עינת פורת עמוס
בימים אלו אנו מרבים לשמוע על 'בדידות' בהקשר של בני תקופות החיים המאוחרות, המתבקשים לא להתערות בסביבתם עקב חשש ההדבקות בנגיף הקורונה. יחד עם זאת, בדידות היא תופעה אנושית רחבה, שאינה שמורה לבני הגיל השלישי בלבד. מאמר זה מבקש לפרוס בפני הקורא את הגוונים והמופעים השונים של בדידות ומנעד התחושות הנקשרות אליה. בתוך כך תחושת ה'לבדיות', שהיא היכולת להיות לבד מבחירה, וזמן ה'סולנות' בו אנו חווים תחושת הנאה מההתמקדות בעצמנו. בפועל, כולנו חווים את כולם ונעים על רצף הלכי הרוח והנפש המשתנים אשר כוללים את הבדידות, הלבדיות והסולנות. בכל רגע נתון, כתגובה לשינויים במציאות הפנימית או החיצונית, "עולה על הבמה" הלך רוח אחר ומהווה את מרכז חווייתנו. במסגרת מאמר זה ברצוני להציע כי בריאות פיזית ונפשית ככלל, ותחושת שלווה ושביעות רצון מהחיים בפרט, נוצרות דרך היכולת לשמור על איזון דינמי וגמיש בין הלכי הרוח השונים. לפיכך, מטרתו של המאמר היא להבחין בין שלוש העמדות הרגשיות ואיכותן, ולבחון כיצד ניתן לנוע ביניהן בגמישות ובקלות.
בדידות היא תחושה סובייקטיבית, המכונה 'המגפה של המאה', אשר נמצאה כגורם המעלה את הסיכון למחלות פיזיות קשות וכרוניות, כמו גם לתופעות נפשיות כואבות כדיכאון וחרדה, המשפיעות לא רק על איכות החיים אלא גם על תוחלתם (שיוביץ, רותם, 2014; Singer, 2018). ברמה המעשית, הבדידות משמעותה צורך בחברה אך אין זה אומר - צורך תמידי בקרבת אנשים. תחושות של בדידות מתעוררות כאשר מספר הקשרים שלנו נתפס מבחינתנו כלא מספק וכאשר איכות היחסים ותוכנם אינם נותנים מענה למידת האינטימיות לה אנו משתוקקים (De Jong Gierveld, Van Tilburg & Friedman, 2016). כלומר, לעיתים אנו חשים בבדידות בעקבות חוסר ביחסים אינטימיים קרובים – הרצון שיהיה לי "מישהו שמכיר אותי כמו שאני ולידו אני יכול להיות אני". בפעמים אחרות, תחושות החוסר והבדידות מבטאות צורך במי שניתן יהיה להעביר איתו את הזמן בנעימים או בתחושה שחסרה לנו קהילה שנרגיש שייכים אליה. מדובר בצורך טבעי להיות שייכים לקבוצה של אנשים שיש לנו משהו במשותף איתם או ארגון שלכולם בו יש מחויבות למשימה משותפת.
במישור הטיפולי, חשוב לזהות מה המניע הספציפי לתחושת הבדידות של האדם על מנת שנוכל לדייק את המענה שנעניק לו. יחד עם זאת חשוב להבהיר כי הבדידות איננה רק 'סרטן' האוכל את גופנו מבפנים. היא לא מהווה קלקול או תקלה, אלא היא מתפקדת כמו מגדלור המאותת לנו שצרכינו השתנו ושיש לנו צורך לדייק את חיינו. כמו כן היא מהווה עמדה רגשית המדגישה את התחושות שאינן בדידות. כך, בדידות היא חלק ממנעד התחושות הבריאות שלנו - בדיוק כמו כעס, קנאה, או עצב. נכון שהיא טומנת בחובה כאב וסכנות רבות, במידה והיא נשארת לאורך זמן ללא שינוי, אך אין זו סיבה להדירה מחיינו באופן מוחלט או לחשוש ממנה – ההפך הוא הנכון. כפי שחשוב שנרשה לעצמנו לחוש בכל שאר הרגשות הקשים איתם אנו נפגשים בנפתולי החיים, כך חשוב להכיר ולחוש גם בבדידות. דווקא משום שהיא מצביעה על הצורך הקיומי והבריא שלנו בחיבור אנושי ועמוק לאחר. כמטפלים, היא מהווה פנס המאיר על מה שמצריך שינוי או עדכון בחיי המטופל, והיא מהווה קול הקורא לו להתעורר ולפעול. אם נראה בה כשפל המאפשר את הגאות ונעודד את מטופלינו לשהות בתוכה ולהכיר בה, ניתן יהיה להשתחרר ממנה בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר אם נתכחש לה, נבהל ממנה או נהדוף אותה.
ο פתוח-סגור-פתוח: טיפול באוכלוסיה זקנה ופוסט-טראומטית בצל הקורונה
ο טיסת הסולו של העצמי המזדקן: הסולנות כיכולת חשובה בגילאי הזיקנה
ο בדידות ושייכות במשבר פסיכוטי ראשון: תכנית נויגייט
הלבדיות היא מצב בו האדם נמצא לבד באופן פיזי בעוד הסיטואציה עצמה אינה מעוררת בו תחושות של בדידות. אם בהגדרת הבדידות הדגש הוא על תחושה קשה, ללא קשר לעצם היותנו לבד או עם אחרים לידינו, הרי שבלבדיות ייתכן כי השהייה לבד מעוררת אי-נעימות או עצב, אך קיימת במקביל הידיעה שיש אנשים שניתן יהיה להתחבר אליהם בבוא הזמן, או שאין כרגע צורך מיידי בחברה. לדוגמא, אם אני לבד בבית בשבת בערב ואיני אוהבת זאת, ואולי אני אף חשה רצון עז להיות עם היקרים לי כרגע, אין הכרח שאחוש גם בדידות. הקשרים הקרובים שיש לי בחיי היום-יום מספקים לי "הגנה" ומאפשרים לי לא "ליפול" לתחושות הבדידות, אלא פשוט להעביר את הזמן בצורה המתאימה לי עד שארגיש צורך בשינוי.
נראה כי לבדיות הינה מצב בו הרציונל תופס מקום נכבד יותר מאשר הרגש האופייני לתחושת הבדידות. במצב זה השהייה שלא במחיצת אחרים אינה מהווה איום ממנו האדם מנסה להימנע והוא אינו חווה תחושת סכנה מעצם היותו לבד. בהקשר זה, שתי חוויות שהן הופכיות במהותן לחווית הלבדיות הן החרדה מלהיות לבד או החרדה מלהיות בקשר, היוצרת לרוב את תחושת הבדידות. ויניקוט, אשר כתב על היכולת להיות לבד מבלי שהלבד יהיה מפחיד או מעורר חרדה, טען כי היכולת להיות לבד משלימה את היכולת להיות בקשר והגדיר אותה כהישג התפתחותי. זאת, כחלק מתהליך הבשלות הרגשית של האדם המאפשר לו חוויה חיובית של נפרדות (ויניקוט, 2009). אם כך, דומה כי לבדיות היא הלך רוח נפשי הנשען על כך שהאדם השיג נפרדות בצעירותו ושהתפתחה אצלו היכולת להיות לבד בנוכחות האחר, ובהמשך - גם שלא בנוכחותו.
סולנות היא מושג יחסית חדש במונחים אקדמיים וטבעה אותו שרון מור, דוקטורנטית בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה (מור, פלגי, וסגל כרפס 2018). הסולנות מתארת 'זמן עם עצמי' שהוא זמן איכות המוקדש לעיסוק שהוא משמעותי לאדם - יהיה זה זמן המוקדש ליצירה, מנוחה אל מול הטלוויזיה, הליכה בשדות או קריאת ספר טוב. זה הוא הלך רוח המסב לנמצא בו הנאה ואף מזמן לו אפשרות להתפתחות אישית. על מנת לחדד את ההבדל מתחושת הלבדיות, חשוב להדגיש כי בזמן של לבדיות האדם לא בהכרח חש הנאה. לעומת זאת, התנאי למצב של סולנות הוא תחושת ההנאה בה הוא מלווה. משמעותה של הסולנות היא "אף על פי שאני רק עם עצמי, טוב לי ואיני מרגיש צורך באנשים נוספים לידי". יש לציין כי אין מדובר בעמדה המתנכרת למגע עם האחר או כזו הנשענת על ראייה נרקיסיסטית המזלזלת ביכולתו של האחר לתרום לי, אלא בעמדה הקשורה בתחושת שלמות עצמית.
סולנות מתרחשת לאורך כל החיים, וניתן אפילו לחשוב עליה לצורך הדיון כתכונת אישיות. כלומר, ישנם אנשים המתאפיינים בה יותר מאחרים – אלו אשר כבר מגיל צעיר שואבים סיפוק והנאה רבה מעיסוקים בהם הם נמצאים לבד. עם זאת, חשוב במיוחד להשקיע בפיתוח הסולנות בתקופות החיים המאוחרות. זאת, כיוון שהיא שונה מהותית מתחושת הבדידות השכיחה בתקופות חיים אלו, אשר כפי שציינתי קודם מהווה גורם סיכון לבריאות ירודה ופגיעה ברווחה הנפשית. בהיבט הפסיכולוגי, הסולנות מאפשרת לנו להתרענן נפשית כיוון שהיא מהווה מרחב לתהליכי אינטרוספקציה. כך, בזמן סולנות האדם יכול לעכל את אירועי החיים ולהבחין בין האני המעצים את העצמי לבין זה ההופך לאבן נגף בדרך אליו (Coplan, J & Bowker, 2013).
מעבר להתקרבות שקטה אל עצמו ושיפור באיכות הזמן שבו האדם מצוי ללא חברה, בחזרתו אל החברה הסולנות מאפשרת לאדם להיות יותר סובלני, מוסרי והוגן, ומשפרת את קבלת ההחלטות ואת המנהיגות שלו (Long et al., 2003). עוד ועוד מחקרים מגלים שזמן לבדוּת – כאשר הוא מנוצל כראוי – מעורר במוח את מערכת התגמול ואת הקולטנים של דופמין ואנדורפינים היוצרים תחושת אושר (Porter, 2017). הדבר נכון גם עבור אנשים האוהבים להיות מוקפים כל הזמן בחברים ואנשים קרובים – גם הם יכולים לפתח את אישיותם ביתר הצלחה, או להיות ממוקדים יותר ואף להגיע להישגים רבים יותר, אם הם לומדים לקיים גם לבד סולני.
בריאות נפשית ופיזית בתרבות המודרנית המשתנה במהירות בלתי צפויה, דורשת מאתנו לנוע בגמישות בין המצבים השונים שהחיים מזמנים לנו. אם נשתמש בגוף כסימבול, על מנת שנניע את הגוף בגמישות, במהירות ובזרימה אסתטית, נצטרך לבחור בתנועות "הנכונות" לגוף. כלומר, תנועות המוכרות לו, שהשהייה בהן תהיה נוחה ותאפשר תנועה אלגנטית וזורמת אל מנח הגוף הבא. וכזו המעודדת לקראת התנועה הבאה באופן אלגנטי וזורם. נפשו של האדם כגופו; אם נכיר כל אחת מהעמדות הרגשיות (בדידות, לבדיות וסולנות), נתרגל אותה ונדע איך היא באה לידי ביטוי בחיינו, כאשר החיים ישנו את מקצבם נוכל לעבור ביתר קלות מהצער על הלבדיות, או הבדידות לזמן של סולנות. כלומר, נדע שאנו יכולים להרשות לעצמנו "ליפול" לכאב של הבדידות, כי עוד כמה רגעים נוכל גם לקום ממנו.
לטובת ההכרות עם העמדות הרגשיות השונות, אני מציעה 'למפות' את מרחבי תחושות הבדידות, הלבדיות והסולנות שלנו ושל מטופלינו. לשאול כמה שיותר שאלות כגון איזה חוסר אני חווה בעיקר – חוסר בקשרים חברתיים, אינטימיים, או קהילתיים? כיצד החוסר בא לידי ביטוי בחיי (עצב, כעס, תסכול, קניות רגשיות, או אכילה רגשית)? מתי עצם היותי לבד אינו מעלה את הסימפטומים הפיזיים והרגשיים המעיקים, אלא יוצר זמן ניטרלי (של לבדיות) ואולי אף זמן נעים וחיובי (של סולנות)? כיצד הגוף שלי מגיב להלכי הרוח השונים? מה מסייע בעדי לעבור מבדידות ללבדיות ומשם לסולנות? איך הקרובים לי מגיבים על זמן הסולנות שאני לוקח לעצמי? שאילת שאלות כגון אלו מטרתה לבחון כיצד אנו צומחים ומדייקים את החיים שלנו. לשאלות האלו אין 'תשובות נכונות' או 'לא נכונות', אלא הן מהוות סוגיות שחשוב שנתבונן בהן ונקיים עליהן שיח אישי וחברתי, ערני ועמוק. חשוב שנתרגל את עצמנו בשאילת שאלות בדיוק כפי שאנו מתרגלים את עצמנו בגמישות וסיבולת לב-ריאה. זאת, כיוון שהתשובות לשאלות הללו ושאלות נוספות שכמותן, יעניקו לנו יכולת בחירה רחבה יותר לגבי איזו עמדה רגשית ברצוננו לאמץ בכל סיטואציה, כמו גם יכולת לנוע בין העמדות השונות ביתר גמישות. האחריות על חוויה מגוונת ומאוזנת בין הלכי הרוח השונים, בשגרה ובמשבר, היא עלינו כפרטים, ובידינו לסייע למטופלינו להכיר בכך.
עובדת סוציאלית, גרונטולוגית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. ממפתחי תפיסת 'תקופת התבונה' בארץ, מובילה ומלווה תוכניות המהוות מרחב מאפשר התפתחות לבני תקופות החיים המאוחרות. מייסדת "מסעות בתבונה" – מרחב למידה בטבע. בימים אלו יוצא לאור ספרה "מתנות התבונה – התחדשות ותשוקה בתקופת החיים החדשה", בהוצאת אשל – ג'וינט.
ויניקוט, ד. (2009). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
שיוביץ, ש., רותם ד. (2014). דוח הוועדה לבחינת דרכי ההתמודדות עם בדידות בקרב אנשים זקנים?. אוחזר מתוך https://www.eshelnet.org.il/DochVaadatBdidut
מור, ש., פלגי, י., וסגל כרפס, ד. (2018). סולנות מהי, ואיך נקדמה בבתי האבות. דורות, מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה מבוגרת, 197, עמ' 20-18.
Coplan, R. J., & Bowker, J. C. (Eds.). (2013). The handbook of solitude: Psychological perspectives on social isolation, social withdrawal, and being alone. John Wiley & Sons.
De Jong Gierveld, J., Van Tilburg, T. G., & Friedman, H. S. (2016). Social isolation and loneliness. Encyclopedia of mental health, 4(2), 175-178.
Long, C. R., Seburn, M., Averill, J. R., & More, T. A. (2003). Solitude Experiences: Varieties, Settings, and Individual Differences. Personality and Social Psychology Bulletin, 29(5), 578–583.
Porter, J. (2017). Why you should make time for self-reflection (even if you hate doing it). Harvard Business Review. http://www. hbr. org/2017/03/why-you-should-make-time-for-self-reflection-even-if-you-hate-doing-it. (Last accessed: 24 May 2018)
Singer, C. (2018). Health effects of social isolation and loneliness. Journal of Aging Life Care, 28(1), 4-8.
