ד"ר ליאורה בר-טור ופרופ' אורי הדר
מגיפת הקורונה פגעה וממשיכה לפגוע ללא הבחנה, תוך שהיא ממחישה לנו יותר מכל מפגע אקלימי, מלחמה או טרור, עד כמה אנו, בני האדם, יכולים להיות פגיעים, חסרי אונים, חסרי ודאות וחסרי שליטה. הקורונה ממקמת אותנו איפה ש"כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו" (ברי סחרוף). את המאמר הזה אנחנו כותבים מהמקום של "כזה כאילו", מהמקום בו הטראומה עדיין בעיצומה והיא חסרת גבולות או דימוי מובחן. לפיכך, כל דיון בשלב זה חסר את הפרספקטיבה המתאימה להבנה, לעיבוד ולהסקת מסקנות חד משמעיות והוא בגדר מחשבות ורשמים בלבד. עם זאת, המצב האפוקליפטי של ימי הקורונה יוצר מציאות חדשה ובלתי נתפסת, הדורשת התמודדות והערכות למציאות חיים שהשתנתה ובתוך כך נראה כי ישנו צורך רב בחשיבה משותפת אודות האתגרים וההתמודדויות של התקופה, במיוחד בקרב אנשי קהילת הטיפול.
ניתן להגיד כי מציאות חדשה זאת היא אתגר פסיכולוגי המקביל במידה רבה לאתגר שבהזדקנות המאוחרת. ההתמודדות עם אובדנים רבים, פרידות כואבות, צמצום בפעילות ובאינטראקציות חברתיות עקב מגבלות בניידות ותחלואה, התמודדות עם הטיפול בבן זוג חולה ועוד; כל אלה מהווים בעוצמות שונות מרכיבים מחיי השגרה החדשה של כולנו כעת אך אלו גם האתגרים הניצבים בפני האוכלוסייה הזקנה בימים כסדרם. במקביל, הזקנים הם אלו שבימים הטרופים של תקופתנו מככבים ברשימת קורבנות הקורונה. הם אלה החשופים יותר, חלשים יותר, פגיעים יותר. הם אלה שממליצים לבודד אותם מהחברה, לוותר על מעט החיים שעוד נותרו להם, לסגור אותם בחדריהם בדיורים המוגנים. על אף הכורח הבריאותי שבמהלכים אלו, דומה כי הגילנות, כמו גם שאר תחלואי החברה המודרנית, צפה ועולה על פני המרחב הציבורי ומעצימה את הגרונטופוביה (פחד מזקנים) שמאפיינת את החברה המערבית הפוסט-מודרנית. הגילנות, כלומר הדעה הקדומה כנגד אינדיבידואלים מסוימים על בסיס גילם, איננה מבחינה בשונות העצומה בתוך האוכלוסייה הזקנה, הנפרשת על טווח גילים של 40 שנים ויותר (בין 60 ל-100). בפועל, מגוון המשתנים שיש לבחון כדי להעריך הזדקנות הוא עצום ותלוי לא רק בגילו הכרונולוגי או במצבו הבריאותי של הפרט, אלא בקשת רחבה של משתנים חברתיים, פסיכולוגיים, היסטוריים ותרבותיים. כל גורם כזה ותרומתו הייחודית להבנת ההתמודדות של האינדיבידואל עם זיקנתו ועם אימת הקורונה שלו.
כזאת היא אילנה בת ה-82. מגיפת הקורונה פגשה אותה בעודה מתמודדת עם אבל מורכב, שמכיל את כאב הפרידה מדויד בעלה, אשר נפטר לפני כשנה. האבל בהווה איננו עומד בפני עצמו, אלא מחובר לאובדנים נוספים שחוותה ולאירועים טראומטיים מעברה, אותם הוא מציף וביניהם הוא קושר. החל בפטירת אימה בילדות, דרך מותו של אחיה במלחמת יום כיפור ותאונת דרכים קשה שהייתה מעורבת בה, כמו גם משבר מסוים שחוותה בנישואיה. זמן קצר לאחר שקמה מן השבעה על בעלה, פרץ אצלה דכאון. לראשונה בחייה החלה אילנה לעבד את החוויות שחוותה בעבר, להתחבר לחלקים קשים של עצמה, להתאבל, להתגעגע פחות לבעלה ויותר לדמויות משמעותיות אחרות מן העבר.
הקורונה והבידוד קטעו את הפגישות השבועיות עם אילנה במהלכו של טיפול משמעותי. עם זום והתכתבות בהודעות טקסט היא לא מסתדרת, כך שהקשר מאז פרוץ המשבר מתקיים בשיחות טלפון קצרות. קשה לה להאריך בשיחה, אף שהקשר בינה לביני [ל.בט] נמשך כבר כעשר שנים. התחלנו להפגש זמן קצר לאחר שהפכה למטפלת עיקרית של בן זוגה, אשר עבר אירוע מוחי והפך בין לילה לתשוש גוף ונפש. ליוויתי אותה בצמתים הקשים של התמודדותה במשך שמונה שנים מורכבות בהן היא טיפלה במסירות בבעלה החולה, "כלואה" בתפקיד התובעני והמתסכל של טפול באדם מאוד חולה, חיים במחיצת עובד זר, וניהול כל ענייני הבית והעסק המשותף שהיה להם טרם מחלתו. כל זאת, בנוסף להתמודדות שלה עצמה עם סכרת קשה. היו לה במהלך השנים מעט הזדמנויות ל"חלונות איוורור" ולמנוחה. המרחב האישי שלה הצטמצם ונשארה לה מעט מאוד אנרגיה לדאוג ולטפל בעצמה. בשנתיים האחרונות מאז פטירתו של דויד, היא חווה ריקנות ובדידות קשים, למרות היותה מוקפת במשפחה חמה ובחברות טובות.
בתחילת שיחת הטלפון שלנו השבוע היא אמרה לי שהיא מרגישה יחסית בסדר, בעיקר בזכות הטיפול התרופתי נוגד הדכאון שהחלה לקחת; אך גם בזכות החיבוק החם שהיא זוכה לו לראשונה מבתה, שהיחסים איתה היו טעוני קונפליקטים ומרחק במשך שנים רבות. בנוסף, חברה טובה והשכנים בבניין בו היא מתגוררת דואגים לה יותר מתמיד. ניסיתי במילותיי לחזק ולחבק אותה גם אני. המפגש הטלפוני האינטימי שנוצר, הציף את אילנה ברגשות והיא פרצה בבכי: "אני רק שומעת את הקול שלך והכל עולה לי. גם אם אני לא רואה אותך, אני מרגישה שאת איתי והקול שלך כל כך נעים. חשבתי שאני כבר יותר טוב אבל אני יודעת שאני סוחבת איתי כל כך הרבה טראומות". כך, למרות המגבלות בתקשורת, הקטיעה ברצף הטיפולי והמעבר לשיח טלפוני, צפים ועולים שברי זכרונותיה ואירועים קשים מן העבר. אלה, על אף השינויים החיוביים שתיארה בפניי, מעצימים את תחושת הבדידות והחסר שהיא חווה.
ο פתוח-סגור-פתוח: טיפול באוכלוסיה זקנה ופוסט-טראומטית בצל הקורונה
ο בין הריקוד המוחמץ למאתגר: המפגש הפסיכולוגי בין מטפלים צעירים ומטופלים זקנים
ο התאבדות כבחירה - התמודדות עם אובדנים בהזדקנות
הזקנים איתם אנו בקשר טיפולי בימים טרופים אלה, הם אינדיבידואלים המהווים כל אחד עולם שלם בפני עצמו. אנו מנסים להחזיק אותם נפשית ולאפשר להם מקום בטוח במרחב הטיפולי לנוכח האיומים השונים של המציאות, חיצונית ופנימית כאחת, כל אחד מהם בדרך המתאימה לו ולצרכיו. באמצעות הטיפול, האתגר שלהם הופך לאתגר הדדי, שלנו ושלהם, ומאפשר לשני הצדדים התמודדות משותפת. לא קל לנו כמטפלים בימים אלה וקשה לרבים מן המטופלים שלנו, ולעתים גם לנו עצמנו, להסתגל לצורות החדשות של הבדידות ולהמשך הטיפול מרחוק. ביחס לכך, נראה שמעבר לקשיי השמיעה שיש לרבים מהזקנים, קיים גם הקושי של מטופלים זקנים מכך שהמדיום התקשורתי-טלפוני עדיין חרוט בתודעתם כ"מכשיר יקר" אשר משתמשים בו רק למקרי חירום, כך שהטכנולוגיה הדיגיטלית ממשיכה להוות עבורם שדה מאיים וזר.
עכשיו, בתקופת הקורונה, המופעים של פגיעות, תחושות של חוסר שליטה, חוסר אונים וחוסר ודאות - שאפיינו מאז ומתמיד את החלשים בחברה ואת ההתמודדות במרחב הטיפולי - הם מנת חלקם של כולנו במידה כזאת או אחרת. אצל כל אחד מאיתנו זהו מפגש קשה בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית. במצב זה, החוסן הנפשי והגמישות הנפשית קובעים במידה רבה את היכולת להתמודד עם המציאות המשתנה. היכולת שלנו לגייס משאבים פנימיים, היא שתקבע את האופן שבו נצליח לחיות עם הבידוד, הצמצום במרחב והפרידות והאובדנים הנלווים אליהם. הבריאות הנפשית, אם כן, שקולה ליכולת להתמודד עם המציאות המשתנה. זהו תהליך דינמי הנדרש גם מזקנים וגם מצעירים. עם זאת, תהליך זה מצטרף לשינויים הרבים הנוספים המתרחשים בחייהם של בני הגיל השלישי: פרישה לגמלאות, פגיעה במצב הבריאות, אובדן בן זוג או בת זוג, הסתגלות לאלמנות, שינוי תנאי המגורים ועוד. כל אלה יוצרים איום של אובדן העצמאות הפיזית והרגשית, ואיתם אובדן הזהות האישית.
הזדקנות טובה מאופיינת במעורבות בחיים, עניין וחיבור לסביבה. אלה באים לידי ביטוי כשהאדם מצליח לקיים אסטרטגיות של בחירה, מיצוי ופיצוי, היוצרות מצידן חוויות של תחושת משמעות בחיים. יכולות חשובות במיוחד לשם כך כוללות קבלה עצמית, קשר משמעותי, בטחון קיומי, תחושה של אוטונומיה, קיום של מטרות חיים והיכולת להתפתח רגשית. זקנים רבים אינם ערים לכך שיכולות כאלה קיימות אצלם והם מצליחים לגייס אותן בעיקר במצבי חירום. כך, עידן הקורונה מאפשר גיוס של הרזרבות הלא מנוצלות בימים כתיקונם. פתאום אנו רואים איך בני הגיל השלישי לומדים להשתמש בווטסאפ המשפחתי או בזום, אנחנו רואים גם איך הם משכללים ומפתחים מיומנויות בניהול החיים בבית ללא עזרה, העסקה עצמית ועוד.
במישור מופשט יותר, אנו רואים גם יכולות מפתיעות של זקנים לחוות ולבטא תחושת משמעות בחיים, דווקא במצבי האיום והמצוקה. כך היכולת לעבור ממעגל משמעות אחד – למשל עבודה – למעגל משמעות אחר – כמו משפחה, ומשם למעגלים כמו התבוננות עצמית, תקשורת עם זולתם ועוד. יכולות אלה עומדות בבסיס ממצאים מחקרים המצביעים על מה שנדמה כמו פרדוקס: נמצא כי הרווחה הנפשית אצל הזקנים ביותר, מגילאי התשעים ואילך, גבוהה למרות אובדנים רבים וירידה במשאבים חיצוניים. כלומר, מידת הקושי בהתמודדות עם זקנה אינו עומד ביחס ישיר לגילו של האדם, אלא לתהליך ההסתגלות שהוא עבר לאור שינויי החיים השונים שזימנה לו ההזדקנות. בתקופת הקורונה, יכולת זו להתגמש ולהסתגל נעשית חיונית עבור כולם, משום שכולנו צריכים להסתגל למציאות חיים משתנה, לא מוכרת, מלחיצה ומגבילה. כך, צורך זה ממחיש לנו את אתגר ההסתגלות לזקנה, ההסתגלות לאובדנים שונים וההסתגלות לחוויה רגשית של חוסר אונים וחוסר ודאות.
בראיונות שקיימו הסטודנטים שלנו עם הוריהם ועם הסבים והסבתות שלהם בימים אלו, נמצא שהאחרונים שומרים ברובם על רווחה נפשית טובה למרות הבידוד, החוסר במגע והיעדר המפגשים הממשיים. הם יישמו לתקופת הקורונה את מה שנדרש מהם באופן יומיומי כדי להתמודד עם אובדני ההזדקנות. יתר על כן, לצד החסר והסגר התגלו גם רווחים משניים משמעותיים. למשל, סולידריות משפחתית וחברתית המתבטאת בהתקשרות תכופה של בני משפחה, חברים, שכנים וגורמים שונים בקהילה. כל אלה דואגים לזקנים יותר מאשר בשגרה וגורמים לכך שיותר מתמיד זקנים עטופים היום במעטפת חמה ובטוחה. יתרון נוסף שיש לזקנים לא מעטים אל מול ההתמודדות הנוכחית היא תחושה של לגיטימציה וקבלה של הקיום הביתי, ללא צורך בתעסוקה או בעבודה. אם טרם הסגר הייתה זאת מציאות מתסכלת שהביאה לתחושת ערך עצמי נמוך ודימוי עצמי שלילי, הרי שהיום, בשותפות הגורל שנוצרה, מציאות זו היא הנורמה.
חשוב לציין כמובן כי לא כל הזקנים נהנים מן הרווחים המשניים המתוארים לעיל. חלקם חלשים מאוד או חולים וסובלים מתשישות פיזית וקוגניטיבית, המאלצת אותם להיות מרותקים לכיסא או למיטה. אם הם מטופלים על ידי בני זוגם, אז גם אלה נפגעים מבידוד יתר ומחוסר יכולת לצאת ולהתאוורר בחוץ. אם הם מטופלים על ידי עובדים זרים הם עלולים לחוות בעיות תקשורת וחרדה מפני הזרות, גם אם הסעד הפיזי שהם מקבלים הוא טוב. תחושת הבדידות קשה במיוחד אצל אלה שהתאלמנו וחיים לבדם, כמהים לקשר אינטימי ולמישהו לחלוק איתו או איתה את חיי היום-יום. תחושת הבדידות יכולה להתגבר גם אצל מי שחי בזוגיות ארוכת שנים, אך הקשר הזוגי אינו מאפשר רוגע ואינטימיות כך שהוא למעשה עלול להגביר את תחושת הניכור והבדידות. השעות הרבות בבית, בצל האיום המתמשך לחולי ולמוות, עשויות גם להציף את האדם הזקן בזכרונות, מחשבות על ארועי חיים שונים, תחושות של חוסר אונים, אובדן ונטישה. אלה עלולים לפרוץ את חומת ההגנות אותה הצליח לשמר עד כה ולהביא למעמסה רגשית משמעותית. אפילו אלה שחווים ירידה קוגניטיבית ואינם לחלוטין מודעים למציאות החיצונית, יכולים לחוש באי-שקט ולחץ המוקרן עליהם מהסביבה, מאלה המטפלים בהם וממסכי הטלויזיה. בתנאים אלה, חשוב במיוחד שבני המשפחה הצעירים ישמרו על קשר, יתקשרו לעיתים יותר קרובות, ישאלו, יעדכנו, ישתפו, יחזקו ויתנו לזקנים במשפחה להרגיש שהם במקום בטוח ושהם נמצאים שם עבורם, גם אם מרחוק.
פגעי הקורונה במציאות הממשית פוגשים כל אחד ואחת מאיתנו יחד עם המציאות הפנימית עמה התמודדנו לפני כן. אצל אחדים המציאות הפנימית יכולה להיות "קורונה" מתמשכת של מעין כאוס פנימי, אלימות ונוקשות רגשית. מתקפות על העצמי, תחושות של חוסר אונים, ייאוש, כעס ודכאון, אשר כעת נפגשות עם טלטלה חיצונית עזה. מפגש זה עשוי דווקא להרגיע ולהשקיט את הקורונה הפנימית. כך, האוביקטים הרעים בפנים ובחוץ חוברים יחד וההשלכות מקבלות תוקף ממשי. הרע הוא לא רק שלי ובתוכי, אלא הוא של כולם. לעומת זאת, אצל אחרים ההשפעה יכולה להיות הפוכה. הקורונה יכולה לקטוע חוויה רגשית שהייתה מיטיבה יותר, תוך שהיא מעצימה את תחושת הבדידות, חוסר המשמעות וחוסר התוחלת שבהמשך החיים.
לאור כל זאת, חשוב שנזכור כי האוכלוסייה הזקנה איננה עשויה ממקשה אחת ולכן כדאי שנשאל כל זקן שאנו מכירים מקרוב כיצד הוא מתמודד ובעיקר איך הוא מרגיש, לא רק פיזית אלא גם נפשית. חשוב שנבוא אל הזקן עם חמלה, כבוד והערכה ליכולתו להתמודד, על אף המשאבים המוגבלים ולמרות האיום הגדול. בדומה לכך, חשוב גם שלא נשכח לבוא עם חמלה לעצמנו. עלינו להתבונן פנימה ולא רק החוצה, להיות מודעים ללחצים הרגשיים שאנו חווים בתקופה מטלטלת זו, עד יעבור זעם. במסורת הדיון הפילוסופי-פסיכולוגי ביחסים אנושיים, נזקקים לא פעם להצגתו של פרידריך הגל את היחסים בין האדון לעבד. אלה יחסים מאוד א-סימטריים, ואף על פי כן, זהותו של האחד כרוכה ותלויה בקיומו והכרתו של השני. כך, דומה כי היכולת שלנו להיות האחד עבור השני חשובה יותר מתמיד. ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, מוסיף ואומר: מול המוות, כולנו עבדים. דבר זה איננו משחרר אותנו מהאתיקה הקיומית, אלא דווקא ממקם אותנו בלב ליבה: יכולתנו לדבר כרוכה תמיד בקבלתן של צורות אינסופיות של אחרות. הקורונה היא תזכורת מהדהדת לכך.
ד"ר ליאורה בר-טור - פסיכולוגית קלינית מומחית, מרצה בכירה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית, מכללת רופין.
פרופ' אורי הדר - פסיכולוג קליני מומחה, ראש המחלקה לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית, מכללת רופין.
