עייפה בובה זהבה: התערבויות עם ילדים והורים בימים של חושך

עידית דורי

פתח דבר

אפשר לדמיין איך בערב שישי, ה-6.10.2023, בהשכבה לישון באחד מיישובי העוטף, נורית הקטנה (אולי היום היו קוראים לה נרי), הקשיבה לאבא מקריא או שר לה את השיר האלמותי של מרים ילן שטקליס:

עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו
לוחשים לי לילה טוב

במיטה שוכבת נורית
על ידה יושב דובון
וכדור וגם ארנבת
וכולם רוצים לישון

אך לפתע קמה נורית
אבא אבא היא קוראה
בוא מהר גרש החושך
הוא מפריע ילד רע

צחקה בובה זהבה
וצחק מאוד הדוב
למה לגרש החושך?
והרי הוא ילד טוב

עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדוב
הצללים לחדר באו
לוחשים לי לילה טוב

(ילן שטקליס, 1941)

שירי ילדים עוטפים את עולמי מאז שאני זוכרת את עצמי. מאז ה-7.10.2023, המילים איבדו את האמון שנתתי בהן, האפשרות להתנחם בתום הצוחק אבדה.

מאמר זה נכתב מתוך התערבויות טיפוליות ראשונות עם הורים וילדים אשר פונו מבתיהם במהלך ה-7 באוקטובר. בניסיון לתת מילים למה שלא ניתן היה להעלות על הדעת והתרחש. חזרה אל "עייפה בובה זהבה" היא ניסיון ראשוני לשוב אל מקצב, מילים, מרקם של ילדות. מחשבותיי נאספו מתוך רצון למפות ולהמשיג בתוכי שתי תמות הכרוכות זו בזו, שחזרו על עצמן בהתערבויות אלה בשבועות הראשונים אחר האסון, התערבויות שחלקן הפך כיום לטיפולים. תמות אלה, מבקשות לשרטט תהליכים בהתערבויות החירום הנידונות מתוך עמדה פסיכואנליטית.

תמה ראשונה מייצגת שבר עמוק בחוויה הפנימית והממשית בקרב המפונים בעקבות קריסה שהתרחשה בין מה שאני מכנה 'הפקרה אדיפלית בריאה' לבין הפקרות של מיניות ורצחנות. שבר זה מייצג להבנתי גם שבר ברמה חברתית ותרבותית, אך זה מעבר לעניינה של כתיבה זו המתמקדת בהתערבויות קליניות בשעת חרום. תמה שניה, הנובעת מהראשונה, קשורה לנוכחות הטיפולית. לתחושתי, קריסת ההבדל בין תחושת הפקרה בריאה לעומת הפקרות נוגעת גם בעמדה הפסיכואנליטית, ובערעור ההבדל בין הגמשת נוכחותנו הטיפולית לבין הפקרת עמדה אנליטית – של המשגה, הכלה ועמדה פרשנית. אתייחס למטרת ההתערבות בהמשגה פסיכואנליטית, כשיקום של פונקציות מנטליות, אצל המטפל והמטופל, ואביא דוגמא לכך בעבודה עם ילדים והורים דרך ההבדל בין ׳לספר את הנרטיב' לילד, לבין 'להיות עם הנרטיב' של הילד ושל ההורה בחדר.

קריסת המובחנות בין הפקרה אדיפלית בריאה לבין הפקרות ורצחנות

לעת ערב, דמדומי היום נעטפו במילותיה של ילן שטקליס, שניחנה בהבנה אינטואיטיבית לנפשו של הילד.

בניסיון להשיב חשיבה בימים אלו, הזמנתי ל׳חדר הילדים׳ את ההורים הפסיכואנליטיים, הורי הטיפול בילדים. מלאני קליין ודונלד ויניקוט פיתחו חלק ניכר מהתיאוריה שלהם בעקבות התנסויותיהם הטיפוליות עם ילדים בשנות מלחמה העולם השנייה (ויניקוט, 2014/1965; קליין,2023/1941). אילו מלאני קליין ודונלד ויניקוט היו בובה זהבה והדוב, הם היו מספרים שהחרדה המתעוררת בחושך, עם הפרידה מההורים, מבטאת חוויה התפתחותית מרכזית בנפשם של ילדים צעירים. בחלק זה, ארצה לתאר את גלגוליה וביטוייה החוזרים של תמה התפתחותית זו במפגשי ההתערבות הטיפולית עם השורדים. הופעה המשרטטת קווי מתאר של אסון העוטף.

כאשר השמש שוקעת, פעלתנות היום מפנה מקום להתכנסות פנימה ולהרהור. טקס הפרידה מהיום מתחיל במשאלה להתכנסות רכה ומחבקת של בני המשפחה - ארוחת ערב, מקלחת וסיפור לפני השינה. אך זהו גם זמן של השלטת מרות הורית (אולנייה, 2002/1998), המטילה חוק וסדר לקראת הפרידה הלילית, המפרידה בין הדורות. בניגוד למשאלה ההורית לסיים את היום בנעימות, פעמים רבות ההליכה לישון הופכת לזמן מרי ותסכול. כש"הצללים לחדר באו", חרדות העולם הפנימי, הצפות ועולות בחושך, לא מאפשרות להרפות אחיזה ולהירדם. בתרבויות רבות מסמנת ההליכה לישון את עזיבת הנשמה את הגוף, פרידה מ'סדר היום' ומעבר אל הכאוס, הלא מודע, החלומות, הפחד מפני החושך המשתלט על האור ועליית דחפי המוות - החרדה שלא להתעורר (קליין, 2013/1948). מפגש אלביתי עם הצללים, עם מפלצות הלילה, כרוך גם במשאלה ל"רצח האב", משום שפרידת ההורים, כאשר הם פונים אל חדר השינה שלהם, עלולה להעלות בילד תוקפנות ואשמה כלפיהם, ואלו בתורן עלולות להציף אצלו חרדות.

בהתפתחות תקינה של ילדים ובמהלך תקין של התפתחות ההורות, פנטזיות וחרדות אדיפליות, אותן אכנה בשם 'הפקרות בריאה', מתניעות תהליכים התפתחותיים קריטיים. כאשר הילד מפנים זוג משולב הנחווה כחיבור פורה (מלצר, 2021/1973), הוא מסוגל לשאת את התסכול של היותו מודר מהזוג ההורי, מכיוון שבתוכו מופנמת יכולת להתבוננות פנימית על היותו צופה ובו זמנית נצפה על-ידם (בריטון, 2020/1989). השלמה בפועל עם נטישתו, הפקרתו על ידי זוג ההורים, היא תוצאה של הזדהות הפנמתית עם הזוג, כי יום יבוא וגם הוא ינטוש את ילדו למען מיניותו שלו בעוד ילדו נרדם בחדרו. חרדות אדיפליות של מתקפה על הזוג ונקמה מצדם, המתרגמות לחרדות מוות והבנת סופיות החיים, אופייניות לשנות הילדות (קליין, 2013/1958). העיבוד של תכני הסיטואציה האדיפלית, מתרחש בת בבד עם הבנייה של מבנה אדיפלי. 'הפקרה בריאה' הינה כאמור גם תהליך בהתפתחות הורות בריאה, כאשר ההורה יכול למצוא איזון מחודש של זוגיות ומיניות, ולשאת את חלקיות הפעוט בעולמו.

לעומת זאת, הפקרות הורית מינית ורצחנית, הינה מימוש של פנטזיות נטישה והפקרה. מימוש של פגיעה הורית, כמו בסיפורו של אדיפוס, או אצל ילדים שננטשו בפועל, מוביל לפגיעה התפתחותית וחבלה במבניות האדיפלית.

ואילו ב-7.10.2023, חרדות התפתחותיות של הפקרה בריאה התערבבו וגם התממשו עם אימת הפקרה למוות.

יצירת מובחנות והפרדת הידבקויות

הדוגמא שאביא נשענת על מקבץ של מפגשים שונים על מנת לשמור חיסיון:

ערב שישי, חג סוכות, זוג הורים, שחיכו לחגוג עם חבריהם, אחרי התלבטויות, הפקידו לראשונה ללילה שלם את ילדיהם הצעירים אצל קרובי משפחה הגרים באותו יישוב. הם חגגו בהנאה במסיבה וחזרו לישון לפנות בוקר. לאחר כשעתיים התעוררו הלומים למשמע יריות וקולות פיצוץ שלא הכירו. רשת התקשורת קרסה. המחשבה הראשונה שלהם הייתה – מה עם הילדים. אין תקשורת עם הבתים הסמוכים, האם לצאת להחזירם הביתה תחת אש?

באופן בו תיארה האם את הסבל בנתק מילדיה, יכולתי לחוש כיצד תחת אימת המוות, אובדן קשר והיעדר השמירה של ההורים על ילדיהם במשך שעות ארוכות, קרסו תחושותיה לאשמה רודפנית שלא ניתן היה להתירה. השאלה ׳איך הפקרתי?׳ התמזגה עם התחושה ׳איך הפקירו אותנו?׳, והדהדה חוויות שונות גם בעולמה הפנימי של האם. חשבתי כי גם אני אובייקט מפקיר שכן למפגש הראשון איחרתי מספר דקות מכיוון שלא מצאתי את חדר המפגש. אבל יחסי ההעברה אינם המוקד, גם לא יחסי האובייקט המוקדמים בעולמה, בהתערבות ראשונית במצב דחק.

לאחר שהקשבתי להשתלשלות האימה באותה יממה, ניתן היה לרגעים ליצור מובחנות והבדל. למשל עמידה על כוונת ההורים בהשארת הילדים עם קרובי המשפחה: "...כשהלכתם למסיבה, ידעתם שהם בידיים הכי טובות".... ובהמשך, דרך ההתלבטות הנוראית אם לצאת תחת אש לאסוף את הילדים או לחכות, אמרתי: "השיקול לחכות היה כדי להשאיר אותם מוגנים בתוך ממ"ד". שהות משותפת בהשתלשלות האירועים אפשרה לאם להבחין בין הפקרה בריאה לבין הפקרות מינית ורצחנית. הבחנה זו הניעה את תחילתה של השבת חשיבה, רצף כוונות ויכולת לחוות עצמה כאם בעלת שיקול דעת, המסוגלת להיות בסיס בטוח עבור ילדיה. במפגש משותף עם האם ובתה, יכלה האם להקשיב מתוך מרחב פנימי שהשתקם מעט מאשמה רודפנית, לסיפורה של הילדה בנוכחותה.

במפגשים שונים, עלה צורך להבחין ולהפריד בין הפקרה הורית אדיפלית בריאה, לבין הפקרה של 'הורי המדינה' שההורים חשו, ובין תחושת ההפקרה שלהם את ילדיהם. זאת, אל מול ׳הידבקויות׳ אותן אכנה 'הזדהות עם המפקיר', הנראות כמו אשמה פסיכוטית, ומכילות התערבבות תחושות של הפקרה בריאה, מתוך צורך התפתחותי הן של ההורה ושל הילד, ותחושות הפקרות ורצחנות. מצאתי כי היכולת להמשיג את המובחנות סייעה להורים לשקם חשיבה על ההבדל בין הדורות, סדרי שגרה, תיחום וגבול.

בהתערבויות חירום הנשענות על כלים פסיכואנליטיים, המתקיימות בנוכחות דמויות התקשרות, אנו מקוים להשיב את החושך לחוויית מרחב ביניים משחקי בו הילד יכול לחוות חרדות מהרס האובייקט והרס האהבה לו, היותו 'ילד רע', ולהתמיר אותן, באמצעות נוכחות ׳דב ובובה׳, לתיקון האובייקט ותחושת האהבה כלפיו, להיותו גם 'ילד טוב'. תנועה של השבת אובייקט הורי שומר בנפשו של הילד תאפשר תנועת התכנסות לעולם הפנימי, פרידה, שינה והתעוררות חזרה לעולם שיש בו יציבות.

ממרים ילן שטקליס, אשאל את השאלות הבאות בלשונה של לאה גולדברג (1942): האמנם עוד יבואו ימים ואפשר יהיה להקריא שוב את השיר לילדים בידיעה שהצללים הם יצירי העולם הפנימי, בחושך, רגע לפני הפרידה?

האמנם עוד יבואו ימים ונורית תרגיש את בובה זהבה והדב כזוג הורי הנשאר עמה ונותן לה בטחון כשהוריה פונים אל חדר השינה שלהם?

האמנם עוד יבואו ימים וניתן יהיה להשיב את הרוע למקומו ולמקמו כחלק מדחף ההתפתחותי? האם תשתקם מעטפת חיצונית ופנימית כך שניתן יהיה להרגיע את החושך?

האם החושך ישוב להיות - הילד שהרגיש 'ילד רע', כי השליך פנטסיות תוקפניות כלפי האובייקטים הפנימיים ואולי גם הרגיז את הוריו הממשיים, ועדיין, בעזרת הזוג המשולב ההורי, הפנימי והממשי, יוכל להירגע מהחרדה שהתלוותה לכך, ולשוב לחוות את עצמו שוב כ'ילד טוב'?

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο פאנל בעקבות הסרט '3 זרים זהים'

ο תפקידי המשחק הספונטני וטיפול במשחק: טיפול בילדים בצל מלחמת 'חרבות ברזל'

ο גישת Theraplay - לעבודה חוויתית מבוססת התקשרות עם הורים וילדים: יישומים דיאדיים וקבוצתיים לזמן חירום וטראומה

התמקמות המטפלת בהתערבויות חרום

כיום –הטאבו "לא עוד" שבעטיו ובזכותו הוקמה מדינת ישראל נפרץ. ועמו, הלא מודע המודחק הקולקטיבי פרץ למציאות, חרדות קמאיות פרצו גם הן. חלק מהן קשור לאובדן בסיס, אובדן צורה, היעלמות בתוך כאוס (טסטין, 1992).

בהיבט נפשי סובייקטיבי, נחדר הגבול בין לא מודע למודע, בין אזורי נפש פסיכוטיים ולא פסיכוטיים, בין פנטזיה ומציאות, בין גבולות הגוף של אני ואחר, ובין הגבולות של חיים ומוות (ביון, 2003/1967). מה קורה כאשר חלומות בלהה מודחקים התממשו במציאות, כאשר הלא מודע הפך למודע קונקרטי ורצחני, כאשר השדים, הצללים בחושך, נהיו אנשים אמיתיים?

תחושת הגבול שנפרץ חודרת גם למקצוע שלנו, בסיס האם הפסיכואנליטי שלנו שנפגע. על כן, לא פלא שפרצו גם חרדות הקשורות לצורה ולמבנה המקצועי שלנו. אמנה כמה מן החרדות המקצועיות במספר נקודות:

* תחושת הגבול שנפרץ נוגעת לגבולות הידע המקצועי שלנו, הטכניקה עליה אנחנו אמונים, עצם יכולתנו לעזור, כמו גם החוסן האישי שלנו כמטפלים.

* אם בימים כתיקונם, המציאות הממשית משמשת לנו עוגן דרכו אנחנו מחפשים את דרך המלך אל הלא מודע, הרי שכיום, אנחנו מחפשים את הדרך חזרה אל המודע, אל מודעות והכרה שניתן יהיה, בהדרגה, לשאת.

* איך נשיב את הצללים שהפכו למפלצות לאור יום, אל מקום שבו יש מובחנות בין מי ששומר למי ששומרים עליו? במובן זה, יש לערוך מחדש, כמו ביום הראשון של ספר בראשית, הבדלה בין חושך לאור, הבדל בין טוב ורע, חיץ נושם באופן דו סטרי בין מודע ללא מודע.

* איך מתמקמים בעמדה פסיכואנליטית אקטיבית במצב של אירוע דחק מתמשך? כיצד יכולה להוות עבורנו החשיבה הפסיכואנליטית גשר על מים סוערים, במצב בו כולנו יחד באותה סירה, כאשר כולנו, מטופלים ומטפלים, נמצאים בלחץ מתמשך? כיצד תתהווה לצד הגמישות הטיפולית הנדרשת מאיתנו כעת גם תחושת חוסן אל מול תחושות היות עקור מבית ממשי, פנימי ומקצועי? או במילים אחרות, כיצד נאפשר הגמשה של נוכחותנו הטיפולית הפסיכואנליטית מבלי להפוך לפליטים?

שיקום פונקציות מנטליות

ההתערבויות הטיפוליות, המוגדרות כעת כהתערבויות קצרות מועד, עוסקות בניסיון להחזיר קטגוריזציה ראשונית של מובחנות שקרסה ברבדים שונים, והביאה כאמור לפריצת חרדות קמאיות של אובדן צורה ואובדן מבנה, מעורבבות בחרדות אדיפליות.

אתייחס אל התערבויות המתקיימות בחדר טיפול, אך כזה שהוא זמני. מכיוון שאיני יכולה להבטיח שההתערבות הטיפולית תתרחש תמיד באותו החדר, יש לי קופסא, ובה צעצועים קבועים (בהשראת מלאני קליין), עמה אני נודדת בין החדרים. הילדים יודעים שגם אם נתראה בפעם הבאה בחדר אחר, הקופסה של עידית וכלי ציור וכתיבה תמיד מגיעים כחלק מנוכחותי.

ההורים, מצידם, מגיעים עם תחושה שיש צורך לדבר על מה שקרה, פעמים רבות עקב סימפטומים שהחריפו בשבועות האחרונים. הם, שהצילו את עצמם ואת ילדיהם, לעתים חלקי משפחתם מהתופת, מגיעים לחדר הטיפול מותשים, עמוסי מחשבות ותהיות על עתיד לא ברור ותחושות אימה חסרת שם וצורה, על אסון שלא ניתן לשהות במחיצתו. הילדים, פוגשים אותי כדמות שאינה 'רוצה' מהם דבר, אלא קשובה למתרחש כאן ועכשיו בעולמם הפנימי ובאינטרקציה ביניהם לבין הוריהם ואיתי.

במשך השבועות האחרונים שתי מטאפורות משמשות לי עוגן. הראשונה, ברמת החרדות הקמאיות, אל מול חרדות של אובדן צורה, בהשראתה של פרנסיס טסטין (1992), משמשת לי המטאפורה של איחוי השתרשות (rooting) החיבור ׳פה-פטמה׳. הכוונה לשיקום פרה-קונספציה ראשיתית, של רציפות, חיבוריות ולכידות תחושתית. ראשיתה בהפנמת האחר כ'אובייקט קול', כפעימה של יש/אין, נוכחות/היעדר. הפנמה זו היא המצע להפנמת החוויה של 'היות עם' אובייקט. בהמשך תיארה טסטין כיצד בטיפול נחשף בסיס ההעברה הינקותית, דרכה מתבסס החיבור למטפלת. שיקום פונקציית חיבור פה-פטמה מהווה צעד ראשון בתנועה מחוויית עצמי עקורה ליכולת להשתרש מחדש ולאחות תחושה של מקצב בטחון, Going on being (ויניקוט 2009/1956).

מטאפורה שניה, על אופנות התמקמותי הטיפולית, מבוססת על המשגתה של אן אלוורז את פונקציה ההשבה (reclaiming) (אלוורז, 2005/1992). אלוורז מתייחסת למצבים התפתחותיים בהם אדם שרוי בתחתית הבור, כאשר תחושת הקיום נעדרת, כאשר יש תחושת דה-פרסונליזציה העלולה להפוך לכרונית. אלוורז אמנם התמקדה במצבים התפתחותיים חמורים אך במצב כיום, כאשר אסון ללא שם וצורה מוגדרת מתרחש, והפונים וגם המטפלים נמצאים בתחושות שמעבר לקשת המוכרת, אני מוצאת דמיון למה שתיארה:

בשלב כזה (של מוות נפשי, הבהרה שלי, ע.ד.) ייתכן שהמטפלת מתפקדת באופן זמני כמעט בתור העצמי-כולו של המטופל – כלומר לא רק בתפקיד האני הרציונלי, החושב והממיין, וגם לא רק בתפקיד העצמי הינקותי והתלותי, אלא כמשהו הקודם אולי לשניהם: עצם תחושת היותו חי... דחיפות, אימה וייאוש הנם איפוא תגובות מתאימות לשלבים מסויימים של מחלת הנפש, של התפרקות נפשית ושל מצבים הקרובים למוות נפשי. המטפלת תצטרך לחוש דחיפות זו מבלי לאבד את שיווי משקלה ואת יכולתה לחשוב, כדי לעזור למטופל לדעת כמה חמור מצבו (אלוורז, 2005/1992, עמ' 89-88).

בעתות אלו, ההמשגה של פונקציית ההשבה משמשת לי בסיס עבור הורים וילדים שהתפתחותם תקינה. כלומר, השבה או החייאה של תחושת האמון של הילד בדמות ההתקשרות והאמון של ההורה בעצמו כי הוא 'יודע' את ילדו, בגופו ובנפשו. תפקיד המטפלת בהקשר זה הוא לשקם את תהליכי ההזדהות ההשלכתית שבבסיס ההזמנה הבריאה של האם לתינוקה, להשיב אותו לקשר. וכן לשקם את תחושת ההורה כי העובדה שלא יכול היה לשמור על ילדו הייתה 'הפקרה אדיפלית בריאה', ולא הפקרה רצחנית.

נוכחותי הטיפולית מתמקמת קודם כל בעמדה המשיבה את אותו חיבור שקרס, כאשר ההורה איבד את האובייקט הפנימי הטוב, הנשען קודם כל על יכולתו לקלוט, לעבד ולהתמיר את חווייתו של ילדו. פונקציית ההשבה פועלת בכמה רבדים. הראשון הוא השבה של סינכרוניות פיזית בין ההורה וילדו. ברובד נוסף, יש צורך להחיות ולהשיב חיבור מנטלי בין ההורה לילדו. במפגשים הראשונים, בנוכחותי עם ההורה והילד בחדר, כאשר הקשבתי ותשומת ליבי היו מופנים אל עולמו של כל אחד מהם ואל הסינכרוניות ביניהם, התאפשר לכל אחד מהם להתבונן בנפשו, לחרוג מחוסר האונים, ולספר סיפור על פי יכולתו ההתפתחותית.

ההקשבה של המטפלת לדיאדת הורה-ילד נשענת על הבנת החרדות, הפנטסיות הלא מודעות, אופי ההגנות ויחסי האובייקט, של כל אחד מהם כמו גם של היחסים הממשיים ביניהם. הבנות אלו הן הבסיס הפסיכואנליטי גם בהתערבות קצרת מועד. ואולם, בהתערבויות חרום ראשונות, המטפלת נשענת על הבנתה את יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, אולם פרשנותה מתווכת את היחסים המופנמים והמושלכים לחוויית היחסים בחדר בין הילד ודמות ההתקשרות, ומטרתה לשקם את חווית ההתקשרות לאובייקט הטוב, הפנימי והממשי (קפלן ושות' 2010; Salomonsson, 2020). יחסי ההעברה אליי משמשים כתשתית להבנה, אך לא יעמדו כמודל לפירוש. מוקד ההבניה של התייחסות יהיה איפוא, חיפוש בסיס מחודש, בטוח, בין הילד וההורה.

הפער בין 'לדעת את' הנרטיב לבין היכולת להבנות אמת נפשית

כאמור, אני נמצאת בחדר בשני רבדי חיבור בין ההורה והילד. ברובד חושי, כאורגת סינכרוניות ראשיתית פסיכו-פיזית. ברובד של מרחב משולש, נוכחותי מקדמת תהליכי חשיבה כפונקציה של עד נפשי שיכול לעזור לילד ולהורה לחרוג מחוסר האונים הקיומי ולספר, בקצב שלהם, כל אחד את סיפורו שלו ואת סיפורם המשותף (אמיר, 2010).

אביא כעת דוגמא קצרה להתערבות במרחב המשולש אשר גם היא מקבץ מפגישות התערבות של הורים וילדים:

אמא בשיחה מקדימה סיפרה לי על בתה בת ה-8, שנראית אדישה למה שעבר עליהם, לא שואלת, לא משתפת, ומתנהגת לגמרי כרגיל, רק כעסנית יותר. ביום האסון, עת שהו בממ"ד, היא רוב הזמן ישנה, ולכן האם חשה שהילדה לא ממש קלטה או הבינה מה קרה. הכעסנות הייתה ניכרת בתחילת הפגישה, כאשר הילדה נשרכה אחרי אמה בפנים זעופות כלפי ואמרה לה: "למה חטפת אותי מהפעילות?" אמה נדרכה, חשתי העברה שלילית שמפתחת כלפי, אך בהתמקמותי בעמדת העברה 'סבתאית' (סטרן, 2011/1985) כלפי הדיאדה, אמרתי: "אמא ואת באתן כדי שנדבר גם על חטיפות".

אמא אמרה שהייתה רוצה שידברו כי הן לא מדברות, אני התיישבתי כך שנתקרב שלושתנו פיזית ואמרתי ש"החיים השתנו ביום אחד, ואנחנו, שלא מכירות, יושבות כאן יחד". בתוכי הרהרתי: החיים עצמם נחטפו, נבלעו. האם הסבירה, ולא בפעם הראשונה, שכאן הם במקום בטוח, עד שהבית יחזור להיות בטוח. התרשמתי כי מילים והסברים נחוו כרחוקים, ריקים ותפלים. הצעתי שנשחק במשחק השרבוטים (squiggle) (ויניקוט, 2004/1971).

אמא הייתה מופתעת מהמעבר מאזור מילולי למשחק, אך נענתה להזמנה. הילדה הפנתה אלי חצי מבט. הסברתי בקצרה מה המשחק. הצעתי שאתחיל, וקשקשתי. הילדה אמרה מיד: "אני יודעת!", חטפה את העיפרון מידי, השלימה ואמרה "גדר". אמא התכווצה. הזמנתי את אמא, שהוסיפה קשקוש, והילדה הודיעה – "זה כביש". אמא הסתכלה אלי במבט מופתע ומפוחד. מבטי פנה אל שתיהן כאומר 'אני כאן'. מהקשקוש שלי הילדה ציירה מכונית, אמא התקשתה לתת שם וצורה לקשקושים, ובמאמץ לחשה: "זה בדיוק". פניתי לילדה: "יש לך סיפור מקשקושים. אמא ואני רואות שאת מרגישה ויודעת הרבה דברים, גם אם ישנת". בהמשך, הילדה ציירה "על הטנדר" שני קווים. תורי להשלים. אסוציאציה עלתה בי, ציירתי ותוך כדי שאלתי: "רגליים"? ויצרתי קו מתאר של דמות אנושית. הילדה הכריזה: "זהו. נגמר. ניפגש מחר"?

מחשבות שבדיעבד: התמקמות המטפלת מכוונת לכונן מחדש את התחושה כי האובייקט ההורי מזהה, קולט, מעכל ומשיב לילד את התחושה כי הוא 'יודע אותו מתוכו', כלומר, מסוגל להתמיר את חווייתו. במצב כיום, משימה הורית אינטואיטיבית זו נפרמה, מכיוון שהאובייקט ההורי הותקף ביכולתו לזהות, לקלוט, לעבד את תחושותיו שלו עצמו, לא כל שכן, עבור ילדו. התמקמותי כאובייקט העברה חי, היא כמצע, חיק הנותן תוקף לתנועה בין חווית הגוף הסובייקטיבי לבין היכולת לתאר אותו במילים, לספר את סיפורו. בכך נוכחותי היא כעדה נפשית לחווייתו האישית של הילד, של ההורה ולסיפורם המשותף (אמיר, 2010). 

בדיאדה המתוארת, האם, יכולה הייתה לדבר על מה שקרה, אך לא 'לדעת את' שקרה. הילדה לעומתה, חשה כי 'הדיבור על' אינו קרוב לחווייתה, אלא מרחיק ו'סותם'. במפגש המשותף ניתן היה לשהות עם כוונותיה של האם להיות קשובה לעולמה של בתה, ולצרכיה של הבת להגמשת המכל האימהי, שבנוכחותי, יוכל ולו לרגע להכיל אימת מוות חסרת שם. השתהותנו המשותפת איפשרה לילדה לזוז מהגנה של התנגדות ודוולואציה לניסיון להשבת מקצב של שהות משתפת ויכולת לספר את חווייתה. עבור הילדה, הנרטיב שנבנה באותה פגישה הלך והתקרב 'פנימה'. מהגדר, דרך הכביש, המכונית-טנדר, ועד למבט אל רגליים. המפגש עם דמות אנושית כבר הציף בחרדה רבה מדי. הילדה יכולה הייתה לשאת תחושות אימה אך עדין ברמה של אובייקט חלקי (קליין, 2002/1946). ברגע זה הילדה לימדה גם אותי את הפער בין 'לדעת את' עובדות לבין ההדרגתיות והעדינות הכרוכות בתהליך הידיעה של אמת נפשית.

סיכום

המאמר נכתב בעקבות התערבויות ראשונות עם ילדים והורים מפוני אסון העוטף, בעת בה הם שוהים במגורים חלופיים וזמניים. בכתיבה זו עסקתי בשתי תמות הכרוכות זו בזו מתוך חשיבה פסיכואנליטית על תהליכים בהתערבויות אלה. תמה ראשונה מייצגת שבר עמוק בחוויה הפנימית והממשית בקרב המפונים בעקבות קריסה שהתרחשה בין מה שכיניתי 'הפקרה אדיפלית בריאה' לבין הפקרות של מיניות ורצחנות. תמה זו מתייחסת לקריסת מובחנות בין התרחשות ממשית לבין תהליכי התפתחות תקינים אצל ילדים ובהתפתחות ההורות.

תמה שניה היא טלטלה בנוכחות טיפולית עבור מטפלים דינמיים העובדים בגישה פסיכואנליטית, עם היציאה מחוץ למסגרת הטיפולית המוכרת מימי שגרה. עם זאת, לתיאוריה הפסיכואנליטית על עבודה עם ילדים תרומה משמעותית בעבודה עם ילדים בימי מלחמה. להבנתי כיום, נוכחותה של המטפלת בהתערבויות אלו, במפגשי הורה-ילד, היא כפונקציה מחייה, משיבה (אלוורז, 1992) פונקציות של חיבור נפשי בשתי רמות. האחת, הפנמה ארכאית, חושית, של השתרשות (טסטין, 2005/1992). השנייה, היותה עדה נפשית היכולה לחבר איתם ועבור כל אחד מהם תנועה דו-סיטרית מהגוף החווה אל היכולת לייצג את החוויה במילים ובכך לחרוג מחוסר האונים הקיומי שהפך לטראומטי (אמיר, 2010).

על אף פריצתן של חרדות קמאיות אצל כולנו בימים אלה, בכל זאת, בנוכחות של דמות המאפשרת אחיזה בטוחה במציאות יחד עם הקשבה ושיטוט בעולם הפנימי, רוב הילדים חוזרים מהר הרבה יותר מהוריהם להשתמש במילים, במשחק, בציור, כדרך לביטוי חווייתם. המטפלת החוברת לדמויות ההתקשרות הממשיות, ולבובה זהבה והדב – כזוג משולב פנימי, מאפשרת השבה של סינכרוניות בקשר הורה-ילד. ברובד מפותח יותר, מתאפשרת התנעה של תהליכי ייצוג אצל הילד כמו גם אצל ההורה. במרחב בטוח, אפשר לנוע חזרה לעבר 'הפקרה בריאה', ואולי, בהדרגה, להאמין שיבואו ימים בהם יחזור החושך להיות גם ילד טוב.

על הכותבת – עידית דורי

עידית דורי היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית של מבוגרים וילדים. מרכזת תכנית לחשיבה התפתחותית פסיכואנליטית על עבודה עם ילדים ונוער במרכז הלימודים של החברה הפסיכואנליטית בישראל. ממקימות ומלווה את יחידת 'לכל נפש' לעבודה עם ילדים בגיל הרך במרפאה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי בחיפה.

מקורות

אלוורז, א. (2005). נוכחות חיה (א׳ זילברשטיין, תרגום). תולעת ספרים (המקור פורסם בשנת 1992)

אמיר, ד. (2010). קרואים ללא מארח, נוכחים ללא שם – על היעדר 'פונקצית העד' בנפש. שיחות, כ"ה (1), 59-48

ביון, ו. (2003). הבחנת האישיות הפסיכוטית מן הלא פסיכוטית. בתוך: י׳ גמפל וג׳ גמפל (עור׳). במחשבה שניה (עמ׳ 70-52). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1967)

בריטון, ר. (2020). החוליה החסרה: מיניות הורית בתסביך האדיפלי. בתוך: ע׳ פלגי הקר וא׳ לוי (עור׳) תסביך אדיפוס היום, השלכות קליניות (עמ׳ 76-60). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1989)

גולדברג, ל. (1968). מוקדם ומאוחר מבחר שירים. ספרית פועלים (השיר פורסם ב-1942)

ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. עם עובד (המקור פורסם ב-1971)

ויניקוט, ד.ו. (2009). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: ע׳ ברמן (עור׳). עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 153-147). עם עובד (המקור פורסם ב-1956)

ויניקוט, ד.ו. (2014). חלק א' – ילדים במצוקה: חוויות מלחמה. בתוך: ש׳ קולקר (עור׳). חסך ועבריינות (עמ׳ 145-103). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1965)

טסטין, פ. (1992). מצבים אוטיסטיים אצל ילדים (א׳ ברגשטיין וח׳ אהרוני, תרגום). הוצאת מודן

טרואזייה, ה. (2002). פיירה אולנייה. (נ׳ ברוך, תרגום). תולעת ספרים (המקור פורסם בשנת 1998)

מלצר, ד. (2021). מצבי נפש מיניים (י׳ גרובייס, תרגום). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1973)

סטרן, ד. נ. (2011) עולמם הבין אישי של תינוקות (י׳ זיסקינד-קלר, תרגום). מודן (המקור פורסם בשנת 1985)

קליין, מ. (2002). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים. בתוך: י׳ דורבן (עורך). כתבים נבחרים (עמ׳ 203-177). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1946)

קליין, מ. (2013). על התיאוריה של חרדה ואשמה. בתוך:  י׳ דורבן ומ׳ רוט (עורכים). כתבים נבחרים ב׳ (עמ׳ 169-163). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1948)

קליין, מ. (2013). על אודות ההתפתחות של התפקוד הנפשי. בתוך: י׳ דורבן ומ׳ רוט (עורכים). כתבים נבחרים ב' (עמ׳ 258-255). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1958)

קליין, מ. (2023) ריצ'רד, סיפור אנליזה של ילד: טיפול פסיכואנליטי בילדים כפי שעולה מאנליזה של ילד בן עשר (א׳ חיטרון וט׳ שריר וולפה). תולעת ספרים (המקור פורסם ב-1941)

קפלן, ח. , הראל, י.ת אבימאיר-פת, ר. (2010). הטיפול הדיאדי מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה. אוניברסיטת חיפה החוג לפסיכולוגיה

ילן-שטקליס, מ. (2005). פרח נתתי לנורית. זמורה ביתן (השיר פורסם ב-1941)

Salomonsson, B. (2020). “Psychoanalysis with Adults Inspired by Parent–Infant Therapy: Reconstructing Infantile Trauma.” The International Journal of Psychoanalysis 101(2), 320–339