פרופ' שאולי לב-רן
לפני כשבוע פרסם כאן פרופ' יוסי לוי-בלז מאמר חשוב, שכולי תקווה שישמש עוגן לקהילה הטיפולית בתקופה זו, הקורא ל"מנהיגות פסיכולוגית בשעת משבר". המאמר קורא קריאה ברורה לאנשי הטיפול לקחת תפקיד פעיל בשיקום הנפשי והחברתי הנחוץ כל כך בתקופתנו. פרופ' לוי-בלז מזכיר כי שאיפתו בהוראת תלמידיו, דור אנשי הטיפול הבאים, הינה שישפיעו על בריאות הנפש הקהילתית הרבה מעבר לארבע קירות הקליניקה. בדומה לו, כך גם אני מבקש בדרכי המקצועית, ושאיפה זו היוותה בסיס להקמת העמותה שייסדתי עם שותפי, הפסיכולוג ד"ר אריאל קור, לפני למעלה מ-5 שנים – "המרכז הישראלי להתמכרויות". דרך פעילות העמותה, אנו מבקשים לקדם את המניעה והטיפול בהתמכרויות בישראל, גם מחוץ לחדרי הטיפול.
בימים אלו אנו עסוקים במיוחד בהגברת מודעות ומניעה של שימוש מופרז בחומרים ממכרים (דוגמת אלכוהול, קנביס, תרופות הרגעה ושינה ועוד) והתנהגויות ממכרות (דוגמת פורנוגרפיה, הימורים, משחקי מחשב אינטרנטיים). אך טבעי הוא, כי רבים נוטים לפנות לחומרים והתנהגויות אלו במטרה להקל, ולו במעט, על הדחק, תחושת האבל, האבדון וחוסר האונים שחשים לפרקים. יתרה מזו, רבים פנו לחומרים אלו עוד לפני המלחמה הנוכחית וחלקם, מקדמת דנא. דווקא כעת, הסיכון בשימוש מופרז לאורך זמן, באופן אשר עלול להשפיע לרעה על ההתמודדות עם אירועים טראומטיים ועם דחק מתמשך, צריך להעסיק את הקהילה הטיפולית כולה.
בזמן שאנו מתגייסים כולנו למאמץ המנהיגותי שזועק ממאמרו של פרופ' לוי-בלז ושעמו אני מסכים בכל ליבי, על הקהילה הטיפולית להביט במראה ולהכיר בשינוי הנדרש ממנה בשעה זו יותר מאי פעם. בשלה השעה בה הקהילה הטיפולית בישראל תפסיק להדיר את נושא השימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות מחדר הטיפולים. הדבר נכון ברמת הפרט, וודאי ברמת החברה כולה. משלל סיבות לא מוצדקות, ביניהן כאלו היסטוריות, תרבותיות, מערכתיות וחינוכיות, שימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות – אחת התופעות האנושיות השכיחות ביותר, ובייחוד בקרב אלו הסובלים משלל מצבים נפשיים ורגשיים – הודרה כמעט כליל מעולם הטיפול בישראל. כך, מרבית מסלולי ההכשרה המקצועית לא כוללים אף הכרות בסיסית ביותר עם שימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות, ומרביתם של אנשי בריאות הנפש אינם רואים בעיסוק בנושא חלק מעבודתם המקצועית כלל.
עידן זה, ותפיסה זו, טוב שיעברו מן העולם וכיום זהו צו השעה ממש. בין אם מדובר בתושבי הנגב המערבי שחוו את זוועות 7.10 בעצמם ועל בשרם, משתתפי המסיבות בדרום שנסו על נפשם וראו מראות שהם מתקשים למחוק מזכרונם, משפחות החטופים שנפשם מיטלטלת בין תקוה לייאוש, רבבות המפונים מבתיהם המבלים חודשים בבתי המלון ומחפשים כל דרך "לברוח" מן המציאות שנכפתה עליהם, בני נוער שנפלטו ממסגרותיהם בתקופה מעצבת שגם בימי שגרה עלולה להיות מערערת ומעורערת, חיילים השבים מן הקרבות בעזה או משהות ממושכת בצפון ומחפשים דרכם להשתלב חזרה בביתם או כלל החברה בישראל המתמודדת עם מלחמה ממושכת בעידן של אובדן אמון במערכות כה רבות במדינה, כל אלו טבעי שיחפשו מפלט מערעורי הנפש, ושימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות מעניק בדיוק מפלט שכזה.
אין כיום לאף מטפל או מטפלת במדינת ישראל את האפשרות לטפל בהמוני האזרחים הפונים לטיפול, בין אם טיפול ראשוני וממוקד ובין אם ממושך, בין אם פרטני ובין אם קבוצתי, בין אם במסגרת כוללנית ובין אם במרפאה, מבלי לכלול מרכיבי יסוד של התמודדות עם שימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות כחלק מארגז הכלים הטיפולי. אילולא כן, יעילותן של התערבויות וטיפולים רבים תהיה מוגבלת, ובזבוז המשאבים הציבוריים יהיה רב; בין אם ביעילות מוגבלת מאד של טיפול תרופתי נוגד דכאון אצל מטופל שצורך אלכוהול בכמות מופרזת, כמו גם בטיפול פסיכותרפי המתמקד בחשיפה אצל מטופלת המתמודדת עם הפרעת חרדה וצורכת קנביס באופן מופרז וכך נמנעת בפועל מההשפעות הרגשיות והקוגניטיביות של החשיפה. אלו דוגמאות בודדות המעידות על הכלל – שימוש מופרז בחומרים ממכרים מעכב את יעילותם של טיפולים חשובים רבים, ומכאן החשיבות הרבה של התייחסות אליו.
לפני אירועי 7.10 הארורים והמלחמה שבאה בעקבותיהן נמצא כי 1 מתוך כל 7 ישראלים בוגרים מתמודד עם הפרעת שימוש בחומרים ממכרים או התנהגויות ממכרות. מאז תחילת המלחמה, כ-20% מהישראלים הבוגרים מתארים עליה בשימוש בחומרים ממכרים או תחילת שימוש בחומר ממכר. בהתאם, אין כיום בנמצא מסגרת חינוכית או שיקומית, בבריאות או ברווחה, בקליניקה הפרטית או במרפאה ציבורית, שאינה מטפלת באנשים רבים העושים שימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות. המשך הדרת התחום מעולם בריאות הנפש מוסיף למעגל אכזרי של הסתרה, בושה ובדידות, המחמירים את מצבם של אלו הפונים לטיפול מתוך סבל גם כך ושל מערכת הנמצאת גם כך בדלדול משאבים ניכר.
ο התייחסות לשימוש מופרז בחומרים כחלק מהתערבות בשעת משבר וטיפול בטראומה
ο שימוש בחומרים ממכרים בשעת דחק וטראומה: הנחיות לאנשי טיפול
ο פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בימי משבר
על מנת להקל ולפזר חלק מן הערפל, הכוונה היא לעודד את כלל הקהילה הטיפולית בישראל לנקוט במספר פעולות מידיות לטובת מטופליהם והחברה כולה, כחלק מהנחיות נרחבות יותר לאנשי טיפול – ואלו הן:
הכרה בחשיבות השימוש על בריאות הנפש של הפרט והקהילה. כל שינוי מתחיל במודעות, וככל שהקהילה הטיפולית תכיר בשכיחותן של צריכת חומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות וחשיבות ההתייחסות לכך בכל מסגרות הטיפול, כך יתרחש השינוי המיוחל. כפי שלא ראוי בבואנו לטפל באלו המתמודדים עם דחק ודכאון לומר "אני לא מבין בזה כלום" ולפתור עצמנו בכך, באותה מידה לא ראוי להתייחס כך לשימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות בתקופה זו.
הכוונה אינה להפוך את כלל אנשי המקצוע בישראל למומחים בטיפול בהתמכרויות, כפי שמרביתם אינם מומחים להפרעות אחרות, כגון הפרעות אכילה ואחרות. אלא, כי על כלל הקהילה הטיפולית לרכוש ידע בסיסי לגבי חומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות, ובכלל זה מי ניגש אליהם (רבים וטובים) ולמה (לרוב כדי להקל על סבל), מתי זה מתחיל להיות בעייתי (הרבה לפני הגעה ל"קצה" ומגיע לכדי "התמכרות") ולמה בתקופה זו במיוחד (כי זה פוגע ביכולת ההתמודדות וההחלמה הטבעיים עם דחק וטראומה ובמערכות יחסים המהוות העוגנים החשובים ביותר בתקופה זו). הכרות בסיסית עם תחום ההתמכרויות תאפשר יכולת לבירור חומרת המצב – שאלות המתייחסות לדפוס השימוש, השפעה על חייו של הפרט ומערכות היחסים שלו ותפיסתו של האדם בנוגע לשימוש שלו, אשר יוכלו לסייע למטופלים ולקהילה בכללותה להתמודד עם המצב על כל מורכבותו.
בה במידה, חשוב שילמדו כלים של תקשורת יעילה סביב שימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות, שעיקרה תקשורת לא שיפוטית, אשר מכבדת את האוטונומיה של הפרט, ומקיימת "מפגש מומחים" בו כל הצדדים מבקשים לסייע להקלה על סבל והגברת חוסן בתקופה זו, וכזו אשר מבוססת על עשרות שנים של מחקר. כך, בכל המסגרות בהן מתבצעות כיום התערבויות חינוכיות, טיפוליות ושיקומיות, תכלול ההתערבות התייחסות מערכתית, קבוצתית ואישית למקומם של חומרים ממכרים בחיים בשעת דחק, הבחנה בין הנטייה לשימוש בחומרים (שהנה טבעית לגמרי) ובין שימוש מופרז בפועל, שפוגע בחוסן האישי והחברתי ובהתמודדות ארוכת-טווח עם דחק. לצד בירור זה, יש לספק למטפלים המלצות לחלופות ולדרכים יעילות להמנע משימוש מופרז, כדוגמת הקטנת זמינות, פעילויות פנאי, יצירת מערכת תמיכה ועוד.
בדומה לכלל ההפרעות הנפשיות, מרבית הפונים לטיפול אשר עושים שימוש מופרז בחומרים ממכרים לא יזדקקו בהכרח לטיפול ייעודי. יתרה מזו, בתופעה כה שכיחה אין אפשרות להעניק טיפול ייעודי לכל מי שנמצא על הספקטרום הרחב של שימוש מופרז. אלא, בדומה לכל מצב נפשי אחר המבקש טיפול, ראוי להפנות את אלו הנמצאים בקצה הספקטרום לטיפול ייעודי, כאשר האחרים ימצאו מענה בכלל המסגרות הטיפוליות אליהם פונים לצורך תמיכה רגשית ונפשית.
רבות נכתב בתקופה זו על הצורך "לשנות קונספציה". מנהיגות נמדדת, בראש ובראשונה, ביכולת לעשות זאת, ובייחוד כאשר ברור לכל בר דעת עד כמה היא מוטעית. הדרת תחום השימוש בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות מעולם הטיפול, התייחסות לכך כאל "נישה" שאינה רלוונטית לכלל הקהילה הטיפולית בישראל, היא קונספציה שלא היה לה מקום מעולם, קל וחומר אחרי אירועי החודשים האחרונים.
זו שעת הכושר של מקצועות בריאות הנפש. לא ביקשנו אותה, ובכל זאת היא כאן. האמירה ש"כל משבר הוא גם הזדמנות" היא שחוקה, ובאותה מידה, גם מדויקת. יש למקצועות בריאות הנפש כיום, ולכל העוסק בהם, חובה מקצועית ומוסרית לתקן עוולה של שנים, "לשנות קונספציה" ולהכניס לכל התערבות המתקיימת כיום בירור, שיח יעיל ופעולות קליניות בסיסיות בנוגע לשימוש מופרז בחומרים ממכרים והתנהגויות ממכרות. חובה על כולנו לראות בכך חלק בלתי-נפרד מפעולות הריפוי והשיקום הנפשי בישראל היום.
פרופ' שאולי לב-רן הוא פסיכיאטר, מייסד ומנהל אקדמי, המרכז הישראלי להתמכרויות.
