שחר הבר
בשבעה באוקטובר 2023 התרחש בעוטף עזה אירוע ביטחוני חסר תקדים: ישובים שלמים הותקפו על ידי אלפי מחבלים, מוצבים צבאיים נכבשו, כיתות כוננות נפגעו אנושות ובכניסה קרקעית של חמאס לישראל נרצחו מעל לאלף איש. אירועים קשים אלו הגיעו כהפתעה הן לצבא והן לתושבים. באותו היום, נחשפו מאות אלפי תושבי אזור הגליל לחדשות ולתמונות המזוויעות, ורבים מהם החליטו להימלט באותו הרגע מבתיהם. בהמשך, החליטה מדינת ישראל לפנות עשרות אלפים מהם בצורה רשמית.
תושבי הגליל, אשר גרים באזורים הקרובים לגבול עם לבנון, חווים לעיתים קרובות את תחושת האיום המיידי. למרות שעברו שנים מאז מלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למלחמת 'חרבות ברזל', האיום הביטחוני נותר חלק אינטגרלי מחיי התושבים. בשנים שחלפו מאז 2006 היו תושבים רבים שדיווחו על קולות של חפירת מנהרות תחת בתיהם, על תצפיות של חיזבאללה על הישובים והשיח והחשש ממתקפה קרקעית מסיבית של מחבלי חיזבאללה נותר איום מדובר ותקף.
על אף כל זאת ובהבטחה לביטחון ושקט מצד הממשלה נותרו לאורך השנים תושבי הגליל לגור בבתיהם. בשנים האחרונות אזור הגליל אף התפתח ומספר התושבים בו גדל (הרשות לפיתוח הנגב והגליל, 2022). תושבים רבים אשר היו מודעים לאיום מלבנון, בחרו להישאר לגור בבתיהם מתוך אמונה כי הצבא יגן עליהם בעת הצורך. בחירה זו מקבלת משקל משמעותי כאשר אירועים טראומטיים, כמו המתקפות שהתרחשו בעוטף עזה בשבעה באוקטובר, מעוררים את תחושת הפגיעות המיידית של תושבי הגליל, אשר עשויים להרגיש שהאירועים יכלו לקרות גם להם. תחושות אלו אף התגברו לאחר הכניסה של חיילי צה"ל ללבנון בסוף ספטמבר 2024. המידע שהתקבל על החימוש והמנהרות של חיזבאללה, המחישו עד כמה האיום היה קרוב, ברור ומיידי. כך, החוויה של רבים מתושבי הגליל הינה שאירועי השבעה באוקטובר יכלו באותה מידה להתרחש בגליל ונמנעו אך ורק מתוך מזל שרירותי.
במאמר זה אבקש לתאר את החוויה של תושבי הגליל בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, בהקשר של הגישה הקונסטרוקטיבית. לאחר מכן, אבקש להמשיג את חוויית ה- Near Miss והשלכותיה האפשריות על אוכלוסייה זו. לבסוף, אסקור את ההתערבות הטיפוליות שבהן השתמשו במרכז החוסן לטיפול באוכלוסיית תושבי הגליל ואת החיבור ביניהן לבין ההמשגה המוצעת. יש לציין, כי אין בדברים לבטל את העובדה שתושבים רבים נחשפו בפועל לאירועים ביטחוניים במרחב הצפון וסובלים מטראומה וחרדה בעקבות חשיפה ישירה. מאמר זה מבקש להתייחס גם לתושבים שלא נחשפו בפועל לאירועים אלו.
מרכז חוסן גליל שם במרכז עבודתו את החיבור בין הפרט לקהילה, ומתוך כך מתייחס להתפתחות העצמי כאל תהליך דינמי ומסתגל שבו הפרט בונה את זהותו דרך האינטראקציה עם הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שלו. הגישה הקונסטרוקטיביסטית של התפתחות העצמי (Self Constructivist Development Theory) עוסקת בקשר המורכב שבין אירועי חיים, סכמות קוגניטיביות לגבי עצמי והעולם והסתגלות נפשית. היא משלבת בין היבטים קוגניטיביים, חברתיים ונרטיביים כדי להסביר כיצד האדם תופס את עצמו ומשתנה לאורך חייו. על פי גישה זו, בני אדם בונים את המציאויות האישיות שלהם באמצעות פיתוח סכמות קוגניטיביות, המשמשות לפירוש החוויות והאירועים.
מתחילת המלחמה הסקרים שנעשו בקרב תושבי הגליל מעלים כי חווית החרדה עלתה בעשרות אחוזים וסימפטומים פוסט-טראומטיים פעילים נוכחים גם בקרב אלו שפונו מבתיהם ולא נחשפו כלל לאירועי המלחמה. אחוזים אלו גבוהים משמעותית מהאחוזים הכלליים של חרדה וטראומה באוכלוסייה (מרכז ידע אזורי גליל מזרחי, 2024). אחד ההסברים לכך עשוי להיות כתוצאה מחוויה של שינוי סכמות קוגניטיביות לגבי העולם כתוצאה מטראומטיזציה עקיפה. טראומטיזציה עקיפה מתרחשת כאשר אדם חשוף לחוויות טראומטיות של אחרים, זה יכול לקרות דרך אינטראקציות ישירות עם ניצולי טראומה או דרך עדות או שמיעה על חוויותיהם. התסמינים העיקריים של התופעה הינם נסיגה חברתית, רגישות גבוהה לאיום או לפחד, ירידה ברגישות לאחר, ציניות, פסימיות, דיכאון, ייאוש כללי ותחושת חוסר אונים (הרמן, 1994; 1995 ,.Saakvitne & Pearlman).
חוויה טראומתית, הן ישירה והן עקיפה, עלולה לגרום לשינויים בסכמות הקוגניטיביות בחמישה ערוצים שונים: ביטחון, אמון, הערכה, אינטימיות ושליטה (Pearlman & McCan, 1995; Saakvitne & Pearlman; 1990):
1. סכמת ביטחון – חוויות טראומטיות ישירות או עקיפות עלולות לבוא לידי ביטוי בתחושה עזה של פגיעות אישית ומודעות גבוהה ליכולתם של בני אדם לפגוע באחרים
2. סכמת אמון – חוויות טראומטיות ישירות או עקיפות עלולות לבוא לידי ביטוי בירידה ניכרת בתחושת האמון של האדם בתפיסותיו וביכולת השיפוט העצמי שלו, או ביכולתו לתת אמון באחרים
3. סכמת הערכה – חוויות טראומטיות ישירות או עקיפות עלולות לבוא לידי ביטוי בהפחתת האדם בערכו העצמי, או בערכם של אחרים
4. סכמת אינטימיות – חוויות טראומטיות ישירות או עקיפות עלולות לבוא לידי ביטוי בהפחתה בתחושת החיבור של האדם לעצמו ולאחרים
5. סכמת שליטה – חוויות טראומטיות ישירות או עקיפות עלולות לבוא לידי ביטוי בתחושת חוסר אונים ושליטה מועטה של האדם על עצמו או על אחרים, או בצורך מוגבר בשליטה
בניה ושינוי של סכמות קוגניטיביות יכולים להתרחש במספר מסלולי למידה: (1) במצבי חשיפה ישירה לטראומה, מתרחשת למידה ישירה בתהליכי התניה של סיבה ותוצאה, מתוכה בני אדם גוזרים סכמות הכוללות אמונות, תפיסות וציפיות לגבי עצמם והעולם. (2) במצבי טראומטיזציה משנית, בני אדם לומדים במסלולים של צפייה והסקה סימבולית מתוך אירועים שלאו דווקא התרחשו בחייהם באופן ישיר (Rachman, 1977). רבים מתושבי המדינה נחשפו לאחר אירועי השבעה באוקטובר לתמונות וסרטונים שייצרו חוויות של טראומטיזציה עקיפה, אך מאמר זה מציע כי החוויה של תושבי הגליל הינה שונה מהותית ומהווה למעשה מסלול למידה מסוג שלישי.
התחושה של רבים מתושבי הגליל בעקבות אירועי השבעה באוקטובר הייתה של קירבה ממשית לסכנה, ואף תחושה שהסכנה "הייתה אמורה להתרחש אך לא התרחשה" ועל כן היא נחוות בנפש האדם כאירוע טראומטי שנמנע ברגע האחרון אשר עלול להוביל לשינוי סכמות משמעותיות. ללמידה מסוג זה יש בסיס אבולוציוני ברור מכיוון שהיא נלמדת מתוך מפגש קרוב שהוא רלוונטי ומשמעותי במיוחד לאדם (Lovibond, 2001). כך, שלמרות שהאירועים בעוטף עזה התרחשו באזורים מרוחקים יחסית, תחושת הקרבה לאיום — הן גיאוגרפית והן פסיכולוגית — עלולות לייצר חוויה פסיכולוגית של Near Miss.
מונח ה-Near Miss (בעברית: "כמעט ונפגע") מתאר סיטואציה בה אדם נמצא בסיכון או איום מיידי אך ניצל ממנו ללא פגיעות פיזיות או נזק חמור. באופן פסיכולוגי, חוויית ה-Near Miss נתפסת כמצב שבו הסיכון או האיום כמעט התרחש, אך לא התממש, והאדם נשאר שלם מבחינה פיזית, אך נשארת תחושת איום קיומי במצב גבולי שבו החיים היו יכולים להתהפך באופן דרמטי. המרכיב השני של המונח מתייחס לכך שהאירוע נמנע מתוך מזל ולא מתוך שליטה או הכוונה של האדם, ובכך הוא למעשה מייצר חוויה של חוסר שליטה וחוסר אונים תחת איום שלא התממש (Lovibond, 2001).
בעוד הרבה מאוד מתושבי המדינה חוו טראומה עקיפה מתוך חשיפה משנית לאירועים שהתרחשו בעוטף עזה, החוויה של תושבי הגליל היא שהאירועים שהתרחשו בעוטף היו יכולים או אפילו היו אמורים לקרות להם. בהתאם לכך, מונח ה-Near Miss יכול להסביר את החוויה הפסיכולוגית של תושבי הגליל שלא רק נחשפו לטראומות שהתרחשו בשבעה באוקטובר, אלא למעשה הניחו כי אותם הדברים היו אמורים להתרחש גם בצפון. החלטת הפינוי הרשמית אף מדגישה הנחה זו ומוכיחה כי מדובר באיום מיידי. זוהי סיטואציה בה הקרבה לאירועים אקטואליים, בהם אנשים לא חוו את הסכנה באופן ישיר, חשים על בשרם את השפעתם המפחידה.
הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית מזהה את חוויית ה-Near Miss כמצב שמערער את תחושת הביטחון והשליטה של האדם, ומוביל לעיתים לפיתוח תחושות חרדה, פוסט-טראומה או הימנעויות מגורמים שמעוררים חוויות סיכון (לדוגמא: חזרה למגורים בישובים מפונים). במחקרים קודמים שנעשו בעולם על חווית ה-Near Miss, מרבית האנשים דיווחו על החוויות והרגשות הבאות (Poulin & Cohen- Silver, 2020; Teigen & Jensen, 2010):
תחושת ה-Near Miss עלולה לגרום לאנשים להרגיש יותר חשופים לאיומים ולסכנות. אפילו אם הם לא נפגעו, האיום מרגיש קרוב. תחושה זו עלולה לעורר חרדה, פחד או תחושת חוסר אונים, שכן יש תחושה שמשהו רע מאוד היה קרוב להתרחש. הפגיעה המשמעותית בסכמת הביטחון והשליטה מייצרת חוויה פנימית של איום מתמשך שהאדם חווה עצמו כחסר אונים מולו. מצב זה עלול להוביל להתפתחות של הפרעת פאניקה, כאשר ציפיות קטסטרופליות שלא מתגשמות משמרות את האמונה כי הן עלולות לקרות בעתיד, למרות היעדר ראיות. כך למעשה תושבי הגליל עלולים לחוש שמעתה והלאה קיימת בעבורם סכנה לתקיפת מחבלים בכל זמן נתון כפי שקרה בשבעה באוקטובר. כך, האיום ממשיך להתקיים כפוטנציאל ולא עובר הכחדה.
אנשים שמרגישים שהם חוו Near Miss עשויים לתהות כיצד זה לא קרה להם באמת. אדם עשוי להרגיש תחושות של התפכחות או "התעוררות" מהחוויה, תוך שימור תחושת איום פנימית, גם אם לא הייתה פגיעה ממשית. השינוי בסכמות האמון וההערכה עלולות לערער את תחושת הביטחון האישי שלהם ולהגביר תחושת חוסר אונים וחוסר שליטה על מצבם. החוויה שחשדתי וחששתי אך לא פעלתי בהתאם לכך, עלולה להוביל לירידה בערך העצמי, ביכולת לקבל החלטות ואף לניכור, כעס עצמי או להימנעות.
לא רק אנשים שהיו בסכנה ישירה חווים טראומה. תחושת ה-Near Miss יכולה להיות כואבת ומבלבלת, שכן היא משאירה את האדם עם תחושת זעזוע מעצם הקרבה לאירוע מאיים עד כדי הופעת תסמינים פוסט-טראומטיים. במחקרים נמצא כי אנשים שחוו Near Miss סבלו מסימפטומים פוסט-טראומטיים של דריכות יתר, מחשבות שליליות, הימנעות וחודרנות ברמה נמוכה יותר מאלו שנחשפו לטראומה ישירה אך גבוהה משמעותית מאלו שחוו טראומטיזציה משנית בלבד (Poulin & Cohen-Silver, 2020).
הדימוי הוויזואלי של מה היה יכול לקרות יכולה להיחוות כפלאשבק-קדימה (FlashForward). כלומר, תמונות פולשניות שליליות להן עלולה להיות השפעה רגשית עוצמתית. המטרה של הנפש היא להכין את האדם לאירוע עתידי שיכול להתרחש, אך בכך היא מייצרת דימויים שעלולים להחוות אמיתיים וטראומטיים. דימויים אלו מייצגים את החששות שלא התרחשו בעבר אך למעשה גם מכוונים בהווה אמונות והתנהגויות (Hales et al., 2015).
בשל השרירותיות שבחוויית ה-Near Miss עלול האדם להרגיש שהטראומה הייתה "אמורה" להתרחש לו ונמנעה רק במזל שאינו בשליטתו. לאשמה יש מרכיב קוגניטיבי ופונקציה של Doing כניסיון להשיג שליטה על חוויה שאין בה שליטה. מחשבות על מציאויות חלופיות שלא התממשו עלולות להוביל לחשיבה חזרתית וכפייתית סביב ניסיון למצוא מענה לשאלה למה זה קרה לאחר ולא לי. כאשר אין הסבר מניח את הדעת של סיבה-תוצאה לכך שאחרים נפגעו ואני לא, האשמה נובעת מעצם כך שאני הייתי בר מזל לעומת אחרים. תחושות אלו עלולות להוביל לחוויה של חוסר ערך עצמי ואשמה על הישרדות בזמן שאחרים נפגעו (Teigen & Jensen, 2010).
חוויית ה-Near Miss מעוררת מחדש את הזיכרונות של איום קודם או של טראומות עבר. המערכת במצבים אלו נעשית דרוכה יותר כאשר החיבור בין איום שהתרחש בעבר והאיום שיכל להתרחש בהווה מחזקים את הפגיעה בסכמת הביטחון ואף עלולים לפגוע ביכולת השיקום העתידית שלה, לאחר שהאדם מבין שעצם השיקום חושף אותו לסיכון, כפי שכמעט התרחש שוב. במקרים כאלה, בקרב תושבי הגליל עשויות לצוף מחדש חוויות מהעבר, כולל חוויות ממלחמת לבנון השנייה ב-2006, ולייצר תחושה שהאירועים עלולים לחזור על עצמם שוב ושוב.
חשוב לציין גם כי חווית ה-Near Miss עשויה במקביל להוביל לתחושת נס ומשמעות, כאשר האדם שחש כניצל מהטראומה, מכיר את הטוב וחש הודיה ואופטימיות זהירה – תחושת הקלה על כך שחמק מהסכנה, אך עם זאת עם מודעות וערנות מוגברת לסביבתו ולהתנהלותו בעתיד. במקרים מסוימים העצירה הכפויה שיצרה חווית ה-Near Miss עשויה לאפשר התבוננות מחודשת על חייו של האדם ולהוות אפשרות לשינוי, התפתחות וצמיחה.
כחלק מההתמודדות עם חוויית ה-Near Miss של תושבי הגליל, במיוחד לאור תחושת הסיכון המיידי והפגיעות בעקבות האירועים בעוטף עזה בשבעה באוקטובר, חשוב היה לנו למקד את ההתערבויות הטיפוליות כך שיתאימו למורכבות ולחוויות הספציפיות של תחושת האיום הקרוב. תהליך זה הצריך טיפול והתייחסות פסיכולוגית ומערכתית המתמקדת במטרה לסייע לאנשים להתמודד עם התחושות הקשות ולהפחית את ההשפעות השליליות על איכות חייהם. התערבויות אלו כללו (Lovibond, 2001; Poulin & Cohen- Silver, 2020):
מטופל שחי באחד מהישובים צמודי גדר בגבול לבנון עלול לחוש מוצף במחשבות חוזרות על מה שיכל לקרות לו ולמשפחתו, ואף תמונות חודרניות שבהן הוא מדמיין שחווה את מה שאירע בשבעה באוקטובר. אי ההבנה לגבי הסיבה שבגללה הוא חווה זאת באופן מוחשי כל כך עלולה להוביל לאשמה ופאניקה. עבודה פסיכו-חינוכית עשויה לייצר משמעות ותיקוף לחוויותיו ובכך להפחית מתחושת ההצפה והמצוקה.
הדרכה פסיכו-חינוכית היא כלי יעיל להעלאת מודעות והבנה של תהליכים פסיכולוגיים הקשורים בחוויית ה-Near Miss. על פי גישה זו, תושבי הגליל יכלו להבין את האופי של החוויה האישית שלהם ואת הדרך בה המוח נוטה להגיב לתחושת איום מבלי שתתרחש פגיעה. במסגרת ההדרכה, ניתן ללמוד להתמקד בהעלאת המודעות העצמית וביכולת לזהות את תחושת ה-Near Miss מבעוד מועד ובכך לסייע למטופלים להרגיש ביטחון ושליטה מתוך תובנה לתחושות שמתעוררות אצלם. בנוסף לכך, הסבר על מנגנוני הגוף בתגובה לחוויה של Near Miss (בדומה לתאונת דרכים שנמנעה ברגע האחרון), הכוללים דפיקות לב מהירות, תחושת אובדן שליטה או "תחושת קרבה למוות" (Near Death Experience), עשויה להקל על תחושת חוסר השליטה ולמנוע תגובות קשות או תסכול בעקבות חוויית הפגיעות.
אנשים רבים אשר פונו מבתיהם התקשו להבין מדוע הם חווים עוררות גבוהה, אי שקט, פחד מעצם המחשבה לשוב לבתיהם ומחשבות חוזרות על אירועים יומיומיים שקדמו למלחמה. עצם השיח על חווית ה-Near Miss עשוי לאפשר תחושות של הכרה, נירמול והבנה טובה יותר לתחושות אלו, כמו גם תנועה מתחושה של הצפה אל עבר למידה שיכולה לכלול גם הפקת משמעות, שליטה ולקחים ממה שלא אירע.
מטופלת אשר לא מוכנה לחזור לביתה שבגליל עשויה להיתרם מחשיפה הדרגתית למרחב הצפוני, לנוכחות במרחבים שמרגישים לה לא מוגנים מאז השבעה באוקטובר (על אף שלמעשה לא נחשפה בהם לאירועים ביטחוניים כלשהם) בשילוב אסטרטגיות להרגעה ועבודה על מחשבות שלוקחות בחשבון את הסבירות לפגיעה או ליכולת שלה לשלוט ולקבל החלטות מיטיבות בסיטואציה הזו. כך, עם הזמן היא יכולה לשוב ולהרגיש בטוחה בעצמה ובסביבת מגוריה.
במסגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המטרה הייתה לסייע למטופלים להבין ולהתמודד עם המצוקה וההימנעות אשר הופיעו בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. מכיוון שבמקרה זה התגובה הרגשית אינה מבוססת על סכמות חשיבה שנלמדו מתוך גירוי שהתרחש, אלא מתוך מודל חלופי המבוסס על חוויית Near Miss, המוקד הטיפולי היה על הגירוי כחוויה פנימית.
הרצון האנושי לספק לעצמנו ודאות עלול לייצר במקרה הזה מלכודת חשיבה שמעדיפה "ודאות קטסטרופלית" (אני יודע שהרע מכל ייקרה) אל מול חווית אי הידיעה (אין לדעת מה ייקרה). בעקבות חוויית ה-Near Miss, תושבי הגליל הציגו תבניות חשיבה כדוגמת "הייתי יכול להיות שם" או "זה היה אמור לקרות לי". מתוך כך, ההתערבויות המרכזיות בטיפול CBT במצוקה הנובעת ממצבי "כמעט ונפגע" כללו:
• זיהוי והפחתת דפוסים קוגניטיביים שליליים – בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, מטופלים תושבי הגליל פיתחו פעמים רבות דפוסים מחשבתיים שליליים כמו "אני תמיד בסכנה", "זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה לי". העבודה הטיפולית עמם הייתה להכיר במחשבות תוך חיזוק מחשבות מאוזנות ומציאותיות יותר, כגון "האיום לא בהכרח יקרה לי" או "אני יכול להיערך באופן מיטבי למקרים כאלו". הפחתת הערכת הסבירות או החומרה של האירוע השלילי הצפוי והתמקדות בסיבות שבגללן האירוע השלילי לא קרה בפועל (כמו מיומנות או תנאים חיצוניים) ולא בייחוסו למזל או סיכוי אקראי, סייעה גם היא לשיקום סכמות שליטה ואמון ולהפחתת החרדה.
• עיבוד של דימויים ויזואליים – בטיפולי CBT לרוב נתמקד במחשבות המטופל, אך ישנה חשיבות גבוהה כי המטפל יברר לגבי קיומם של דימויים ויזואליים של "האירוע שלא התרחש". אם כן, עבודה טיפולית עם תושבי הגליל כללה הכרה בדימויים וביטויים, חשיפה לאופן שבו הם משפיעים על אמונות וקבלת החלטות וכן תהליכי שינוי פרספקטיבה ועיבוד. לשם כך, נעזרנו בעיבוד בעזרת אומנות – החצנת הדימוי הוויזואלי, או בכלים כמו SEE FAR CBT.
• חשיפה הדרגתית לאירועים מעוררי חרדה – טיפול זה הציע לתושבי הגליל גישה של חשיפה הדרגתית לאירועים מעוררי חרדה, כמו חשיפה למרחבים בצפון, לתנועה בכבישים, כניסה למבנים, ביקור הדרגתי בבית ועוד. באמצעות חשיפה זו, המטופלים יכלו ללמוד לשנות את ציפיותיהם ביחס לפגיעה האפשרית, לחזור לסכמות המחזקות תחושת מסוגלות, לייצר תגובות רגשיות מתונות יותר, לשקם את סכמת הביטחון ולהפחית את החרדה שקשורה לתחושת הסיכון הקרוב.
• פיתוח אסטרטגיות התמודדות – טיפול CBT סיפק לתושבי הגליל גם עזרה במתן כלים פרקטיים להתמודדות עם התחושות הקשות שנוצרות בעקבות חווית ה-Near Miss: אסטרטגיות כמו טכניקות הרפיה, מיינדפולנס ותרגול של "הסחות דעת" סייעו בהפחתת עוצמת החרדה. כמו כן, עבודה על פיתוח אסטרטגיות התמודדות מסייעת גם בשיקום סכמות פנימיות של שליטה והערכה עצמית.
השלמת הפעולה דרך המרחב הפנטסטי עשויה לאתגר את הנרטיב הקפוא בזמן של חווית ה-Near Miss ובכך לסייע לנפש להגיע לכדי סגירה והשלמה לגבי מה שיכול היה לקרות ולא התרחש. באופן כזה, קבוצה טיפולית יכולה להמחיז את "התסריט הבלתי גמור" על ידי השלמת הסיטואציה שכוללת את אורח החיים שקדם לשבעה באוקטובר, מה היה קורה במידה והאירוע היה מתרחש בצפון תוך גילום סוף חיובי שמוביל להקלה והודיה.
פסיכודרמה היא גישה טיפולית בה המטופלים משתמשים בדרמה, משחקי תפקידים וסימולציות כדי לשחק תרחישים שונים ולחוות חוויות במרחב בטוח, תוך עיבוד רגשותיהם. בפסיכודרמה, תושבי הגליל יכלו לבחון את תחושת ה-Near Miss דרך חוויות מעשיות שמפחיתות את עוצמת הפחד והסכנה. לדוגמא:
• הצגת סצנות מחיי היומיום של תושבי הגליל – מטופלים הציגו סצנות של "מה היה קורה אם", ודרך תהליך של סימולציה, הם יכלו לחוות את החוויה שוב במצב מבוקר, להבין את תחושת האיום ולבצע את ההבחנה בין הסיכון הממשי לסיכון המנטלי.
• משחק תפקידים – המטופלים נכנסו לדמויות שונות וחקרו כיצד כל אחד מהם חווה את תחושת ה-Near Miss. כלי זה איפשר להם לראות את הסיטואציה מזוויות שונות, לאושש דפוסי התמודדות גמישים ומשחקיים ולהפחית את תחושת האיום הפנימי.
• גילום סוף חיובי המוביל להקלה והודיה – הכלי איפשר להתבונן ברגשות החרדה מתוך קבלה עצמית והקלה.
קבוצה טיפולית בקהילה אשר חשופה לאירועי המלחמה בצפון באופן יומיומי אפשרה שיח בין משתתפיה על הפחדים, החששות, התפיסות ודרכי ההתמודדות השונות. מרחב כזה עשוי להוות הזדמנות משותפת לשיח על הפחדים שעולים אך במקביל גם להגדיר את המשמעות של "מה שלא התרחש" כהזדמנות לעשייה, צמיחה ובחירה מחודשת. בנוסף לכך, מתקיימים מרחבי סטודיו פתוח לעבודה קבוצתית קהילתית מוכוונת עיבוד יצירתי בלתי שיפוטי המאפשר אוורור, רפלקציה וקבלת משוב מהקבוצה תוך יצירת אווירת תמיכה ואינטימיות.
מחקרים מדווחים על מרכיב חברתי-קהילתי משמעותי בהתפתחות מצוקה בעקבות Near Miss. כלומר, האופן שבו החברה מתייחסת לאירוע שנמנע כממשי ומאיים תשפיע על החוויה האישית של הפרט (Poulin & Cohen- Silver, 2020). מתוך כך, התערבויות קבוצתיות היוו מרחב משמעותי לעיבוד חוויות אלו.
כמו כן, חווית בדידות היא אינהרנטית במצבי משבר ודחק, כך שהקבוצה יכלה להוות מרחב להפגתה בכך שהיא סיפקה למשתתפים הזדמנות לחלוק את חוויותיהם, להבין שזהו תהליך טבעי ולהפחית תחושות בושה ואשמה. חווית תמיכה ושייכות זו עשויה לצמצם תחושת ניכור, לסייע בשיקום סכמות של אמון ואינטימיות ולעזור במצבים של לחץ פסיכולוגי. משיתוף החוויות, חברי הקבוצה למדו זה מזה כיצד אחרים הצליחו להתמודד עם תחושות פחד וחרדה, וקיבלו השראה מאסטרטגיות התמודדות מוצלחות.
חוויית ה-Near Miss מהווה גורם פסיכולוגי מרכזי בתגובות תושבי הגליל לאירועי השבעה באוקטובר ולמתח הביטחוני המתמשך בגבול עם לבנון. על אף שמרבית התושבים לא חוו פגיעות ישירות, הם מתמודדים עם תחושת קרבה פסיכולוגית ואיום מיידי, שעלולה להוביל לעלייה בסימפטומים של חרדה, פאניקה, פלאשבקים ו-PTSD.
תחושות של חרדה, עוררות, אשמה וערעור הביטחון נובעות מהפער שבין הסיכון שנמנע לבין המציאות, ומהשוואה לאלו שנפגעו. הימנעות מלגעת בחוויות רגשיות אלו, חוסר הכרה ותיקוף או אפילו ביקורת והאשמה עלולים לייצר החמרה בסימפטומים. כדי להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות של Near Miss יש למקד את ההתערבויות בעבודה התנהגותית-קוגניטיבית, בלמידה מתוך איום ופיתוח אסטרטגיות שמחזירות תחושת שליטה ומשמעות. גישות כמו הדרכה פסיכו-חינוכית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, פסיכודרמה וטיפול קבוצתי עשויות לסייע בהפחתת השפעות האיום והחרדה.
MSW, פסיכותרפיסטית מומחית בטראומה ומנהלת מקצועית של המענים הטיפוליים במרכז חוסן גליל.
הרמן, ג.ל. (1992). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.
הרשות לפיתוח הנגב והגליל (2022). גליל במספרים- נתונים וסטטיסטיקות בגליל. נדלה בתאריך 5/1/25 מאתר: https://www.ctp.co.il/Dashboard/galil-data.
מרכז ידע אזורי גליל מזרחי (2024). סקר מצב התושבים- נובמבר 2024. נדלה בתאריך 5/1/25 מאתר: https://eastgalil.org.il/wp-content/uploads
Hales, S. A., Blackwell, S. E., Di Simplicio, M., Iyadurai, L., Young, K., & Holmes, E. A. (2015). Imagery-based cognitive-behavioral assessment
Lovibond, P. F. (2001). The “near miss” as a fourth pathway to anxiety. Behavioral and Cognitive Psychotherapy, 29(1), 35-43
McCann, I. L., & Pearlman, L. A. (1990). Vicarious traumatization: A framework for understanding the psychological effects of working with victims. Journal of traumatic stress, 3, 131-149
Pearlman, L. A., & Saakvitne, K. W. (2013). Treating therapists with vicarious traumatization and secondary traumatic stress disorders. In Compassion fatigue (pp. 150-177). Routledge
Poulin, M. J., & Silver, R. C. (2020). What Might Have Been: Near Miss Experiences and Adjustment to a Terrorist Attack. Social Psychological and Personality Science, 11(2), 168-175
Rachman, S. (1977). The conditioning theory of fear-acquisition: A critical examination. Behavior Research and Therapy, 15, 375–387
Teigen, K. H., & Jensen, T. K. (2010). Unlucky victims or lucky survivors? Spontaneous counterfactual thinking by families exposed to the tsunami disaster. European Psychologist, 16, 48–57
