נעה ביימן
המושב הראשון בסימפוזיון המקוון של האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), בהנחייתה של ד״ר ג׳יל סטראקר עסק ביכולת לשמור על Integrity למול כוחות מתנגדים מן החוץ. בפרט, הושם דגש מיוחד על מצבי קונפליקט פוליטיים המציבים אתגרים בפני שמירה זו. במסגרת השיח, הדוברים והדוברות התייחסו למושג ה-Integrity בצורה דואלית; הן לפי המשמעות המקובלת של המילה – יושרה, והן במובן של אחדות ואינטגרציה, כך שכפל המשמעות אפשר חיבור מעניין לתאוריה ההתייחסותית. המושב כלל דיון בנושאים אלו מנקודת מבט פסיכולוגית ופילוסופית גם יחד.
ד"ר ויקטור דונאס הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, חבר ועד בסניף הצ'יליאני של IARPP, וחבר במכון לבריאות הנפש וזכויות אזרח של אמריקה הלטינית (ILAS). הוא מטפל בקליניקה פרטית בסנטיאגו.
ויקטור דונאס פתח את הרצאתו בתיאור יום בלתי צפוי בסנטיאגו בחודש אוקטובר של שנת 2019, עת געשו המהומות בעיר כנגד השלטון והאליטות הכלכליות במדינה. דונאס הסביר כי לאורך שנים, השכבות העליונות באוכלוסייה בצ'ילה, אשר הושפעו מן האדישות שמייצרות פריבילגיות כלכליות ופוליטיות, הציגו מצג שווא של שוויון הזדמנויות ורווחה כלכלית. לדידו, מצג שווא זה לא היה רק הטעיה, אלא גם הסווה שימוש באלימות מערכתית, אפליה וגזענות. בשנת 2019, לראשונה מאז ימי שלטון פינושה, חוסר השוויון הסוציו-אקונומי גאה והתסיס גל של מחאות המוניות במדינה. ההמון זעם ברחובות, תוך נקיטת אלימות, ביזה ופשיטה על מוסדות אשר נחשבו מזוהים עם השלטון. מוסדות הכוח הגיבו בהתאם – כוחות הביטחון ירו אל עבר המפגינים ורבים איבדו את עיניהם, אך המפגינים לא נסוגו.
לדברי דונאס, לראשונה גלי הזעם זלגו אל תוך השכונות העשירות של סנטיאגו, והגיעו עד לפתח הדלת של הקליניקה. הוא תיאר כי בשעה שהיה בפגישה עם מטופלת, שמעו השניים קולות ירי של ממש מן הרחוב. כאשר הביט מן החלון, זיהה אדם צעיר מוכה על ידי שוטרים. מבלי לחשוב, רץ החוצה מן הקליניקה ובעזרתם של מספר עוברי אורח הצליח לחלץ את הבחור מידיהם. מיד לאחר מכן, חבורה של רעולי פנים חמושים בבקבוקים מיהרו בעקבות השוטרים. דונאס ניסה לעצור בעדם: ״הפסיקו! אין שום טעם בהמשך המלחמה״, קרא אחריהם, ולמרבה הפתעתו של דונאס, ההמון הזועם עצר. יחד עם זאת, עם הירגעות הרוחות הבחין בשני בחורים צעירים מאוכזבים. אחד מהם פנה לחברו ואמר: ״בוא נלך מכאן, אלה לא אנחנו (Nos-Otros)״.
בהרצאתו דונאס ביקש להתעכב על אמירה זו. למרות כל מאמציו להגן על המפגינים, להביע סולידריות, להיות חלק מן העם, התחוור לו כי הוא לא חלק מהם. הוא לא ״אנחנו״. הוא ״הם״ – שייך לאליטה האינטלקטואלית אשר מנצלת את ההמונים. דונאס תיאר כי ברגעים אלו תחושת ה-Integrity שלו התפוררה. מהי אותה תחושה? לפי מילון אוקספורד, Integrity היא מצב של היות שלם ולא מחולק, בו הפרט או האובייקט מחזיקים בתוכם את סך כל חלקיהם. בכך נכללים לא רק ההיבטים הפיזיים, אלא גם אמונות וערכים. ראוי לציין כי באנגלית למילה Integrity משמעות מורכבת יותר מן המילה ״אחדות״ בעברית, וניתן לפרשה גם כ״יושרה״. זאת, שכן המילה כוללת גם את ההיבט הערכי, כלומר אדם עם Integrity הוא אדם הנמצא באחדות עם ערכיו, דבק באמונותיו ועקרונותיו, ועל כן יש לו יושרה.
לפי דונאס, ההגדרה של Integrity מניחה את קיומה של צורה אחת אחידה וקוהסיבית, ואת קיומו של כוח מאגד המחזיק את כל החלקים יחדיו. ואילו, כאשר קיימים כוחות מנוגדים המגיעים מן החוץ, המערך הזה מאותגר ועשוי להתערער. בהמשך דבריו, דונאס חיבר את המושג Integrity לתאוריה הפסיכואנליטית, בכך שהזכיר כי הטיפול הפסיכואנליטי סובב סביב סובייקטיביות, אשר מכוננת באמצעות מפגש עם כוחות מן החוץ. כאן, אם כן, נשאלת השאלה: למול כוחות חיצוניים אלו, אשר עשויים להוביל להתערערות, מה עולה בגורלה של תחושת ה-Integrity?
ο נקודות מבט התייחסותיות על היכולת להתאבל בזמנים של תסכול עז, אימה והרסנות: מושב 2 מכנס IARPP
ο קונפליקט חברתי-תרבותי בראי תהליכים קבוצתיים: מושב 3 מכנס IARPP
ο מדינות שונות - הקשרים שונים: מושב 4 מכנס IARPP
בהתייחסו לכתביו של מישל פוקו, ז׳יל דלז שירטט 3 צירים בכינון הסובייקט, אשר הראשון בהם הוא ציר הידיעה. לדידו, החיצוניות היא טריטוריה (או אקס-טריטוריה) אשר הפרט פוגש דרך תהליכים של הפצה וניתוק. תהליך הידיעה תלוי קודם כל בקיומה של תנועה של הפצה, המאפשרת לדברים להגיע לידיעתנו. השפה עצמה, על אף שנתפסת כקוד פנימי, היא חסרת משמעות ללא היכולת להפיץ אותה. לאחר ההיחשפות לחיצוניות, פעולת הניתוק מאפשרת לנו לעמוד על ההבדלים בין פנים לחוץ, תחילה במובנים של מיקום, אך בהמשך במובן הקדמוני של הבחנה וספרציה (נפרדות). כך, מכונן הסובייקט כצורה אחת לכידה בעלת גבולות מוגדרים. התהליכים המתמידים הללו במפגש עם החוץ, תהליכים של הבחנה בשוני ולאחר מכן ספרציה, הם התהליכים המאפשרים לנו לפי דונאס תחושת תנועה וחיות.
הציר השני, ציר הכוח, מתקיים במפגש עם כוחות מן החוץ. כאן לא מדובר במפגש עם אקס-טריטוריה (כלומר, טריטוריה חיצונית), אלא במרחב בו מתרחשת התנגשות בין כוחות מנוגדים (פוקו הגדיר מרחב זה כ-״Outside״). כל התנגשות כזו משנה ומעצבת במידה מסוימת את דיאגרמת הכוחות הפנימיים של הסובייקט. לדיאגרמת הכוחות יש איכות של התנגדות, שכן כוח-שאינו-אני תמיד יחווה ככוח אופוזיציוני. דוגמה לכך ניתן לזהות בתיאורו של ויניקוט את כינון הסובייקט: כאשר האם נכשלת באופן בלתי נמנע, ומופיעה כישות נפרדת, הדבר נחווה אצל התינוק ככוח-מתנגד-שאינו-אני.
כעת, העלה דונאס את השאלה: האם קיימים גורמים נוספים המאגדים אותנו כסובייקטים? האם הסובייקט מכונן רק דרך חשיפה לידע, או דרך התנגשות עם כוחות מנוגדים? בתשובה לכך הציג דונאס ציר שלישי, אשר הוזכר הן על ידי פוקו והן על ידי דלז: הפתיחות הרדיקלית אל החוץ ("The radical opening to the Outside”), או כפי שמכנה זאת דונאס, ״שונות רדיקלית״. כאן לא מדובר באחר אשר מתווך על ידי ידיעה פורמלית או על ידי התנגשות בין כוחות, כי אם באחר רדיקלי, הנמצא מעבר לגבולות החיצוניות. מדובר בחוויה של פירוק ה״אני״ וה״אתה״, ולכן זו חוויה של דבר מה בלתי אפשרי. החוויה הרדיקלית של האחרות עשויה להיחוות לפעמים כטירוף, ורטיגו, פחד, כאב או אפילו מחסור בחמצן. מאחר שהתפיסה של ״אני״ ו״אתה״ היא בבסיס החוויה המודעת שלנו, לדברי דונאס זניחה שלה יכולה להיחוות כמוות קטן. אם כן, מה לכל זה ולכינון הסובייקט? לפי דלז, העיסוק בבלתי אפשרי, בבלתי ניתן לחשיבה, הוא הצורה היחידה של חשיבה, והחשיבה היא זו המכוננת את הסובייקט.
לעיתים, קורה משהו המאלץ אותנו לחשוב. לפי דונאס, אירועים כאלו הם חוויות טראומטיות במידה מסוימת, הדוחפות אותנו אל מעבר למוסכמות האינטלקטואליות, ומאלצות אותנו להתייחס לבלתי אפשרי. כאן, מתחילה החשיבה. למרבה האירוניה, הבלתי ניתן לחשיבה הוא המנוע של החשיבה, מפני שהוא ״דורש״ להיחשב. לעומת זאת, כל עיסוק בדבר אשר אנחנו כבר מכירים הוא לא חשיבה, כי אם העתקה. אם נחזור מכאן לשאלת ה-Integrity, דונאס מציע כי ייתכן שעלינו ״להיכנע״ למסקנה כי Integrity מלאה, הן כיושרה והן כאינטגרציה, היא בלתי אפשרית. לא ניתן לשמור על קוהסיביות ואחדות תחת השפעתם העוצמתית של כלל הכוחות המופעלים עלינו באופן מתמשך.
ומה באשר לטיפול? דונאס הזכיר כי במאמר קודם דן בקושי של המטפל לשחק את תפקיד ה״בחור הטוב״ ("The good guy") נוכח הכוחות ההיסטוריים והחברתיים הצפים בקשר האנליטי. לטענתו, באופן לא מודע, המטפל עלול לסגל עמדה מיקרו-פשיסטית, המייצבת אותו כסמכות ״יודעת״, אשר טומנת במטופל משמעויות נוקשות וקבועות מראש ובכך חוסמת את הדרך אל האחרות הרדיקלית. הסכנה הזו אף גוברת בזמני קונפליקט חברתי או פוליטי, כמו זה אשר תיאר דונאס בפתח דבריו. רק שחרור אשליית ה-Integrity ואימוץ של חוסר ההיתכנות שלה, יאפשרו את הקשר עם האחרות הרדיקלית, או במילים אחרות, יאפשרו לנו לחשוב.
בחזרה אל דוגמת המפגינים מחוץ לקליניקה, דונאס הסביר כי המילה Nosotros (אנחנו) בספרדית היא ייחודית, מפני שהיא מורכבת מהמילה Nos (לנו) ו-Otros (אחרים), כך שהמושג ״אני״ ו״אחר״ נקשרים בה זה בזה. המילה Nosotros מהדהדת לדבריו הן את הספרציה והן את הפוטנציאל לחיבור. מילותיו של הצעיר, ״אלו לא אנחנו״, ייצגו עבור דונאס את התמוטטות הפוטנציאל לחיבור והבהירו לו את חוסר ההיתכנות של השמירה על Integrity.
המטופלת בקליניקה באותו היום הייתה קלרה, שהייתה אצלו בטיפול מספר שנים. קלרה לא הייתה מסופקת מחיי הנישואין שלה, והאמינה כי הרצון שלה במערכת יחסים אחרת היה עדות לכך שהיא פגומה. היא הייתה ביתו של גנרל אשר שירת בזמן שלטונו של פינושה. האב, אשר מודל הנשיות שלו יצר אצל קלרה תחושת אשמה מתמדת, היה גם רגיש אליה בדרכו, ותמך בה כאשר החליטה להתגרש. היא אהבה אותו, אבל הוא "היה מי שהיה", ואלימות מגדרית ופוליטית היו חלק בלתי נפרד ממנו.
כאשר חזר דונאס אל הקליניקה, קלרה התבוננה בו. ״אם הייתי הם, גם אני הייתי רוצה שהכל כאן יישרף״, היא אמרה לבסוף. כמה ימים לאחר מכן התרחשה הצעדה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צ׳ילה. מיליון וחצי בני אדם, מכל קצוות האוכלוסייה, צעדו יחדיו והפגינו למען שוויון זכויות. בפגישה הבאה, שאלה קלרה את דונאס אם היה בהפגנה. לאחר מכן אמרה, ״אתה יודע שאני שונאת המולות, אבל הייתי רוצה להיות שם״.
שנה וחצי לאחר התרחשויות אלו, אזרה קלרה את האומץ לספר לדונאס כי אביה היה המפקד האחרון של המשטרה החשאית של פינושה. הוא היה בשלבים האחרונים של המשפט נגדו, בגין הפרת זכויות אדם, והיה צפוי להיות נידון ל-10 שנים בכלא, לכל הפחות. דונאס חשב לעצמו כי זה מצב בלתי אפשרי עבורה, אך היא נראתה רגועה ואמרה: ״אם הוא יורשע, אני אהיה שם בשבילו. אבל אם הוא צריך לשלם, אז הוא צריך לשלם״. דונאס חשב לעצמו, ״כך נראה Integrity״ – קלרה הצליחה בו זמנית לכאוב את כאבם של המפגינים אך גם לתמוך באביה. זוהי, לפי דונאס, יושרה פנימית, המאפשרת לקלרה להחזיק בערכים ובאמונות שלה, גם למול המורכבות של המציאות בה היא מצויה, ולמול כוחות אופוזיציוניים כה מטלטלים. דונאס הציע כי שורשי הבנה זו של קלרה היו נטועים במה שקרה שנה וחצי לפני כן. כך, בעוד דונאס נאבק בהתפוררות ה-Integrity שלו, קלרה הצליחה להיות במגע עם אחרות רדיקלית, באותם רגעים בהם התבוננה במפגינים.
למעשה, סיכם דונאס, Integrity אינה שלמות, אלא ריבוי. הוא הציע כי הנושא של Integrity הוא המרווח בין Nos ל-Otros, האחרות הרדיקלית, והמגע עמו הוא שמאפשר שמירה על Integrity. דונאס הזהיר כי יתכן שלא נסכים ״להיכנע״ למוות הקטן הזה אשר דורש המפגש עם האחרות הרדיקלית. אך אם לא נעשה כן, הרי שעלינו להיות מוכנים לקבל את העבדות הבלתי נגמרת לאדון חדש בכל פעם ופעם, שכן יחסי הכוחות הפנימיים שלנו ימשיכו להשתנות ולהתעצב ללא הרף ביחס לכוחות החיצוניים, וכך, באופן בלתי נמנע, היכולת לשמור על Integrity תהפוך לבלתי אפשרית.
ד"ר גארת' סטיבנס הוא פסיכולוג קליני, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת וויטוואטרסרנד ביוהנסבורג ונשיא החברה הפסיכולוגית של דרום אפריקה (PsySSA).
גארת׳ סטיבנס הציג בהרצאתו מצב אשר לטענתו הוא אבסורדי: על אף הדאגות העמוקות שיש לרבים מאתנו בנוגע לחוסר השוויון החברתי, הכלכלי והפוליטי בעולם, הרי שרובנו שותקים ביחס לכך, ואף פוטרים מעונש את מייצרי העוולות או את עצמנו. התופעה הזו, לדבריו, גורמת תחושה של חוסר נוחות, ומסכנת את השאיפה שלנו כבני אדם לחיות ביושרה למול כוחות מתנגדים מן החוץ.
לפי סטיבנס, בעולם המוצף בחוסר שוויון, אחרות וסכנה מתמדת להשמדה (לא רק במובנים נוירוטיים או פסיכוטיים, אלא במובן מציאותי של סכנה ממשית), יש גבול למידה בה בני אדם מסוגלים להתנהל בהכרה, בהבנה ובהחלטיות. אולם, הגבול הזה עשוי להוות הזדמנות לארגון מחדש וחשיבה מחודשת על האופן בו ניתן להתנהל בצורה אתית בתנאים של יריבות פוליטית, בשירות ההומניזם החדש. בהמשך לכך, סטיבנס טען כי בעוד מציאת דרכים להתמודדות עם הנטייה לשנוא את האחר (Anti-other) היא חשובה, הוא אינו בטוח כי המסורת הליברלית-הומניסטית, עליה מושתתת הפסיכולוגיה, מספקת לנו כלים לעשות זאת, שכן היא מניחה את האפשרות של תהליכי סגירת מעגל ותיקון, אשר לא תמיד אפשריים או רצויים במצבים של יריבות פוליטית.
סטיבנס טען כי הדרך להתמודד עם הנטייה האנושית להיות Anti-other, היא להכיר בקיומם של הבדלים עמוקים בין האני לבין האחר, אשר אינם ניתנים לגישור, ומניעים את הרצון להכיר את האחר אך ללא דרך אמתית להכיר אותו לחלוטין. יחד עם זאת, הוא הזהיר כי הכרה בשוני ובאחרות אינה מספיקה, אם היא נטולת מעורבות אמתית ופעילה. כאשר היא נטולת מעורבות, ההכרה היא לא יותר מאשר היווכחות לדבר מה שנמצא מחוץ לעצמי. לדבריו, אותה מעורבות נעדרת לרוב מהחיים הפוליטיים והחברתיים, ועל מנת להתחקות אחר הסיבה להיעדרותה, סטיבנס הציע להתעמק בנטייה של בני האדם לבחור בשתיקה ובפטירה מעונש, ביחס לעוולות. סטיבנס ביקש לחקור כיצד אידיאולוגיות תורגמו לכדי מנגנונים פסיכולוגיים, אשר בתורם יצרו אזרחים כנועים וחסרי עמדה, וכיצד הנטייה לפטור מעונש היא למעשה תולדה של תחושת זכאות (entitlement) ותוצאה אירונית של הדמוקרטיה הליברלית. סטיבנס טען כי שתי התופעות, הן שתיקה והן פטירה מעונש, הן תגובות אשר מנסות לפצות על חרדת האיון המלווה את חיי היום-יום בעולם המודרני.
בהמשך דבריו, טען סטיבנס כי בזירות שונות בעולם מתקיימות עוולות אשר נענות בשתיקה: שרידי ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה, מדיניות הגבולות בארה״ב, משבר הפליטים באירופה, והסכסוך הישראלי-פלסטיני. סטיבנס הציע כי השתיקה היא מנגנון הגנה פרברטי, המופעל כהגנה נגד פגיעה בתחושת שלמות העצמי, ופטירה מעונש היא צדו השני של אותו מטבע. שני אלו תורמים, לדידו, למבוי הסתום אליו הגיעו רבים מהקונפליקטים הפוליטיים והחברתיים המוכרים לנו כיום בעולם.
במוקד דבריו הציע סטיבנס כי שתיקה ופטירה מעונש קשורות לחרדת איון, חרדה אשר באופן לא מודע מעוררת תחושת איום הישרדותי ופחד מפירוק (דיסאינטגרציה), ונבנית על גבי שאריות של טראומות מוקדמות ביותר. בעוד שתיקה היא מנגנון של נסיגה והימנעות, אשר מייצר פנטזיה של שחרור וניתוק מן האיום, פטירה מעונש היא מלאכת שקר ופיצוי, אשר מצמצמת את החרדה דרך שלילת החסר אך באופן אירוני קשורה לחסר באופן ישיר (לפי לאקאן, החסר הוא הגורם המדרבן את הסובייקט למלא את האיווי). סטיבנס הדגיש כי הפעולות הללו אינן רק תוצאה של תגובה נוירוטית, פרברטית או פסיכוטית, אלא הן בו-זמנית תגובה למה שנחווה כהתרחשות ממשית בעולם – חוסר שוויון חומרי, פחד ממשי ממוות או פחד משלילת פריבילגיות. על כן, יש להיות מודעים הן למאפיינים הפנימיים והן למאפיינים החיצוניים אשר מניעים את המנגנונים הללו.
באשר לשתיקה טען סטיבנס כי על אף ששתיקה הינה היעדר קול, היא גם חושפת נוכחות משמעותית, פסיכולוגית ואידיאולוגית. זאת, בדומה לטענה של הפילוסוף הצרפתי ז׳אק דרידה, לפיה גם כאשר אנחנו מאמינים שדבר מה חסר, הרי שייצוגו כנעדר מסמל נוכחות מסוימת. סטיבנס הדגים כי במדינות בהן השלטון עוצמתי וכוחני, חרדת איון מתקיימת ביום-יום. בנסיבות כאלו, שתיקה היא ניסיון להימלט מחרדת האיון ולהיוותר ״מתחת לרדאר״, מתוך אמונה שקרית כי אזרחים אשר סומנו כמטרות על ידי השלטון הם אזרחים ״עבריינים״ אשר הפרו כללים חברתיים. הניסיון להימלט מחרדת האיון מייצר במהירות אזרחים כנועים, אשר עסוקים בשמירה על הכללים והגנה על סיכויי הישרדותם. במשטרים פחות כוחניים, מתקיים דיון על חופש, שוויון וצדק חברתי, והדיון הזה חי לצד האיום מפני האחר. האחר, אשר עלול לגזול את הפריבילגיות אליהן הורגלנו, או את מה שאנחנו תופסים כשייך לנו, מעורר גם כן חרדת איון. באותה נשימה בה אנו מודים כי יש לנו פריבילגיות אותן אנו חוששים לאבד, הרי שאנו נמנעים מלהתעמת עם חוסר צדק, ולרוב מוותרים על האחריות שלנו בעניין ומותירים אותה בידי מישהו אחר (למשל, המדינה, או ארגון מסוים). בשני המקרים, שתיקה היא מנגנון של הגנה עצמית ושימור עצמי, שפועל בטובת האינטרס האישי ונגד טובת הכלל.
באשר לפטירה מעונש טען סטיבנס כי בעוד שתיקה היא טכניקה של הימנעות, הכחשה או נסיגה – פטירה מעונש היא עודף (excess, לפי לאקאן, שארית הליבידו אשר לא ניתנת לצמצום, לה אין ערך שימושי אלא היא נותרת רק לשם התענגות). פטירה מעונש מתבטאת בחשיבה מאגית כמעט בנוגע למנגנונים מהם היא שואבת כוח: אלוהות, לובן, צורות שליטה וריבונות תוקפנית. מנגנונים אלו נמצאים בשירות המשאלה הרגרסיבית למנוע את סכנת המוות, ההיעלמות והפירוק. סטיבנס הדגיש כי פטירה מעונש אינה תולדה בלעדית של רגרסיה פסיכולוגית אלא היא נטועה גם בהתנסויות המעשיות במציאות. כך לדוגמא, על רקע ערכי הדמוקרטיה הליברלית אשר מעדיפים את חופש הפרט, פטירה מעונש עשויה להתבטא בשאיפה ליישם חופש ללא שום הגבלה, כאשר זכויותיהם של אנשים אחרים נמצאות בעדיפות משנית או כלל לא נלקחות בחשבון (למשל, ההתעקשות להגיד כל מה שרוצים על כל קבוצה אתנית, בשם חופש הביטוי, ומבלי לדאוג לגבי ההשלכות). בצורתה הקיצונית, הפרקטיקה של פטירה מעונש עשויה להיחוות כהתענגות (Jouissance, לפי לאקאן היא ההנאה שהסובייקט מפיק מן הסימפטומים שלו), המתבטאת כהנאה של ממש משנאת האחר.
לסיכום דבריו, הדגיש סטיבנס כי בעולם המודרני כולנו חשופים לחרדת איון מתמדת, אשר אינה רק ״המצאה״ פסיכולוגית, אלא היא גם נטועה במציאות הממשית שלנו. תפקידה של הפסיכואנליזה בעיניו, הוא לצאת מגבולות הקליניקה והספה, ולמצוא דרכים לקדם סולידריות ולמזער את הפוטנציאל הטראומטי של ההתמודדות עם חרדת האיון. סטיבנס הדגיש כי על אף שכולם חווים חרדת איון, יש להקפיד לקדם סולידריות בעיקר עם האנשים הפגיעים ביותר ברמה הקיומית, בפועל. זו, לטענתו, הדרך היחידה לשמור על קשר אתי בין האני לבין האחר, על יושרה פנימית, אינטגרציה ושחרור, בדרך אל ההומניזם החדש.
סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
