אפרת ליה שחף
המאמר הנוכחי יעסוק בקשר שבין נרקיסיזם לשליטה בתודעתם של אחרים, באמצעות דוגמאות מקהילות בעלות מאפיינים קאלטיים. הרקע לפריחת הכתות בעידן החדש החל בבריטניה של סוף המאה ה-19, בתחילת המהפכה התעשייתית השנייה (Jones, 2014). בתקופה זו התעורר עניין מחודש במאגיה ובתורת הנסתר, שהתבסס על תנועות חדשות שהופיעו בתקופת הרנסנס, כמו הבונים החופשיים והאילומינטי. במאה ה-20, אליסטר קראולי, מנהיג "מסדר הטמפלרים של המזרח" (O.T.O) ומייסד הפילוסופיה הדתית ת'למה, שקיבל על עצמו בשמחה את הכינוי "החיה 666", כמו גם את התואר "האדם הרשע ביותר בעולם", היה אחד מהאישים המרכזיים האחראיים לעניין המחודש במאגיה (Pasi, 2014). קראולי השפיע על מייסדי תנועות דתיות חדשות (כתות דתיות), כמו הסיינטולוגיה של רון האברד, והויקה (דת כישוף נאו-פגנית) של ג'רלד גרדנר.
התדמית הדמונית של קראולי החלה להשתקם בשנות השישים, כאשר ילדי הפרחים אימצו את כתביו כהשראה לתנועת האהבה החופשית. אפילו ג'ון לנון העריץ אותו ולכן ניתן למצוא את תמונתו על עטיפת האלבום האגדי "סרג'נט פפר". העיקרון הראשון מספר החוק של קראולי, "עשה כרצונך" (Do What Thou Wilt), חרוט על האלבום השלישי של לד זפלין, ודיוויד בואי התייחס לקראולי בשיר "Quicksand". קראולי, שראה את עצמו כנביא של העידן החדש, חזה תקופה שבה ינהגו על פי העקרונות שכתב בספר החוק, שכפי שנכתב, הראשון שבהם הוא "עשה כרצונך", ושאר העקרונות הנובעים ממנו, עוסקים באופנים בהם יש ליישר קו עם "הרצון האמיתי" באמצעות תרגול מאגיה ופולחן.
דמויות מורכבות, כמו זו של קראולי, ניתן למצוא למכביר בקרב מנהיגי כתות, ולהתרשם ממורשתם בסדרות דוקומנטריות כמו "ליה רמיני והסיינטולוגיה", "הסיינטולוגיה וכלא האמונה", "גיהינום קדוש", "ארץ פראית מאד" ו"כת הסקס של ניו יורק". ממש לאחרונה, שודרה גם גרסה מקומית, "דוקטור רודי: האמת העירומה", שעוררה שדים שחשוב לעורר כדי שנוכל להתבונן בהם לאור יום, להבין אותם וללמוד איך לעמוד בפיתוי ולזהות את הסכנות. ד"ר דוד רודי, בדומה למנהיגי כתות אחרים, סייע משמעותית להרבה מאד אנשים, אך גם פגע בהרבה מאד אנשים, ובדומה למנהיגי כתות אחרים, חווה נפילה קשה לאחר הצלחה מסחררת. בנו, הפסיכולוג דני רודי, אמר עליו "הוא היה מנודה. הוא היה מקולל. ככה הוא הרגיש. בגלל שהוא היה בודד... הוא היה בנאדם בודד, אז אנשים נשאבו לחור הזה, ואני חושב שהוא ידע לשדוד נשמות".
ד"ר מארי־פראנס היריגוין כותבת בספרה "הטרדה נפשית" (1988) על ההרס הנפשי שחווים קורבנות של פרוורטים נרקיסיסטיים. "הפרוורטים הנרקיסיים מתמלאים ב'אחר', בלעדיו אין להם ממשות. אחר זה אפילו אינו כפיל בעל קיום עצמאי, אלא רק בבואה שלהם. לכן חשים קורבנותיהם כי נשללה מהם עצמיותם" (שם, עמ' 135). ד"ר דניאל שו (Shaw, 2013) הגדיר את המושג "נרקיסיזם טראומטי", בהתייחס לסוג מערכות היחסים שמנהיגי כת נרקיסיסטיים יוצרים עם חסידיהם, כשהוא מאפיין את הטראומה בעצם הכפיפות למנהיג הכת, משום שיחסי הכפיפות עצמם מחייבים את החסידים להיכנע לרעיון שיש מישהו טוב מהם, שיש לו הזכות לשלוט בהם, שאין להם ערך פנימי בלעדיו ושערכם נקבע על ידי היחס שלהם אליו. לפי שו, אדם שעובר טראומה כזו מאבד את היכולת לדעת מי הוא. אפשר היה לומר שהחסידים מוותרים על הזהות האינדיבידואלית שלהם, אך שו מעדיף לומר שמנהיגי כתות הם למעשה גנבי זהויות.
ג'סיקה בנג'מין מראה בספרה "כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה" (1988), שהשאיפה של האדם לעצמאות מוחלטת נמצאת בסתירה לצורך שלו בהכרה מצד הזולת. "מוחלטות זו, התחושה שאתה אחד ולבד, היא הבסיס לשליטה" (שם, עמ' 42). בהתבסס על כתבי הגל, היא מדגימה את יחסי האדון והעבד הן ביחסים שבין האם לילד, בתהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה, והן ביחסים שבין גברים לנשים. בנג'מין טוענת שסופו של האדון להפוך לעבד של שפחתו ולכן שני הצדדים מפסידים במצב עניינים זה: "אחת התובנות החשובות ביותר של התיאוריה האינטרסובייקטיבית היא שזהות ושוני מתקיימים במקביל תוך הכרה הדדית" (שם, עמ' 37).
המאמר הנוכחי יערוך סקירה של מושגים מרכזיים בספרות אודות נרקיסיזם ממאיר ושליטה מכפיפה, כמו גם מושגים ומודלים הקשורים בנושא כתות. על מנת להמחיש את הכתוב, ישזרו לאורך המאמר דוגמאות מהסדרה על ד"ר רודי וכת נקסיום. לאורך קריאת המאמר, אני מפצירה בקוראות ובקוראים להשהות את המחשבה ש"לי זה לא יקרה", וללמוד להבחין בניואנסים הדקים שיאפשרו לקוראות הרגישות ולקוראים הרגישים לזהות שמבני הכוח הללו מצויים בכל כך הרבה מערכות יחסים מקצועיות ואישיות, ובייחוד בכל מה שאנחנו מכנים בשם "חינוך". טענתי היא כי הדבר היחיד שמבחין בין כת לתאגיד עסקי, בית ספר, אוניברסיטה, זוגיות או משפחה הוא רמת השימוש במנגנוני שליטה ואינדוקטרינציה; ולא הבדל מהותי כלשהו במבנה הארגוני, המשפחתי או הזוגי.
בד בבד, חשוב לציין, כפי שכתב ד"ר סטיבן חסן (Hassan, 2020), שהמבנה הסמכותני של כתות פועל כמעט תמיד בארגונים היררכיים עם מבנה פירמידה, שמתגלה פעמים רבות כתרמית פירמידה ב"כתות עסקיות", כאשר הבסיס הרחב של הפירמידה מתייחס לחברי קהילה שהם למעשה "אורחים לרגע", ושעבורם לא יתגלו סודותיה הכמוסים של הכת. לפיכך, יש לצפות שארגונים בעלי מבנה שטוח יותר מבחינה היררכית, ובוודאי ארגונים שהצליחו לייצר שיתוף פעולה מלא בין כל חברי הארגון, יהיו פחות נתונים להשפעות המזיקות של שליטה וסמכותנות המתאפשרות בארגונים בעלי מבנה פירמידה. הרעיון של הפרדת רשויות שלטוניות, כמו במדינות דמוקרטיות (רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת), כמו הרעיון של ביזור רשויות השלטון, מיועדים לפתרון הבעיה הסמכותנית ברמת המדינה (פוקס וקרמניצר, 2019). בדומה, הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה, בניגוד לגישה המסורתית, מייצרת משמעויות ופרשנויות מתוך החוויה המשותפת, ולא מתוך הידע והסמכות של המטפל/ת (Mitchell, 1997). על הסכנה שבפרשנות סמכותנית, המבוססת על הידע של המטפל ומתכחשת להתנגדויות של המטופלת, ניתן ללמוד מתוך המקרה של דורה במאמר גזלייטינג ושליטה ביחסים בינאישיים: התבוננות טיפולית (שחף, 2022).
"בבית היה טרור, והיתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים. אני כותבת את המילה טרור כי האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה" (עוז, 2021).
ד"ר רוברט ליפטון, שהמודל שלו לרפורמת מחשבה ("שטיפת מוח") מוצג בפירוט בסוף המאמר, טען שישנם שלושה מרכיבים עיקריים לכת: מנהיג כריזמטי, שיטות לרפורמת מחשבה ופרקטיקות לניצול חברי הקהילה (Lifton, 1991). לעומתו, ישנם חוקרים כמו ד"ר סטיבן חסן, הסבורים כי אין הכרח במנהיג, וניתן לקיים קהילות עם מאפיינים קאלטיים סביב דוקטרינה, מבנה חברתי היררכי (פירמידה) ושיטות לשליטה בתודעה (Hassan, 2000). עם זאת, מבחינה אמפירית, אין חולק על כך שרוב הכתות מאופיינות במנהיג סמכותני וכריזמטי, שאישיותו העילאית מהווה מוקד לפולחן ומקור להערצה ופחד.
אריך פרום היה ככל הנראה הפסיכואנליטיקן הראשון שקשר בין נרקיסיזם פתולוגי לבין מנהיגים סמכותניים כמו אדולף היטלר וג'וזף סטאלין (פרום, 1973). הוא טבע את המושג "נרקיסיזם ממאיר", אותו תיאר כמחלת נפש קשה, המייצגת את תמצית הרוע (פרום, 1964). פרום טען שבכל הנוגע לתוקפנות ההרסנית המאפיינת אישים אלה, הרי שהיא נובעת בעיקר מנרקיסיזם פגוע, ובשונה מתוקפנות רגילה, אין היא שוככת ברגע שהושגה מטרתה. הסאדיזם, המהווה מרכיב משמעותי במבנה אישיות זה, מאופיין בשלוש דרגות חומרה. הסאדיזם הקל מאופיין בשליטה בלבד, הבינוני מאופיין בניצול והכבד ביותר מאופיין בהנאה מגרימת סבל לזולת. בד בבד, לפי פרום, הסדיסט תלוי בקורבן שבו הוא שולט משום שבלעדיו הוא חש ריקנות וייאוש. תחושת החיוניות והקיום שלו נובעת מהשליטה באחר (פרום, 1941). פרום לא הבחין בין הרכושנות הסדיסטית לבין ההתמזגות המזוכיסטית. להשקפתו, יחסים סאדו-מזוכיסטיים הם יחסי שליטה, המאפיינים קשרים שאין בהם אהבת אמת.
יחסים סאדו-מזוכיסטיים בדרגה קלה, המתבטאים בעיקר בשליטה באחר, ניתן לראות בסדרה על ד"ר רודי. בפרק השני, מעיד עליו הפסיכולוג ד"ר יגאל ורדי: "רודי הרשה לעצמו לחדור לחיים הפרטיים, בצורה מאד, הייתי אומר אלימה, הייתי משתמש אפילו במטפורה של אונס. פסיכואנליזה לא אמורה לייעץ מה לעשות, והוא כן נתן ציוויים של עשה ואל-תעשה. אישה נכנסה להיריון, והוא אומר לה 'איך את נכנסת להיריון? זה יגרום לקנאה של האח, תעשי הפלה'. משפט כזה, זה אחד הדברים הדרמטיים והקשים ששמעתי, והיא עשתה הפלה. זה דוגמא לעוצמה של כת, של מנהיג בכת". גם הפסיכולוגית רינה עידן אמרה בהמשך "אילולא רודי, היו לי יותר ילדים. הייתה לרודי תיאוריה, שאני קיבלתי אותה אז והיום כמובן שלא, שההבדל בין הילדים צריך להיות 5-6 שנים לפחות. זהו, יש לי רק שני ילדים". רפי יעקובי אפילו לא מצליח להגות כראוי את המילים. "היה עוד הריון, ורודי [ממלמל משהו לא ברור]... צריך לעשות גרידה. ההיריון נפסק ובזה נגמר העסק. ואחרי כן, לא הצלחנו להיכנס להיריון, היא עברה טיפולים והפריות מבחנה שלא הצליחו. זה היה נורא". בהחלט נורא. הרכושנות הסאדיסטית של ד"ר רודי, ומהעבר השני, ההתמזגות המזוכיסטית של חסידיו.
לפי העדויות היו גם יחסי ניצול, מעבר ליחסי השליטה, כאשר הניצול היה בעיקר מיני. אורגיות מטרידות במסווה של טיפול מיני קבוצתי ומערכות יחסים עם מטופלות ופסיכולוגיות בהתמחות. בפרק השלישי מסופר כי בשנת 1989, לאחר שהמכון של רודי נסגר, הוא קיבל מטופלים באופן פרטי, ואחת מהמטופלות שלו הייתה תמר (שם בדוי). הציטוט הבא הוא מתוך מכתב שכתב רודי למטפלת אחרת, מקורבת אליו, שאליה נשלחה תמר לאחר שהפצירה בו שיפנה אותה לטיפול. "תמר התחילה בטיפול לפני שש שנים. עם הזמן נהפכה לבת שלי. גם למאהבת שלי. ועכשיו נהפכת לאט לאט גם לאמא שלי... אני הייתי בן 72 והיא הייתה בת 24... עליי להדגיש וזה לא אקט אקסהיביציוניסטי, כפי שתביני מההמשך, שבין הגילאים 72-74 שלי, היו חיי המין שלי המלהיבים ביותר בחיי... תמר משרתת, מפנקת ועושה בשבילי לאין שיעור יותר ממה שהיא אי פעם עשתה בשביל מישהו אחר או בשביל עצמה... הנרקיסיזם שלי לא נשלט על ידי... אני מאבד לגביה כל ערך כמטפל... ברור לי שאין מנוס מלהיפרד ממנה עכשיו" (פרק 3). נאוה שמידט, פסיכולוגית קלינית שטיפלה בתמר מוסיפה: "אז הוא מבין שהוא צריך להיפרד ממנה והוא ממשיך את הקשר הזה עוד שנתיים".
אוטו קרנברג הציע שקיים רצף הנע מנרקיסיזם פתולוגי ועד לפסיכופתיה, כאשר הפרעת אישיות נרקיסיסטית מסמנת פתולוגיה קלה יותר ופסיכופתיה מסמנת את הפתולוגיה הקשה ביותר על הספקטרום (Kernberg, 1970, 2004). הגישה הטיפולית של קרנברג מדגישה את העמדה הניטרלית-פרשנית, המעמתת את המטופל עם ההגנות הגרנדיוזיות, הפיצול והתוקפנות. לפי קרנברג, הפרעת אישיות נרקיסיסטית וגבולית דומות במבנה ההגנתי שלהם, המתבסס במידה רבה על פיצול והזדהות השלכתית (Kernberg, 1975). התיאור של ווינשל וקאלף (Calef & Weinshel, 1981) בכל הנוגע לגזלייטינג כהזדהות השלכתית (להרחבה ראו שחף, 2022), מאפיין את שני הצדדים בקשר כבעלי מבנה אישיותי הגנתי, המכוון כלפי הדחף התוקפני, המופנם או המושלך. דינמיקה כזו מזכירה את הדינמיקה הסאדו-מזוכיסטית של פרום (1973), כמו גם את הזוגיות המפורסמת בין הנרקיסיסט/ית לגבולי/ת (Lachkar, 1992, 1998).
בפרק התשיעי בסדרה "כת הסקס של ניו יורק", אנחנו נחשפים לחלק משמעותי מהדוקטרינה האתית של כת "נקסיום", כפי שניסח אותה מנהיג הכת, קית' רניירי. בקצרה, הטענה היא שערך עצמי נמוך גורם לאפשרויות של האדם להצטמצם, ובנקודה זו יש פיתוי לוותר על המצפון, ובכך לפתוח אפשרויות פעולה שאין לאנשים מוסריים ואמפתיים. לפי רניירי, כשאדם מוותר על המצפון שלו, הוא יכול לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר על ידי פגיעה באחרים והשפלתם. למצב הזה רניירי קרא "הנפילה", ונראה שהוא בעצמו עבר את הנפילה הזו, משום שבסוף הפרק אנחנו רואים את מארק ויסנטה, שבעבר היה אחד מבכירי הארגון, מספר על הרגע שבו הבין שקית' רניירי ידע על עצמו שהוא פסיכופת. זה היה כשהוא מצא קובץ בן 10 שנים במחשב שלו. זה היה רעיון לסיפור שרניירי שלח אליו. הסיפור עוסק בארגון שאדם טוב מנהל אותו, ויש לו מנטור, שהוא מאמין בו ושומע לדבריו. בשלב כלשהו, המנהל הטוב מבין שיש פסיכופת בארגון שמנסה להרוס את היחסים ההרמוניים שבין העובדים. הוא מחפש את הפסיכופת לאורך כל הסיפור כאשר לבסוף הוא מבין שהמנטור הוא בעצם הפסיכופת. זו הייתה מתיחה בת עשר שנים והבדיחה לא הצחיקה את ויסנטה. להיפך.
באותו רגע התחוור לויסנטה שהמסלול שחשב שיוביל אותו לגן עדן, למעשה הוריד אותו לגיהינום, ושכל הדברים שרניירי לימד אותו הם בדיוק ההיפך מהדברים שחשב שהוא לומד (Remini & Rinder, 2020). למעשה, ויסנטה טוען שהוא ושאר חברי הכת למדו כיצד לפתח מנגנונים נרקיסיסטיים, סוציופתיים ופסיכופתיים. טכניקת "חקר המשמעות" (EM), שילוב של היפנוזה עם טכניקות נוספות, שימשה ליצירת דיסוציאציה בין זיכרונות טראומטיים לרגשות הקשורים בהם. יצירה מכוונת של דיסוציאציות כאלה אפשרה לריינרי, באמצעות טפטוף איטי ועקבי של רלטיביזם מוסרי, לעמעם את הקו המבחין בין טוב לרע, ולחצות את גבולות המוסר ללא חשש. ויסנטה מספר שבאותה תקופה היה על סף ניסיון אובדני. הוא מתאר כיצד רניירי חדר לתוך תודעתו באופן כזה שראה את טוב הלב שלו כזהה לזה של רניירי. כעת, משהתגלה שרניירי הוא שקרן חסר מצפון, ויסנטה נחרד ממשמעות הדבר לגביו.
ד"ר לן אוקס (Oakes, 1997) פיתח תיאוריה של מנהיגי כתות כריזמטיים, המבוססת על הכריזמה כמערכת יחסים חברתית, שבה יש מצד אחד אדם שתובע סמכות אלוהית, ומהצד השני ישנה קהילה המאמתת את תביעתו. לפי אוקס, המאפיין הפסיכולוגי העיקרי של אדם כריזמטי הוא הנרקיסיזם. הכריזמה היא למעשה מנגנון בינאישי, המאפשר השגת אספקה נרקיסיסטית (Fenichel, 1938), ובכך מגן מפני תחושות מציפות של חוסר ערך, ריקנות וחולשה. אוקס תיאר קווים להתפתחותו של מנהיג כת כריזמטי באמצעות תהליך בן חמישה שלבים פסיכולוגיים: 1) נרקיסיזם מוקדם – המאבק של הילד על כוחות האגו שלו; 2) דגירה – תקופת ההתבגרות והתחושה הראשונית של ייעוד נבואי; 3) התעוררות – אימוץ תפקיד נבואי; 4) שליחות – הקמת ארגון להפצת האמת שלו; ו-5) נפילה או דעיכה – נפילתו של המנהיג בשל כוחות חיצוניים או משברים פנימיים.
ניתן להתרשם מחוויית הכריזמה של מנהיג כת מתוך דבריה של הפסיכולוגית רינה עידן, בסדרה על ד"ר רודי. "רודי היה איש מאד חכם, מאד כפייתי, מאד דורש. הוא היה גבר-מגנט, שמגנט את כולנו, וכשאני חושבת על זה, היינו כת" (פרק 1). בהמשך, נשאל ד"ר רודי על יחסי התלות בין הפסיכולוגים במכון שלו לבינו, והוא ענה: "אחד מהנושאים המוזרים ביותר. מי תלוי במי? אני בהם או הם בי? זה קשר הדדי למה שאנחנו עושים, אנחנו נאבקים להפוך את המקצוע האומלל הזה לאפקטיבי יותר". במילים אלו הביע רודי את תחושת השליחות שלו, כאשר המכון הפך לארגון המאפשר לו להפיץ את האמת שלו, ולהגשים את ייעודו. בדומה לאותם מנהיגי כתות כריזמטיים, בעלי שליחות וייעוד, הוא הקריב הכול למען המטרה. בתו של רודי, הפסיכולוגית ד"ר דריה יבניאלי, אומרת עליו ש"הוא הכפיף כמעט את כל הכללים, את כל זמנו, את כל מאודו, לטובת המטופלים", ובנו מוסיף כי "בניגוד להרבה פסיכולוגים אחרים שמטפלים באנשים, הוא התכוון לרפא". זה היה הייעוד של רודי, כפי שהוא ראה אותו, ולמען מטרה זו, קידש הרבה מאד אמצעים.
בהמשך אותו פרק, יעל דן אומרת לו בראיון "בוא נדבר רגע על המשפחות המורכבות, הזוגות שחיים יחד, ומתחלפים ביניהם, ומקיימים אפילו יחסי מין... אתה נוקט בשיטות כל כך לא מקובלות, שבעצם, אם להשתמש בהגדרה בוטה, הייתה לך החוצפה לעשות משהו שהוא כמו ניסוי בבני אדם". לדברים אלו ענה רודי "את יודעת, זה אמת. מה האמת? אני לא יכולתי להשלים להפסיד בטיפול". אבל בסוף רודי הפסיד. כמו הרבה מנהיגי כתות, גם הוא סיים את השליחות המופלאה שלו בנפילה ובדעיכה. המכון שלו נעלם כלא היה. אפילו הספרים נעלמו. דבר לא נותר ממורשתו. בפרק השלישי אומר עליו הבן שלו "תמיד הייתי אומר לו שהוא אומן האין. זאת אומרת, אני חושב שבסוף היה אין".
ο חיזוק הנרקיסיזם הבריא בטיפול: חשיבה ועיון במשנתה של ד"ר רוני סולן
ο הדמות מאחורי המראה: סקירת ספרו של מנשה כהן בצירוף פרק לקריאה
ο אולי כדאי לך לדבר עם מישהו: שיחה עם הכותבת והפסיכותרפיסטית לורי גוטליב
"בכל משוואה אפשרית, אישית או ציבורית, הוא הציב את עצמו בצד ההומאני, היפה והחומל. אני נדרשתי להאמין שאני רעה באופן מהותי, בלי קשר למעשים שלי, שאני ביזיון, בושה" (עוז, 2021).
בכתבים של פרום ואוקס, הקווים הפסיכולוגים של האישיות הנרקיסיסטית מאופיינים על ידי חקירה היסטורית של אירועים. לעומתם, קרנברג וקוהוט (1984) הציעו מודל, המבוסס על מפגשים עם נרקיסיסטיים בסיטואציה טיפולית, כאשר המודל הטיפולי של קוהוט נבדל מזה של קרנברג בשל הדגש על הצורך בקשר אמפתי ומכיל, מתוך הנחה שהנרקיסיזם הוא תוצר של כשל התפתחותי. אליס מילר (1979) ודניאל שו (2013) מציעים אף הם התבוננות בתופעת הנרקיסיזם, כאשר שניהם שותפים לתפיסה של קוהוט לגבי מקור הפתולוגיה בטראומה התייחסותית (בתוך מערכת יחסים) בעבר, ובד בבד שותפים לתפיסתו של קרנברג, שהנרקיסיזם עלול להיות מסוכן מאד לסביבה.
אליס מילר (1979) הייתה הראשונה לתאר את הנרקיסיזם מנקודת מבטו של הקורבן. בספרה “הדרמה של הילד המחונן”, היא מתארת את ההשלכות הנפשיות הקשות של יחסי אם-ילד, כאשר האם היא נרקיסיסטית, והילד מכוון כולו לסיפוק צרכיה. הילד, בלתי נראה, מאבד את הקשר עם העצמי האמיתי שלו, ומתמסר כל כולו לעצמי הכוזב, המרצה את סביבתו. "מילר יצאה בזמנו למסע ציבורי שבו חשפה והוקיעה גישות חינוכיות המאפשרות פגיעה בילדים ומצדיקות אותה, וטענה שמלבד טיפול נפשי, שרק מעטים נעזרים בו, חשוב במיוחד החינוך" (כהן, 2020, עמ' 14). נוויל סימינגטון (Symington, 1993), בדומה למילר ושו, סבור אף הוא שהנרקיסיזם מהווה נזק חברתי מדרגה ראשונה, וטוען כי "חשוב מאד לזהות אנשים הנשלטים על ידי מבנה אישיות נרקיסיסטי, מאחר שאנשים אלה, מוכשרים ככל שיהיו, גורמים לנזקים גדולים למבנים החברתיים שלהם הם שייכים, למשפחות שלהם, לארגונים שבהם הם עובדים ולחברה כולה" (תרגום, כהן, 2020, עמ' 14).
כפי שראינו, ד"ר דניאל שו מתאר את הנרקיסיזם של מנהיגי כתות, לא כמאפיין של אישיות, אלא כמאפיין של מערכות יחסים של כפיפות ושעבוד, ומכנה אותו "נרקיסיזם טראומטי", או בתרגום מדוייק יותר "נרקיסיזם הגורם לטראומה" (Shaw, 2013). בדומה למילר, שו הדגיש את נקודת המבט של הקורבן ובייחוד את הטראומה שיחסים כאלה יוצרים. הוא הציע מונח חדש המתווסף לכל המונחים הקיימים בנושא הנרקיסיזם, משום שלטענתו, לא ניתן לאפיין נרקיסיזם כתופעה אישיותית בלבד, מבלי לאפיין את המופע התייחסותי שלה בהקשר של מערכת יחסים. למשל, הגרנדיוזיות הנרקיסיסטית מחייבת שליטה באחר משום שבהיעדר אפשרות לבייש את האחר, לשלוט בבושה של האחר, הגרנדיוזיות מתגלה כריקנות מבישה. כלומר, באמצעות תהליכי ההזדהות ההשלכתית, הנרקיסיסט משליך את הבושה וחוסר האונים שלו לתוך האחר.
לכן הנרקיסיסט תמיד זקוק לאחרים על מנת שיוכל לשעבד אותם ולהכפיף אותם לרצונו, כי זו הדרך היחידה שבה הוא יכול לשמר את האשליה של עליונות ושלמות ולהיפטר מחלקים לא רצויים, כמו בושה, פחד וחוסר אונים. כפי שאמר בנו של רודי על אביו: "אני חושב שזה קשור גם לאישיות שלו, שהוא היה מושיע אז כשהוא ראה מישהו שהוא נושע, שהוא זקוק לו אז אני חושב שזה מה שהציל אותו, שהוא מצא את עצמו עוזר ולא נעזר" (פרק 1). אין ספק שעדיף להיות מושיע מאשר נושע, אבל יש גם סוגים אחרים של מערכות יחסים, מערכות שוויוניות יותר, שבהן אין צורך שאדם אחד (הנושע במקרה זה) ייקח על עצמו את כל הבושה, ומהצד השני, המושיע, ייקח לעצמו את כל התהילה. ישנן מערכות יחסים דיאלקטיות, המנהלות שיח טיפולי בגובה העיניים.
אובדן הזהות שדניאל שו כותב עליו בהקשר של מנהיגי כתות הוא הטראומה הנובעת מהיחסים המכפיפים והמשעבדים, הגורמים לקורבן לחוש שהוא כלי ריק, חסר ערך, ושרק היותו אובייקט המרצה את אדוניו מעניק לו ערך פנימי. כמו שאמרה הפסיכולוגית רינה עידן על ד"ר רודי בפרק השני "מה שעניין אותי היה להיות פסיכולוגית טובה ולרצות אותו", ובפרק השלישי הוסיפה: "הבכירים רצו לצאת לדרך עצמאית, הם לא רצו להישאר, ובצדק, הם היו אנשים מבוגרים כבר, עם הרבה פציינטים, הם יכלו לצאת לדרך עצמאית ולא רצו יותר להישאר כפופים לו". גם ד"ר יגאל ורדי מתאר חוויה דומה: "הסתכלתי על יתר הפסיכולוגים וראיתי שכולם מעשנים את אותה קופסת סיגריות, ולכולם יש את אותו מצת, והרבה מאד גידלו את הזקן כמו ד"ר רודי, טיפה יותר קצר, וכבר חשתי את התחושה שיש פה חיקוי של אנשים שהזדהו איתו עד כלות, ועד כדי איבוד הזהות" (פרק 1). בהמשך, דליה זונגר, שהתמחתה במכון, אומרת "לא היו לו קולגות, היו לו רק אנשים תחתיו... הוא היחיד שקראו לו דר' רודי, היו אחרים עם דוקטורט, אף אחד לא יקרא להם דוקטור, הוא היה הדוקטור".
רפי יעקובי, המעיד על עצמו כממשיך דרכו של ד"ר רודי, שרישיונו כפסיכולוג נשלל עקב תלונות של מטופלים ובני משפחותיהם, ושזכה לקבל דף על שמו באתר לנפגעי כתות, מספר על החוויה שלו מול רודי בעת שעבד במכון. "אם הרגשתי או חשבתי משהו שונה מרודי, לא היה לי ספק שאני שוגה, כי מה שהוא אומר זה יותר נכון. ביני לבין הרב, אין בכלל שאלה, כן?" (פרק 1).
בכל הנוגע לכתות, תהליך האינדוקטרינציה (הנחלת דעות, רעיונות, אמונות והשקפת עולם) נקרא גם רפורמה מחשבתית, ומיועד להשיג שליטה בתודעה ובהתנהגות של אדם אחר (Lifton, 1961). תהליכים כאלה קיבלו שמות רבים מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, כולל "שטיפת מוח", מיינד קונטרול, גזלייטינג, אינדוקטרינציה בכפייה, שכנוע בכפייה ושליטה מכפיפה. לפי סינגר ולאליך, תהליכים כאלה מיועדים להשגת שלוש מטרות (Singer & Lalich, 1995). המטרה הראשונה היא לערער את תחושת הסוכנות העצמית של האדם (sense of agency), לגרום לו להטיל ספק בעצמו ולערער על הפרשנות שלו. המטרה השנייה היא לגרום לו לפרש מחדש את תולדות חייו בהתאם לדוקטרינה, כאשר פרשנות כזו מופנמת על זרעי הספק העצמי, ומהווה למעשה את "המצע" עליו נבנית האישיות המזויפת כחבר כת, הנחווית כעת כגאולה מן הספק העצמי. והמטרה השלישית, והחשובה ביותר, היא לפתח תלות בדוקטרינה, בקהילה ובמנהיג הכת ובכך להפוך את האדם לסוכן של הארגון וכלי להפצתו.
הכפפה כזו היא בדיוק הדבר שבנו של רודי כינה שדידת נשמות, ודניאל שו כינה גניבת זהויות, והיא משתמשת באדם כאמצעי להפצת רעיון ההכפפה למנהיג הכת ולדוקטרינה שלו, כמו מֶם אינטרנטי (Internet meme) או וירוס, שחי על חשבון המארח. הבעיה החמורה בוירוס רעיוני שכזה היא שהוא מרוקן אדם מעצמיותו, ומותיר אותו ככלי ריק, חסר מהות פנימית אמיתית, המשתדל לשווא לחיות אידיאה לא מושגת. לפי סינגר ולאליך (1995), כתות צומחות ומשגשגות בהתאם למידה בה הן מצליחות להרוס את האמון של חברי הקהילה בעצמם ובמערכת האמונות הקודמת שלהם, כאשר תהליך הרסני זה מספק למנהיג הכת את הכוח לשלוט בחיי החברים בקהילה, להגשים את מערכת האמונות שלו באמצעותם ולהבטיח ציות מלא להנחיותיו.
"והיה הדבר הזה שהתחפש לאהבה, שהוצג כעובדה מוחלטת בפומבי ובחוג המשפחה, ומחק את כל הספקות והשתיק מראש כל מחשבה מרדנית. עד היום קשה לי להאמין כמה יעיל והרמטי היה המבנה הזה" (עוז, 2021).
ד"ר אלכסנדרה שטיין (Stein, 2017), בדומה לדניאל שו, מאפיינת את הקשר בין מנהיג הכת לחסידיו כטראומטי, ומתארת כיצד מנהיגים כריזמטיים וסמכותניים שולטים ביחסי ההיקשרות של חסידיהם באמצעות יצירת מבנים היררכיים ואידיאולוגיות מניפולטיביות. היא מתמקדת באופן שבו מנהיגים אלה מבודדים את חסידיהם רגשית וקוגניטיבית, עד שאלה האחרונים לא מסוגלים לפעול למען האינטרסים ההישרדותיים שלהם עצמם.
לפי בולבי ואיינסוורת' היקשרות היא תכונה בעלת יתרון אבולוציוני, המשרתת את הצורך של הפעוט בהגנה ומגבירה את סיכויי השרידות שלו (Bretherton, 1992). שטיין מאפיינת באמצעות תיאוריית ההיקשרות כיצד דינמיקה משולבת של "טרור" ו"אהבה" מערערת את היכולת לחשוב ולהתנהג בצורה רציונלית. היא מאפיינת היקשרויות טראומתיות כנובעות מדפוס מחזורי של התעללות, המונצח על ידי חיזוקים שליליים וחיוביים לסירוגין ששטיין מכנה טרור ואהבה.
בולבי ואיינסוורת' תיארו שלושה סגנונות היקשרות מאורגנים: 1) היקשרות בטוחה, הנוצרת כאשר ילד יודע כי הדמות המטפלת תגיב אליו בפתיחות ובגמישות, ותתמוך בו ברגעי מצוקה; 2) היקשרות חרדתית-אמביוולנטית, הנוצרת כאשר ילד יודע שהדמות המטפלת לא תמיד תתמוך בו ותגן עליו, אבל כיוון שלעיתים היא בכל זאת תומכת ומגנה, הילד מפתח יחסים תלותיים עימה, על מנת להיות זמין כשהיא תתפנה אליו; ו-3) היקשרות נמנעת, הנוצרת כאשר ילד יודע שהדמות המטפלת סגורה מבחינה רגשית ומתנהלת בקרירות. יתכן שדמות זו מסייעת במישור הפרגמטי, אך הילד חש שאין אפשרות לקרבה רגשית ולכן ממעט לחפש הגנה ותמיכה רגשית בקשר.
שטיין טוענת כי שלושת סגנונות ההיקשרות שתוארו לעיל הם מאורגנים וצפויים. לכן, אפשר להסתגל אליהם. הם מהווים "מקלט בטוח" במובן שניתן לצפות את התגובות שלהם. היא מתארת כיצד במצב בריא, הילד מחפש הגנה בזמן שהוא חש בסטרס, כאשר היקשרות בטוחה מאפשרת לו להירגע באופן המיטיב ביותר, אך גם שני סוגי ההיקשרויות המאורגנות האחרות מאפשרות מידה מסויימת של תמיכה והרגעה. הבעיה מתחילה עם סוג רביעי של היקשרות, שנקרא "היקשרות בלתי מאורגנת" (Main, 1983), שלפי שטיין מציגה את עצמה לילד כ"מקלט בטוח" מפני המתח והחרדה, כאשר למעשה היא הגורם המייצר את המתח והחרדה.
ביחסים עם דמות מטפלת בעלת היקשרות לא מאורגנת, הילד מנסה להירגע באמצעות הקשר, אבל כיוון שהדמות המטפלת משדרת בו זמנית מסרים מרגיעים ומעוררי דחק, רמות הסטרס אינן פוחתות לחלוטין, וכתוצאה מכך הילד נמצא במצב כרוני של עוררות. בכל הנוגע לכתות, שטיין טוענת שמצבים כרוניים אלה של סטרס (התחושה שמשהו רע עומד להתרחש) נוצרים בשל דפוס ההיקשרות הלא מאורגן של מנהיג הכת, המאופיין בדינאמיקה של טרור ואהבה (חיזוקים לא צפויים: חיוביים ושליליים לסירוגין). לדוגמה, בסדרה "כת הסקס של ניו יורק", מארק ויסנטה מספר על תחושותיו כלפי מנהיג הכת: "היחס שלי לקית' לא היה נוח או רגוע כי גם אהבתי אותו וגם פחדתי ממנו" (פרק 9).
בדומה, הפסיכולוגית רינה עידן מספרת על רודי, "אני מאד אוהבת אותו, אבל היה בו משהו לפעמים מפחיד, וזה בא מהבטן, ידעתי שזה כי אכפת לו... היו לו התקפי זעם לפעמים, הוא יכול היה להרביץ, אני יכולה לראות אותו משתולל על פציינטית, פסיכולוגית אנורקטית, אנחנו כולנו טיפלנו בה, האכלנו אותה עם כפית, והלכה להקיא, מישהו שמע אותה מקיאה במכון בשירותים, הוא כמעט הרג אותה, פחדתי ממנו פחד מוות, תמיד פחדתי ממנו, אבל פה הייתי בשוק... כשאת מעריצה בנאדם, את הולכת עם הכול" (פרק 2). ואכן, בהיקשרות טראומטית את הולכת עם האהבה והולכת עם הטרור, ובד בבד, את משכנעת את עצמך שכל הדבר הזה הוא בעצם אכפתיות. בפרק השני בסדרה "כת הסקס של ניו יורק", בוני פיסה מספרת שלמדה שאינטואיציה היא בסך הכול כמו כל שאר תחושות הבטן, זו אמונה מגבילה שיש לפעול נגדה, ולאחר מכן הוסיפה ש"זה מרגיש כמו אהבה קשוחה. זה מרגיש כאילו לאנשים האלה אכפת ממך והם אומרים לך מה לעשות לטובתך ולטובת העולם".
שטיין (Stein, 2017) טוענת כי דינמיקה זו של טרור ואהבה גורמת לחוויה מתמשכת של טראומה, שבעקבותיה נפגעת היכולת לחשיבה רציונאלית באמצעות הקורטקס הפרה-פרונטלי. זהו הדבר המכונה "דיסוציאציה", חוסר היכולת לעבד את הרגשות הקשורים באירוע. כתוצאה מכך, תגובותיו של האדם נובעות מהמערכת הלימבית, ומפעילות מנגנונים של הישרדות – מלחמה, בריחה או קפיאה במקום. עיבוד הרגשות באמצעות השפה מאפשר לאירועים הטראומטיים לעבור תהליך של ריפוי. מבחינה ביולוגית, משמעות הריפוי היא היזכרות באירועים באמצעות הקורטקס הפרה-פרונטלי (השפה) במקום ההיזכרות החווייתית-הטראומטית המתרחשת במערכת הלימבית. שטיין מסיימת את ספרה בקריאה לטיפוח מודעות גדולה יותר לדינמיקה של מערכות שליטה פוליטיות, חברתיות, משפחתיות וזוגיות.
"הדיכוי הוא שפה, ואוצר המילים שלה רחב ומשתרע מקיר לקיר. יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע" (עוז, 2021).
פסיכותרפיה היא קודם כל ואחרי הכול טיפול באמצעות שיחה. השימוש במילים מרפא, משנה את תפיסת העולם ואת החוויה הפנימית. מילים יכולות להיות טריגר לרגשות חיוביים ולרגשות שליליים. הן יכולות לעורר זיכרונות. והן מהוות שביל סודי מהמודע אל עומקי הלא מודע. ביטויים, כמו "לשתות את הקול אייד" (Drinking the Kool-Aid), יכולים להחזיק טראומה קולקטיבית, ולהאיר את כל התנועות הדתיות החדשות באור שלילי למשך עשרות שנים. כתות וקבוצות בעלות אמונות קיצוניות התקיימו במהלך ההיסטוריה בכל מדינה ברחבי העולם, אך הקונוטציה השלילית לכתות החלה בשנת 1978 יחד עם ההרס בג'ונסטאון, הקומונה של ג'ים ג'ונס בגיאנה, שבה 909 מחסדיו התאבדו או נרצחו, מתוכם 276 ילדים ותינוקות. ג'ונס הורה להם לשתות משקה קל בטעם פירות, מהול בציאניד, שנקרא "קול אייד", וכך נולד הביטוי המשמש עד היום לציון חסידים שוטים, המאמינים למנהיג כריזמטי, המוביל אותם להתאבדות או לאסון.
אמנדה מונטל, בלשנית ועיתונאית, פרסמה לאחרונה ספר שנקרא "קאלטית: השפה של הפאנטיות" (Montell, 2021). הספר, שזכה לשבחים רבים עם פרסומו, מסביר את האופן שבו כתות (למשל, ג'ונסטאון, הסיינטולוגיה וקיו-אנון) משתמשות בשפה כצורה האולטימטיבית של כוח ושליטה בחברי הקהילה. מונטל מאפיינת את הטענת השפה, אחד מהעקרונות המרכזיים במודל רפורמת המחשבה של ליפטון (Lifton, 1961), כבסיס שעליו מושתת מנגנון "שטיפת המוח". היא טוענת שיצירת אמונות קיצוניות וגיבוש של קהילה מתחיל ומסתיים בשפה קאלטית. בנוסף, היא שוזרת בספרה דוגמאות לקלישאות מסיימות מחשבה, הגדרות חדשות לביטויים קיימים, ואת התגובות הנפשיות הקשות שיש ליוצאי כתות כשהם שומעים את הביטויים, התפילות או ההוראות שהם נחשפו אליהם תדיר בזמן שהיו בכת. המילים הללו הופכות לטריגר פוסט טראומטי בדומה לאופן שבו שימשו בעבר כטקטיקה לשינוי נפשי קיצוני.
קלישאות מסיימות מחשבה (Thought-terminating cliché) הן צורה של שפה טעונה (Loaded language), העוברת לעתים קרובות בנוסח של חוכמה עממית, ושנועדה לסיים ויכוח ולרכך דיסוננס קוגניטיבי. "אם רוצים אין זו אגדה" היא דוגמא לצורה של שפה טעונה, שמסירה ספק וביקורת על היות האגדה ברת השגה, וכמו בפתגם "אין דבר העומד בפני כוח הרצון", קלישאות כאלה מעבירות את האחריות ליצירתה של האגדה אל האדם וכוח הרצון שלו. להבדיל, ביטויים כמו "זה הגיע לה" או "היא הזמינה את זה", המופנים פעמים רבות לקורבנות, בייחוד קורבנות תקיפה מינית, נועדו להסדיר את האמונה בטוב, שנמצאת תחת איום ומתקפה כאשר מוצגת האפשרות שלאנשים טובים יכולים לקרות דברים רעים, לגמרי במקרה, ובלי קשר לקארמה, שהיא עוד ביטוי עוצר מחשבה בפני עצמו. הקורבן הוא השליח המודיע לציבור על קיומו של רע, וכמו כל שליח, הוא מקבל את עונשו מידי הציבור, בהאשמת הקורבן המפורסמת. כפי שכתבה גליה עוז, "צריך רק להאמין לתוקף, ומיד העולם ייראה נורמלי, או לפחות נסבל. הנפגע, לעומת זאת, מנכיח את הדברים האיומים שמתרחשים קרוב מאוד אלינו, בבית ובמסגרת המוגנת של המשפחה. הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ורעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו… קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף…לפעמים נדמה שיש טאבו לא על המעשים הרעים, אלא על הדיבור עליהם" (עוז, 2021).
דוגמא לקלישאה מסיימת מחשבה מכת "נקסיום" ניתן לשמוע בפרק השלישי בסדרה "כת הסקס של ניו יורק", כששרה אדמונדסון מקריאה מחוברת ההדרכה של קורס ESP, שמהווה את שער הכניסה לכת, ומאתחל את תהליך האינדוקטרינציה: "הצלחה היא מצב פנימי של ידע ברור לגבי הזהות שלי, הערך שלי בעולם, והאחריות שלי לאופן שבו אני מגיב/ה לכל דבר. אין קורבנות מוחלטים ולכן לא אבחר להיות קורבן". המשפט האחרון הפך למנטרה בכל מפגש של נקסיום. בפרק התשיעי בסדרה, קית' רניירי, ראש הכת, מתועד בהרצאה שבה הוא מספר לחסידיו שהדרך להדגים אצילות אנושית היא בהיפטרות מוחלטת ממושג הקורבן. אדמונדסון מספרת שמטפורת הקורבן היא מושג מפתח בשיח ההגשמה העצמית של נקסיום, ומתארת כיצד היא שימשה כקלישאה מסיימת מחשבה, בתגובות כמו "למה את בוחרת להיות קורבן לזה? למה שלא תיכנסי לשם ותשני את זה?", המאפשרות השתקה של ביקורת באמצעות שלילת האפשרות שהאדם היחיד מוגבל ביכולת שלו לשנות, אך אינו מוגבל ביכולת שלו לבטא במילים את הדרוש שינוי.
דוגמא לקלישאה מסיימת מחשבה מתחום הפסיכולוגיה היא מושג "ההתנגדות". כמובן שיש תופעה אמיתית בעולם של התנגדות לאמיתות על העצמי אשר לא נעים לשמוע או שהאדם מעדיף להישאר לא מודע להן (וינוקור, 2003). בד בבד, אין ספק כי מושג ההתנגדות יכול לשמש כקלישאה מסיימת מחשבה, בכל פעם שמושמעת ביקורת של המטופל על פרשנות המטפל. לפי ביברינג, עימותים קשורים בדרך כלל להפניית תשומת ליבו של המטופל לדבר מה שאינו ער לו, ומעדיף להשאירו כך (Bibring, 1954). הוא מציין שיש להשתמש בעימות בזהירות משום שהוא מעורר חרדה, כעס ושיבוש זמני של יחסי הקרבה. העימות, לפי ביברינג, הוא חלק מהפירוש, שכולל התערבויות נוספות כמו הבהרה ושחזור. בניגוד לעימות, הבהרה היא טכניקה שלא מעוררת התנגדות כי היא מכנסת יחד יסודות שונים בדבריו של המטופל, בלי להוסיף או לחדש דבר. היא עשויה להצביע על צורך בהבנה, לפזר ערפל של בלבול, והיא עשויה להעניק למטופל תחושה שהמטפל מקשיב לו, עוקב אחר דבריו ומבין אותו. שחזורים, הם הדבר שאנו מכנים בדרך כלל בשם "פרשנות", השערות בדבר קשרים בין דפוסים רגשיים בהווה לבין חוויות מהעבר.
בסיפור הבא של מארק ויסנטה, ניתן להתרשם כיצד ננסי זלצמן, אחות שהתמחתה בהיפנוזה ו-NLP ועבדה בצמידות לקית' ריינרי, לימדה את ויסנטה להשתמש בתחקור ובהבהרה, באופן מניפולטיבי, על מנת ליצור סוגסטיה מילולית, המעוררת תחושת קרבה (Bernstein, September 16, 2020). זלצמן הסבירה שאם רוצים לשכנע מישהו שאנחנו יודעים מה הוא רוצה, ושאנחנו בצד שלו, אז אפשר לשאול אותו שאלות על שאיפותיו בחיים. אם האדם עונה "משפחה", למשל, אז שואלים אותו "ואם הייתה לך משפחה – מה זה היה נותן לך?", כדי שיחפש מילה שקשורה במשמעות של הדבר עבורו. אם הוא עונה "ביטחון", למשל, אז שואלים אותו שוב "ואם היה לך ביטחון – מה זה היה נותן לך?", עד שמגיעים למילה שהיא לא חלק מאוצר המילים הרגיל של אותו אדם, לא חלק מהסגנון הלשוני הרגיל שלו, מילה שהאדם מתקשה להגיע אליה, אבל מצויה בעומקי תודעתו. למשל, אפשר בסוף להגיע למילים כמו שייכות, חיבור, שלווה, רווחה, שקט נפשי, תחושת ביחד וביטויים אחרים הדומים לאלה.
בנקודה הזו בשיחה נמצא ביטוי, נניח "שלווה פנימית", שחודר לעומקי הלא-מודע של האדם, לרצון הכי פנימי שלו, ויכול כעת לשמש כסוגסטיה מילולית. למשל, אם רוצים למכור לו קורס של נקסיום אז אפשר לומר לו "ומה אם הקורס הזה יתן לך את השלווה הפנימית הזו? ומה אם כל העניין בחיים זה בכלל שלווה פנימית? כמה השלווה הפנימית הזו שווה עבורך? כמה היית מוכן להשקיע בשביל השלווה הפנימית הזו?" וכדומה. כך, הלא-מודע של האדם נמצא תחת מתקפה של עוררות חיובית, בכל פעם שמזכירים מחדש, שוב ושוב, את הביטוי שמעורר בו סדרה של רגשות חיוביים, המקושרים למשאלות הלב הכי כמוסות שלו. כך, באמצעות טכניקות משולבות של פסיכואנליזה ו-NLP ניתן להשתמש בשפה כדי לפתוח דלתות ללא-מודע, לחוויות רגשיות ולמילים המתאימות להן, כדי להכניס אנשים לטרנס היפנוטי ולגרום להם לתת אמון מבלי שיבינו את המניפולציה שהופעלה עליהם.
מבחינה משפטית, המונחים "שכנוע בכפייה" (Coercive Persuasion) ו"שטיפת מוח" (Brainwashing) משמשים לסירוגין כדי לתאר את תהליכי האינדוקטרינציה בכפייה (Fisher, 1991). האינדוקטרינציה גורמת לפגיעה חמורה באוטונומיה וביכולת החשיבה העצמאית, שגורמת בתורה לכניעה מוחלטת לסמכות, כמו גם לניתוק של קשרים, השתייכויות וחברויות מהעבר. פרופ' איוון סטארק, מומחה בעבודה סוציאלית משפטית בתחום של אלימות במשפחה והמייסד של אחד ממקלטי הנשים המוכות הראשונים בארה"ב, הציע את המונח שליטה מכפיפה (coercive control) במקום שכנוע בכפייה (Stark, 2009).
לאחרונה, ב-28 בפברואר 2022, התפרסמה ידיעה ב"ג'ואיש כרוניקל", שבפעם הראשונה בהיסטוריה, גבר הואשם ב"שליטה מכפיפה" בשל סירוב גט לאשתו. על פי כתב האישום, הוא השתמש באלימות או איים עליה באלימות, מה שגרם לה לחשוש לביטחונה האישי בשתי הזדמנויות או יותר; הפעיל שליטה פיננסית בלתי סבירה, לרבות על ידי שיבוש כל הסדר כספי באמצעות בית המשפט לענייני משפחה; וכן מנע ממנה לקבל גט דתי-יהודי. ב-21 בפברואר 2022, הגבר הודה בבית המשפט, בתביעה הפלילית שהגישה נגדו אשתו לשעבר, שממנה התגרש אזרחית ב-2019, שנהג בשליטה מכפיפה על פני תקופה של כחמש שנים. התביעה התאפשרה תחת חוק משנת 2015, וזו הפעם השנייה שהוגשה תביעה תחת חוק זה. האישה מסורבת הגט שהגישה את התביעה הראשונה, חזרה בה לפני שהגיע המשפט כי בעלה הסכים לתת לה גט. טיוטת ההנחיה המצורפת לחוק לענייני משפחה שעבר בשנת 2021 מציעה להכיר בסירוב לתת גט כצורה של "התעללות רוחנית".
מקור המונח "שטיפת מוח" הוא בסין הקומוניסטית, שבה ערכה הממשלה תוכנית לאומית לחינוך מחדש שנקראה "רפורמת חשיבה" או "מוח שטוף" (洗腦). במסגרת התוכנית, אזרחי סין נדרשו לצרוך מידע המבוסס על תעמולה קומוניסטית, ולמתוח ביקורת על הזהות האינדיבידואלית שלהם (Hunter, 1956). ד"ר רוברט ליפטון חקר את שיטות האינדוקטרינציה הסיניות ואפיין שמונה טכניקות ל"שטיפת מוח", שהוא העדיף לכנות בשם "רפורמת מחשבה" (Lifton, 1961). שמונה הטכניקות, המשמשות כדגלים אדומים, לזיהוי קהילות בעלות מאפיינים קאלטיים הן:
1. מדע קדוש – הדוקטרינה היא האמת ואין לבקר אותה.
2. הדוקטרינה חשובה יותר מהאדם – החוויות האישיות מוכחשות או מפורשות מחדש בהתאם לדוקטרינה.
3. הטענת השפה – ז'רגון ייחודי וקלישאות מסיימות חשיבה משמשים לשליטה בתודעה של חברי הקבוצה.
4. מניפולציה מיסטית – צירופי מקרים מתפרשים כסימנים מיסטיים.
5. שליטה בסביבה – בידוד ברמת המידע ושליטה בהווי היומיומי.
6. דרישה לטוהר – התאמה לאידיאולוגיה באמצעות השראת אשמה או בושה.
7. וידויים כחלק מפולחן הטוהר – אין חיסיון על החטאים והקבוצה יכולה להשתמש בהם כדי לגרום לאשמה, בושה או חרם.
8. היפוך ערכי הקיום – החיים אינם ערך עליון, לא לכולם זכות קיום, חסרי האמונה לא יגאלו, החברה בכללותה היא מושחתת ויש להחרים חברים שעוזבים.
הסיפור של נקסיום נגע לליבם של רבים. חלקם גילו שהם מצויים בסוג של כת, בין אם זו קבוצת ללימוד יוגה, קבלה, NLP או גישה פסיכולוגית אחרת, ואחרים הזדהו בשל ניסיון מר במערכת יחסים רעילה. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, מושגים כמו גזלייטינג, נרקיסיזם ממאיר ומערכות יחסים רעילות הפכו לשכיחים בשיח הציבורי. מאמר זה, כמו המאמר הקודם, מהווה קריאה לאנשי המקצוע לקחת עמדה פעילה בנושא ולא להותיר את החלל ריק. למען אותם קורבנות שאין להם קול, שפה או מילים שבהם הם יכולים להתנחם. קורבנות שאין להם תבנית לצקת לתוכה את הכאב והם נאלצים לשאת אותו עמום, חסר צורה, מתפרץ ומתרגש ללא הכנה מראש. למענם, עלינו להמציא שפה חדשה, להשתמש במילים מתאימות, ולהוציא מהלקסיקון את כל אותם ביטויים פסיכולוגיים, שמהם משתמעת "האשמת הקורבן" או חיפוש פנטסטי אחר רוחות רפאים מהעבר להצדקת העוול בהווה. אנשים נקלעים למערכות יחסים רעילות, ובכללן גם לכתות, בשל העובדה שרובנו אנשים אמפתיים, ולכן יש לנו קושי עצום בזיהוי של אנשים חסרי אמפתיה. אם יש לפשפש בעבר ולהאשימו באירועי ההווה הרי שזו האשמה – בורות. לפיכך, יש לכתוב, לספר ולחזור ולספר, כמו בהגדת פסח, שוב ושוב, כיצד נראים הדגלים האדומים, כיצד לזהות אנשים חסרי מצפון, וכיצד לספק לניצולים תקווה ולשקם את האמון שנפגע. קודם כל, ואחרי הכול, צריך דבר אחד להיאמר: את לא אשמה, אתה לא אשם.
בד בבד, יש לכל אחד ואחת מאיתנו אחריות, בראש ובראשונה לעצמנו, להתבונן היטב באופנים בהם אנחנו "בורחים" מהחופש שלנו, המהווה זכות בסיסית שיש לרכוש אותה באמצעות משמעת עצמית בלבד, ומניחים לסמכות חיצונית להכתיב לנו איך לחשוב, לפעול ולהרגיש. בספרו, "מנוס מחופש", פרום (1941) מתאר את האופנים שבהם אנחנו בורחים מהחופש, כאשר המנגנון הראשון הוא הסמכותנות, והמניע הראשון לבריחה הוא הבדידות. "האם הניתוח שלנו מוביל למסקנה, שקיים מעגל-קסמים הכרחי המוביל מחופש לתלות חדשה? האם השתחררות מכל הקשרים הראשוניים גורמת לאדם להיות כה בודד ומבודד, שהוא חייב בהכרח למצוא מפלט בשעבוד ממין חדש? האם עצמאות וחופש זהים לבידוד ולפחד? ושמא קיים מצב של חופש חיובי שבו היחיד מתקיים קיום עצמאי, ועם זאת אינו מבודד אלא מאוחד עם העולם, עם אנשים אחרים ועם הטבע? אנו מאמינים שקיימת תשובה חיובית לשאלות אלה... שהאדם יכול להיות חופשי ועם זאת לא להיות בודד, ביקורתי וחדור ספקות; עצמאי ועם זאת חלק בלתי נפרד מכלל האנושות. האדם יכול להשיג חופש כזה על ידי הגשמה עצמית, בכך שיהיה הוא עצמו" (שם, עמ' 171).
בתחילת המאה ה-20, ארגון בעל מאפיינים קאלטיים בשם "האגודה התיאוסופית", בחר בנער הודי בגיל 14 בשם ג'ידו קרישנמורטי להוביל את האגודה ולהפוך ביום מן הימים ל"מורה העולם". הוקם עבורו מסדר מיוחד שנקרא "מסדר הכוכב מן המזרח", ובגיל 34 (בשנת 1929), בטקס ההכרזה עליו כ"מורה העולם" בפני כשלושת אלפים חברי האגודה והמסדר, הוא הצהיר: "אני טוען שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ואי אפשר להתקרב אליה בשום דרך, בשום דת, בשום כת. זוהי השקפתי, ואני דבק בה באופן מוחלט וללא סייג. בהיותה חסרת גבולות, האמת היא בלתי מותנית, לא ניתן לגשת אליה באמצעות דרך כלשהי, ואי אפשר לארגן אותה; גם אין צורך בהקמת ארגון כלשהו כדי לכפות על אנשים ללכת בדרך מסוימת... אני לא רוצה חסידים, ואני מתכוון לזה. ברגע שאדם הולך בעקבות מישהו אחר הוא מפסיק ללכת בעקבות האמת... אני עוסק רק בדבר מהותי אחד: להוציא את האדם לחופשי. אני רוצה לשחרר אותו מכל הכלובים, מכל הפחדים, ולא לייסד דתות וכתות חדשות, לא לבנות תיאוריות ופילוסופיות חדשות" (Godwin, 1994, p. 367). קרישנמורטי פירק את המסדר שעמד בראשו, ובמשך שישים השנים הבאות, שהה בכל חצי שנה במדינה אחרת על מנת לוודא שלא יהיו לו חסידים. "זה תלוי רק בכם ולא במישהו אחר. בימים אלה אין מורה ואין תלמיד. אין מנהיג, אין גורו, אין מאסטר ואין משיח. אתם לבדכם המורה והתלמיד, המאסטר, הגורו, המנהיג. אתם הכל" (שם).
פסיכולוגית (מ.ר. 27-137291) וחוקרת במדעי החברה. חוקרת ראשית בפרויקט "חוסן נפשי וקהילתי". פועלת לקידום המודעות והידע בנושאים חברתיים. ([email protected])
בנג'מין, ג'. (2005 [1988]). כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה. תל אביב: הוצאת דביר.
היריגוין, מ.פ. (2002 [1988]). הטרדה נפשית. תרגום: שליט, דן. ירושלים: הוצאת כתר.
וינוקור, מ. (2003), פסיכואנליזה כדרך טיפול, בתוך: הטב, י. (עורך). פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. עמ' 303-322. הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב.
כהן, מנ. (2020). הדמות מאחורי המראה. תל אביב: רסלינג.
מילר, א. (1992 [1979]). הדרמה של הילד המחונן. תרגום: גולדברג, יהודית. תל אביב: הוצאת דביר.
עוז, ג. (2021). דבר שמתחפש לאהבה. שוהם: כנרת זמורה־ביתן דביר.
פוקס, ע.; קרמניצר, מ. (2019). ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות: על מניעת כוח מוחלט מרשויות השלטון. מחקר מדיניות 133. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
פרום, א. (1992 [1941]). מנוס מחופש. תרגום: עמית, תמר. שוהם: כנרת זמורה־ביתן דביר.
פרום. א. (1975 [1964]). לב האדם. תרגום: רוזלר, יורם. ירושלים: א. רובינשטיין.
פרום, א. (1983 [1973]). האנטומיה של הרסנות האדם. כרכים א'-ג'. תרגמה: אנקויריון, רחל. ירושלים: א. רובינשטין.
קוהוט, ה. (2005 [1984]). כיצד מרפאת האנליזה? תרגום: אידן, אלדד. תל אביב: עם עובד.
שחף, א.ל. (2022). גזלייטינג ושחיקה ביחסים בינאישיים: התבוננות טיפולית. אתר בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/gaslighting_and_control_in_interpersonal_relationships
Bernstein, R. (Host). (2018-present). IndoctriNation [Audio podcast]. Covert Violence w/ Mark Vicente (16 September 2020). https://www.podpage.com/indoctrination/covert-violence-w-mark-vicente
Bibring, E. (1954). Psychoanalysis and the dynamic psychotherapies. Journal of the American Psychoanalytic Association, 2, pp. 745–770
Bretherton, I. (1992). The origins of attachment theory: John Bowlby and Mary Ainsworth. Developmental psychology, 28 (5), 759
Fenichel, O. (1938). The drive to amass wealth. The Psychoanalytic Quarterly, 7 (1), 69-95
Fisher, B. A. (1991). Devotion, damages and deprogrammers: Strategies and counterstrategies in the cult wars. Journal of Law and Religion, 9 (1), 151-177
Godwin, J. (1994). Theosophical Enlightenment. Suny Press.Hassan, S. (2000). Releasing the bonds: Empowering people to think for themselves. Aitan Publishing Company
Hassan, S. (2020). The cult of trump: A leading cult expert explains how the president uses mind control. Free Press
Hunter, E. (1956). What brainwashing is. In E. Hunter, Brainwashing: The story of men who defied it (pp. 199–242). Farrar, Straus and Cudahy
Jones, R. (2014). In the Shadow of the Beast: The Impact of Aleister Crowley on New Religious Movements and Contemporary Culture
Kernberg, O. F. (1970). Factors in the psychoanalytic treatment of narcissistic personalities. Journal of the american psychoanalytic association, 18 (1), pp. 51-85
Kernberg, O. F. (1975). Borderline conditions and pathological Narcism. New York: Jason Aronson
Kernberg, O. F. (2004). Aggressivity, narcissism, and self-destructiveness in the psychotherapeutic relationship: new developments in the psychopathology and psychotherapy of severe personality disorders. Yale University Press
Lachkar, J. (1992). The narcissistic/borderline couple: A psychoanalytic perspective on marital treatment. New York: Brunner/Mazel
Lachkar, J. (1998). Narcissistic/borderline couples: A psychodynamic approach to conjoint treatment. The disordered couple, 259-284
Lifton, R. J. (1961). Thought reform and the psychology of totalism: A study of "brainwashing" in China. W. W. Norton & Company
Lifton, R. J. (1991). Cult formation. Cultic Studies Journal, 8 (1), 1–6
Main, M. (1983). Exploration, play, and cognitive functioning related to infant-mother attachment. Infant Behavior and Development, 6, 167-174
Mitchell, S. A. (2014 [1997]). Influence and autonomy in psychoanalysis. Routledge
Montell, A. (2021). Cultish: The Language of Fanaticism. New York: Harper Wave
Oakes, L. (2015 [1997]). Prophetic charisma: The psychology of revolutionary religious personalities. Syracuse university press
Pasi, M. (2014). Aleister Crowley and the Temptation of Politics. Routledge
Remini, L. & Rinder, M. (Hosts). (2020-present). Scientology: Fair Game [Audio podcast]. Mark Vicente from The Vow talks NXIVM and Scientology (6 October 2020). https://www.iheart.com/podcast/1119-scientology-fair-game-68514402/episode/episode-11-mark-vicente-from-the-72260172
Rocker, Simon. (28-Feb-2022). Man convicted after refusing a Jewish divorce in landmark English court case. Jewish Chronicle
Shaw, D. (2013). Traumatic narcissism: Relational systems of subjugation. Routledge
Singer, M. T., & Lalich, J. (1995). Cults in our midst. San Francisco: Jossey-Bass/Wiley
Stark, E. (2009). Rethinking coercive control. Violence against women, 15 (12), pp. 1509-1525
Stein, A. (2017). Terror, love and brainwashing: Attachment in cults and totalitarian systems. London: Routledge
Symington, N. (1993). Narcissism: A new theory. Karnac Books
