שיר הרפזי
הכנס הדו שנתי של יה״ת (יצירה, הבעה, תרפיה) האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל, נערך בתאריכים 13-14.2.23 במרכז הכנסים בשפיים. במשך יומיים התקיימו בכנס 26 מושבים, 40 סדנאות ו-9 מופעים מכל תחומי הטיפול באמצעות האמנויות השונות: אמנות חזותית, מוסיקה, תנועה, דרמה תרפיה, פסיכודרמה וביבליותרפיה. את הכנס הובילו ד״ר אילנה לח (יו״ר יה״ת) ואמאני מוסא, ראשת הוועדה האקדמית פרופ׳ עינת מטצל, יו״ר ועדת האמנויות ליאור שור. נושא הכנס היה ״מציאות פנימית פוגשת מציאות חיצונית״, ובו עסקו ההרצאות, המופעים והסדנאות. הנושא הפך רלוונטי עוד יותר על רקע האירועים הפוליטיים אשר חלו ביום פתיחת הכנס, כאשר התקיימה שביתה אזרחית אשר כללה הפגנות אל מול הכנסת בירושלים לצד הפגנות רבות ברחבי הארץ. בתוך מציאות חיצונית גועשת נפתח הכנס שבליבו טיפול, אמנות, והתבוננות על עולמם הפנימי של מטפלות ומטופלים.
הכנס נפתח עם מופע פתיחה בשם ״הינומה״, אותו ביצעו אפרת ולירו ושירלי מרום. מדובר במופע מחול אשר התקיים בה בעת על הבמה ובין כיסאות האורחים, בשביל המחבר בין השניים במרכזו נפגשו שתי הרקדניות. במהלך המפגש ביניהן, התחברו והחלו עוטפות זו את זו, כמו במעשה אהבה המבקש לחבר ולמזג, לצד מתח מתמיד והאפשרות שאותו ריקוד יהפוך למאבק. מחול האהבה נרקם כמו מאבק עדין שמטרתו חיבור אינסופי, וביטא את המשאלה המבקשת לאסוף את החלקים לכדי שלם אחד.
ד״ר שרון וייסווסר, מטפלת בתנועה ומחול, ראשת התכנית לטיפול בתנועה בקריה האקדמית אונו, פתחה את הרצאתה בתרגיל דמיון מודרך תוך התבוננות והנעת כפות הידיים, לשם הדגמת הרעיון כי למוח אין גישה ישירה ל״כאן ועכשיו״, אלא הוא מסתמך על החושים. היות ותחושתיות טומנת בחובה אי-וודאות, המוח מייצר ניחושים לגבי המציאות, אשר מתעדכנים לאור המידע החושי. בהמשך לכך, הציגה הנחות יסוד על המוח אשר עמדו בבסיס ההרצאה. ההנחה הראשונה היא כי המוח אינו תופס מציאות אחת באופן סביל, אלא יוצר ומעצב את האופן בו היא נחווית ומיוצגת באופן פעיל. הנחה נוספת היא כי למוח אין דרך לתפוס מציאות אחת אמיתית, אלא רק אמת התנסותית. בנוסף, הובהר כי נקודת המוצא העכשווית בחקר המוח, מעידה על כך שהתודעה, מצבים ותהליכים מנטליים הם ״נטועי גוף״, כך שלתחושתיות הפיזית יש מקום מרכזי בחוויה המתהווה ובהתפתחות הנפשית.
לאור כל זאת, וייסווסר הביאה בהרצאתה את הרעיון כי חוויית העצמי וייצוגים מופשטים קשורים קודם כל בהיות הגוף בעולם, ולכן חוויית העצמי קשורה באופן ישיר לממשות של הגוף. כך, מערכות של חישה, תנועה ורגש משחקות תפקיד חשוב בעיצוב ההתנסות המכוננת את התודעה – ואת אלו הציגה לאורך ההרצאה. בנוסף, הציגה וויסווסר את פעולת המוח דרך רשת של אזורים המתקשרים ביניהם ואת הנוירופלסטיות, היכולת של המוח לגמישות והתפתחות באמצעות התנסויות הפרט, כמאפשרת יצירה ועדכון של ייצוגים פנימיים עמידים ותלויי ניסיון, דרך שינויים בפעילות אותן רשתות במוח. היא הדגישה כי התנסות בחוויה הגופנית עומדת בין הגורמים הראשונים לקידום נוירופלסטיות. מכאן הסיקה, כי בממשות הגופנית ובחוויה-החיה טמונים היסודות למצבים נפשיים והפוטנציאל למגע נפשי ולשינוי תודעתי- בתפיסת עצמי, ברגש, בחשיבה. כל אלו, היבטים אשר עומדים בקנה אחד עם הייחודיות של האמנויות והפוטנציאל התרפויטי של הטיפול באמצעות האומנויות.
לאחר שהניחה את ההנחות הללו, פנתה וייסווסר להציג את הדינמיקה של קשרי מוח-גוף-נפש, ואת האופן בו החוויה הגופנית לוקחת חלק בעיצוב חוויית העצמי. היא הציעה כי תפקודים מוחיים דינמיים אלו נמצאים במרכזם של תהליכים תוך אישיים ובין-אישיים.
את הצגת תהליכי עיצוב המציאות מתוך חוויה גופנית החלה וייסווסר עם תיאור מנגנון העיבוד המנבא כמנגנון מרכזי וכללי של פעולת המוח – יצירתם של מודלים מתעדכנים המנבאים את העצמי בעולם. על פי גישה זו, ל״עצמי״ כמערכת ביולוגית, יש צורך לשמור על יציבות הסביבה הפנימית ועל שיווי משקל דינאמי, על אף השינויים החלים ללא הרף. כדי לשמור על יציבות זו המוח יוצר באופן המשכי ניבויים המאפשרים לשער התרחשויות בסביבה הפנימית והחיצונית ותוצאות של פעולות על סמך ניסיון העבר.
תהליך העיבוד המנבא מתרחש כאשר המודלים המנבאים יורדים (Top-down) ומשווים עם האיתותים הסנסוריים שעולים מלמטה למעלה (Button-up), כאשר הניבוי פוגש את התחושה. במקרה של מימוש והלימה יחוזק המודל, ולעומת זאת, טעות או הפתעה יביאו לתיקון המודל המנבא.
את מנגנון העיבוד המנבא הציעה וייסווסר כבסיס לחוויות יסוד הקשורות לתחושת העצמי, לחוויית הבעלות על מצבור התחושות הגופניות, והבנייה של המודל המדויק ביותר באמצעותו יכול האדם להבדיל בין מי שהוא לבין מה שהוא לא, ולתרום לתחושת סוכנות פעילה ומשפיעה בעולם. האינטגרציה הראשונית בין אותם איתותים, מאפשרת התהוות של תודעה ראשונית חושית רגשית, שעליה נבנים ייצוגים מורכבים ומרחבים יותר של העצמי. פעולות מוחיות אלו קשורות בפעילות המערכת הלימבית - היפוקמפוס, האמיגדלה, ובתקשורת עם קליפת המוח (קורטקס). וייסווסר הזכירה את אנטוניו דמסיו (António Damásio) אשר טען כי התנועה הסומטית הזו היא אמוציה: אנחנו לומדים באמצעות הסביבה לפענח ולנבא את המשמעות של האיתותים הסנסוריים ולתת להם שם – מושג רגשי.
אם כן, לאור החיבור שבין התחושות הגופניות ובין פעילות רשתות מוחיות אשר מפענחות, מנבאות ומתרגמות אותן לרגשות, הציעה וייסווסר את האומנויות כמאפשרות גישה אל אותן רגשות. האומנויות מערבות באופן פעיל את החושים ומפעילות את אזור האינסולה במוח, לו תפקיד מרכזי בפירוש ועיבוד תחושות הגוף. האינסולה, כמהווה שער לחוויית גוף, מקבלת מידע גם ממעטפת העור – אשר מזהה באופן ייחודי מגע אנושי, וקשורה לתחושת היותנו בתוך גופנו (embodiment). האינסולה שייכת לרשת מוחית המזהה גירויים בולטים לנו (salience) וקשורה ברישום סובייקטיבי של החוויה. העבודה בטיפול באמצעות אמנויות מזמנת תחושת גופניות דרך העבודה עם החושים והגוף, והתנסויות באומנויות לאורך החיים מגבירות את התקשורת במוח. בנוסף, במפגש עם האחר ב׳כאן ועכשיו׳ של הטיפול, נאסף מידע הקשור באינטראקציה שגם הוא מפעיל מערכות עיבוד ועיצוב החוויות הסובייקטיביות. תחושה זו, טענה וייסווסר, היא נקודת המוצא להתפתחות מנגנונים נפשיים.
לצד חשיבות נוכחותו של האחר, הציגה וייסווסר את חשיבות ההיעדרות, כל עוד זו נעשית באופן מדוד ומיטיב. מידה של העדר האובייקט תורמת גם היא להתהוות ייצוג מופנם של האחר ולתחושת עצמי, לתחושת בעלות והשפעה. בהמשך לכך, ישנן עדויות רבות לפעילות המוחית הקשורה לאיתותי האחר, וישנה חפיפה בין ייצוגי האחר והעצמי במנגנון של שיקוף מוחי. מנגנון זה מסייע לנו להבין מה עושה האחר והוא הבסיס ללמידת חיקוי חברתי. עדות מוחית למהלך, ניתן לזהות בפעילות ״נוירוני המראה״ אשר מגיבים בעת צפייה בפעולה של אחר ובעת ביצועה, ועל כן הם עובדים גם כאשר אנו עושים, מקשיבים, רואים, כותבים או מדמיינים פעולה.
מנגנון זה מתקיים גם ברמה הרגשית, מדובר בתהליך אוטומטי באמצעותו ניתן ללמוד על מצבו הגופני והרגשי של האחר, על בסיס האופן בו הוא עצמו מתבטא. מנגנון זה, הפועל דרך סימולציה גופנית (embodied simulation), מזהה גם את הבולטות הרגשית המופעלת בזמן עדות לחוויה רגשית של אחר, ולפי וייסווסר זו הסיבה שהוא הוצע בין היתר כבסיס להזדהות השלכתית ולזיכרונות מגולמי גוף.
בהמשך לכך, וייסווסר הציגה את רשת ״הדיפולט״ אשר התגלתה תחילה באופן מקרי בבדיקת fMRI. התברר כי מדובר ברשת מוחית מרכזית אשר פועלת כברירת מחדל במצב של "מנוחה", כל עוד איננו נמצאים במצב משימתי הדורש גיוס של מערכת תפקודים ניהוליים. רשת הדיפולט קשורה באינטרוספקציה, נדידת מחשבות, חלימה וחלימה בהקיץ, יצירה של דימויים, ובנוסף היא גם מאפשרת תנועה מנטלית בזמן שכן היא קשורה להיפוקמפוס.
לרשת הדיפולט קשר עם אזורי שפה אסוציאטיביים, כלומר ל'דיבור הפנימי', והיא קשורה בהבניית סיפור חיינו; העצמי הנרטיבי שיש לו המשכיות ולכידות בזמן. רשת זו האמונה על היכולת לרפלקציה עצמית, אמונה גם על יכולת החשיבה על האחר, כך שהיכולת לחשוב את עצמי קשורה ביכולת שלי לחשוב את האחר ובאחר שחושב אותי. כך מאפשרת רשת הדיפולט להרהר במחשבותיו ובתהליכים המנטליים של האחר ושל העצמי בנוכחותו של הזולת, בעוד שרשתות הקשורות להיותנו בתוך החוויה, כמו רשת הבולטות, מייצרות מראה וסימולציה למצבו הרגשי של האחר. התפקודים הללו מאפשרים מגע בין היבטים שונים במפגש עם אחר: האפשרות לחלוק עימו חוויה והיכולת לחשוב אותו. התנועה הזו מאפיינת את המציאות המעברית בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, מקום המפגש בין המציאות הפנימית והחיים החיצוניים.
באמצעות פעילות הרשתות ניתן להתבונן בשני רבדים של חוויית העצמי: האחד, I, החווה את העצמי כסובייקט ב״כאן ועכשיו״, והשני, ME, הקשור בחוויית העצמי הרפלקטיבי, ייצוג מנטלי של ה״אני״ עם אפשרות לתנועה בזמן. הדיאלוג הבין-רשתי במוח, הוא הגורם המשמעותי הקשור בארגון חוויית העצמי ותחושת הלכידות. וייסווסר טענה כי התנועה הפנימית הזו בין שתי חוויות העצמי זו תנועה המאפיינת את התהליך היצירתי. לכן, בטיפול טוב דיו יש צורך להפעיל או להחיות, לעיתים ליצור, את היכולת לשקף ולהשתקף בבטחה, את היכולת לחלוק רגש מבלי להיבלע בו, תנועה שהיא במימד הפיזי-רגשי-מנטלי. כאשר אנו חולקים משמעות רגשית עם הזולת, הפעילות בין המערכות המוחיות השונות מתחילה להסתנכרן.
ישנה מגמה עולה של מחקרי מוח הקשורים בסנכרון מוחי הקשור גם בסנכרון פיזיולוגי, הורמונלי ופסיכולוגי. מדובר ב'רגעי מפגש' של שיתוף ושל היווצרות משמעות משותפת בתוך קשר רגשי, המאחדים את גלי המוח. רגעי ההתאמה והסנכרון משתלבים עם רגעי אי ההתאמה, עם המקום לטעות, עם מקום להפתעה ואפשרות לעיבוד ולתיקון של המודל המנבא. הסנכרון המוחי מוגבר בנוכחות נגלית של האחר, ומתכתב עם רעיון '״השלישי האנליטי״ אשר ניסח אוגדן, באזור מהילה של שני עולמות פנימיים שדרכו ובאמצעותו מתרחש הטיפול.
בהתבסס על הרעיונות שהציגה עד כה בהרצאה, התייחסה וייסווסר למשמעות החוויה האסתטית ולקשר שלה אל פעילות הרשתות המוחיות שהוצגו. לטענתה, המפגש היצירתי עם הסביבה באמצעות האמנות והגוף, כולל היבט של רושם והתבוננות, לצד היבט של ביטוי, מימוש יצירתי ופעולה. היצירה מניעה שינוי בתפיסה ובדרך הפעולה שהגוף עושה על החוץ ועל הפנים. בטיפול באמצעות אמנויות המפגש עם האחר מערב חוויה אסתטית משותפת ומקדם סנכרון רגשי-גופני-מוחי, וכך נוצרת אינטגרציה בין רמות החוויה השונות. באמצעות כך, מתאפשר מעבר גמיש בין פעולה גופנית, בביטוי תנועתי, בשימוש בחומרי יצירה, בקול או בנגינה, לבין פעולה מנטלית.
המשיכה האסתטית מטבעה היא רגשית ומעוררת אי ודאות, והיכולת לחוות רגשות אסתטיים היא אבן יסוד בבריאות הנפש. רגשות אסתטיים מעוררים תנודות של אי וודאות, מניעים תהליכי עיבוד מנבא וקשורים בהגברה ובתקשורת בתוך ובין הרשתות, האיזורים הסנסומוטוריים ונוירוני המראה, רשת הבולטות ורשת ברירת המחדל.
לסיכום, בהרצאתה הציגה וייסווסר את הטענה כי נוירופלסטיות היא מבוססת חוויה, והדגימה את האופן שבו החוויה האסתטית בטיפול באמצעות אמנויות מקדמת תהליכים מנטליים הקשורים ליכולת חשיבה והתבוננות עצמית, מאפשרת לגעת בכל רובד של העצמי, ומקדמת אינטגרציה. היא סיימה בתזכורת כי אנחנו כמטפלים, מתפתחים מוחית ביחד עם המטופלים. בסיום ההרצאה התקיים פאנל דיון, בו הביאו המשתתפים זויות נוספות של התבוננות בטיפול באמנויות מנקודת מבט של חקר המוח, מתוך האופנויות השונות של האמנות. את הפאנל הנחתה פרופ׳ עינת מטצל והשתתפו בו ד״ר נועה הס כהן (טיפול באמנות חזותית), ד״ר דני יניב (פסיכודרמה), ד״ר מיכל צור-דחוח (מוסיקה) וד״ר אורית רשף אבן שושן (ביבליותרפיה).
בכניסה למושב הבוקר הוצגה תערוכתה של יהב בן חמו, אמנית ונפגעת טראומה מינית, הכוללת עבודות אותן יצרה כחלק מתהליך טיפולי עם המטפלת ליאור אילון, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית. התערוכה הוצגה לראשונה בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה ואצר אותה יוסי וסיד, אדריכל, אמן ואוצר. בתערוכה הוצגו ציורים אשר חלקם מתארים סצנות כואבות ולעיתים קשות לעיכול, לצד שירים פרי עטה של יהב, המתארים חלקים מהמסע הטיפולי אשר הוביל להצגת תערוכה. לצד אלו הוצגו עבודות מתחבושות גבס אשר גובסו על חלקים מגופה של יהב, רובן פצועות, חבולות, מדממות.
שיח הגלריה נפתח במכתב שליאור הקריאה ליהב, בו סיפרה על יציאתן לטיפול ללא ציפיות או מטרה ברורה, עם נכונות להיות יחד מבלי לדעת לאן תוביל אותן הדרך המשותפת. ליאור הדגישה את חשיבות השהייה בטראומה המדממת מבלי לשאול שאלות, ותיארה את התהליך הטיפולי מנקודת מבטה כאשר היא מדגישה את כוחותיה של יהב ואת הליכתה ״מחושך לאור״ באמצעות האמנות ומתוך היוצרת שבה. בהמשך לכך, הציג וסיד את תהליך האוצרות והתפתחותה של יהב כאמנית. לאחר הדברים, התקיים דיון בהיבטים הכרוכים בהוצאת התהליך הטיפולי מחוץ לחדר הטיפול, במורכבויות והשאלות האתיות והמקצועיות העולות מתוכו.
בהמשך למכתבה של ליאור, השיבה יהב והתייחסה לחשיבות השהייה המשותפת עם הטראומה בעיקר בשלבי הטיפול הראשונים. היא התייחסה לקשיים שחוותה בעבר כאשר חשה כי מטפלים רצו ״להציל״ אותה, או כאשר חשה שהיא מרצה את המטפלים על אף היכרותה עם דפוסי הריצוי שלה עצמה. ביחס למפגש עם ליאור, תיארה יהב את הסכמתן ״ללכת בלי מטרה״ כגורם מרכזי בהצלחת הטיפול. הבנת הצורך להתבונן בעצמה מבלי להשיג יעד, מבלי לנסות ״לפתור את הבעיה״, נחוותה כמשמעותית לאורך כל הטיפול.
בדיון על יצירות הגבס בתערוכה הציגו האוצר, המטפלת והמטופלת את ההיבטים הטיפוליים, הסימבוליים והסובלימטיביים שבפעולת הפציעה של עבודות הגבס. תואר תהליך היצירה אשר החל בהזמנתה הראשונית של ליאור את יהב לעבודה בתחבושות גבס, במטרה לנסות ולהתחבר אל הגוף. התהליך המשיך שנה וחצי במהלכה יצרה יהב גבסים באופן כמעט אובססיבי לדבריה, עבודה אשר זימנה עבורה התמודדות לא פשוטה בעטיפת הגוף בגבס בזמן שתחושותיה כללו שנאה וניתוק מהגוף.
בתוך כך, תיארה יהב את התהליך שעברה בין עמדה בה קיוותה להרשים את המטפלת באמנות בציוריה, והמשיך לתובנה כי אין כוונה לייצר תוצר ויזואלי מרשים בטיפול, אלא תוצר המגלם משמעות רגשית. כך, תיארה כי ההתמסרות לתהליכי היצירה כללה פירוק של מנגנוני שליטה. לצד זאת, חוותה תהליך רגשי אל מול עבודת הגבס – אשר כללה חבישה, עיטוף, גיבוס, קריעה, פציעה וחתיכה. בהתייחסותה לעבודת גבס המציגה פצע ודם, יהב תיארה את רגשותיה כיום, כי "לא כל טריגר פותח אותו מחדש, אלא יש צלקת, שהיא פשוט שם. לפעמים נעים לגעת בה וזה בסדר".
בתוך הדיון, תואר אופן פתיחת הסטינג הטיפולי בכמה דרכים. ראשית, הסכימו המטפלת והמטופלת על תקשורת אשר כוללת שליחת הודעות מיהב אל ליאור בין הפגישות הטיפוליות, ושנית, בהזמנתה של ליאור את יהב להכניס את האמנות לביתה וכך לייצר לעצמה מרחב יצירה בתוך הבית. במקביל, הכנסת עבודת היצירה בגבס אל הבית היוותה תהליך בין אישי בינה ובין בעלה, אשר תחילה לא היה חשוף לעבודה זו, אולם לאט לאט הפך לשותף ליצירה, כאשר סייע ליהב בפעולת הגיבוס.
במהלך הדברים, יהב תיארה כיצד מקום האומנות בבית יצר עבורה מפלט לרגעי קושי. היא תיארה את האמנות בבית כתזכורת לכך שיש אלטרנטיבה לפגיעה העצמית, גם אם במקרים מסוימים לא בחרה בה. בנוסף, הדגישו יהב וליאור את חשיבות השיח הפתוח ביניהן בנושא הגבולות, ותיארו גמישות ויצירתיות רבה בתוך הקשר הטיפולי.
בהמשך לכך, תיארו יהב וליאור את הדגשים אשר הן חוו כהכרחיים לתהליך הוצאת תוכן טיפולי מתוך חדר הטיפול אל הצגת תערוכה. ראשית, הסכימו כי הבקשה לצאת לפעולה כמו תערוכה צריכה להגיע מהמטופל ולבטא את הרצון שלו. שנית, כי דרושה רגישות ותשומת לב לתזמון המהלך ביחס לתהליך הטיפולי, תזמון אשר צריך להיות מדויק, תוך הבנה כי מדובר ברגע הנכון. בנוסף, הדגישו את חשיבות למתן אפשרות, בכל שלב, לקחת צעד אחורה ולהתחרט. על כך הדגישה יהב כי ידעה שאם בבוקר התערוכה תחליט לבטל את הכל, היא תוכל לעשות זאת ללא היסוס.
את דבריה בשיח הגלריה פתחה יהב במילים "כשאנשים באים לתערוכה בסוף הם אומרים לי תודה, ואני מתלבטת מי אמור להגיד למי תודה. כשאני רואה שמישהו עובר בין היצירות שלי זו האצה של תהליך הריפוי שלי". כך, יהב הציגה את האופן בו התערוכה נחוותה עבורה כמשנה את מהות הפגיעה, שינוי הקשור בהפיכתה של הפגיעה ממקור לבושה, הסתרה, סוד, הקטנה ופחד, למקור של גאווה; היא נראית, נשמעת ונחשקת, אנשים רוצים לראות אותה ומודים עליה. יהב תיארה את חוויית הצגת תערוכה כחוויה של אישור לכך שיש לה מקום, ולכך שהיא אינה רק המטופלת, כבר לא רק הנפגעת, אלא יוצרת ואמנית שיש לה דבר חשוב לומר.
המרצה, ג׳ניס שפירא, מטפלת באומנות ואנליטיקאית יונגיאנית, עסקה בהרצאתה בעקרונות העבודה הטיפולית בסטודיו פתוח. היא פתחה את ההרצאה בהתייחסות לשאלה ״מה פתוח בסטודיו פתוח?״. שפירא הגדירה את הסטודיו הפתוח כעבודה אינדיבידואלית בתוך קבוצה, בסטינג של סטודיו, עבודה ממוקדת אמנות בגישה לא מובנית ולא מכוונת. להגדרה זו, הדגישה, ישנן וריאציות רבות של פרשנות.
שפירא התייחסה לפרדוקס המצוי במהות הרעיון של עבודה אישית בתוך קבוצה. היא הזכירה את תפקידי הקבוצה המוכרים כמו הקבוצה כמיכל והקבוצה כעדים, והציעה רעיון נוסף למשמעות ותפקיד הקבוצה על בסיס התיאור של יונג את מבנה הנפש באמצעות דיאגרמת איים. על פי רעיון זה, אותו המחישה שפירא בציור, ניתן לראות קבוצת איים העומדים מעל פני הים, כאשר כל אי כאינדיבידואל. אך בתחתית הציור, מתחת לפני הים, נראה כי האיים ממשיכים עד הקרקעית ושם הם כולם מחוברים. כך, על אף שהאיים נראים בודדים, בקרקעית הם מחוברים זה לזה. היא השוותה את דיאגרמת האיים עם דיאגרמת הקרחון של פרויד והדגישה את ההבדל המהותי בין האי לקרחון; הקרחון צף במים. רובו של הקרחון נמצא באזור הלא מודע, ובכל זאת נעצר בשלב מסוים. אצל יונג, הלא מודע האישי נדחק למטה ללא מודע הקולקטיבי.
באופן דומה, ארכיטיפ האמנות שייך לאמנות הקולקטיבית ושם ניתן להתחבר עם האנושות כולה. אופן נוסף בו המחישה נקודה זו היא דיאגרמה נוספת של יונג הנקראת ״סקר גיאולוגי של הנפש״. בה, ניתן לראות בקצה האי העליון את האינדיבידואל, ואחר כך בשכבות יורדות מטה את המשפחה, השבט, העם, היבשה, האדם הקדמון, החיות שחיו באותן מערות של האדם הקדמון ובתחתית כל הדברים את מקור החיים. הדיאגרמה ממחישה את הרעיון על פיו האינדיבידואלים כמו פסגות האיים, הם רק קצוות בקונסטרוקציה המשותפת גדולת הממדים שהם חלק ממנה.
חזרה שפירא לדון באופן בו הדברים באים לידי ביטוי בגישת העבודה של הסטודיו הפתוח. תחילה, הבהירה כי מדובר בגישה לא מובנית. לתפיסתה, ההיבט היחידי המובנה זו שעת הסטודיו – מתי היא מתחילה ומסתיימת. בתוך שעת הסטודיו אין שיח קבוצתי וואין חימום משותף, אלא נכנסים, עובדים ויוצאים.
בבסיס הגישה ה״לא מכוונת״, נמצאת חשיבות הבחירה – הבחירה היכן לשבת, איך להתמקם בסטודיו, מה יהיה נושא העבודה, באילו חומרים וכלים להשתמש, האם לשתף בתהליך או לא, האם לשמור את העבודות בתוך הסטודיו או מחוץ לו, ועוד היבטים שנותרים פתוחים לבחירת היוצר. שפירא התייחסה למצבים בהם מטופל פונה למטפל ושואל מה לעשות, וציינה כי הגישה אומרת שעל המטפל לא לתת תשובה ולא להציע הצעה. תפקידו של המטפל הוא לעודד את המטופל להירגע, לתת לבהלה אשר מתעוררת מחוויית אי הוודאות, לאפשר לה להתמתן, ולחכות עם המטופל עד אשר התשובה תבוא ממנו. כך, משימתו של המטפל לא להתערב אינה תמיד קלה ומטפלים לעיתים עומדים בפני השאלה – מה עושים כשלמטופל אין רעיון?
במטרה לענות על השאלה, השתמשה שפירא בהתייחסות היהדות והאיסלאם ל״עצם הלוז״. על פי שתי האמונות, בגוף האדם קיימת עצם הלוז, אשר מתוכה, ביום תחיית המתים, ייבנה הגוף כולו מחדש שכן בתוכה שוכנת הנשמה. לפיהן, גם אם לא יישאר דבר מהגוף הממשי, תקום מתוכה הנשמה ביחד עם גוף שלם. אף שישנם חילוקי דעות ביחס למיקומה של העצם בגוף, קיימת הסכמה כי עצם הלוז אינה ניתנת להשמדה. שפירא השתמשה ברעיון זה כסמל לניצוץ היצירתי, לכוח היצירתי, אשר לדבריה קיים בכל אחד. היא הדגישה כי לתפיסתה הניצוץ היצירתי באדם הוא בלתי ניתן להשמדה בדיוק כמו עצם הלוז. גם במצב של דכאון מז'ורי, גרסה שפירא, כאשר האדם מרגיש מנותק ממנו לחלוטין, הניצוץ חי וקיים. על כך הרחיבה ואמרה כי גם במקרה בו פוגשים מטופל אשר חש כי המקום ממנו אפשר ליצור אינו נגיש לו, מהות של טיפול כזה תהיה לאפשר לו לגלות בכוחותיו את המקום הזה ולהתחבר אליו. על זה ניתן יהיה להמשיך וליצור, אך החיבור לניצוץ הפנימי הוא המהות הבסיסית.
לשם המחשת דבריה, תיארה שפירא מקרה של מטופלת אשר במשך שלושה ימים לא יצאה ממיטתה ולא רצתה להגיע לסטודיו. בשלב מסוים, לאחר שיחות, הסכימה המטופלת להגיע לסטודיו רק כדי לשבת. במהלך ישיבתה בסטודיו, ללא כל ציפייה או דרישה שתעשה משהו, הסתובבה ומצאה קופסה של עט יוקרתי עם בטנה קטיפתית. היא לקחה את הקופסה והחלה להתעסק איתה, עד שהכינה דמות קטנה ופשוטה, השכיבה אותה בתוך הקופסה ואמרה שעשתה את עצמה בארון קבורה. בפעם הבאה שהגיעה לסטודיו, יצרה המטופלת את אותה דמות פשוטה, אולם הפעם עשתה אותה יושבת. כך, תיארה שפירא, עצם היצירה של עצמה בארון קבורה, הביאה אותה למפגש עם הניצוץ שבתוכה, אשר נתן לה כוח לעשות את עצמה יושבת.
בנוגע לשאלת תפקיד המטפלת בסטודיו, הציעה שפירא כי כאשר המטופל חש כי אינו יודע מה לעשות, על המטפלת להפנות אותו לסטודיו עצמו, אשר מציע מגוון רחב של אפשרויות ונותן השראה. היא תיארה את הסטודיו כמציע את עצמו ואומר: ״כאן יוצרים, אין צורך לדבר״. לשם המחשת מגוון החומרים והאפשרויות אשר מציע הסטודיו, תיארה שפירא מקרה של המטופל אשר לא ידע מה לעשות, מצא חתיכת עץ, ניסר אותה, דפק בה מסמרים, פיזר עליה גואש כמו דם ואמר על העץ שהוא פצוע. לאחר מכן החל המטופל לטפל בעץ ולחבוש אותו. הדוגמה המחישה כי תפקיד הסטודיו הוא לספק כמה שיותר אפשרויות ליצירה ועשייה ללא מילים. שפירא הדגישה כי לתפיסתה השולחנות בסטודיו אינם צריכים להיות במצב של ״טאבולה ראסה״, אלא מלאים חומרים, חפצים וכלים. כאשר השולחן ריק, כל דבר שמונח עליו מיד הופך בולט עליו, ומניסיונה, סיפרה שפירא, מתבגרים רבים מעדיפים לעבוד בתוך בלאגן. זאת לצד שולחנות ריקים עבור מי שבוחר בכך.
בין מגוון האפשרויות בסטודיו, נמצאים גם חפצי ה״רדי-מייד״ אשר רבים מהם שבורים וחלקיים. שפירא הדגישה את איכות החפצים השבורים כמעוררי אסוציאציות, למשל בובות שבורות, או חלקי בובות, קרשים שבורים, תקליטים ועוד. לדבריה, פעמים רבות מטופלים העדיפו את החפצים המרוטים והמשומשים, מאשר קנבס חלק ונקי, ותיארה את משמעויות העבודה עמם; את האופן שבו דבר מה שבור או מקולקל הופך לחומר גלם בתוך סטודיו של ריפוי. כפי שעם החלקים השבורים של החפצים ניתן לעשות עבודה יצירתית ולבנות מהם משהו – לא מה שהיה קודם, אלא משהו חדש, כך ניתן ליצור מחדש גם מחלקי הנפש השבורים.
היבט נוסף אליו התייחסה שפירא בהרצאתה הוא משמעויות ההעתקה מציור. לעיתים מטופלים בוחרים ציור או תמונה הנמצאים בסטודיו ומעתיקים אותם. כאשר מטופל בוחר תמונה מספר אמנות הוא מביע את המשאלה, כאשר התמונה מייצגת את מה שהיה רוצה, בעוד מה שהמטופל מעתיק זה את המציאות. כדי להמחיש זאת הציגה שפירא דוגמא לציור מספר אמנות בו שתי דמויות שראשיהן פונים זה אל זה ומבטיהן נפגשים. לצידה הראתה את הציור המועתק שיצר מטופל ובו מבטי הדמויות פונים לכיוונים שונים ואינם נפגשים.
לדברי שפירא, קבוצת רכבת מהווה מתכונת אופטימלית לעבודה בסטודיו פתוח. בקבוצת הרכבת נוצר מצב בו תמיד ישנה קבוצה יוצרת והאנרגיה היצירתית בסטודיו כבר קיימת. כך, כאשר מגיע מטופל חדש, ״אש היצירה כבר מופעלת״. בהמשך לכך, גם בעת עזיבה העוזב רואה מטופל חדש נכנס ויכול דרכו לייצר התבוננות רפלקטיבית, למשל אם מטופל חדש מהסס או חש מבוכה, העוזב יוכל להתבונן על כך דרך התהליך שלו עצמו ולראות את הדרך שעשה. ביחס לתפקיד המטפל הדגישה שפירא כי תפקידו הוא לאפשר לחדר לעשות את העבודה שלו. המטפל יכול להבין משהו מהתבוננות בתהליכי היצירה, אך לא בהכרח להגיד אותו.
לסיכום, בהרצאה הוצגו מאפייני ״הסטודיו הפתוח״, והאיכויות הטיפוליות שהוא מציע. בהן, האפשרות של המטופל להצית את הניצוץ היצירתי השוכן בתוכו, לעבוד עם חומרים קיימים ולמצוא דרכם אפשרות לביטוי ועיבוד נפשי, לצד הבהרת עקרונות נוספים שמיטיבים עם טיפול באופן זה. ההרצאה לוותה בפאנל שהתקיים בסיומה, בו הציגו המשתתפות רעיונות הקשורים לעבודה בסטודיו הפתוח, בשימוש באופנויות האמנות השונות בהקשר של סטודיו פתוח ובמסגרות שונות בהן יכולים עקרונות העבודה בסטודיו הפתוח להתקיים. את פאנל הדיון הנחתה ד״ר אילנה לח, והמתדיינות בו היו ד״ר ענת הלר (דרמה תרפיה), ד״ר אורית סוניה ויסמן (תנועה), ורד שמחון (מוסיקה), דניאלה פינקל וד״ר מיכל בת-אור (אמנות חזותית).
במקביל למושבים התקיימו בכנס סדנאות בתחומי אומנות וגישות טיפוליות שונות. אחת מהסדנאות הייתה הסדנה של קרן שבתאי ארנון, מטפלת באמנות חזותית, אשר עסקה בעבודה באש כחומר אמנותי וטיפולי. הסדנא כללה מדיטציה של התבוננות באש בוערת, ולאחר מכן חקירה של האש כמוטיב סימבולי ונפשי המכיל בו היבטים מחיים והרסניים כאחד.
בחלק התיאורטי של הסדנה תיארה שבתאי ארנון את המשמעויות שמקבלת האש בתרבויות השונות כסמל לחכמה, כמקור ליצירה, והציעה התבוננות אומנותית על האש, דרך עבודותיהם של אמנים המשתמשים באש לאורך תולדות האמנות. היא הדגישה כי האש מכילה בתוכה דואליות מובנית ומאפיינים טרנספורמטיביים. בתוך כך, משמעות האש על פי יונג, אשר התייחס אליה כאל חומר ראשוני, ״פרימה מטריה״, אשר משתנה ויוצרת שינויים בסביבתה. כמו כן הוצגה מטאפורת האש בהקשר לרעיונותיו של ביון, והתבוננות על תהליך השריפה בדומה לתהליך עיבוד של הנפש: כפי שחומרי אלפא הופכים לחומרי ביתא, דבר מה נשרף ומתוך ההרס נוצר דבר מה חדש.
המשתתפות הוזמנו ליצירה בהשראת האש, תוך שימוש במגוון חומרי יצירה. בסיום העבודה הזמינה שבתאי ארנון את המשתתפות לדיון ושיתוף מחשבותיהן ביחס לפוטנציאל של העבודה עם אש בטיפול.
את פאנל הסיום של הכנס הנחתה ליאור שור, יו"ר ועדת האומנויות של הכנס. שור תיארה את תהליך החשיבה והתכנון של הכנס, כך שיביא לידי ביטוי את החיבור בין חלקי הזהות של מטפלות באמצעות אמנויות, כמטפלות וכיוצרות. לצידה ישבו בפאנל רחיק סילמן, שחקנית ומטפלת בפסיכודרמה, מאירה מדינה יונגה, דרמה-תרפיסטית ובימאית, גליה בביוף כדורי, מטפלת באמצעות אמנות, ולילך שמילוביץ', מטפלת באמנות חזותית, מאיירת ואוצרת תערוכות קהילה. הן הציגו את נקודות המפגש בזהותן כמי שחיות את שני העולמות – העולם הטיפולי, לצד עולם העשייה האמנותית המתרחשת בספירות רחבות וציבוריות יותר מחדר הטיפול. לסיכום הפאנל והכנס כולו, הופיע אנסמבל "קאן ועכשיו" במופע פלייבק "מסדרונות של שייכות" המעלה סיפורי חיים על זהות ושייכות, מקומות ומרחבים נפשיים. נשות ההרכב הן נשות הוראה וטיפול בדרמה ובהשראת סיפורים ותחושות שעלו מן הקהל יצרו מופע של אילתור והמחזה, ששילב בין השפה העברית לשפה הערבית, ולשפת האמנות.
מטפלת באמצעות אמנות (M.A.), דוקטורנטית בבית הספר לטיפול באמצעות אמנויות באוניברסיטת חיפה.
