ד"ר שחף ביתן
מה המשמעות בדרישת משמעות לאירוע המטיל צלו על כל משמעות שהיא? שמטענו חורג מכל משמעות מוכרת? ובכן, האין זו המשמעות? – 'אינכם אדונים אף בביתכם' (פרויד, 1988א). משמעות זו תמיד פוגשת את הפרט במלוא תפארת בדידותו. גלמוד ניצב האדם אל מול 'אמת' האלביתית, על סף התמוטטות מגודל הגילוי, גילוי של אמת סודית שראוי היה לה להישמר חבויה: "זיקתו של המאוים [האלביתי] אל ההדחקה מתחוורת לנו עכשיו גם מתוך הגדרתו של שאלינג, שלפיה המאוים הוא דבר מה שראוי היה לו להישאר בהסתר ושיצא מהסתרו" (פרויד, 1988ב; 21).
יש לומר, כי המפגש עם 'אמת' זו הוא פרטי, בעוד שהנוסחה מופיעה היום, בקרבנו, דווקא ברבים. משום שכך, היא מערערת ומטלטלת אף יותר, ללא אילנות להיתלות בהם, מבלי משענת להיתמך בה. המנהיגים מפוחדים וחסרי אונים, המומחים מחליפים מודלים חדשות לבקרים, הרופאים והמטפלים נדבקים גם הם - אף אחד אינו חסין. דווקא משום כך תלותו של הפרט הולכת ומתגברת, חיפושו אחר 'עיר מקלט' ומשאלתו למצוא כנף להתכסות בה מתעצמים עד כי הם משתלטים במחשכים ובצללים, על כל הווייתו. לעיתים השתלטות זו חודרת כה עמוק עד כי דבר לא נותר מ'היותי הפרטי' מלבד למאבק קיומי זה אל מול איום לא נודע.
הקורונה, הוירוס המלכותי, מגיח אל חיינו בדיוק בתור מה שאיננו יכולים לאתר ואיננו יכולים להילחם בו. האחר עלול להיות נגוע בו, להיות נשא שלו, כאחוז דיבוק, הוא עלול להשתלט גם עלינו, אך אין לדעת מי. זהו אויב ללא פנים, אשר הופך כל פנים לאויב, והרי זוהי אמת מקדמת דנא שאנו מכירים כבר מ'אדם לאדם זאב'. וירוס הקורונה רוכב בדיוק על רב-משמעות זו של המפגש האנושי, נתלה בה בפזרו את איומו האל-אנושי, אלביתי. זהו הסוד אשר היה אמור להישאר חבוי, אך פרץ ומתפשט כמגיפה בקרבנו – אנו חסרי אונים, חלשים, פגיעים, וזהו האחר שעלול להמיט עלינו את כלייתנו.
אין זה מקרי, שאל מול איום שאיננו יכולים להילחם בו, אנו מגייסים, כמעט מתוך הרגל, את מלוא עוצמתנו. מפעילים את כוחות הצבא, המודיעין והשב"כ, הופכים כל אזרח למטרה נייחת, משתמשים בטרמינולוגיה השמורה בימים רגילים ל'אויב' הנסתר – 'המחבל'. אכן, הקורונה מחבלת בחיינו, אך גילויה באמצעים מודיעיניים הוא בדיוק היפוכו של המבט הפסיכואנליטי. ניסיונות גילוי אלו מייצגים את המבט ה'מתמטי', מבטו של רב הפקחים בסיפורו של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב" (אלן-פו, 2010). סיפורו של אלן-פו מגולל פרשה בלשית אשר במרכזה מכתב עם תוכן נפיץ הנגנב מן המלכה על ידי אחד משריה הבכירים. מפקח המשטרה נחלץ לחפש את המכתב באופן מדוקדק ויסודי בכל סנטימטר וסנטימטר מביתו של השר, אך ללא הועיל. הבלש דופן מוצא אותו, עבור המפקח, ומסביר את גילויו בכך שלא ניסה למצוא אותו בהיגיון 'מתמטי', אלא הבין כי השר (שאינו רק מתמטיקאי אלא גם משורר) לא יחביא אותו כפי שמחביאים ברגיל - הטמנה מתוחכמת כלשהי של החפץ. דופן הבין כי השר ינקוט באמצעי הסוואה הפועלים על פי לוגיקה אחרת מזו של החבאת חפץ. כתלמידי פרויד, נוכל לומר, שזהו היגיון הסתרה המזכיר את אמצעי ההסוואה של החלום. כך, השר הסתיר את המכתב כשהוא מותיר אותו גלוי לגמרי, אך מוסווה כמסמך חסר חשיבות. המבט המתמטי, המדוקדק, עשוי לפספס את מה שנמצא 'בין השורות'. אבל אפילו אדגר אלן-פו לא שיער בסיוטיו האפלים ביותר, עד כמה עמוק יחדור המבט המתמטי, באמצעים טכנולוגיים של המאה ה-21, אל תוככי המציאות, עד כמה יבתר אותה, על מנת לגלות בה את הנסתר. אך עמוק ככל שיחדרו האמצעים הטכנולוגיים, לעולם תישאר חדירתם מוגבלת למבט מתמטי, לעולם יישאר הלא-מודע, הבלתי ניתן לחוויה, זר לגילוי המתמטי. נרצה לומר, אם יש ניגוד מוחלט למבט הפסיכואנליטי, הריהו המבט ה"שב"כניקי".
המבט הפסיכואנליטי מבקש לעשות מקום וזמן ל'אמת' הבלתי ניתנת לעיכול. מעמדה כ'אמת' אינו נובע מהתאמתה למציאות 'אובייקטיבית' כלשהי (אמת זו היא מטרתו של המבט המתמטי), אלא דווקא משום שהיא בלתי ניתנת לחוויה (לא-מודע, הבלתי ניתן לחישוב, האחר) ודווקא משום היותה בלתי נתפסת - הריהי טעונה בכוח ה'אמת' המפעם בלב ההיות-אדם הרוטט ושותת. כך, בעוד שהמבט המתמטי מבקש להכפיף לחישובו את הבלתי ניתן לחישוב, המבט הפסיכואנליטי מבקש לפתוח את החוויה אל הרבדים הלא-מודעים, הצללים הנסתרים שמתגלים בחיל ורעדה. נוכל אולי לומר כי ההבדל דומה להדלקת אור בחדר חשוך. משהדלקנו את האור אנו אמנם רואים יותר, אבל אין לנו דבר עם החושך - מה שאנו רואים אינו החושך, איננו בחושך. האור משלה אותנו כמו היינו יכולים 'לגרש את החושך', אך כדי 'לראות' בחושך עלינו להסכים להתמסר אל חושך זה ולשהות בו. 'לראות' כבר לעולם לא יהיה אותו 'דבר-עצמו' שאליו אנו מכוונים באור.
ο האהבה של הקליניקה
ο החיסון: התמודדות נפשית עם פנדמיה – אנושות בורחת מבשורה
ο זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית
עלינו לתת את הדעת גם לאותם אמצעים דרסטיים שבהם אנו משתמשים על מנת להילחם בבלתי ניתן להיחוות. הקורונה הפכה כל אחד ואחד מאיתנו ל'מחבל' פוטנציאלי, אשר בשם שמירת בטחון הכלל אפשר להפקיע את חירותו, לאכן את מיקומו ולחדור לפרטיותו. המבט השב"כניקי הוא זה המבקש להטיל את אורו המסנוור ולא להשאיר דבר בצללים, לחשוף הכל. אי המוכנות לקבל את הצללים, לשהות בקפלים, במחשכים – זהו אולי ביטויה הגדול ביותר של המודרניזציה הטכנולוגית שמכה שורשיה לכל עבר. אמנם, כבר היה זה ולטר בנימין (בנימין, 1996) אשר טען כי דלות הניסיון יכולה להוליד התמקמות מהפכנית, רעננה ומחודשת לגשת ממנה אל ההתנסות והחוויה – יהא זה ניסיון שאינו מחפש להשתקע במעמקיו אלא נפתח מזוויות נוספות ומעיז – "להתחיל מחדש; להסתפק במועט..." (שם, 137). אך לצערנו, נדמה כי בפועל, על פי רוב, דלות הניסיון לובשת את הצורה של רידוד ההתנסות לכדי נתונים ועובדות, ללא משמעות, בוודאי ללא רב-משמעות.
במושגיו של דרידה (1981, 1982), נדמה כי רב-משמעות, התפזרותה של המשמעות אל מעבר לשליטתנו, לאדנותנו, הפכה לאויב הגדול ביותר של האנושות. האימה הנוראה כי מה שראוי לו להיות נסתר יצא מהסתרו - אימת האלביתי, הובילה את האנושות לעמול על בניית שיגיונות של מציאות שקופה, נהירה, גלויה לכל, ללא רבדים וללא תנועה. בעוד האנושות סובאת בחגיגות אונה הבלתי מנוצח, מתבשמת בהבל פיו המתחמם של עולם שהיא מכפיפה למרותה ללא רחם, פורצים רב-המשמעות, אי הודאות, הלא ידוע והבלתי ניתן להיחוות, לחיינו ומערערים ומטלטלים את סלע קיומנו מקצה לקצה. סלע המתגלה כאבן חצץ קטנה בקצה סנדל רגלה המגושמת של הגלקסיה. בכל זאת, הנה אנו כבר ממהרים לנסות להשתלט מחדש, באמצעים חזקים יותר ויותר - איכון, סגר, בידוד. אציין, כי אין לפרש את דבריי אלו כיציאה חד-משמעית נגד הצעדים המתוארים – פירוש מעין זה יכפיף גם טקסט זה להיגיון המתמטי (כן/לא, אמת/שקר, טוב/רע), בעוד שטקסט זה מבקש שלא למסור את "חוק חיבורו" (דרידה, 2003; 17) למשמעות הומוגנית והגמונית מסוג זה. נסתפק רק בהזמנה צנועה להיפתח לרב המשמעות הגלומה בהתרחשות העוצמתית, באירוע שבו אנו מצויים, בחיינו. האם יהיה זה יותר מדי לקוות שנוכל לחוות את עוצמתו של האירוע מבלי לשקוע להשתלטות עליו? לשהות ברגע מאיים זה מבלי להיסגר? תקווה זו היא תמיד עבודה מאומצת של מפגש פרטי (גם אם הוא נעשה יחד) עם האל-אנושי, האל-ביתי, המאיים.
אם כבר הזכרנו את הניסיונות להשתלט מחדש על האימה השקטה המזדחלת אלינו מרחובות ריקים, מהמון נעלם ונאלם, נזכור כי גם הפירושים הפסיכואנליטיים, אלו של היום כמו אלו של מאה ועשרים השנים האחרונות, יכולים בקלות להשתעבד להשתלטות זו על הבלתי ניתן לחישוב. גם היום, אנו נחשפים לניתוחים פסיכואנליטיים המבהירים לנו את הקורה, המפענחים את הקורונה. שכן, המבט הפסיכואנליטי, עלול בקלות דעת להפוך למבט המפענח את רב המשמעות, ומבסס את פענוחו על מטא-פיזיקה, כזו או אחרת, של הלא-מודע.
מבטנו, אם עוד ניתן לכנותו בשם זה, אינו מחפש לפענח את המשמעות של אירוע הקורונה, אלא להתמסר אליו, לתת לו להתגלות, לעבד אותו, לעשות את עבודתו, להתפתח או להיפתח לעולם. דווקא בשעה קשה זו, המזמינה אותנו לסגור את דלתות ביתנו, לנעול את שערי ערינו, להסתגר בדלת אמותינו, אין יוצא ואין בא, ספונים בבתינו, מגרשים את האיום, מחכים לבואו האילם, החודר מבעד לחריצי החלונות, מתחת לדלתות, מבעד לעיניהם של שכנינו - מבטנו מבקש להזמין את האלביתיות, לא למוסס אותה. הזמנת האלביתיות היא לעולם חוויה, אימה מזדחלת – 'איננו אדונים בביתנו.'
''אינני אדון בביתי, משמע, היות-אני'. ה-היות העולה מנוסחא זו הינו היות פגיע, שברירי וזקוק, המנסה בכל כוחו להשאיר גילויים אלו חבויים. הנה כי כן, באה הקורונה וחושפת פגיעות זו, הזדקקות זו, שבריריות זו. כיצד נענה לקורונה? בשנאה? במלחמה? נחזיר אותה למקומה ואת חיינו ואדנותנו למקומם הם? או שמא נשתמש ברגע זה, רגע שיכול להתגלות כרגע מכונן – בו האדם השוגה בפנטזיית האומניפוטנטיות, כבר חזק דיו, על מנת לפגוש את פגיעותו, תלותו, הזדקקותו?
אומרים כי הקורונה תשלח גל של מטופלים אל סף דלתותינו, מטפלי בריאות הנפש. ומשום מה? משום הלחץ והחרדה? משום הסגירות יחד? משום האובדן של אורח חיינו? כל אלו ודאי עושים את שלהם, ולצד זאת, נדמה כי המטופלים עתידים לבוא, כי אנו עתידים להזדקק לטיפול, משום שאנו נזקקים לטיפול, משום שאין אנו אדונים אף בביתנו. הישמטות הקרקע הכלכלית, הרפואית, החברתית והתרבותית, כל אלו לא דורשים, בראש ובראשונה, תיקון ומענה או פענוח פנטזמטי מתוחכם ככל שיהיה – היינו, גילוי פנטסטי של הפנטזיות החבויות שמעוררת הקורונה. קודם כל, אנו נקראים לגלות, כלומר לחוות, את 'האמת' הנוראה וכואבת – 'איננו אדונים בביתנו'. אין בכוחנו לתקן או לפענח, אלא רק מוכנות לעצום עיניים, להחזיק ידיים ולהביט למחשכים. כל שנוכל להציע הוא השתהות שקטה ב'אמת' מאיימת, כואבת ובלתי ניתנת לחוויה זו. אמת שהיא תמיד אישית, תמיד שלי, של המטפל, של המטופל, של האישה המוכה בביתה, של הבעל שאינו מצליח לווסת את חוסר-אונותו, של הנער שאינו רואה את חבריו, של הגבר הבוגד באשתו, של הסטודנטית שאינה מקבלת את הציונים להם היא ראויה, של המרצה אשר אינו מאמין בעצמו, של המטפל שהתרוקן ממטופלים, של אשת הטיפול החרדה, של הפסיכולוגית המטפלת מבעד למסך, של הפסיכואנליטיקאי אשר כותב, ויודע, או שמא אינו יודע, מה לכתוב...
פסיכולוג קליני מומחה, מטפל בפרקטיקה פרטית ברחובות. מתמקד בטיפול במבוגרים ובני-נוער. מרצה באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה לפסיכולוגיה, קמפוס אילת. מרצה ומדריך בתכנית "הגל החדש בפסיכותרפיה" בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית בבית ספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן.
אלן-פו, א'. (2010). המכתב הגנוב ואחרים. תרגום: אלינער ברגר. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
בנימין, ו'. (1996). כרך ב: הרהורים. תרגום: דוד זינגר. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
דרידה, ז'. (2003). בית המרקחת של אפלטון. תרגום: משה רון. הקיבוץ המאוחד: תל אביב.
פרויד, ז'. (1988א). מבוא לפסיכואנליזה. תרגום: חיים איזק. דביר: תל אביב.
פרויד, ז'. (1988ב). המאוים. בתוך: מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות. תרגום: אריה בר. דביר: תל אביב.
Derrida, J. (1981). Dissemination. Trans., Barbara Jhonson. Chicago IL: University of Chicago Press.
Derrida, J. (1982). Signature event context. In: Margins of Philosophy. Trans., Alan Bass. London: Prentice Hall.
