פרופ' אלי זומר
חלימה בהקיץ משבשת (Maladaptive Daydreaming, MD) היא שקיעה מתמשכת, סוחפת ולעיתים אף כפייתית בעלילות דמיון חיות, אשר גורמת לאדם מצוקה ופוגעת בתפקודו היומיומי. התזה המרכזית במאמר זה היא שאין לראות בתופעה אך ורק תסמין משני של דיכאון, הפרעת קשב, טורדנות כפייתית או טראומה, אלא כתסמונת מובחנת וכיעד טיפולי מובחן. במקביל, חשוב שניזהר מלעשות פתולוגיזציה של דמיון עשיר כשלעצמו. זוהי תסמונת הנוצרת ונשמרת במפגש שבין נטייה אישית להשתקעות עמוקה בדמיון, צורך בוויסות רגשי דרך התרחקות מן ההווה ומעגלי חיזוק של הקלה, עונג ושליטה.
סקירה אינטגרטיבית של מחקר איכותני, מחקרי חתך, יומנים, דגימת חוויה, מטא-אנליזה וניסוי אקראי מבוקר, מצביעה על פנומנולוגיה ייחודית, על תחלואה נלווית רחבה ועל התועלת האפשרית שבהתערבות טיפולית ייעודית. לצד זאת, חשוב לזכור שגוף הידע בתחום עודנו צעיר. רובו מבוסס על דיווחים עצמיים ועל מדגמים מקוונים, והסיווג הדיסוציאטיבי המוצע לתופעה טרם הוכרע סופית.
לפיכך, מומלץ למטפלים לשאול את מטופליהם במפורש על חיי הדמיון שלהם, להעריך מצבים של אובדן שליטה ופגיעה תפקודית, ולבנות יחד איתם המשגה אישית של התפקיד המווסת והמפצה של הפנטזיה. במקביל, כדאי לשלב כלים של ניטור, קשיבות (Mindfulness), ניהול טריגרים, הפעלה התנהגותית ועבודה רגשית והתייחסותית. מטרת הטיפול לעולם אינה לכבות את הדמיון, אלא להשיב למטופל את חופש הבחירה בין עולמו הפנימי לבין חייו הממשיים.
חלימה בהקיץ היא פעילות אנושית שכיחה וטבעית, ולעיתים קרובות היא אף משמשת מקור נהדר ליצירתיות, לתכנון, למשחק נפשי ולנחמה. הקושי מתחיל כאשר הסיפור הפנימי נעשה מושך יותר מן החיים הממשיים, כאשר הכניסה אליו נחווית כדחף שקשה מאוד לעמוד בפניו וכאשר שעות של דמיון באות על חשבון שינה, לימודים, עבודה, קשרים בין אישיים או טיפול עצמי.
בשנת 2002 הצעתי את המונח "חלימה בהקיץ משבשת" (maladaptive daydreaming, MD), בעקבות שורת ראיונות קליניים עם אנשים שתיארו חיים פנימיים עשירים וממושכים (Somer, 2002). עבורם, עולם הדמיון סיפק מפלט, אך במקביל כרסם בהתמדה בתפקודם (Somer, 2002). מאז אותו פרסום, התפתחה ספרות אמפירית ענפה המאפשרת לנו לחדד את הגבול שבין דמיון נורמטיבי לבין תסמונת קלינית.
כעת, אבקש לטעון כי 'חלימה בהקיץ משבשת' ראויה להערכה ולהתערבות כמוקד טיפולי ייחודי. אי אפשר להסביר את התסמונת במלואה רק על ידי אבחנות נלוות, אף על פי שהיא חולקת עמן מנגנונים ותסמינים משותפים. מבחינה טיפולית, מועיל מאוד להחזיק בו-זמנית בשלוש עדשות התבוננות:
1. השתקעות דיסוציאטיבית
2. אסטרטגיה לוויסות רגשי
3. מעגל של הרגל כפייתי-התמכרותי המתוחזק באמצעות חיזוקים חיוביים ושליליים
צירוף של שלוש העדשות הללו מונע מאיתנו ליפול לשתי טעויות מנוגדות: האחת היא ביטול הסבל של המטופל בטענה שזה "רק דמיון", והשנייה היא הפיכת כל עולם פנימי חי ועשיר לפתולוגיה.
מאמר זה יכלול סקירה נרטיבית אינטגרטיבית המתהווה מתוך גוף הידע לכדי עקרונות של הערכה, המשגה וטיפול בקליניקה. לצורך כך נבחנו מאמרי יסוד ומחקרים עדכניים שפורסמו עד אוגוסט 2026, ובהם סקירת מיפוי של 89 מחקרים, מטא-אנליזה של 40 מחקרים (הכוללים יחד 24,977 משתתפים), מחקרים איכותניים, מחקרי יומן ודגימת חוויה, וכן מחקרי אבחון מבדל וניסוי אקראי מבוקר (Mansuklal et al., 2025; Somer et al., 2025).
הסינתזה המוצגת כאן נשענת גם על התצפיות הקליניות שמהן צמח המושג לראשונה, על תיאורי מקרה מוסווים ועל ניתוח ציור שנמסר במיוחד לצורך המאמר. תחילה, אגדיר את התופעה ואת גבולותיה, לאחר מכן אדון במנגנונים, בסיווג ובאבחנה המבדלת, ולבסוף אציע עקרונות מעשיים להערכה ולטיפול, תוך בחינת מגבלות הידע הקיים.
במפגשים שהובילו לכתיבת המאמר הראשון לא חיפשתי הפרעה חדשה. פשוט ניסיתי להבין מה בדיוק מתרחש באותן שעות שהמטופלים תיארו כ"נעלמות". אחדים מהם נהגו לצעוד הלוך ושוב בליווי מוזיקה, לחשו דיאלוגים או חזרו על הבעות פנים ותנועות גוף שתאמו לעלילה הפנימית שהתחוללה בראשם. הם כמובן ידעו שהדמויות אינן ממשיות, אך בכל זאת חוו כלפיהן רגשות עזים של קרבה, געגוע ולעיתים אף נאמנות עמוקה. בעולם הדמיון הם היו אהובים, בעלי השפעה, מצילים או יוצרים, אך במציאות הם שילמו על כך מחיר כבד של בדידות, דחיינות, בושה ועייפות מתמדת. הפרדוקס הקליני היה ברור: אותה פעילות נפשית שסייעה להם לשרוד רגעי כאב, שעמום או חסך, הלכה וסגרה עליהם, והצרה את חייהם.
המחקר האיכותני הראשוני תיאר פנטזיות מורכבות, אשר כללו לעיתים קרובות דמויות ועלילות מתמשכות, לצד שימוש בדמיון לשיכוך מצוקה ולצדו פגיעה של ממש בתפקוד (Somer, 2002). מחקרים רחבים יותר שבו ומצאו בקרב המשתתפים מעורבות רגשית חזקה, קושי בשליטה, תנועות גוף נלוות ותפקיד מרכזי מאוד של מוזיקה ורמזים חושיים אחרים (Bigelsen & Schupak, 2011; Bigelsen et al., 2016). מחקרי יומן הוסיפו לכך ממד דינמי, כשהראו כי בימים שבהם החלימה המשבשת גברה, כך גברו גם תסמינים פסיכולוגיים מסוימים, גם אם קשר יומי כזה אינו מוכיח בהכרח סיבתיות (Soffer-Dudek & Somer, 2018). מחקר יומן נוסף הראה כי חלימה משבשת ונדידת מחשבות הן אמנם תופעות קשורות אך אינן חופפות, וכי התנודות שלהן אצל אותו אדם אינן זהות (Marcusson-Clavertz et al., 2019).
במבט לאחור, העמדה הקלינית שלי הפכה למורכבת יותר ופחות חד-סיבתית. אצל חלק מהמטופלים הפנטזיה אכן התפתחה כמקום מפלט מפני טראומה, עזובה או בדידות. עם זאת, הנתונים אינם מצדיקים את הקביעה שטראומה היא תנאי הכרחי להתפתחות התופעה. הקשר שנמצא במטא-אנליזה בין חוויות טראומטיות לבין חלימה בהקיץ משבשת הוא חיובי אך מתון בלבד, והוא אינו מאפשר להסיק מסקנה סיבתית חד-משמעית (Somer et al., 2021; Somer et al., 2025). נראה שיש יותר מנתיב התפתחותי אחד שמוביל לאותה מלכודת: נטייה עמוקה לשקיעה בדמיון, בדידות, תחושות בושה, חרדה חברתית, רגישות גבוהה לדמיון, קשיי קשב, נטייה לטקסיות, מחסור בחיזוקים בעולם הממשי או שילוב של כמה מאלה גם יחד.
לב התופעה אינו טמון בעושר הדמיון כשלעצמו, אלא בשילוב בעייתי של הישאבות חוזרת ונשנית לעלילות חיות, תחושת דחף או כפייתיות, קושי לצמצם את הפעילות וכן מצוקה או פגיעה בתפקוד (Soffer-Dudek et al., 2025). הקריטריונים המחקריים המוצעים כיום כוללים פנטזיה מתמשכת וסוחפת, כשלצדה מופיעים מאפיינים כמו העדפה ברורה של עולם הדמיון, ביצוע תנועות או המחזה גופנית של דיאלוגים, השגת הקלה קצרת טווח מרגש מכאיב, תחושת כעס כאשר החלימה נקטעת וניסיונות כושלים של האדם לשלוט בה.
ההצעה העדכנית לאבחון מתייחסת בדרך כלל לפרקים ממושכים ולהצטברות של שעת דמיון אחת או יותר ביום, ברוב הימים, למשך תקופה של חצי שנה לפחות (Soffer-Dudek et al., 2025). עם זאת, חשוב לזכור שאלו הם עדיין קריטריונים מחקריים מוצעים, והם טרם הפכו לכללים רשמיים במדריכי האבחון המקובלים (Soffer-Dudek et al., 2025).
בנוסף, חשוב מאוד להבחין בין חלימה בהקיץ משבשת לבין נדידת מחשבות רגילה. במחקר דגימת חוויה שכלל 70 משתתפים שנשאלו עשר פעמים ביום במשך שבוע, התקבלו דיווחים על 455 אירועי נדידת מחשבות לעומת 1,190 אירועי חלימה בהקיץ (Hryniszak et al., 2026). אירועי החלימה בהקיץ אופיינו במעורבות קשבית רבה יותר, בתחושת נוכחות, ברציפות של נושא וכן במבנה סיפורי שיש בו ייצוג ברור לעצמי ולאחרים וקיימת בו תחושת שליטה.
לעומת זאת, נדידת מחשבות הייתה חוויה פחות רצונית, וקשורה יותר לקשב אל הסביבה (Hryniszak et al., 2026). ההבדל אומנם אינו מוחלט לחלוטין, אך הוא תומך בהבנה שמדובר בתופעות קרובות אך נבדלות. עלינו לזכור שגם צלילה עמוקה לתוך עולם פנימי אינה בהכרח פתולוגית. הקביעה הקלינית שמדובר בהפרעה נשענת תמיד על אובדן החופש לבחור, על תחושת המצוקה ועל המחיר שהאדם משלם, ולא על עצם החיות והעושר של התמונות בדמיונו.
חשוב גם להדגיש שחלימה בהקיץ משבשת איננה פסיכוזה. בדרך כלל בוחן המציאות של האדם נשמר במלואו, שכן הוא יודע היטב שהעלילה היא פרי המצאתו גם אם הרגש המלווה אותה והנוכחות הסובייקטיבית שלו בה חזקים ועזים. בדומה לכך, אין לבלבל את התופעה עם מחשבות חודרניות בלבד, מכיוון שרבים מהמטופלים ממש מחפשים את הפנטזיה ומפיקים ממנה עונג רב לפני שהם מתחילים לחוות אובדן שליטה. התסמונת גם אינה זהה להפרעת קשב וריכוז (ADHD), אף על פי ששעות ארוכות של הישאבות לדמיון עשויות להיראות כלפי חוץ כחוסר קשב ואף לייצר קשיי קשב בפועל. במחקר שנערך בקרב מבוגרים עם ADHD נמצא כי רק תת-קבוצה מתוכם עמדה גם בקריטריונים המחקריים לחלימה משבשת, והפרופיל של קבוצה זו כלל דמיון סוחף, בדידות ופגיעה ייחודית בתפקוד (Theodor-Katz et al., 2022). באופן דומה, אף שיש קשר משמעותי לטורדנות כפייתית ,(OCD) הוא חלקי בלבד ואינו מסביר את התופעה כולה (Salomon-Small et al., 2021).
כדי לבנות המשגה טיפולית שימושית כדאי להתחיל בשאלה: מה בעצם עושה חלימה בהקיץ למען האדם ברגע שבו הוא נכנס אליה? היא עשויה, למשל, להפחית תחושות של בושה, חרדה, ריקנות, כעס או שעמום. היא יכולה לספק לאדם חוויה של שייכות, אהבה, מעמד, נחמה, אפשרות לנקמה או תיקון ותחושת שליטה. היא גם מאפשרת לו לחוות זהות אידיאלית שלרוב אינה זמינה לו בחיים האמיתיים. בדרך זו, פעולת החלימה זוכה לחיזוק שלילי מכיוון שהיא מקלה מיד על חוויה רגשית מכאיבה, וכן לחיזוק חיובי מכיוון שהיא מייצרת עונג ומשמעות.
עם הזמן מתחילים טריגרים וגירויים שונים, כמו מוזיקה, הליכה, רגעים של פרטיות, חשיפה למדיה מסוימת או שעה קבועה ביום, להפוך לשער כניסה אוטומטי לעולם הדמיון. ההקלה המיידית הזו גובה בסופו של דבר מחיר כבד המגיע בהשהיה, כדוגמת משימות שלא הושלמו, שעות שינה שנדחו, קשרים חברתיים שלא נרקמו ותחושת בושה צורבת על הזמן שאבד. המחיר הזה מגביר מטבעו את המצוקה הרגשית, והמצוקה עצמה היא זו ששוב מזינה את הכניסה הנוספת למקלט המוכר של הדמיון.
ממצאים של ניתוח רשת פסיכולוגית (network analysis) אכן תומכים בתמונה הזו. במחקר אחד נמצא כי הקושי לשלוט בחלימה היה צומת מרכזי בתוך תסמיני התופעה, וכי מחסור באסטרטגיות יעילות לוויסות רגשי היווה חוליה המקשרת בין החלימה המשבשת לבין מגוון רחב של קשיים רגשיים (Greene et al., 2020). מטא-אנליזה רחבה מצאה קשרים בעוצמה בינונית בין התופעה לבין דיכאון, חרדה ודיסוציאציה, וקשרים חלשים עד בינוניים עם תסמינים טורדניים-כפייתיים, הפרעות קשב, תסמינים פסיכוטיים, מאפיינים אוטיסטיים וחוויות טראומטיות (Somer et al., 2025). הקשר הכללי של התופעה עם פסיכופתולוגיה היה חזק יותר (Somer et al., 2025).
יחד עם זאת חשוב לסייג ולומר שההטרוגניות במחקרים אלה הייתה גבוהה ומרביתם היו מחקרי חתך המבוססים על דיווח עצמי, כך שאי אפשר לקבוע בוודאות אם החלימה המשבשת היא זו שגורמת לכל הקשיים הללו או שמא היא נגרמת על ידיהם (Somer et al., 2025).
כדי להבין את התופעה במלואה, כדאי להיעזר בשלוש עדשות תיאורטיות המשלימות זו את זו:
1. העדשה הדיסוציאטיבית – מאירה את הניתוק הזמני מהקלט החיצוני ומהפעולה המכוונת במציאות, לצד חוויה של מעין תודעה כפולה שבה האדם יודע בדיוק היכן הוא נמצא פיזית אך מבחינה רגשית הוא פשוט חי במקום אחר (Ross et al., 2020; Soffer-Dudek et al., 2025).
2. עדשת ההתמכרות ההתנהגותית – שמה דגש על הכמיהה, על ההסלמה בדפוס ההתנהגות, על החזרה לפעילות למרות הנזק שהיא גורמת ועל הניסיונות החוזרים והכושלים להפסיק (Pietkiewicz et al., 2018).
3. העדשה הרגשית וההתייחסותית – בוחנת כיצד העולם המדומיין מכיל ומחזיק בתוכו את צרכיו של האדם, את הקונפליקטים שלו ואת האופן שבו הוא מייצג את עצמו ואת האחרים.
במקום לבחור רק מטאפורה אחת כהסבר הבלעדי, עלינו לבנות המשגה גמישה שבוחנת מה כל אחת מהעדשות הללו מסבירה אצל המטופל המסוים שיושב מולנו ומה היא אולי מחמיצה.
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, חלימה בהקיץ משבשת טרם הוכרה כאבחנה רשמית במדריכים כגון ה-DSM-5-TR או ה-ICD-11. נייר עמדה שעליו חתומים חוקרים רבים הציע להכיר בה כתסמונת בתוך קבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות, בנימוק שניתן להבחין בינה לבין תופעות אחרות, היא כרוכה בפגיעה עקבית בתפקוד והיא כוללת ניתוק של קשב, של תפיסה, של פעולה ושל תחושת העצמי לטובת שהייה במציאות מדומיינת (Soffer-Dudek et al., 2025).
הערכה ראשונית של שכיחות התופעה באוכלוסייה עומדת על כ-2.5%, אולם הנתון נשען על מחקר אפידמיולוגי בודד ועל קריטריונים מחקריים מוצעים (Soffer-Dudek & Theodor-Katz, 2022). משום כך יש להתייחס אליו כאומדן התחלתי בלבד ולא כאל שיעור סופי (Soffer-Dudek & Theodor-Katz, 2022). כמו כן, שיוך התופעה לקבוצת ההפרעות הדיסוציאטיביות הוא בבחינת טענה מנומקת היטב, אך לא סוף פסוק. קיימת טענה נגדית הגורסת כי מדובר במנגנון התמודדות כללי המשותף למגוון אבחנות, או בהרגל כפייתי, התמכרותי שאינו מהווה הפרעה נפרדת. התנגדות נוספת מדגישה את סכנת אבחון היתר, מחשש שנתייג בטעות פעילויות כגון יצירתיות, תפילה, משחקי תפקידים או פנטזיות תרבותיות כהפרעה פסיכיאטרית.
המענה לחששות אלה אינו בהרחבת התווית האבחונית אלא בדרישה להוכחת פגיעה קלינית משמעותית, אובדן שליטה וביצוע תהליך קפדני של אבחנה מבדלת. יתר על כן, עצם קיומה של תחלואה נלווית אינו מבטל את תקפות התסמונת, כשם שהוא גם אינו מוכיח אותה בהכרח. סקירת המיפוי המקיפה של התחום שבה ומדגישה כי הספרות המחקרית עדיין נשענת במידה רבה מדי על מחקרים מתאמיים ועל מדגמים המורכבים ברובם מנשים צעירות שאותרו ברשת (Mansuklal et al., 2025).
על כן, במהלך הריאיון הקליני חובה עלינו לבדוק קיומם של מצבים נוספים, בהם דיכאון, אובדנות, חרדה, OCD ,ADHD, פוסט-טראומה (PTSD), הפרעות דיסוציאטיביות אחרות, הפרעות שינה, שימוש בחומרים, מצבים פסיכוטיים ומאפיינים על הרצף האוטיסטי. עלינו לברר היטב האם הפנטזיה קדמה לחוסר הקשב או הופיעה בעקבותיו, והאם היא נחווית כרצויה בתחילתה או שמא כחדירה מאיימת לתודעה. חשוב לוודא שבוחן המציאות אכן נשמר ולבדוק אם מתקיימת אמנזיה או מצבי עצמי נפרדים החורגים מעבר לחוויית ההישאבות לדמיון. במקביל, כדאי מאוד לשאול את המטופל על הרקע התרבותי והאמוני שלו, על נטיות יצירתיות ועל השתתפות בקהילות מקוונות. בסופו של דבר אבחנה מבדלת אינה מהווה חיפוש אחר תווית אחת בלבד שתבטל את שאר התוויות, אלא תהליך של מיפוי מוקדי הטיפול שעשויים לחפוף זה לזה
מטופלים רבים נמנעים מלספר מיוזמתם על עולם הדמיון שלהם לרוב בשל החשש להיתפס בעינינו כילדותיים, עצלנים, מוזרים או אפילו פסיכוטיים. שאלה ישירה אך ניטרלית מצדנו יכולה לפתוח דלת חשובה: "האם קורה שאתה נשאב לסיפורים או לסצנות בדמיון למשך זמן רב, גם כשאתה מתכוון לעשות משהו אחר?" אם התשובה היא חיובית, אנו ממשיכים ומבררים את הנקודות הבאות:
● כמה זמן נמשך פרק חלימה ממוצע, מהו הזמן המצטבר ביום ומה נדחה או מתבטל בגללו?
● עד כמה הכניסה לפנטזיה רצונית, מהם הטריגרים המעוררים אותה ומה מרגיש המטופל כשהוא מנסה להפסיק?
● אילו תנועות גופניות, הרגלי האזנה למוזיקה, מקומות, שעות ביום או תכנים מסוימים מקלים עליו לשקוע בדמיון?
● מה הרווח הרגשי המיידי שמתקבל מהחלימה, ומהו המחיר שמשולם, אם קיים, מיד עם סיומה?
● אילו צרכים עמוקים, רגשות מודחקים וייצוגים של העצמי מקבלים חיים וביטוי בתוך העלילה?
● האם המטופל שומר על הבחנה ברורה בין דמיון למציאות, והאם קיים סיכון ממשי לאובדנות או להזנחה עצמית?
לצורך תהליך הסינון, אפיון חומרת המצב והמעקב, ניתן להיעזר בסולם ,MDS-16 אך חשוב לזכור שהוא אינו מחליף אבחנה קלינית מלאה (Somer et al., 2016). לרשותנו עומדים גם ריאיון קליני מובנה המבוסס על הקריטריונים המוצעים כיום (Somer et al., 2017), וכן מדד מקוצר בן חמישה פריטים המכונה MD-SF5 (Soffer -Dudek & Oh, 2024). תוקפם הבין-תרבותי של כלי מדידה אלה נבדק במספר שפות, אך עדיין איננו יכולים להניח בבטחה כי סף אבחוני אחיד יתאים לכל אוכלוסייה באשר היא (Soffer-Dudek et al., 2020).
ההמלצה היא תמיד לשלב את השאלונים עם ריאיון קליני מעמיק, עם ניהול יומן תפקודי ועם הערכה זהירה של אבחנות נלוות. הסתמכות על מדידה בנקודת זמן אחת בלבד עלולה להחמיץ תנודות חשובות, ולכן רישום תמציתי במשך שבועיים של משך זמן החלימה, הרמז המקדים, הרגש שעורר אותה, התוכן הכללי, הרווח המיידי והמחיר המאוחר, יספק לנו מפה קלינית וטיפולית עשירה בהרבה מאשר ציון מספרי כולל.
הערת חיסיון: הדוגמאות המובאות להלן הן תצריפים המבוססים על קווים של מספר מטופלים. פרטים מזהים כגון גיל, מגדר, עיסוק, נסיבות חיים, מבנה משפחתי ותוכן עלילות הדמיון שונו באופן מהותי. אין כאן תיאור של אדם ספציפי כזה או אחר, והפרטים שנשמרו הם אך ורק אלה הנחוצים כדי להמחיש את העיקרון הקליני.
״נועה", שם בדוי, הגיעה לטיפול בגלל בעיות קשות של דחיינות וחשד להפרעת קשב וריכוז (ADHD). בשיחות עמה היא תיארה שגרה שבה היא צועדת בחדרה הלוך ושוב עם אוזניות במשך ארבע עד שש שעות ביום. במהלך שעות אלה היא חיה בעלילה שבה היא משמשת אמנית נערצת המוקפת בחבורת אוהדים נאמנה. היא ידעה היטב שמדובר בהמצאה. הכניסה לעלילה התרחשה בדרך כלל לאחר שספגה ביקורת במקום עבודתה או במהלך ערבים שבהם חשה בודדה במיוחד, והיציאה בחזרה למציאות לוותה תמיד בכאב, בתחושת בושה חריפה ובלילה קצר מדי נטול שינה מספקת.
תהליך האבחון לא עצר בשאלה אם דעתה מוסחת מן המשימות בחייה, אלא הצביע על רצף מעגלי ברור: פגיעה בערך העצמי, גירוי מוזיקלי, שקיעה מתגמלת בפנטזיה, אובדן זמן משמעותי, נסיגה נוספת ממעורבות בחיים, וכפועל יוצא העמקה נוספת של הפגיעה בערכה העצמי. המטרה המשותפת שלנו לא הייתה בשום אופן "להפסיק לדמיין". במקום זאת, חתרנו לקצר בהדרגה את פרקי החלימה, להחזיר לידיה את יכולת הבחירה ולבנות עבורה במציאות מקורות ממשיים של שייכות, תחושת מיומנות והכרה חיצונית.
מטופל אחר, שנקרא לו "אורי", נהג להשתמש בחלימה בהקיץ ככלי לשכתוב מריבות מן העבר שוב ושוב. בדמיונו העשיר הוא אמר לבסוף את המשפט המדויק והמנצח, הצד השני מיהר להתנצל והקשר ביניהם תוקן להפליא. בתחילת הטיפול בקשתו העיקרית הייתה למחוק לחלוטין את הדחף הזה, אך כל ניסיון להימנעות נוקשה רק החריף והגביר אותו. פריצת הדרך התאפשרה כשאנו התחלנו להתייחס לפנטזיה כאל מקור מידע רב-ערך על הצורך שלו בתיקון, ולא כאל אויב שיש להכחיד. גישה זו אפשרה לנו לתרגל יחד זיהוי מוקדם של תחושת העלבון בגוף, טכניקות של ויסות גופני, כתיבת מסרים שלא נשלחו בפועל ולבסוף אף קיום של שיחה מציאותית מוגבלת עם מושא העלבון. חלק מהסצנות אכן נשארו במרחב הדמיון של אורי, אך השינוי המהותי נבע מכך שהן חדלו לשמש כתחליף הבלעדי לפעולה בעולם האמיתי. הן לא נעלמו, אך כוחן המשתק פחת משמעותית.
איור 1. ״שחזור אירועים ממשיים בגרסה טובה יותר בראשי״:
איור 1, ״שחזור אירועים ממשיים בגרסה טובה יותר בראשי״, אויר על ידי אישה המתארת חוויית חלימה בהקיץ משבשת. הוא מפורסם ברשות היוצרת שפרטיה הושמטו, לבקשתה, לשמירת הפרטיות. האיור בנוי משני מרחבים אנכיים המציגים את אותה סיטואציה בין-אישית: בחלקו התחתון של הציור, המייצג את המציאות כפי שהיא נחווית, הדמויות צבועות באפור, המפגש ביניהן נראה טעון, המבט משדר חשדנות או נסיגה והמשטח שביניהן עכור ומוכתם; לעומת זאת, בחלק העליון מוצגת הגרסה המתוקנת והפנימית: הצבעוניות עשירה ורוויה, השמיים מעוטרים בעננים, הדמויות מחייכות ומפגינות מחוות של קרבה הדדית והסביבה מלאה בקופסאות מעוטרות בצבעים שמחים.
המעבר המובהק מגווני אפור לצבע מלא אינו מהווה קישוט בלבד. הוא מסמן בבירור את הגבול שבין עולם ממשי שנחווה כדל, מביש או מאיים, לבין עולם פנימי שמציע הדדיות, תחושת שליטה ושמחה. העובדה שהדמויות בשני החלקים דומות זו לזו מבהירה שלא מדובר כאן רק בבריחה לסיפור זר ומומצא, אלא בניסיון ממשי לערוך ולכתוב מחדש זיכרון חברתי כואב.
הדימוי החזותי הזה ממחיש להפליא את פעולתה של החלימה המשבשת כמעין מעבדה פנימית לתיקון בדיעבד. במרחב העליון החולם יכול לבחור את תגובתו של האחר, להמיר את חוויית הדחייה בהכרה חיובית ולשחזר תחושת מסוגלות וכוח פעולה שניטלו ממנו במציאות. הרווח הרגשי המיידי ברור למדי, ולעיתים הוא אף משמש כשכבת מגן חיונית לנפש. אולם, המחיר הפוטנציאלי בא לידי ביטוי במרחק הגדול שנפער בין שני הלוחות בציור: ככל שהגרסה המדומיינת מספקת לאדם פתרון מושלם ונטול פגמים, כך הולך ופוחת התמריץ שלו להתאבל על מה שלא קרה במציאות, לשאת מצבים של אי-ודאות, להציב גבולות ברורים או לנסות לייצר תיקון ולו חלקי בחיים האמיתיים.
במסגרת מחקר איכותני שבחן ציורים של אנשים המתמודדים עם התופעה, בלטו גבולות גרפיים מפרידים בין החוץ לפנים, צבעוניות עשירה הרבה יותר בעולם הפנימי ודואליות עקבית בין "עצמי" בעל יכולות וכישורים בפנטזיה לבין "עצמי" מצומצם המרגיש חסר אונים במציאות (Somer et al., 2019). הציור המוצג כאן אכן מהדהד את הדפוסים הללו, אך חשוב לסייג ולומר שאין לראות בו מעין מבחן השלכתי פורמלי או הוכחה אבחונית נחרצת. את משמעותו המלאה עלינו לחקור תמיד ביחד עם היוצר או היוצרת.
בקליניקה, אנו המטפלים יכולים להשתמש בציורים מסוג זה כבסיס לשאלות עדינות ובלתי פולשניות: מה בדיוק השתנה בין שני חלקי הציור? איזה צורך עמוק מצא את מענהו בחלק העליון ואיזה רגש בחלק התחתון הפך לבלתי נסבל? מתוך מה שתוקן בדמיון, נוכל לברר יחד מה נוכל אולי לתרגם לפעולה קטנה ומעשית במציאות, ומה בכל זאת נכון להשאיר כמוגן במרחב הפנימי. בדרך זו, התוכן האמנותי הופך לשער של הבנה עבורנו, מבלי שנצטרך להתחרות בדמיונו של המטופל או לפרש אותו מתוך עמדה סמכותנית ומרוחקת.
הראיות המחקריות ליעילותו של טיפול ייעודי בחלימה בהקיץ משבשת עדיין מצומצמות בהיקפן, אך הן ללא ספק מעודדות. בניסוי אקראי מבוקר שנערך בתחום השתתפו 557 נבדקים ומתוכם 353 השלימו את התוכנית במלואה. מדובר היה בהתערבות מקוונת בהכוונה עצמית (self-guided) שכללה שמונה מודולים מרכזיים שעסקו בפסיכו-אדוקציה, הגברת מוטיבציה, תרגול קשיבות (Mindfulness) וניטור עצמי. בהשוואה לקבוצת הביקורת שהמתינה ברשימת ההמתנה, נצפו בקרב משתתפי התוכנית שיפורים ניכרים בחומרת החלימה, בתדירות שלה וברמת התפקוד הכללית. כ-24% מהנבדקים הגיעו לשיפור בעל משמעות קלינית ממשית ו-39% הדגימו שיפור מהימן, כאשר ההישגים נשמרו גם במעקב שנערך חצי שנה לאחר מכן (Herscu et al., 2023).
זהו אמנם מחקר חשוב, אולם עלינו להביא בחשבון שהמדגם התבסס על מתנדבים שהופנו למערכת מקוונת וכי שיעור הנשירה היה משמעותי. מכאן שאין להסיק מתוצאותיו כי מצאנו פרוטוקול יחיד שיתאים לכל אדם. לאחרונה, פורסם גם מודל המשגה קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המציע מסגרת טיפולית סדורה הקושרת בין הפגיעות האישית, הטריגרים המעוררים, האמונות השונות, ההתנהגויות בפועל והשלכותיהן, אך גם מודל זה דורש אימות אמפירי נוסף (Lucas & Bone, 2025).
מתוך הראיות הקיימות והניסיון הקליני בשטח אנו מזהים שמונה עקרונות עבודה מרכזיים:
1. ברית טיפולית לפני שליטה – עלינו לתת בראש ובראשונה תוקף לכך שהדמיון מספק למטופל הגנה הכרחית, חברה ומשמעות לאורך זמן. הטלת איסור מהיר ומוקדם על הדמיון עלולה להעצים אצלו רגשות של בושה, לדחוף אותו לסודיות ולעורר התנגדות טיפולית. תחת זאת, אנו מנסחים יחד יעד מציאותי של הגמשת התפקוד ובניית יכולת שליטה הדרגתית.
2. בניית מוטיבציה באמצעות ריאיון מוטיבציוני – אנשים המפגינים חלימה בהקיץ משבשת חווים לעיתים קרובות אמביוולנטית עמוקה: הם מבקשים לצמצם את הפגיעה בחייהם, ובו בזמן חוששים לאבד מקור מרכזי של נחמה, שייכות, הנאה וזהות. הריאיון המוטיבציוני מציע שיחה שיתופית המבוססת על שותפות, קבלה, חמלה וכיבוד האוטונומיה של המטופל. במהלכה, במקום לנסות לשכנע אותו להפסיק לחלום, אנו מסייעים לו לבטא בעצמו את הסיבות לשינוי ואת החששות מפניו.
באמצעות שאלות פתוחות, אישור כוחות, הקשבה משקפת וסיכומים, אנו בוחנים את הרווחים והמחירים של החלימה, את הפער בינה לבין ערכיו ומטרותיו ואת מידת מוכנותו לפעולה. המטפל מזהה ומחזק ״דיבור שינוי״, נמנע מעימות עם ״דיבור שימור״ ומסייע למטופל לבחור צעד ראשוני מציאותי המתאים למידת מוכנותו. ארבעת התהליכים המרכזיים בתהליך בניית המוטיבציה כוללים יצירת קשר, מיקוד במטרה מוסכמת, העלאת המוטיבציה הפנימית וגיבוש תכנית פעולה הדרגתית (Miller & Rollnick, 2013).
3. המשגה משותפת – כשאנו כמטפלים בונים את תוכנית הטיפול, אנו ממפים ביחד עם המטופל את הפגיעות הבסיסית שלו, את הרמזים שמעוררים את החלימה, את הרגש המקדים וכן את מהלך האפיזודה עצמה על רווחיה ומחיריה. תוכן הפנטזיה חשוב בעיקר כאשר הוא שופך אור על צורך לא מסופק או על קונפליקט מודחק, אך מספר השעות שאובדות והפגיעה בשגרת החיים הם אלה שמכתיבים את מידת הדחיפות של הטיפול.
4. ניטור ומדידה מתמדת – שימוש ביומן קצר יחד עם שאלונים כדוגמת ה-MDS-16 או ה-MD-SF5 ומדדי תפקוד אובייקטיביים, מאפשרים לנו ולמטופלים לראות את השינוי מתחולל בשטח. מומלץ למדוד גם היבטים נוספים כמו איכות השינה, רמות דיכאון וחרדה ומדדי סיכון, ולא להסתפק רק במעקב אחר הירידה בציון החלימה.
5. קשיבות, קרקוע וגמישות קשבית – באמצעות תרגול קבוע של זיהוי הדחף לדמיין, עיגון בתחושות הגוף, עבודת נשימה, תנועה מכוונת ושיבה מודעת למשימה הנוכחית, אנו מסייעים למטופל להרחיב את טווח התגובה שבין הופעת הרמז לבין ההישאבות המלאה לפעולה. המטרה אינה לנהל מלחמה במחשבה שעולה, אלא לפתח מודעות לרגעי השקיעה ולרכוש באופן הדרגתי את היכולת לבחור היכן הקשב שלנו נמצא.
6. ניהול רמזים והפחתה מדורגת – אלמנטים כמו השמעת מוזיקה, הליכה במסלול קבוע, שהות בבדידות או חשיפה לתוכן מדיה מסוים, יכולים כולם לפעול כמאיצים חזקים לכניסה לדמיון. במסגרת הטיפול אנו משנים אותם בהדרגה. למשל, אפשר לעודד את המטופל להאזין למוזיקה רק במרחב ציבורי, לבחור פלייליסט ניטרלי שלא קשור לעלילה, להשתמש בטיימר, לעבור לפעילות גופנית שאינה מתחברת לסיפור הפנימי או לתכנן זמן מוגדר מראש לפעילות הדמיון. עלינו להיזהר מהסרה פתאומית ומוחלטת של כל אמצעי הוויסות שכן צעד כזה עלול להותיר את המטופל בחלל ריק ומסוכן.
7. בניית חלופות בעולם הממשי – דרך הפעלה התנהגותית, שיקום הרגלי השינה, פיתוח קשרים חברתיים, עיסוק ביצירה, שיפור מיומנויות חברתיות וצעדים מעשיים בכיוון של ערכים אישיים אנו יוצרים יחד מערכת של חיזוקים מציאותיים שיוכלו להתחרות בדמיון. אם לדוגמה המטופל מנהיג קבוצה, אהוב על הבריות או מוגן מאוד בפנטזיה שלו, אנו נחפש עבורו גרסה מציאותית קטנה וצנועה יותר של השפעה, תחושת שייכות או ביטחון במקום לנסות לייצר חיקוי מושלם ובלתי אפשרי של העלילה הדמיונית.
8. עבודה רגשית, התייחסותית וטראומטית בהתאם לצורך – לאחר שהצלחנו לייצר מידה של יציבות תפקודית אנו פונים לעיבוד מעמיק של רגשות בושה, אבל, סוגיות התקשרות, זהות ואף טראומה. גישה פסיכודינמית עשויה להועיל בקריאת מערך היחסים בין דמויות הפנטזיה ובהבנת העצמי האידיאלי (Chefetz et al., 2023); עבודה קוגניטיבית-התנהגותית יכולה לזהות אמונות מכשילות ודפוסי הימנעות; וטיפול ממוקד טראומה יתאים במקרים שבהם ישנה אינדיקציה קלינית ברורה לכך. יחד עם זאת, בשום אופן אין להניח אוטומטית שקיימת טראומה, ואין למהר ולפתוח תהליך עיבוד טראומטי רק משום שהמטופל מציג תסמינים של חלימה משבשת.
בתחלואה הנלווית אנו מטפלים במקביל לתסמונת עצמה. לעיתים קרובות טיפול נאות בדיכאון, ב-OCD או ב-ADHD מפחית משמעותית את הלחץ הפנימי שמזין את החלימה, אולם אין להניח שהחלימה המשבשת תיעלם לה פשוט מאליה. כיום אין בנמצא טיפול תרופתי ייעודי שאושר בניסויים מבוקרים, ולכן אין אנו רשאים להציג תרופה כלשהי כפתרון מוכח לתופעה. במקביל עלינו לבנות תוכנית ברורה למניעת הישנות הכוללת זיהוי של סימני אזהרה, הבנת תקופות הסיכון, יצירת תגובות חלופיות למצבי לחץ וקביעת דמות שאליה יוכל המטופל לפנות בשעת משבר. במקרים שבהם אובדן הזמן, הבידוד החברתי או תחושת הייאוש כבדים מנשוא, הערכת סיכון אובדני והזנחה עצמית הופכת לחלק בלתי נפרד מן הטיפול.
הספרות היפה היטיבה לתאר חיים מקבילים ופנימיים הרבה לפני שהפסיכולוגיה המודרנית העניקה להם שם רשמי. דמויות אלמותיות אצל סרוונטס, דוסטויבסקי, פלובר ווירג'יניה וולף ממחישות לנו כיצד הפנטזיה מסוגלת להרחיב את גבולות העצמי, ובה בעת לשמש תחליף מתעתע למגע הישיר עם מציאות מאכזבת. כאשר אנו ניגשים לטקסט מנקודת מבט קלינית מובן שאין לנו כוונה לאבחן דמות ספרותית מרחוק, אולם אנו יכולים להשתמש בספרות הגדולה כמעבדה פנומנולוגית של ממש: היא מסייעת לקרב אותנו להבנת סוד הקסם והמשיכה העצומה של העולם הפנימי ולא רק לנזקיו.
את המפגש המרתק הזה, בין עדות קלינית, מחקר מקיף, השתקפויות בתרבות וכלים מעשיים להתמודדות, הרחבתי ופירטתי בספרי "שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים". כמטפלים, הקריאה בספר עשויה להעניק ממד נוסף המשלב את הקול המחקרי עם חוויית המטופל מבפנים, ולחדד את ההבנה מדוע הוויתור על עולם הפנטזיה עלול להחוות עבור המטופל כאובדן קורע לב של קשר, של זהות ואף של בית ממש.
הספרות המדעית המצטברת תומכת בעקביות בתזה שלפיה חלימה בהקיץ משבשת היא אכן תבנית קלינית מובחנת ועצמאית דיה, המצדיקה שנפנה למטופל שאלה ישירה בנושא, שנערוך לו הערכה שיטתית מקיפה ושנציע לו טיפול ייעודי מתאים. תופעה זו נבדלת מנדידת מחשבות רגילה בעומק ההישאבות אליה, במבנה הנרטיבי שלה ובמעורבות הרגשית העמוקה שהיא מייצרת אצל האדם. כמו כן, היא נבדלת ממצבי פסיכוזה בשמירה על בוחן המציאות הברור, והיא אינה נבלעת במלואה תחת המטריות המוכרות של ADHD, דיכאון, OCD, הפרעת פוסט-טראומה או דיסוציאציה כללית.
ההמשגה הקלינית היעילה ביותר לשימוש בקליניקה נשענת על ראייה מעגלית: דמיון חי ופועם פוגש בצורך רגשי יחד עם רמז זמין בסביבה, מעניק לאדם הקלה ועונג משמעותיים, גובה ממנו מחיר תפקודי יקר, ואז שב ומייצר את המצוקה אשר מזינה את סבב השקיעה הבא. יחד עם זאת, חשוב להותיר מקום לביקורת מחקרית כנה. אנו יודעים שחלק ניכר מהמחקר העדכני צמח מתוך קהילות רשת של אנשים שזיהו את עצמם כחולמים בהקיץ באופן משבש, ולכן קיימת בממצאים שלנו הטיית ברירה מובנית (Selection bias). רוב הנתונים שבידינו מבוססים על דיווחי סקרים עצמיים ועל מחקרי חתך, כשבמקביל תרבויות ושפות רבות בעולם עדיין אינן מיוצגות כראוי בספרות התחום.
הקריטריונים האבחוניים הם עדיין בגדר הצעות בלבד, והבסיס הנוירוביולוגי וההתפתחותי של התסמונת טרם הובהר לחלוטין. בנוסף, גם ממצאי הטיפול הקיימים נשענים כיום ברובם על ניסוי מקוון מרכזי אחד. מסיבות אלה השטח צמא למחקרי אוכלוסייה מבוססי ריאיון עומק, למחקרי אורך, לאימות מדעי של קריטריונים חוצי-תרבויות, למחקרי מנגנון מעמיקים ולניסויים קליניים שייערכו פנים-אל-פנים בקליניקה. בתוך כך יהיה עלינו לבחון גם האם הסיווג הדיסוציאטיבי שאנו מציעים כיום עדיף מבחינה אמפירית על סיווג כפייתי או כזה הקשור לעולמות ההתמכרות.
עם זאת, כל המגבלות הללו אינן בשום אופן סיבה מספקת להמשיך ולהתעלם מהמטופלים הסובלים מן התופעה. אדרבה, הן מחייבות אותנו לעבוד בצניעות מדעית ראויה: להחזיק תמיד את האבחנה כהשערה פתוחה הניתנת לבדיקה, להקפיד למדוד תפקוד מעשי ולא רק להתרשם מן החוויה הסובייקטיבית, לשאול באומץ על מה הפנטזיה באה להגן אך גם מה היא מונעת ולקבוע יחד עם המטופל מטרות טיפוליות ברורות. בעינינו, הצלחה בטיפול איננה יצירת עולם פנימי שקט וחסר דמיון. ההצלחה היא, בסופו של דבר, השבת יכולתו של המטופל לדמיין מבלי להיעלם בתוך הדמיון. זאת, באמצעות חיזוק היכולת שלו להיעזר בפנטזיה בלי להיות שבוי בה והכוח לשוב מן הסיפור המומצא אל עבר חיים ממשיים, חיים שיש בהם די קשר אנושי, פעולה משמעותית וייעוד כדי שיוכלו להתחרות בהצלחה בקסמיו של העולם הפנימי.
פסיכולוג קליני ומדריך מוסמך, פרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וחוקר טראומה ודיסוציאציה. הוא טבע בשנת 2002 את המונח Maladaptive Daydreaming והוביל את פיתוח המחקר, כלי המדידה והחשיבה הקלינית בתחום. בעבר כיהן כנשיא החברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה וכְנשיא החברה האירופית לטראומה ודיסוציאציה. ספרו "שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2026.
זומר, א. (2026). שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים. פרדס.
Bigelsen, J., & Schupak, C. S. (2011). Compulsive fantasy: Proposed evidence of an under-reported syndrome through a systematic study of 90 self-identified non-normative fantasizers. Consciousness and Cognition, 20(4), 1634–1648. https://doi.org/10.1016/j.concog.2011.08.013
Bigelsen, J., Lehrfeld, J. M., Jopp, D. S., & Somer, E. (2016). Maladaptive daydreaming: Evidence for an under-researched mental health disorder. Consciousness and Cognition, 42, 254–266. https://doi.org/10.1016/j.concog.2016.03.017
Chefetz, R. A., Soffer-Dudek, N., & Somer, E. (2023). When daydreaming becomes maladaptive: Phenomenological and psychoanalytic perspectives. Psychoanalytic Psychotherapy, 37(4), 319–338. https://doi.org/10.1080/02668734.2023.2246058
Greene, T., West, M., & Somer, E. (2020). Maladaptive daydreaming and emotional regulation difficulties: A network analysis. Psychiatry Research, 285, 112799. https://doi.org/10.1016/j.psychres.2020.112799
Herscu, O., Somer, E., Federman, A., & Soffer-Dudek, N. (2023). Mindfulness meditation and self-monitoring reduced maladaptive daydreaming symptoms: A randomized controlled trial of a brief self-guided web-based program. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 91(5), 285–300. https://doi.org/10.1037/ccp0000790
Hryniszak, W., Somer, E., & Barzykowski, K. (2026). Navigating the mind: Investigating the complex relationship between mind-wandering and daydreaming. Scientific Reports, 16, 22070. https://doi.org/10.1038/s41598-026-59134-1
Lucas, A., & Bone, A. (2025). Introducing a psychological formulation model of maladaptive daydreaming. The Cognitive Behaviour Therapist, 18, e11. https://doi.org/10.1017/S1754470X24000424
Mansuklal, S. A., Pascoal, P. M., Somer, E., Costa, I. B., & Andersson, G. (2025). What is known about maladaptive daydreaming? A scoping review. Clinical Psychology & Psychotherapy, 32(4), e70104. https://doi.org/10.1002/cpp.70104
Marcusson-Clavertz, D., West, M., Kjell, O. N. E., & Somer, E. (2019). A daily diary study on maladaptive daydreaming, mind wandering, and sleep disturbances: Examining within-person and between-persons relations. PLOS ONE, 14(11), e0225529. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0225529
Miller, W. R., & Rollnick, S. (2013). Motivational interviewing: Helping people change (3rd ed.). Guilford Press.
Pietkiewicz, I. J., Nęcki, S., Bańbura, A., & Tomalski, R. (2018). Maladaptive daydreaming as a new form of behavioral addiction. Journal of Behavioral Addictions, 7(3), 838–843. https://doi.org/10.1556/2006.7.2018.95
Ross, C. A., Ridgway, J., & George, N. (2020). Maladaptive daydreaming, dissociation, and the dissociative disorders. Psychiatric Research and Clinical Practice, 2(2), 53–61. https://doi.org/10.1176/appi.prcp.20190050
Salomon-Small, G., Somer, E., Harel-Schwarzmann, M., & Soffer-Dudek, N. (2021). Maladaptive daydreaming and obsessive-compulsive symptoms: A confirmatory and exploratory investigation of shared mechanisms. Journal of Psychiatric Research, 136, 343–350. https://doi.org/10.1016/j.jpsychires.2021.02.017
Soffer-Dudek, N., & Oh, H. (2024). Maladaptive daydreaming: A shortened assessment measure and its mental health correlates in a large United States sample. Comprehensive Psychiatry, 129, 152441. https://doi.org/10.1016/j.comppsych.2023.152441
Soffer-Dudek, N., & Somer, E. (2018). Trapped in a daydream: Daily elevations in maladaptive daydreaming are associated with daily psychopathological symptoms. Frontiers in Psychiatry, 9, 194. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2018.00194
Soffer-Dudek, N., Somer, E., Abu-Rayya, H. M., Metin, B., & Schimmenti, A. (2020). Different cultures, similar daydream addiction? An examination of the cross-cultural measurement equivalence of the Maladaptive Daydreaming Scale. Journal of Behavioral Addictions, 9(4), 1056–1067. https://doi.org/10.1556/2006.2020.00080
Soffer-Dudek, N., & Theodor-Katz, N. (2022). Maladaptive daydreaming: Epidemiological data on a newly identified syndrome. Frontiers in Psychiatry, 13, 871041. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2022.871041
Soffer-Dudek, N., Somer, E., Spiegel, D., Chefetz, R., O’Neil, J., Dorahy, M. J., Cardeña, E., Mamah, D., Schimmenti, A., Musetti, A., Boon, S., van Dijke, A., Ross, C., Nijenhuis, E., Krause-Utz, A., Dell, P., Gold, S. N., Pietkiewicz, I., Silberg, J., … Middleton, W. (2025). Maladaptive daydreaming should be included as a dissociative disorder in psychiatric manuals: Position paper. The British Journal of Psychiatry, 226(4), 238–242. https://doi.org/10.1192/bjp.2024.279
Somer, E. (2002). Maladaptive daydreaming: A qualitative inquiry. Journal of Contemporary Psychotherapy, 32, 197–212. https://doi.org/10.1023/A:1020597026919
Somer, E., Lehrfeld, J., Bigelsen, J., & Jopp, D. S. (2016). Development and validation of the Maladaptive Daydreaming Scale (MDS). Consciousness and Cognition, 39, 77–91. https://doi.org/10.1016/j.concog.2015.12.001
Somer, E., Soffer-Dudek, N., Ross, C. A., & Halpern, N. (2017). Maladaptive daydreaming: Proposed diagnostic criteria and their assessment with a structured clinical interview. Psychology of Consciousness: Theory, Research, and Practice, 4(2), 176–189. https://doi.org/10.1037/cns0000114
Somer, E., Somer, L., & Halpern, N. (2019). Representations of maladaptive daydreaming and the self: A qualitative analysis of drawings. The Arts in Psychotherapy, 63, 102–110. https://doi.org/10.1016/j.aip.2018.12.004
Somer, E., Abu-Rayya, H. M., & Brenner, R. (2021). Childhood trauma and maladaptive daydreaming: Fantasy functions and themes in a multi-country sample. Journal of Trauma & Dissociation, 22(3), 288–303. https://doi.org/10.1080/15299732.2020.1809599
Somer, E., Herscu, O., Samara, M., & Abu-Rayya, H. M. (2025). Maladaptive daydreaming and psychopathology: A meta-analysis. International Journal of Psychology, 60(2), e70027. https://doi.org/10.1002/ijop.70027
Theodor-Katz, N., Somer, E., Hesseg, R. M., & Soffer-Dudek, N. (2022). Could immersive daydreaming underlie a deficit in attention? The prevalence and characteristics of maladaptive daydreaming in individuals with attention-deficit/hyperactivity disorder. Journal of Clinical Psychology, 78(11), 2309–2328. https://doi.org/10.1002/jclp.23355
