעה עשתה לבדה נאבקת בסופת שלג, עד שמצאה את קאי הקפוא בארמונה של מלכת השלג. דמעותיה שטפו את הרסיסים התקועים והוא הפשיר מקיפאונו. השניים חזרו ביחד אל עירם – בוגרים וילדים כאחד – כאשר בכל מקום בו דרכו הפשירה האדמה והטבע לבלב ופרח במלוא יופיו.

חקר המעשיות וסיווגן התפתח החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, דבר אשר פתח הזדמנות נרחבת להבנתן. בין החוקרים הגדולים היה ולאדימיר פרופ (Propp), חוקר הסטרוקטורליות, אשר איתר פונקציות המאפיינות מעשיות. התאוריה המבנית של פרופ הורחבה על ידי הסוציולוג לוי-שטראוס (אופק, 1981). בין היתר, מצא פרופ כי במעשיות רבות הגיבור (או הגיבורה) יוצא לדרך בחיפוש אחר מי שעזב, חווה קשיים, מקבל עזרה פלאית, וחוזר הביתה עם בת הזוג האובדת או בן הזוג האובד. אובדן מסוג זה הוא מוטיב שכיח בסיפורי עמים ומתקשר לתפיסה שרווחה בתרבויות קמאיות כי בעיה נפשית נגרמת בשל התנתקות הנפש או חלקיה, והריפוי יבוא מחיפוש אחר החלק האבוד והחזרתו (אנקורי, 2010).

אחד המיתוסים המוכרים של חיפוש אחר האהוב האובד הוא "אמור ופסיכה", שזכה לפירוש מעמיק כייצוג של התפתחות הנשי מאת אריך נוימן (1990). כמה מהמוטיבים המופיעים במיתוס מצאו מקום בסיפורו של אנדרסן, כפי שנראה בהמשך. פסיכה איבדה את ארוס (הוא האל היווני, המקביל לאמור הרומי) כאשר הפרה את האיסור לראות את אהובה, מה שגרם לפציעתו של ארוס, הפריד בין האוהבים, ושלח את פסיכה למסע ארוך וקשה בחיפושה אחר אהובה, עד לאיחודם המחודש.

היציאה לדרך בעקבות האהוב או האהובה האבודים, הוא "מסע הגיבורה", אשר לפי פרספקטיבה יונגיאנית מסמל תהליכים של התפתחות התודעה, גיבוש האגו, התחברות למה שנותקנו ממנו ובתוך כך חתירה להתרחבות האישיות ולאינטגרציה של היבטי הנפש, כולל הלא-מודע. מסע זה כולל גם את המפגש ההכרחי עם הפרסונה ועם הצל, דרך הגילוי של ה-Self וההתחברות אליו. בדרך כלל "מסע הגיבור" שבמיתוסים ובמעשיות הוא אקטיבי, והגיבור נילחם בו במפלצות או דרקונים. זאת בעוד שב"מסע הגיבורה", מסע ההתפתחות הנשי, יש פחות לוחמנות ויותר דגש על התבודדות, השתהות והמתנה (פון פרנץ, 2005), והוא מייצג מסע פנימי המאפיין את המסע לאינדיבידואציה. חשוב לזכור כי ניתן לקרוא את הסיפור "מלכת השלג", המובא מנקודת מבט נשית בעיקרה, גם כמסע התפתחותו של הצד הנשי בנפש הגבר, שיונג קרא לו האנימה.

לעיתים קרובות, השם הניתן למעשייה טומן בחובו מפתח להבנת הבעיה והדרך לפתרונה. שם הסיפור "מלכת השלג" מחדד את הקיפאון בו מצויים הגיבורים בתחילת הדרך, מצב של תקיעות, העדר תנועה ואנרגיה הזקוקים להפשרה. זוהי נקודת המוצא למסע. גם המשכה של הכותרת - "אגדה בשבעה סיפורים" היא בעל משמעות סמלית. יונג ראה במספרים סמלים ארכיטיפים, הקשורים לחיפוש של האדם אחר סדר ומשמעות בעולם שאינו ניתן תמיד להסבר לוגי (Von Franz, 1992). 7 הוא מספר רב משמעות המוכר לנו עוד מסיפור הבריאה: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב' 2). פרק הזמן של 7 ימים מתאים להשתנות הירח ולחישוב הזמן הירחי. היום האחרון בשבוע והתו האחרון ב-7 האוקטבות המוסיקליות מסמלים את תחילתו של מחזור חדש (Jung, 1977). גם האופוס האלכימי כולל 7 שלבים, המתארים את התפתחות הנפש לעבר האינדיבידואציה. כך שהמספר שבע מרמז על תהליך שיש בו תנועה והתפתחות ועם זאת הוא מעגלי וחוזר, כי אין מדובר במסע חד פעמי, אלא אנו יוצאים אליו בכל פעם שמופר האיזון בין הניגודים בתוכנו וחל נתק בין המודע והלא-מודע.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο עגנון חולם ביונגיאנית – ברומן "בחנותו של מר לובלין"

ο תמורות בנתיב האינדיבידואציה: 10 תמונות רעיית הפר בראי כתביו של אריך נוימן

ο ציר אגו-עצמי: עמוד השדרה של הנפש

סיפור ראשון: המראה המעוותת וניפוצה

טרול מרושע, השטן, הכין מראה מיוחדת, שבכוחה להפחית ולאיין כל מה שטוב ויפה ולהגביר בלי גבול כל מה שרע וחסר ערך. השדונים, עבדיו, נשאו את המראה לכל קצוות תבל אבל כשהחליטו להעלותה גבוה לשמיים היא החליקה מידיהם והתנפצה לאין ספור רסיסים, חלקם בגודל של גרגר חול, שהתפזרו בכל העולם וגרמו נזק וצער רב.

המראה, ההשתקפות והשיקוף מוכרים כמוטיבים משמעותיים הן בפסיכולוגיה והן באמנות. כך למשל מוכר מיתוס נרקיס, שנלכד והתאהב בהשתקפות דמותו במים ומהווה דימוי לאישיות הנרציסטית (Jacoby, 2017). על פי רוב, מי שמביט בהשתקפות פניו במראה מוכן לראות עצמו כפי שהוא, ללא הפרסונה שאנו מפנים כלפי העולם. זה מבחן האומץ הראשון במסע פנימה, שרבים מאיתנו כה פוחדים ונמנעים ממנו על ידי השלכת הדברים השליליים על אחרים (Jung, 1980a). המראה היא סמל לידע ולחכמה, או לשיקוף האמת על האדם, אך לעתים גם מקושרת לשקר ולתעתוע. בסין מסמלת המראה נישואין הרמוניים ומראה שבורה מסמלת פרידה (Chevalier & Gheerbrant, 1996). יונג ראה במראה גם דימוי לאינטלקט, ודיבר על הסכנה האפשרית של יותר מדי אינטלקט במקום בו נדרשת אינטואיציה (1980b). רסיסי המראה שחדרו לעינו וליבו של קאי אכן גרמו לנטייה חד צדדית אל ההיגיון ולפרידת הגיבורים.

בסיפור של אנדרסן המראה קשורה ברוע כהמצאת השטן. השטן הוא הדימוי הבולט לארכיטיפ הרוע, ההיבט המסוכן של הצד האפל והלא-ידוע של האישיות (Jung, 1972). המראה המעוותת מעשה ידי שטן יכולה לסמל טראומת ילדות כמו גם טראומות לאומיות או אף עולמיות (כמו מלחמות עולם או הקורונה), אשר הן בעלות אפקט דומה של השפעה על רבים ולאורך דורות. טראומות יכולות להביא לראייה מעוותת של עצמנו או של הזולת ולהתפתחות של קולות מופנמים שוללים, ולחוסר יכולת לקבל היבטים טובים בתוכנו. Kalshed כותב על המראה המעוותת הנוצרת בנפש בילדות ומשפיעה על האופן בו אנו חווים ורואים את עצמנו (2013).

בסיפור, אירוע שבירת המראה גרם לשינוי חד אצל קאי ולנתק בין שני החברים, דבר שמסמל נתק וקיפאון של היבטי נפש. יש פעמים בהם בטיפול ניתן להצביע על טראומה מסוימת שגרמה לנתק ולדיסוציאציה ולחוסר יכולת להסמלה, ויש פעמים בהם הדבר ברור פחות. הטיפול היונגיאני מכוון להתפתחות האדם לעבר האינדיבידואציה, ואינטגרציה של כלל האישיות, על ניגודיה והפרדוקסאליות שלה. אנו מנסים לעורר מחדש את יכולתה של הנפש לייצר סמלים ודימויים, ולהביא לחיבור הפיצול הדיסוציאטיבי. השאיפה של האדם לאינדיבידואציה היא צורך התפתחותי פנימי, אך פצעים נפשיים או אובדניים מהווים זרז ליציאה לדרך.

סיפור שני: גינה קטנה בלב עיר אפורה

חלק זה מתחיל בתיאור של עיר צפופה, ענייה, רחובותיה ובנייניה אפורים, ללא פינות ירוקות. בחלום, התרחשות בעיר מוזנחת ולא מוכרת מרמזת על היבט נפשי חשוב שהאדם אינו מכיר בו ומזניחו אך טמון בו פוטנציאל צמיחה עתידי. העדר ייחוד עשוי לסמל הימצאות בעמדה קולקטיבית ולא אישית, ומיעוט גינות בעיר מסמל קשר מועט ביותר לטבע, לצמיחה וליצירתיות. כסמל למצב נפשי ניתן לשער כי מדובר בקיום הישרדותי, עיסוק בקונקרטי, היעדר זהות ייחודית וקשר מועט, אם בכלל, עם הרגשות והעולם הפנימי. האדם המערבי המודרני מסתמך על מודעות, חופש בחירה וכוח רצון בלבד, ולכן הוא דיסוציאטיבי ואינו ער מספיק לכוחות הפנימיים הלא-מודעים הפועלים בתוכו (Jung, 1970b). רק קשר נכון עם הלא-מודע עשוי להזין ולהעשיר את נפשנו, להביא לידי הגשמה פוטנציאלים חבויים ולהרחיב את האישיות – כפי שקרה גם בסוף סיפורו של אנדרסן.

הניצן לתהליך ההתפתחותי מצוי בגינה הקטנה ובסבתא, שסיפרה סיפורים. בלב העיר האפורה, למעלה, בעליות הגג טופחו שתי אדניות קטנות. באביב ובקיץ גדלו בהן ירקות ולבלבו שני שיחי וורדים, שקאי וגרדה שיחקו לידם. הימצאות בגובה מסמלת גם היא נתק מאמא אדמה, ודגש יתר על אינטלקט ו"היגיון" בלבד. כלומר, בלב הרמה הקולקטיבית המנותקת ממקורותיה, היה מרחב קטן בעל פוטנציאל של לבלוב, חיות וארוס. חייהם של גרדה וקאי התנהלו ב"גן-עדן" קטן, בנפרד מהסביבה האפורה. הם היו מוגנים, מוזנים, שיחקו ליד שיחי וורדים פורחים.

הגינה הקטנה היא סמל של חיות ופוריות, ובו בזמן משקפת את ראשית חיי התינוק, בטרם התפתחות התודעה, הנהנה וניזון מהורות מטפחת, מצוי בגן-עדן מבלי להיות מודע לסביבתו. זה השלב השלם, שאין בו עדיין נפרדות ולא ניגודים, ולכן הוא גם נעדר קונפליקטים ומתח. גם השלב שלאחר היציאה מ"הרחם המטפחת", שנוימן קורא לו השלב הווגטטיבי, מתאפיין בתחושה מעין זו. זהו שלב התפתחות בו האגו צעיר ולא מגובש, מפציע רק לעיתים ואז חוזר אל הלא-מודע. הילד נמצא במציאות אחדותית וכמו הצמחים הנטועים באדמה, הוא סביל ותלוי ב"אם הגדולה", ארכיטיפ המופיע בשלב זה כ"אדונית הצמחים", אלת הצמיחה וההזנה (נוימן, 2011).

שיח הוורדים הפורח מצוי בראשית הסיפור ובסיומו. הוא מסמל הן את הסביבה המטפחת והן את הפוטנציאל המצוי באישיות מלכתחילה. הוורד רווי סמליות, מוכר במיתוסים ובאמנות לסוגיה. הוא מקודש לאלות עתיקות רבות כאפרודיטה/ונוס, ומסמל את המסתורין הנשגב של האהבה. באלכימיה, הוא דימוי של הנישואים הקדושים של הניגודים. כמנדלה, מסמל הוורד את ההגשמה ההרמונית של האישיות תוך אינטגרציה של הניגודים ושל המודע והלא-מודע (ARAS, https://aras.org), כפי שתתממש בסיום הסיפור.

מצב ראשיתי זה נמשך באביב ובקיץ, אבל החורף הרחיק את הילדים, כבר אי אפשר היה לדלג מחלונות הבית אל הגינה הקטנה, אך הם יכלו להציץ זו על זה דרך החלונות הקפואים. פעם הביטה סבתא מהחלון בסופת שלג וסיפרה כי בלילות החורף מלכת השלג מציצה בחלונות הבתים. גרדה חששה שהמלכה עלולה להיכנס לבתים, וקאי התרברב מיד שאם היא תיכנס הוא ימיס אותה על התנור החם. צדק קאי – הדרך הטובה לטפל בקור היא באמצעות ניגודו – החום, אלא שבבוא היום, האש הזו לא עמדה לרשותו. סבתא ליטפה את ראשו של קאי ועברה לספר סיפורים אחרים. זרעי המשבר והשינוי העתידי בגן-העדן הקטן כבר היו שם, ומאוחר יותר בערב, ראה קאי את מלכת השלג היפיפייה והקרה מציצה בחלונו.

בקיץ שלאחר מכן, בשעה חמש בדיוק, חדרו שני רסיסים של הראי המעוות לליבו ולעינו של קאי והוא השתנה. ליבו קפא ונקודת מבטו השתנתה. הוא התרחק מגרדה אשר נעשתה מכוערת בעיניו ומאס בסיפורים. הוא תלש את הוורדים, לעג לסבתא וחיקה אותה ואת כל מי שהיה שונה ומוזר בעיניו. קאי עבר בבת אחת אל עולם שמבטל את הרגש ומאדיר את ההיגיון הקר. הוא נהנה מפתיתי השלג רק כאשר חקר אותם מבעד לזכוכית המגדלת והתפעל ממושלמותם. יש לציין את הצד התפתחותי ההכרחי של גילוי הסדר, ההיגיון, הלימודים, אלא שקאי נעשה חד צדדי מדי ומנותק מטבעו ומרגשותיו.

פתית השלג מסמל את הקור אך גם יופי ושבירות, הוא סמל האינדיבידואליות, מאחר ואין שני פתיתי שלג זהים (ברוס-מיטפרוד, 1998). אפשר להבין את התלהבותו של קאי כי מסתורין וקסם מצויים באופן היווצרותם של פתיתי השלג ובצורתם היפה - כוכב בעל 6 'זרועות'. המבנה המשושה מצוי בתופעות טבע נוספות המרתקות את האדם, כמו הגבישים, יערת הדבש והיסדקות הבזלת. "האי צ'ינג" ("ספר התמורות") (2001) מתבסס על 6 קווים המבטאים את מחזורי הטרנספורמציה הקבועים בחיים (Baratoff, 2020). פתיתי השלג יצביעו על האפשרות או ההכרח של איחוד יצירתי של הניגודים (כמו שני המשולשים ההפוכים המרכיבים את מגן דוד) ועל תוכן שעלינו להיות מודעים לו (Abt, 2005).

ובחזרה לסיפור, רסיסי המראה גרמו לפריצת השלמות של ראשית החיים, וההבדלים בין גרדה לבין קאי נעשו ברורים והביאו לנפרדות ולפירוד. בחורף ההוא גרדה נותרה בבית, ואילו קאי יצא לכיכר העיר לשחק בשלג עם חבריו הבנים. בגלל ההיגיון הקר והשליליות הצליחה מלכת השלג להוביל את קאי לממלכתה: באחד הימים, בהיותו בכיכר העיר, הוא הוקסם מדמותה עטוית הפרווה הלבנה שחלפה במזחלת לבנה, והצמיד אליה את מזחלתו הקטנה, כפי שנהגו הנערים לעשות. כך עברו דרך ארוכה עד שמלכת השלג עצרה והעלתה אותו למזחלתה. היא נשקה לו - והכל בו קפא, הוא שכח את עברו ואת מי שהוא. נשיקה היא ביטוי של ארוס, קשר חם ואוהב, אך נשיקתה של מלכת השלג הקפיאה והשכיחה.

בתרבויות רבות מקושר השלג לארכיטיפ הנשי, בדמות עלמת שלג, יפה וקרה שמעוררת את תשוקתו של הגבר אליה ואז שואבת ממנו את החום הרגשי (Ronneberg, 2010). נראה לי כי מלכת השלג בסיפור מוצגת יותר ככוח טבע, ופחות כמכשפה רעה, בסיפור היא פעלה לקרר קצת את הרי הגעש, ולהיטיב עם הלימונים וענבי היין. היא נזהרה בנשקה לקאי, ועשתה זאת רק פעמיים, כי נשיקה שלישית הייתה הורגת אותו.

השלג הוא תופעת טבע, מחבר שמיים וארץ, קסום ומסוכן. החורף ושלג מסמלים האטה ואף עצירה. הקרח מסמל קיפאון נפשי, הדחקת רגשות או דיסוציאציה (Ronneberg, 2010). בציורי מטופלים דיסוציאטיביים נראה חלקים רבים בדף שנותרו לבנים. השלג והקרח מסמלים סטגנציה: היעדר יכולת להרגיש או להשתנות – המאפיינים מצבי טראומה. לפעמים נראה כי היבטים חשובים של האדם נותרו קפואים בזמן ובמרחב, ואינם נגישים למודעות או לרפלקציה. המילה סטגנציה מקורה במילה הלטינית stagnum שמתייחסת למים עומדים (2020 ,Baratoff). להיות קר משמעו לא להיות מודע לרגשות, עם חסימה יצירתית וקשיים במערכות יחסים. הקיפאון הוא מנגנון הגנה שמחירו גבוה (אסטס 1997).

בסיום הסיפור השני, קאי הובל לארמונה של מלכת השלג ושהה שם קפוא למרגלותיה, מבודד וללא מודעות למצבו.

סיפור שלישי: יציאה לדרך והשתהות

גרדה ניסתה לברר מה קרה לקאי, אבל הנערים בעיר לא ידעו הרבה, רק שהוא יצא מהעיר במזחלתו, ומאוחר יותר אמרו לה שהוא טבע בנהר הסמוך והיא בכתה כל ימי החורף. עם בוא האביב התעוררה בה התקווה, אור השמש והסנוניות, שמסמלים את הטבע והאינטואיציה, ותחושת הלב אמרה לה שקאי לא מת.

התפתחות התודעה והמודעות מביאה איתה את התחושה של גירוש מגן-העדן ואת הכאב והסבל הכרוכים בנפרדות. אך רק כך מתעורר התהליך שיוביל אל התאחדות מחודשת ברמת מודעות גבוהה יותר, וכך נוצרת אפשרות למפגש אמיתי ומודע עם האחר (נוימן, 1990). זו יכולה להיות התאחדות עם הזולת במציאות או עם היבט נפשי שעד אז לא היינו ערים לו.

בצאתה לדרך נעלה גרדה את נעליה האדומות החדשות, מתוך נכונות להעניקן לנהר, על מנת שישיב לה את חברה. הנהר לא לקח את קאי ולכן לא רצה בקורבנה. היא לא הבינה זאת וחשבה שלא הטילה את נעליה רחוק מספיק, לכן עלתה לסירה קטנה שעגנה שם, בנסותה להעמיק יותר, וכך נסחפה בזרם. גרדה עזבה את ביתה כאשר סבתא ישנה, וניתן להבין זאת כרמז לכך שהחכמה הנשית שיכולה להנחות את הגיבורה עדיין לא עמדה לרשותה.

נעליים מסמלות נשיות, מיניות, אך גם ארציות (2021 ,Von Franz). הן מסמלות מצד אחת זהות ואותנטיות, כמו הנעל של סינדרלה, ומצד אחר, ככסות נחוצה לרגל – פן קולקטיבי. הנעליים יכולות לסמל ריבונות, ואת היות האדם אחראי למעשיו ומסוגל לדאוג לעצמו (Chevalier & Gheerbrant, 1996). בסיפור, הוויתור של גרדה על הנעליים האדומות החדשות משמעו אולי גם ויתור על ליבידו, על האנרגיה והארוס שרק החלו להתעורר.

לצד משמעויות אלה, השלת הנעליים קשורה גם לצניעות וכבוד כלפי קדושה, כמו בכניסה למסגדים ומקדשים בתרבויות שונות. ליד הסנה הבוער נאמר למשה "...אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא " (שמות, פרק ג' 5), ואולי מבלי להיות מודעת לכך כיוונה גרדה לאותה תחושה של אחריות וכבוד כלפי כוחות גדולים ממנה, המאפיינים גם את המפגש של האגו עם ה-Self. על פי התאוריה היונגיאנית, האגו (ה"אני") מתגבש ומתפתח החל מהילדות המוקדמת, ובהדרגה הוא נעשה מרכז המודעות. באמצעותו מפתח האדם כוח רצון, ומסוגל להתמודד עם אתגרי החיים. ה-Self הוא הארכיטיפ המרכזי, מהווה את כוליות הנפש, בכלל זה את המודע ואת הלא-מודע, הוא המניע והמכוון להתפתחות, אינטגרציה ושלמות. בעיקר במחצית החיים השנייה, האגו שהתגבש מתחיל להכיר במגבלתו ונעשה פתוח יותר ללא-מודע ול-Self.

בחלום יכולה הליכה ברגליים יחפות לסמל מפגש ללא מחיצות עם המציאות, נכונות לחוש אותה כפי שהיא, או להיפך, לרמוז שהאדם יוצא לדרך לא מוכן ולא מוגן. בשלב זה, נראה כי גרדה לא הבינה מה צפוי לה בדרכה ומיהרה להשליך את נעליה, מתוך כוונה לעשות סחר חליפין עם הנהר ולפתור מהר את הבעיה, קורבן שלא היה נחוץ בשלב זה. גרדה מצאה עצמה נסחפת בזרם הנהר בהיסח הדעת, ב"טעות". לפעמים אירועים נחווים כתאונה שהיינו רוצים מאד להימנע ממנה, בשעה שהיה זה הלא-מודע שפעל ושילח אותנו לתהליך טרנספורמציה (Jung, 1967).

כאשר גרדה עזבה את העיר וירדה אל הנהר היא עזבה את המוכר והידוע ונכנסה אל עולמו של הטבע, כלומר לספרה אחרת. כאן החל מסעה בתוך הלא-מודע. מים על כל צורותיהם - ים, אגם, נהר, מעיין - הם אחד הדימויים הנפוצים ביותר של הלא-מודע, כמו גם של הנשיות. הנהר קיים בנפשנו כפוטנציאל של ריפוי (Jung, 1977), קשור בעוצמת הטבע ובתנועה. הוא יכול להרוות צמא ולכן מקושר גם לפוריות האדמה, אך יכול גם לסחוף ולהטביע. הנהר מייצג את 'זרימת החיים', את הגבול שבין המודע והלא-מודע, ומי שמסוגל להפקיד עצמו לזרימתו, יתחיל את מימוש מהותו הפנימית (Von Franz, 2021, vol.2).

להיסחף עם מי הנהר אולי משמעו לוותר על הצורך בשליטה ולהתמסר לתהליך. הסירה הקטנה מסמלת אגו קטן, מצומצם ולא יציב דיו עדיין. להיטלטל בסירה קטנה על גבי זרם הנהר פירושו להיות בתחום האם הגדולה, ובסכנה של להיות מוכרע על ידי הלא-מודע (Von Franz, 2021, vol.3).

משהו ממסעה של גרדה מהדהד את מיתוס פסיכה אשר בחיפוש אחר ארוס בעלה, נדדה יחפה, ברגלים פצועות, עד שבייאושה זרקה עצמה לנהר הרחום, שהעלה אותה אל גדה ירוקה מלאת פרחים (נוימן, 1990). גרדה נסחפה בנהר זמן רב, מבוהלת ובוכייה, עד שהגיעה לגדת נהר סמוך לגינה מטופחת של אישה זקנה. זו בלמה את הסירה והזמינה את גרדה לשהות איתה. כך מצאה עצמה גרדה בבית מצועצע עם גן יפיפה שבו פרחו כל סוגי הפרחים מכל עונות השנה, כשהיא מוזנת, מנוחמת ומספרת את סיפורה לזקנה חביבה המכשפת פה ושם להנאתה. פרחים מסמלים בין היתר רגשות, ואלו שיש להם צורת מנדלה הם סמלי Self (Von Franz, 2021, vol. 2) – רמז לפוטנציאל חיובי עבור גרדה הטמון בשהות במקום.

האישה שכנעה את גרדה להמתין באומרה כי קאי וודאי יעבור פה יום אחד. היא השתוקקה לילדה קטנה ומתוקה, ולכן האכילה את גרדה דובדבנים, סירקה את שיערה במסרק זהב שהשכיח ממנה את קאי, והעלימה את הוורדים מגינת הפרחים השופעת שלה מחשש שהוורדים יזכירו לגרדה את ביתה ואת מטרת מסעה. גרדה התמסרה לטיפולה של הזקנה, מצאה מחסה בגינתה, שכחה את עצמה, ולא הייתה ערה לזמן שחלף. בנקודה זו ישנה הקבלה בין קאי ששהה למרגלותיה של מלכת השלג, כלוא בחוסר מודעותו, לבין גרדה בגינתה של הזקנה החביבה, שניהם נמצאו במצב שכחה ונתק מהעולם. אולם שלא כקאי, גרדה זכתה להזנה וטיפוח. הזקנה המטפלת בילדה והשהות בגינת הפרחים המטופחת מסמלות כניסה לרובד עמוק בנפש, של ארכיטיפ "האם הטובה" בהיבט המזין והמיטיב שלה.

ההתבודדות בטבע מסמלת ומאפשרת את החיבור לטבענו הפנימי. ההשתהות חשובה להחלמה, וליצירת קשר מחודש עם מקורות האנרגיה הפנימיים. ההשתהות היא שלב משמעותי במסע חניכה, שמאפשר בבוא הזמן את המשך ההתפתחות. זוהי הרגרסיה של הליבידו פנימה, וחזרה לשכבה העמוקה יותר של התפקוד המזין (Jung, 1967). במבט מבחוץ מצב כזה עשוי להיראות כתקיעות, חוסר מעש או חוסר התקדמות אך למעשה זהו זמן של חניכה וקשר עם הלא-מודע, שלאחריו תבוא התעוררות לחיים (פון פרנץ, 2005). בטיפול זהו שלב של אינקובציה, הכלה ואחזקה. עם עימות מינימאלי – שיאפשר ספראציה ושינוי בבוא הזמן. חשוב מאד לוודא ש'ערסול' זה אינו משרת את צרכי המטפל או המטפלת בלבד (המכשפה בעלת הגן). כלומר, לשהייה בחסות ארכיטיפ "האם טובה" יש פוטנציאל של הזנה והחלמה, יחד עם סכנה של היקסמות ושבי, שכחת המטרה והייעוד. כך למשל, אודיסאוס במסעו, מצא עצמו באי השייך לאלה קירקה, אשר השקתה את אנשיו בשיקוי עשבים שהשכיח מהם את ארצם. לאודיסאוס הציעה האלה את אהבתה והוא שהה איתה כשנה עד שהתחיל להיזכר בארצו ובבית אבותיו.

כאמור, העלימה המכשפה את הוורדים מגינתה הפורחת וטמנה אותם באדמה, בניסיונה לשמור את הילדה לעצמה,. עם זאת, כ"מעשה כשל" היא שכחה שכובעה מעוטר בפרחים רבים ובהם גם וורדים, טעות שמצביעה על קונפליקט לא-מודע בין הרצון לשמור את הילדה לעצמה לבין ההבנה כי נכון יהיה לשחררה לדרכה. וכך יום אחד, נשאה גרדה את עיניה, הבחינה בוורדים על הכובע ונזכרה שזה הפרח שהיה חסר בגינה. משהו בלא-מודע מתעורר "לפתע" גם כשאנו נמצאים במקום שבו לכאורה הכי נוח לנו. טמונים בנו שני כוחות מנוגדים, יצר השימור וההישארות בידוע ובמוכר, יחד עם הדחף להתפתחות. אם לא תהיה הפרעה חמורה מידי, כמו טראומה, הדחף עתיד להתעורר כאילו מעצמו או במקרה, למצוא את הדרך להגיע אל מודעותנו ולהוציאנו למסע (Neumann, 1973).

מיהרה גרדה אל הגינה וחיפשה לשווא אחר הוורדים, היא התיישבה בוכייה על הקרקע ודמעותיה החמות השקו את האדמה והצמיחו מחדש את הפרחים. היא נשקה לוורדים ונזכרה בביתה, בקאי ובמטרת מסעה (שלא כמו נשיקתה המשכיחה של מלכת השלג). מיד שאלה את הוורדים על קאי והם, ששהו עד אז בתוך האדמה, ידעו בוודאות שהוא חי. גרדה שאלה עליו את כל הפרחים האחרים, כל אחד מהם סיפר לה את סיפורו, אך לא על קאי. היא הבינה כי הם עסוקים בעצמם בלבד, ומאסה בהם. היא לא אפשרה יותר לסיפורים של אחרים להסיט אותה מדרכה. אולי למדה לבחור במה שמקדם אותה ולא לפעול רק מתוך ריצוי. היא מיהרה לצאת לדרך, ורצה יחפה אל העולם.

גרדה רצה עד שהתעייפה והתיישבה לנוח על אבן, רק אז הבחינה שהחורף בפתח והבינה כי התעכבה זמן רב – לכן המשיכה מיד בדרכה. הדרך הייתה קשה, הכול היה קר ולח, העצים עמדו בשלכת. ההבחנה בשינויי העונות מרמזת על חזרה למציאות שהתבררה כאפורה וקודרת. גרדה עדיין לא חוותה הצלחה במסעה, היא הרגישה בודדה וכמו בכל מסע חוותה עליות ומורדות ברמת העצב ובמצבים הרגשיים.

סיפור רביעי: מפגש עם הפרסונה

עורב גדול התעניין בגרדה, היא סיפרה לו את סיפורה ושאלה אם ראה את חברהּ. העורב דיבר אליה בשפת בני האדם. מוכר במעשיות מוטיב החיה הפלאית שבאה לעזרת הגיבור או הגיבורה, לאחר שעשו כל מה שביכולתם. החיות שייכות ל"אם הגדולה" (Jung, 1967), מסמלות את כוחות הטבע, את האינסטינקטים או האינטואיציה, הבאים לעזרת האדם במצוקה. ככלל, המפגש עם הקסם במעשיות (פיות, חיות מדברות ועוד) מסמל את פעילות הלא-מודע (Jung, 1975).

העורב וגרדה ניסו לנהל שיחה. העורב השתדל לדבר בשפתה, כלומר תכני הלא-מודע "עשו מאמץ" להגיע אל המודעות ולהתקבל על ידי האגו. יונג מבדיל בין הלא-מודע האישי לבין הלא-מודע הקולקטיבי שהוא שכבה "עמוקה" בנפש, ממנה עולים, בין היתר, הדימויים הארכיטיפיים של יצורים קסומים, פיות, בעלי-חיים אנושיים בחלקם ועוד. אם לתודעה עמדה שלילית וביקורתית כלפי תכני הלא-מודע יופיעו החיות כמפחידות; אם העמדה המודעת פתוחה ומקבלת, יופיעו חיות כעוזרות (Jung, 1967).

העורב מופיע במעשיות ובמיתוסים, קשור לאל אפולו, מתקשר לטראומה אך גם לידע ולטרנספורמציה. הופעתו ליד גרדה הבודדה והרעבה בחורף מושלג עשויה לרמז על סכנה של דיכאון. העורב מייצג מחשבות אפלות וגם הארה פתאומית, ובנוסף הופעתו יכולה לסמל את הופעת האנימוס. העורב הוא סמל אלכימי חשוב, הקשור לניגרדו, השלב הראשון של האופוס האלכימי (פון פרנץ, 2005).

לשמע סיפורה של גרדה, חשב העורב כי אולי יוכל לעזור לה למצוא את קאי. הוא סיפר כי בארמון מפואר ושוקק משרתים הייתה נסיכה חכמה מאד שרצתה להינשא לצעיר חכם שיודע להתנסח היטב. גברים צעירים רבים הגיעו לארמון וניסו להרשימה, אבל נעשו נבוכים מולה ומול מפגן העושר, ואיבדו את יכולת הדיבור. ניתן להבין שעושרם וביטחונם היו חיצוניים בלבד, אישיותם לא הייתה מגובשת מספיק ולכן איבדו את קולם. למחזר האחרון שנכנס לארמון, סיפר העורב, לא היו סוסים ולא מרכבה, הוא לא התרשם מכל הפאר ולא ביטל את עצמו מולו. הוא בא על מנת לשמוע את דברי החוכמה של הנסיכה וכך זכה בה.

הארמון הוא מעון מלכותי, המרכז השולט של התרבות והמודעות הקולקטיבית. הוא מספק הגנה וקובע חוקים וערכים (Baratoff, 2020). בסיפור, הנסיך והנסיכה נוקטים עמדה אישית מול הקולקטיב בכך שהם מנהלים זוגיות שוויונית (Matthews, 1996), אך מלבדם, הארמון והנעשה בו נוגעים ברמה הקולקטיבית ובמוטיבים המתקשרים לפרסונה. על פי התפיסה היונגיאנית, הפרסונה היא בעיקרה מסכה של הנפש הקולקטיבית, פשרה בין האדם לחברה. התואר, התפקיד, והמעמד של האדם בעולם נחוצים, אבל אם אנו דבקים רק בהם האישיות נשארת דו-ממדית, וחסרת זהות אינדיבידואלית (Jung, 1970b).

כאשר גרדה שמעה את סיפורו של העורב, היא הייתה משוכנעת שקאי הוא שזכה בנסיכה ושברגע שיפגוש אותה ירצה לחזור הביתה. בת זוגו של העורב עבדה בארמון, וזוג העורבים נענו להפצרותיה של גרדה להכניסה לשם. הם התגנבו בלילה אל חדר השינה המלכותי. גרדה ראתה את עורפו של הנסיך הישן, היא קראה בשמו, והאירה עליו בעששית שהחזיקה בידה. הנסיך התעורר, סובב את ראשו ו... התבררה הטעות. זה לא היה קאי.

שלא כמו במיתוס, בו פצעה פסיכה את ארוס כאשר רכנה מעליו עם מנורת שמן בידה, הטעות של גרדה לא גרמה נזק, להיפך, הזוג המלכותי היה חביב ביותר והזמין את גרדה להישאר איתם. היא הרגישה שעד כה פגשה בעלי חיים ובני אדם שהיו טובים אליה. נראה כי בשלב זה, למרות שהצליחה לדבר עם העורב ואף להגיע אל הארמון, המנחה הפנימי שלה עדיין לא היה מדויק. עם זאת, הטעות והאכזבה לא הרפו את ידיה, וההזמנה ליהנות מנוחיות הארמון לא הסיטו אותה מיעדה, להישאר בארמון בשלב הזה היה משאיר אותה ילדית ותלויה באחרים. גרדה ביקשה סוס רתום לעגלה קטנה ומגפיים ואנשי הארמון ציידו אותה בכל טוב בצורה מוגזמת, הוסיפו מחממי ידיים, שפע מזון, כרכרת זהב עם סמל אצולה עליה ורַכָּב, שומרים ומשרתים, כדי שתעשה את המשך דרכה בנוחות מרבית. הכרכרה היא סמל של הנשי, של הכוחות התומכים והמניעים בפן החיובי, או של פסיביות בצד השלילי (Von Franz, 2021, vol.2).

הזוג המלכותי הציע לגרדה הזנה וטיפוח שקשורים יותר לפרסונה מאשר למהות. עושר ופאר שזוכים בהם בקלות עלולים להוביל את מסע ההתפתחות החוצה, במקום לתוך מעמקי הנפש. הצלחה גדולה ומהירה מסכנת את האדם, אם היא גורמת לו לשכוח את תלותו בלא-מודע (Jung, 1967). התפתחות הפרסונה מעידה על התחזקות כוחות ויכולת להתנהל בעולם, אולם היא רק שלב בהתפתחות ויש להמשיך וללמוד גם על היבטים נוספים של האישיות, ובכללם החלקים האפלים יותר, הצל.

סיפור חמישי : מפגש עם הצל

המרכבה של גרדה עברה ביער אפל. היער הוא מקום של טבע פראי, לא מתורבת, של סכנות ממשיות רבות, ובו בזמן הוא סמל ללא-מודע, על הפוטנציאלים והסכנות שבו. היער האפל, שלא חודרת אליו השמש, כמו המים העמוקים וכמו הים, הוא המיכל של הלא-ידוע ושל המסתורין (Jung, 1970a), יש להיזהר בכניסה ללא-מודע ובמגע עם הארכיטיפים, האגו עלול להיות מוצף על ידי תכניו או להישבות בקסמם. אבל במעמקיו ניתן למצוא את היעד שבשלו יצאנו לדרך – מציאת או השבת דבר יקר ערך, המסמל את מטרת מסע ההתפתחות לעבר האינדיבידואציה ויצירת הקשר המחודש עם ה-Self.

הכניסה למעבה היער היא כניסה אל רובד עמוק יותר של הלא-מודע מאשר בגינתה של המכשפה, בו עתיד להתקיים המפגש ההכרחי עם הצל. הצל כולל את התכונות הלא נעימות שאנו נוטים להסתיר, יחד עם הפונקציות הלא מפותחות ותכנים אחרים של הלא-מודע-האישי (Jung, 1972). מי שאינו מכיר ואינו מקבל אחריות עליהם צפוי להיות מופעל על ידם ללא שליטה. רק אינטגרציה של כלל הצדדים של האישיות תאפשר את שלמותה. זה המבט הישיר במראה.

הכרכרה המפוארת והנוצצת משכה מיד את תשומת לבם של השודדים שפעלו ביער, הם התנפלו על השיירה, שבו ושדדו את גרדה והרגו את כל מלוויה. לעתים קרובות ישנה כמיהה ותקווה (בשביל עצמנו או בשביל אהובינו) כי אחרי שעמדנו בקשיים ובאתגרים מעתה והלאה יסתדרו הדברים בקלות. אך נראה כי את מסע החניכה אי אפשר לעשות בדרך המלך במרכבת זהב. בטיפול אנו מניחים כי אחרי תקופה של שיקום, הכלה, ובניית פרסונה הולמת, האגו מגובש וגמיש דיו על מנת שיוכל לפגוש את הצל.

משפחת השודדים, הורים ובתם, גרו בתוך היער האפל, והחזיקו בבעלי-חיים ובאוצרות רבים. הנכונות לפגוש את ה"צל" האישי הכולל גם תכונות כמו תוקפנות או חמדנות, מאפשרת גם גילוי וביטוי של פוטנציאלים חיוביים, אותם מסמלים בעלי החיים והאוצרות שבידי השודדים. מנגד, כאשר איננו מכירים בקיום דמויות צל בתוכנו ומתכחשים לתכונות ורגשות, האישיות נעשית שטוחה, ולעתים קרובות גם חסרת אונים להתמודדות עם המציאות. גם כאשר נשדדה גרדה מכל מחלצותיה, ההישגים ההתפתחותיים שלה עד כה אפשרו לה להתמודד עם המצב הקשה.

בת השודדים גילתה עניין רב בגרדה, רצתה לשמוע את קורותיה, לבשה את בגדיה היפים ולקחה אותה איתה לכל מקום. גרדה ובת השודדים, היו ניגודים זו של זו. בת השודדים מתוארת בסיפור ככהה יותר, עיניה עצובות במקצת, חזקה, רגזנית, תובענית, מפונקת, לעתים אלימה ומפחידה, ובעיקר כמי שיודעת להשיג את רצונותיה. בעלי החיים השבויים היו בבעלותה, והיא הייתה מודעת לכוחם ולצורך לרסנם. בתחנה זו תתחבר גרדה לילדה השודדת, תכיר את צדדיה השונים ותטמיע אותם, במילים אחרות גרדה תכיר בצלה.

אש גדולה עמדה לרשות השודדים בלב היער האפל, ומאכלים בושלו וניצלו עליה. האש מסמלת אנרגית חיים – ליבידו. האש כסמל קשורה בתהליך שינוי אינטנסיבי, קשורה לרגש, לאמוציות, לאור ולחום, ליכולת לשרוף את כל הדברים המיותרים (באלכימיה) ולעשות טרנספורמציה של החומרים. הרגש הוא המקור העיקרי של התודעה, כי דרושה אש על מנת שיקרה המעבר מחושך לאור ומתקיעות לתנועה (Jung,1980a).

בלילה רצתה בת השודדים לשמוע שוב את סיפורה של גרדה, עד שנרדמה, ואילו גרדה נשארה ערה, בודדה ומפוחדת. גם היונים השבויות האזינו לסיפורה ואמרו לה שראו את מלכת השלג עם קאי, ואולי הוא נמצא בארמונה.

דברי היונים מסמלים את המידע החשוב והחיוני שמתבטא בסמלי החלום, ועשוי להתוות לנו דרך חדשה, בעיקר במצבי קונפליקט ותקיעות. החיות העוזרות במעשיות מתנהגות כמו בני אדם, מדברות את שפתם ויש להם ידע שחסר לבני האדם (Jung,1980a). השיח הלילי של גרדה מבטא את התקרבותה למשאביה הפנימיים, וביניהם לאינסטינקטים ולאינטואיציה. היונה שחזרה עם ענף עץ הזית לתיבת נוח (בראשית ח') היא סמל של שלום, הרמוניה ותקווה. כסמל נוצרי, קשורה היונה בנפש או ברוח הקודש (Chevalier & Gheerbrant, 1996). היונה הייתה מקודשת לאשתר, אלת העיקרון הנשי, פוריות בעלי החיים והלידה - המקבילה לאלה היוונית אפרודיטה (Von Franz, 2021, Vol.2). סמל היונה מבטא את האינטגרציה של הגוף והנפש, של האינסטינקטים והארכיטיפים, ומתקשר לאנרגיה ולהיבט הנצחי של האדם (Woodman, 1982).

בבוקר למחרת סיפרה גרדה לבת השודדים על שיחת היונים וזו החליטה לעזור לה. היא שיחררה את האייל בתנאי שייקח את גרדה ליעדה, החזירה את מגפיה והעניקה לה את כפפות הצמר הגדולות של אימה. האייל מוביל בני אדם מרחקים עצומים במרחבים קפואים. הוא בעל יכולת התמצאות והישרדות בשטח הקפוא ובעל יכולת למסע ארוך, לכן הוא מסמל מדריך למודעות ואף את ה-Self עצמו. בשל קרניו המפוארות הפונות לשמיים, מסמל האייל צמיחה, התחדשות מחזורית, וגם רוחניות (סירלוט, 1962/2013; Von Franz, 2021, vol.3).

חד-הצדדיות של התודעה ופיצולה מהלא-מודע מביאים לניכור מהאינסטינקט עד לכדי אובדנו, דבר העלול לגרום לטעויות ובלבול (Jung, 1980b). ההתיידדות של גרדה עם ההיבטים הצליים בלא-מודע אפשרו לה מגע עם תכונות וכישורים חיוניים וחיבור למשאבים פנימיים, כולל לאנרגיה. בת השודדים, ובעיקר אימהּ, מייצגות את הצד השלילי של הארכיטיפ הנשי. במפגש עם הצל יש סכנות אך גם פוטנציאל. גרדה פגשה את הפן השלילי של הנשי והתמודדה עמו, וכך חיזקה את כוחות האגו, הרחיבה את המודעות והתחילה לבנות את האינדיבידואליות שלה. בתחילת המסע הטלטלה גרדה על סירה קטנה, אחר כך ישבה במרכבת זהב שלא היא נהגה בה, אך כעת, לאחר המפגש עם הצל, היא תעשה את המסע על גבו של האייל, ברמה סמלית המשמעות היא אינטגרציה של חלקי האישיות.

סיפור שישי: לקראת מפגש מחודש

גרדה נפרדה לשלום מבת השודדים, ואייל הצפון פתח בדהרה שנמשכה לילה ויום, עד שהגיעו לבית קטן ודל בו התגוררה אישה זקנה. גרדה, שהייתה עייפה וקפואה, זכתה כאן לחום, הזנה ולהפניה לתחנתם הבאה, הרחק צפונה משם, לביתה של אישה פינית, שהיה דל עוד יותר מקודמו. החום בבית היה רב כל כך עד שהיה צורך לצנן את גופו של האייל ולהפשיט את גרדה מבגדיה החמים. האישה הפינית עצמה הייתה ללא בגדים בכלל. ככל שמתקרבים אל ה-Self נעלמים הגינונים והקישוטים המיותרים. כך למשל במיתוס השומרי, האלה איננה ברדתה אל השאול (דרך שבעה שערים) התפשטה בהדרגה מכל תכשיטיה, מחלצותיה וסמלי מעמדה הרם.

האישה הפינית הייתה קוסמת בעלת כוחות. היא סיפרה להם על קאי שנמצא בארמונה של מלכת השלג, ועל רסיסי הזכוכית התקועים בליבו ועינו. אייל הצפון ביקש ממנה שתהפוך את גרדה לחזקה מאד, אך זו השיבה כי על גרדה להגיע אל הארמון לבדה, וכבר יש לה את כל הכוח שהיא צריכה לשם כך. סוד כוחה, אמרה, הוא תום וטוהר לבה. כאשר האגו מתגבש, האישיות מתרחבת ומתחדש הקשר עם הצל ועם הלא-מודע הקולקטיבי, מתפתחת אישיות אינטגרטיבית ואין כבר צורך להיעזר בכוחות פלאיים.

האישה הפינית האיצה בהם לצאת מיד לדרך, וכך מצאה עצמה גרדה ללא מגפיה וללא הכפפות. משמעותי הוא הוויתור על המתנות המופלאות שקיבלנו בדרך, כי קיימת סכנה שהאגו ייחס את המתנות לעצמו ולא ל-Self (Baratoff, 2020). לאחר דהירה ארוכה הוריד האייל את גרדה ליד שיח גדול בעל גרגרים אדומים בלב שממת השלג, והיא המשיכה בדרך לבדה.

ככל שהתקרבה לארמונה של מלכת השלג כך גברה הסערה. צבא פתיתי שלג ענקיים, בעלי צורות משונות ומפחידות, ניסו לחסום אותה, זה היה הרגע שבו התפללה. במאמרו על ארכיטיפ הילד אומר יונג כי המאבק להולדת דבר מה חדש, כל תוכן או שינוי, הוא מאבק איתנים, כוחות גדולים עומדים להכחיד ולהשמיד את הולדת החדש (Jung, 1980a). כאשר גרדה התפללה היא פנתה למהות גבוהה ופנימית – אלה רגעים בחיים בו האגו המגובש דיו מכיר בקיומה של מהות עליונה ממנו. לעתים בשיא העצב והבדידות, בהיעדר ערכים קולקטיביים להישען עליהם, מגיע האדם לחוויה רוחנית, שתלבש דמות מלאך (פון פרנץ, 2005). בעת שהתפללה, נוצרה מהבל פיה חטיבה של מלאכים קטנים, שנעצו את חניתותיהם בפתיתי השלג הענקים. הם הגנו עליה ואפשרו לה להמשיך ולהגיע אל הארמון ואל קאי. כאשר הסבל מציף מבפנים או תהפוכות מאתגרות בחוץ, עשוי האדם לחוות ולהיפתח בפני מהות שמעבר לו. במצבי משבר קיימת הסכנה של ללכת שולל אחרי מצגי שווא, עם זאת, אנו עשויים להיות מונחים לקראת שינוי והתחדשות, על ידי הילד האלוהי או ביטוייSelf אחרים (Shalit, 2011).

סיפור שביעי: איחוד ושיבה הביתה

הארמון העשוי משלג ומרוחות צורבות היה קפוא. אור הזוהר הצפוני האיר את האולמות הריקים שמעולם לא שררה בהם שמחה. במרכז הארמון היה אגם שמימיו קפאו ונסדקו לאלפי חתיכות שוות בצורתן ובגודלן. מלכת השלג קראה לאגם הזה "מראת ההיגיון". כך, לקראת סיום, רמז אנדרסן על קשר בין המראה השבורה של ראשית הסיפור למלכת השלג. שברי הקרח האחידים במראם מסמלים את האחידות והקולקטיביות, בעוד שפתיתי השלג מסמלים את הפוטנציאל לייחודיות.

המלכה עזבה בדרכה לארצות הדרום וקאי שהה שם לבדו, עסוק בניסיונות להרכיב את המילה נצח משברי הקרח. מלכת השלג הבטיחה את עצמאותו וגם זוג מחליקים אם יצליח במשימה. אבל ההיגיון בלבד אינו מספיק לכך – יש צורך גם באהבה (2009 ,Friberg). גרדה ראתה את קאי ומיהרה לחבקו, אבל הוא נותר קר וקפוא. כאשר הבינה שאינו מזהה אותה פרצה בבכי ודמעותיה החמות המסו את ליבו הקפוא. היא שרה את המזמור שנהגו לשיר בילדותם וקאי פרץ בבכי ששטף מעינו את רסיס המראה. חלקי הקרח רקדו סביבם בשמחה והסתדרו מעצמם למילה נצח.

יונג אומר כי רעיון האחדות של שני העקרונות המנוגדים, הנשי והגברי, הוא דימוי ארכיטיפי. זהו המצב הבראשיתי וגם ההישג הנשגב ביותר, משום שמדובר באיחוד של גורמים שנראים מנוגדים לנצח. כך למשל, סמל היין והיאנג מבטא את ההרמוניה השלמה של השמיים והארץ. איחוד הניגודים הוא סמל להגשמה מלאה, הנצח שלפני בריאת העולם ולאחריו. ונג אומר כי האדם המחפש היוצא לדרך מנסה לאחד מחדש את המודע והלא-מודע. כאשר קיים נתק בין שני הניגודים יורדת התודעה למעמקים בה שכנו בעבר ביחד, על מנת ליצור את האיחוד מחדש. עוד אומר יונג כי ה-Self כארכיטיפ מייצג שלמות נשגבת, נומינוזית, שהתגשמותו קשורה לעתים קרובות לתחושת נצח (Jung, 1970b).

המציאות הנפשית הפנימית אינה תלויה רק במרחב ובזמן ולכן היא מאפשרת לנו לחוש תחושת נצחיות לזמן מה. הקשר עם הלא-מודע מאפשר לחוות חוויות בעלות אופי ארכיטיפי של המשכיות, לפני ואחרי קיומנו הפיזי. ככל שנוכל להבין טוב יותר את הארכיטיפים כך נוכל לקחת חלק פעיל בחיים הממשיים ולהבין את הנצח או את העדר הזמן (Jung, 1970b).

גרדה וקאי, שלובי ידיים, החלו את דרכם חזרה הביתה. בכל מקום שעברו בו, החלו להאיר קרני השמש. אייל הצפון המתין להם ולצידו איילה צעירה שופעת חלב, סמל לפוריות. ככל שהתקרבו אל עירם השתרר אביב, הכול הפך ירוק, מלבלב ופורח. שובו של הגיבור הוא ביטוי לעובדה שהמודעות נעשתה ערה למה שקרה בלא-מודע (Von Franz, 2021, vol. 2). כאשר מתגבש אגו שמסוגל להתאים עצמו הן לצרכי הנפש והן לדרישות החברה, מתרחשת התחדשות נפשית שזרימה ופוריות הן מסמליה (פון פרנץ, 2005). כאשר נוצר סמל, המאחד ניגודים, נפסקת התנועה הרגרסיבית של הליבידו ללא-מודע ומתחילה תנועה, זרימה והתקדמות הבאים לידי ביטוי בחוץ. החיוניות המחודשת זורמת כמו קרח החורף הנמס באביב, או הגשם אחרי בצורת (Jung, 1974).

כאשר שבו אל ביתם, שהיה מלא בוורדים פורחים, היו גרדה וקאי מבוגרים ועם זאת ילדים. חשובה היכולת להיות בקשר חי עם ההיבט הילדי של הנפש, עם היצירתיות הפורה, הסקרנות והנכונות לשינוי. על מנת להיות כילדים, עלינו להישאר בתנועה, בסקרנות, בחיבור חי לארכיטיפ הילד. כמטפלים עלינו להמשיך ללמוד כל הזמן, להיות מסוגלים לצאת למסעות פנימיים ולבחון כל פעם מחדש את דעותינו ועמדותינו. מרבית הגיבורים במיתוסים יוצאים למסעות, הנדודים הם סמל לכמיהה, לגעגוע, לדחף חסר המנוחה שאינו מסופק. הלא-מודע רוצה להגיע לתודעה, והתודעה כמהה לכוחו המרפא של הטבע, לעומקה של ההוויה ולהתחברות עם הלא-מודע על אינספור צורותיו (Jung, 1967).

סיכום

בסיפור "מלכת השלג" פורש לפנינו אנדרסן את מסע התפתחות הנפש. תחילתו בהתפרקות, בדיסוציאציה וניתוק בין חלק הנפש הגברי מהנשי. בהמשך גרדה יצאה לחפש אחר קאי, חווינו את החיפוש של הנשי אחר חבר הנפש הגברי. מסע זה אינו פשוט או טריוויאלי. שלביו השונים מזמנים קשיים ומאבקים גדולים: שהייה ארוכה תחת כנפי "האם הגדולה", התגבשות כוחות אגו פנימיים, הכרות עם עומקי הלא-מודע ועימותים עם מרכיבי הפרסונה והצל הארכיטיפיים. בצד קשיים גדולים אלה מתחדשים ומתפתחים בהדרגה החיבורים אל האינטואיציה והאינסטינקטים. הנפש הנשית חותרת לעבר המפגש המחודש בין הנשי לגברי, המודע והלא-מודע... לעבר שלמות נפשית, לעבר ה-Self.

יש בידי האמנות יכולת לבטא את המורכבות והפרדוקסאליות של הנפש האנושית. האמנות מבטאת בעוצמה את הארכיטיפים עימם חשוב להיות בקשר, היא מעוררת, מחדשת ומחייה את היצירתיות. הבנת הסמלים מרחיבה את יכולתנו להבין את המשמעויות הטמונות בביטויי הנפש. הטיפול היונגיאני מתרחש בתוך המרחב המשלב במקביל לידע התיאורטי גם את עולם המיתוסים, המעשיות ויצירות האמנות מתוך אמונה וניסיון כי מצויים בהם הכלים ללוות ולהנחות את מסע ההתפתחות הנפשית. כל מטופל חדש הוא קריאה לצאת למסע מחודש, אשר יפגיש את הזוג הטיפולי – מטפל ומטופל – עם השכבות היצירתיות הללו בנפש ועם עולם הסמלים האישי והארכיטיפי הגלום בהם.

כתיבת קריאה ספרותית פסיכולוגית היא עבורי גם סוג של מסע חניכה מחודש בדרכי ההתפתחות, פגישה עם הספקות, ההשתהות, כתיבה ומחיקה, הצפות רגשיות ורעיוניות בצד התמקדות ודיוק... בחלק נכבד במסע זה זכיתי לליווי של שלוש נשים חכמות, אנליטיקאיות יונגיאניות בכירות: ורד ארביט, שוש לבנה ודליה קאולי.

על הכותבת – יעל טרייבר

יעל טרייבר היא אנליטיקאית יונגיאנית בכירה. מטפלת באמנות (MA), ומדריכה בכירה (1029). מורה ומדריכה בבית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית במרכז האקדמי רופין, ובתוכנית ההכשרה לאנליטיקאים של העמותה היונגיאנית החדשה.

מקורות

אופק, א. (1981) סנדל הזכוכית של החתול במגפיים. גלגולן של אגדות. דביר

אנדרסן, ה"כ. (2022). מלכת השלג, אגדה בשבעה סיפורים (ד' כספי מתרגמת). הוצאת קדימה, ארגמן

אנקורי, מ. (2010) געגועי נפש בגלותה, 'על מעשה מאבדת בת מלך', בתוך: ר. הורן (עור'). החיים כגעגוע, קריאות חדשות בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב. ידיעות אחרונות, ספרי חמד

אסטס, ק"פ. (1997) רצות עם זאבים (ע. גינצבורג-הירש מתרגמת). מודן 

ברוס-מיטפורד, מ. (1998). סימנים וסמלים (ד. לוי מתרגמת). כתר 

נוימן, א. (1990). אמור ופסיכה (אפוליאוס) – על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי (י. ברונובסקי ומ. רון בכר תרגמו). ספרית פועלים

נוימן, א. (2011). הילד, האישיות בשחר התפתחותה (י. טרייבר מתרגמת). חסינות

סירלוט, ח"א. (2013) מילון הסמלים. (י. מלצר מתרגם). כינרת זמורה-ביתן דביר

ספר התמורות - אי צ'ינג (2001) (נ' ויסמן מתרגם). אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ

פון פרנץ, מ"ל. (2005) הנשי באגדות (א. צוקרמן מתרגם). הקיבוץ המאוחד

Abt, T. (2005). Introduction to Picture Interpretation. Living human heritage publications

Baratoff, N. (2020). The Water of Life. Chiron Publications

Chevalier, J. & Gheerbrant, A. (1996). The Penguin Dictionary of Symbols. Penguin Books

Friberg, I. (2009) The Endurance of Female Love: Romantic Ideology in H. C. Andersen’s The Snow Queen, In: H. Hansson & C. Norberg (Eds.). Cold matters: cultural perceptions of snow, ice and cold (pp. 191-207). Kungl Skytteanska samfundet

Kalsched, D. (2013). Trauma and the Soul: A psycho-spiritual approach to human development and its interruption. Routledge

Jacoby, M. (2017). Individuation and Narcissism: The Psychology of Self in Jung and Kohut. Routledge

Jung, C.G. (1967). Symbols of Transformation (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series: Princeton University Press. CW 5

Jung, C.G. (1970a). Alchemical Studies (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 13

Jung, C.G. (1970b). The Symbolic Life. (.R.F.C. Hull, Trans). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 18

Jung, C.G. (1971) Spirit in Man, Art, and Literature (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. New York: Princeton University Press. CW 15.

Jung, C.G. (1972). Two Essays in Analytical Psychology. (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 7

Jung, C.G. (1974). Psychology Types (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW6

Jung, C.G. (1975).). The Structure and Dynamics of the Psyche (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 8

Jung, C.G. (1977). Mysterium Coniunctionis (R.F.C. Hull, Trans.) Bollingen Series. Princeton University Press. CW 14

Jung, C.G. (1980a). The Archetypes and the Collective Unconscious. (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 9i

Jung, C.G. (1980b). Psychology and Alchemy. (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 12

Jung, C.G. (1982). The Psychogenesis of Mental Disease, (R.F.C. Hull, Trans.). 2nd ed. Bollingen Series. Princeton University Press. CW 3

Jung, C.G. (1985). Freud and Psychoanalysis (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen Series. Princeton University Press. CW 4

Mattews, M.L. (1996). The Snow Queen an Interpretation. In: Psyche's Stories. Edt: Stein & Cobert. Chiron Publications. Vol 2

Misheff, S. (1989) Redemptive Journey: The Storytelling Motif in Andersen's "The Snow Queen". Children's Literature in Education 20, 1-7

Neumann, E. (1973) The Origins and History of Consciousness (R.F.C. Hull, Trans.). Bollingen series, Princeton University press

Ronneberg, A. (Editor-in-Chief) (2010). The Book of Symbols: Reflection on Archetypal Images. Aras Taschen

Shalit, E. (2011) The Cycle of Life - Themes and tales of the journey. Fisher King Press

Von Franz, M., L. (2021) Archetypal Symbols in Fairytales. Chiron Publication. Vol 2-3

Von Franz, M., L. (1992) Psyche & Matter. ShambhalaWoodman, M. (1982) Addiction to Perfection. Inner City Books