עדי כהן
"כיצד הייתם מגדירים מהי מיניות?" שאלתי קבוצה של מטפלים (בעיקר מטפלות) בסדנה שהנחיתי בכנס שעסק במין ובמיניות לפני מספר חודשים. התשובות, שהגיחו מבעד למפתן המבוכה, היו מגוונות מאוד, ונעו על הרצף שבין הקונקרטי ('יחסי מין', 'פרקטיקה מינית שלא לצורך הולדה') והמופשט ('אנרגיית חיים', 'תשוקה ויצירתיות'). בסדנה, שעסקה ב"תחושה מורגשת כמצפן בשיח על מיניות", כוונתי הייתה לאפשר למטפלים תשומת-לב ראשונית לתחושות, לרגשות, למחשבות ולתפיסות שלהם בהקשר למין ומיניות מתוך הבנה שכל אלו משפיעים רבות על האופן בו הם ייטו לשוחח עם מטופלים בנושאים אלו.
מיניות היא נושא חמקמק. מצד אחד, ברור לכולנו במה מדובר, שהרי לכולנו יש גוף, יצרים ומיניות בתצורה כלשהי. מצד שני, המיניות של כל אחד ואחת היא סובייקטיבית, ומושפעת גם מהיבטים של גיל, מגדר, הקשר תרבותי ושיוך לתת-תרבות, ואי לכך, היא אינה ברורה, אחידה ומוסכמת כאשר אנו "נדרשים" להגדרות. לכן, כאשר ד"ר ניצה ירום הציעה שאסקור את ספרה "מצפן לזוגיות ראויה – מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות" בהוצאת פרדס, חשתי סקרנות רבה, ותהיתי כיצד מדריך, שאמור להיות פרקטי ועם התייחסויות פרטיקולריות, יצליח להקיף את המגוון המופלא של מיניות ואינטימיות. ד"ר ניצה ירום היא פסיכואנליטיקאית ופסיכולוגית קלינית. היא חוקרת, מרצה ומדריכה בתחומי הכלת הגוף והתייחסות למיניות במרחב הטיפולי ועדכון הטכניקה הטיפולית. הספר הנוכחי הוא ספרה העשירי והוא השני בסדרת מצפן, המיועדת לקהל הרחב, כאשר קדם לו הספר "מצפן להורות ראויה - מדריך לשיח הבין דורי".
מבט מדוקדק יותר בתוכן העניינים הוסיף על התהיות הראשוניות, והעלה חוויה פרגמנטרית על רקע היותו מחולק לשני קטבים: הקוטב המיני (החלק הראשון שכולל שבעה פרקים) והקוטב האינטימי (החלק השני בו נכללים עשרה פרקים). כפסיכולוגית רפואית, שרואה בטיפול הפסיכולוגי מרחב אינטרסובייקטיבי, שמטרתו, בין היתר, לסייע למטופלים להכיר את ההיבטים הגופניים, התוך-נפשיים, הבינאישיים והתרבותיים של מצוקתם והפוטנציאליות שלהם, מבלי לפצלם ולהדירם, התהיות והשאלות התדפקו על מוחי וליבי ביתר שאת.
אלא, שכבר מראשית הקריאה התחוור לי שהחלוקה לשני הקטבים הייתה עניין נוח, שמסייע להנגיש את הנושאים בצורה ברורה מבלי ליפול להשטחתם, ולמעשה, אין היא מעידה על פיצול כלל וכלל. נהפוך הוא – בכל פרק, ללא קשר לקוטב אליו הוא משויך, ישנה התייחסות הן לאינטימי והן למיני (ולהיעדרם). דרך הקריאה בספר נפגשתי עם מה שתפסתי כמסר עיקרי - מיניות ואינטימיות הן תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות שיש ביניהן דרגות של חפיפה, והן מהוות צירים (או קטבים בלשונה של ד"ר ירום), עליהם מבוססת, ומהן ניזונה הזוגיות. מיניות יכולה להיות אינטימית, אינטימיות יכולה להיות מינית, וכל זוגיות מתאפיינת בתמהיל ייחודי בין השתיים. ד"ר ירום, אם כן, אינה מפצלת בין היבטים אלו של החוויה האנושית (מיניות, אינטימיות), אלא מתייחסת למארג היחסים ביניהם, ורואה בהם מרכיבים נדרשים בזוגיות.
מיטשל, פסיכואנליטיקן התייחסותי, כותב בספרו "האם האהבה יכולה להתמיד?" (2009) אודות הריקוד בין האינטימי למיני. מיטשל מתייחס לאימה שעשויה להציף אותנו כאשר אנו מבינים שאנו תלויים בבן הזוג לסיפוק מכלול צרכינו האינטימיים והמיניים, ואי לכך, מנסים להפוך את האחר למי שידוע ומוכר לנו לחלוטין. זאת, במטרה להרגיע את עצמנו שבן זוגנו לא יעשה משהו לא צפוי (כמו לנטוש או לאכזב אותנו למשל). לדידו, עצם ההפיכה של האחר למוכר וצפוי בעיני עצמנו, מפחיתה את ההסתקרנות והמסתורין, והמיניות מושפעת מכך. ניתן לומר כי באקט הגנתי זה אנו הופכים את המרחב המיני המשחקי למרחב של סטגנציה - מקום קבורה של הקשר.
בדומה, פרל, מטפלת זוגית, שנודעת בעיסוקה בתחומים של מיניות, תשוקה, ובגידות בין בני זוג, רואה במרחב של 'חוסר-ודאות' 'זרות' ו'מסתורין' מרחב בו המיניות משגשגת. כמו כן, היא מתייחסת לכמיהה של אנשים להיפגש עם החלקים החיוניים של עצמם דרך עולם הדמיון והפנטזיה שלהם. בספרה "אינטליגנציה ארוטית" (2007) היא מתייחסת לפרדוקסליות (האינהרנטית לטעמה) בין אהבה ותשוקה, בין אינטימיות ומיניות. לדידה, "האהבה שואפת לקרבה, אבל התשוקה זקוקה למרחק".
על רקע דברים אלו מעניין לחשוב על האופן בו ד"ר ירום כורכת את המיני והאינטימי יחדיו בתוך הזוגיות, וקוראת לאפשרות להגיע לזוגיות אינטימית שהיא "שיתוף פעולה חברי בשניים, כשהמין משמש ביניהם כשפה המעשירה את הקשר" (עמ' 138).בניגוד לפרל, ד"ר ירום דווקא גורסת כי "חברות ומיניות הולכות טוב מאוד ביחד" (שם), ומתייחסת להיבטים של זרות כטובים לפנטזיה. בעיניה, "האינטימיות משביחה את המיניות, כשהיא הופכת לאפיק נוסף בה: בשיח, בשיתוף, בהרגעה, בהנחיה ההדדית לתפקוד כללי ולדרכי סיפוק מיני" (עמ' 139). באופן זה, מבטאת לתחושתי ד"ר ירום את אמונתה ביכולת של הזוגיות להתקיים במלואה על מכלול היבטיה האינטימיים והמיניים.
מתוך הקריאה עולה בבירור כי ד"ר ירום קוראת לקוראים להכיר בחשיבות היצר וביטויו למען הבריאות הנפשית, הגופנית והזוגיות. יחד עם זאת, קריאתה אינה הדוניסטית, ואינה דוגלת בשיעבוד ליצריות, תוך הכפפת האחר לתכתיביה, אלא מעודדת להיכרות אישית עם היצר והתיידדות עימו, הסכמה לחשיפה ולגילוי בפני האחר וכן- הכרה בצרכי האחר. בהתאם, היא מדגישה את "קשר הגומלין בין היצר והפרטנר בעצם קיומו הנחשק והעצמאי, וההשפעה הבינאישית ההדדית איתו" (עמ' 54), ורואה בכך את "העיקרון המנחה למיניות ולזוגיות בזמננו" (שם).
שם הספר - "מצפן לזוגיות ראויה" - עשוי לעורר לרגע אסוציאציות מוסרניות, ועם זאת, הוא מגדיר לטעמי בצניעות מהי זוגיות ראויה – כזו שמושתתת על שותפות במיניות ובאינטימיות. "המצפניות" שבספר היא בהצעה הפרקטית שכל אדם ואשה ילמדו לשים לב למיניות ולאינטימיות שהם יוצרים עם עצמם ובקשרים, למפות האהבה שלהם, לירושות שעברו אליהם מהמשפחה ומתבטאות בתפיסות, בהרגשות, בפעולות ובדפוסים שכל אחד מהם יוצר כיום. בנוסף, 'כוכב הצפון' בזוגיות הוא ההכרה כי היא כוללת (לפחות) שני סובייקטים, שנמצאים בתהליך של הכרות ולמידה של צרכיהם וצרכי האחר, ועל בני הזוג להתייחס, לפתח ולתרגל "יכולת לתיאום הדדי" (עמ' 141).
ד"ר ירום מכירה באתגרים של זוגיות בת-זמננו, ומעגנת אותם בהקשר התרבותי בו אנו מצויים. בין היתר, היא מתייחסת לשינויים בתפיסת הגבריות והנשיות, לעמדות כלפי זהות מינית, סוגי זוגיות שונה והרכב משפחתי מגוון. להרגשתי, ד"ר ירום נותנת מקום לערב הרב של התופעות החברתיות והתרבותיות הקשורות למיניות ולזוגיות, ולעיתים הצטיירה בעיני רוחי כחוקרת אנתרפולוגית, המביאה את כל מה שעיניה רואות בצורה תיאורית ובלי שיפוטיות. יחד עם זאת, אין היא נמנעת לחלוטין מנקיטת עמדה, ומזכירה לקוראים מפעם פעם, להסתכל בזכוכית מגדלת ובאופן ביקורתי על תופעות שונות (למשל - פוליאמורה), ולבחון האם אין הצורות החדשות מהוות גלגול חדש לפשרות הגנתיות מוכרות ונושנות (למשל פיצול בין אינטימיות ומיניות).
החלוקה לקטבים התבררה לי עם הכתיבה יותר ויותר כנחוצה. דרכה, יכלה ד"ר ירום לסקור בצורה מקיפה ומותאמת ל"מדריך" את התופעות השונות, על גווניהן וביטויין בתרבות ובקליניקה. הפרקים עצמם הם תיאורטיים ויישומיים כאחד, ובהם יש תיאור של ביטויי מיניות ואינטימיות באמצעות שלוש רמות של כתיבה:
1. פנומנולוגית-חוויתית, כפי שהם מסופרים ממטופלים וממטפלים, ודרך ציטוטים והבאת ביטויי שפה דבורים וכלשונם.
2. פסיכואנליטית-פרשנית, כפי שד"ר ירום מבינה את התופעות בהן היא עוסקת דרך מושגים פסיכואנליטיים כגון: תסביך אדיפוס, מנגנוני הגנה, תופעות העברה, דמויות מופנמות ועוד.
3. תרבותית-השוואתית, דרך ההתייחסות של ד"ר ירום לתופעות תרבותיות וטכנולוגיות בנות-זמננו, וניתוחה את השפעתן על היבטים של מגדר, מין, מיניות, אינטימיות וכו'.
באמצעות שלוש רמות אלו (חוויתית, פרשנית, השוואתית) הנגלות בקריאה, נוצר טקסט אינטגרטיבי, מרתק, עשיר ורלוונטי, שמתבונן בתופעת המיניות והאינטימיות בצורה מאתגרת מחד וקולחת מאידך; טקסט עם רוחב-יריעה שיש בו מן האינטלקט לצד פרקטיות ופשטות.
ד"ר ירום נעזרת במושגים פסיכואנליטיים כדי לתת פשר לסיפורי מיניות גברית ונשית ולדפוסים שנוצרים בקשר הזוגי והמיני. אם כי ד"ר ירום נוקטת בעגה מקצועית, היא מצליחה לתאר תהליכים פסיכולוגיים מורכבים בצורה בהירה, ברורה ומונגשת. לכך יש תרומה רבה בעיני – הן בהפיכת הספר ל'מדריך' הלכה למעשה למטפלים ולקהל-הרחב, והן בהנגשת רעיונות פסיכואנליטיים וטיפול פסיכולוגי לקורא הממוצע. ד"ר ירום מסירה את הערפול והטשטוש (שלעיתים מטופחים בערוגה הפסיכואנליטית בשם המורכבות), ומדגימה כיצד אנושיות המטפל והיותו 'קרוב לחוויה' של המטופל מאפשרת לו להשתמש ברעיונות מורכבים בפשטות וביעילות.
החומר מתוך חדר-הטיפולים המובא בספר הוא מעניין ו"חי". ד"ר ירום שוזרת בתוך כתיבתה הרהוטה את האופן בו המטופלים מדברים על המיניות והאינטימיות שבחייהם. הספר נגדש במילים "מהרחוב" כמו: "לזיין", "לנרתק", "סקס", "פריג'ידית", "לגמור" ועוד ועוד. בעיני, לבחירה זו של ד"ר ירום יש ערך רב הן מבחינת נוחות הקריאה, ויותר מכך – מתן הלגיטימציה לאנשים ולמטפלים לדבר על מין ומיניות. לקראת סוף הספר מתייחסת ד"ר ירום לקשיים של מטפלים לדבר עם המטופלים על מיניותם בפשטות מתוך מבוכה וחוסר ניסיון. מתוך כך, ראוי לומר כי הספר "מצפן לזוגיות ראויה" הוא מצפן גם למטפלים המתלבטים האם וכיצד לדבר עם מטופלים על מיניותם.
לאורך הקריאה הדהד בי השיר "הוא והיא" של ערן צור:
"זה מסוכן להתאהב ככה
לכן הפשרה באהבה
עובדים קשה כדי לשכוח את זה
העבודה משחררת מטעמה של החמצה
וככה הם חיים במרחק, לא מדברים מילה
הם נשארים זרים אחד לשניה"
חשבתי כמה זה טרגי שאנחנו עשויים 'להתקע' בדפוסי אינטימיות ומיניות, שלא מאפשרים לנו 'לחיות באמת' עם עצמנו ועם האחר, וכמה החוויה הפנימית שלנו ש"מסוכן להתאהב ככה" יכולה להשפיע לרעה על חיינו. אני מבינה את הקריאה של ד"ר ירום לשותפות בזוגיות לא כהזמנה ל"פשרה באהבה", אלא כקריאה לאומץ להתבונן ולהכיר את עצמנו ואת האחר, לרכך את ההגנות שלנו, וללכת אחרי הלב שלנו מתוך אמונה בקשר, בשותפות ובשיתוף, וברווחים שהוא מביא להתפתחותנו גם כשהצרכים שלנו לא נענים במלואם וכל הזמן.
עדי כהן היא פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי לשם קידום בריאות גופנית ונפשית של המטופלים, ותוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת ב'מרפאה הפסיכולוגית', בהל"ר - המרכז לפסיכולוגיה רפואית וקידום בריאות, ובקליניקה פרטית בתל-אביב ובקרית-אונו. מלמדת את הקורס "איך לעבוד עם הגוף בחדר-הטיפולים?" במכון מפרשים.
ירום, נ. (2018). מצפן לזוגיות ראויה – מדריך במיניות ואינטימיות. פרדס הוצאה לאור.
מיטשל, ס. (2009). האם אהבה יכולה להתמיד? הוצאת תולעת ספרים.
פרל, א. (2007). אינטלגנציה ארוטית. כנרת בית הוצאה לאור.
