שגית בן גיגי וד"ר שלמה זלוטניק
״מילים יכולות להיאמר בקלות ובקצרה,
אך האקו שלהן ימשיך להדהד אל עבר האין סוף״
במאמר זה, נעמיק באופן בו נפש אחת משפיעה על נפש אחרת בתוך הטיפול, באמצעות המושגים אקו והדהוד בין מטפל ומטופל. מושג האקו מתאר הד המבטא את קולו הייחודי של המטופל ואת רגשותיו, באופן אשר מהול עם חלקיו האינטואיטיביים של המטפל. הדהוד הוא פעולה בינאישית של ביטוי מילולי או בלתי מילולי, אשר מגיע מן המטפל, שב אל תוך המטופל ופועל בתוכו. יחד, יוצרים השניים אפשרות לתהליך טיפולי משמעותי. על כן, הדהוד כאבו העמוק של המטופל, אינו עניין של מה בכך ונדרשת התבוננות מעמיקה ומורכבת יותר על תופעת ההדהודים בטיפול.
לצד מושגים אלו, במאמר זה נציג את רעיון המוֹדוּלַצְיָה, ונדגים באמצעות מקרה קליני כיצד ההדהוד מאפשר להבנות נרטיב סובייקטיבי מתחדש עבור המטופל. זאת, תוך התייחסות והרחבת המושגים שטבע ז׳אן פיאז׳ה (1969), אקומודציה (התאמה) ואסימילציה (הטמעה).
אף שברמה המילולית משמעויותיהם דומות, בשפה הטיפולית ׳אקו׳ ו- 'הדהוד' הם מושגים שונים. משמעות המושג אקו היא הד, חזרה של הקול. לעומת זאת מושג ההדהוד מבטא את עצם השמעת ההד, פעולת ביטוי הצליל החוזר על עצמו שוב ושוב.
פעולת ההדהוד משמעותית בחיי האדם כבר מינקות – האם מהדהדת את הקול שמשמיע תינוקה, עד שהתינוק חוזר ומחקה את קולה. עידוד יכולת החיקוי של הילד מתואר בספרות כחשוב ומשמעותי להתפתחותו (ז'נבייב, 1971). גם דניאל שטרן תיאר דינמיקה חשובה זו, דרך קיומם של שלושה שלבים. ראשית, האם חייבת להיות מסוגלת לקרוא את המצב הרגשי של תינוקה, דרך ההתנהגות הגלויה שזה מציג. שנית, על האם לבצע התנהגות אשר אינה מהווה חיקוי מדויק של התנהגות התינוק (הדהוד), אולם תואמת באופן כלשהו את אותה התנהגות גלויה. שלישית, על התינוק להיות מסוגל לקרוא את תגובתה התואמת של האם ולפרשה כזו הקשורה לחוויה הרגשית המקורית שלו עצמו, ולא רק כחיקוי להתנהגותה הגלויה. כאשר שלושת התנאים האלו מתקיימים, המצב הרגשי הקיים בתוך אדם אחד יכול להיות ידוע לאדם אחר, ושניהם יכולים לחוש, ללא שימוש בשפה, כי קיימת ביניהם תקשורת. כך, החיקוי וההדהוד מהווים חלק גדול ומשמעותי מן התקשורת שיוצרת האם עם תינוקה בששת החודשים הראשונים בחייו (שטרן, 2011) .
פפושק ופפושק (1981, בתוך שטרן 2011) מתארים את תהליך החיקוי של האם את תינוקה בתחום הקולי, או ליתר דיוק מוזיקלי. כאשר התינוק משמיע קולות, האם משמיעה גם היא קולות. עם זאת, הדו-שיח לא ממשיך להיות רצף סטריאוטיפי משעמם של חיקויים וחזרות ברציפות, מכיוון שהאם מכניסה כל העת וריאציות על החיקויים, ולעיתים וריאציות קלות. כאשר התינוק בן כ-9 חודשים, ניתן להבחין כי האם לרוב מוסיפה ממד חדש להתנהגות דמוית החיקוי שהיא מציגה, מימד אשר מתאים לסטטוס החדש של התינוק כשותף אינטר-סובייקטיבי פוטנציאלי, בהתאם להתפתחות.
המונחים הקליניים המתארים באופן הקרוב ביותר את תהליך ה״כוונון הרגשי״ של אדם אחד כלפי אחר, כפי שעושה האם כלפי תינוקה, הם "שיקוף" ו"הדהוד". כמונחים, שניהם מייצגים מידה של אי נאמנות למקור, כאשר השיקוף מנסה לשקף מדויק ככל שניתן, ו"הדהוד" מניח מראש אי דיוק ואי ידע פנימי. במקום שבו הדיוק אינו אפשרי, האם מסייעת ביצירת דבר מה חדש, ברור ומגובש בתוך התינוק, שקודם לכן היה שם רק באופן חלקי או מעומעם. כאן ההשתתפות בהדהוד כרוכה בשינוי שחל במי שהיה מקור ההד, על ידי כך שמספקים לו משהו שלא היה לו קודם לכן, או שאם היה קיים בתוכו, היה זקוק לגיבוש (שטרן, 2011).
בני אדם יוצרים קשר באמצעות הקול הייחודי המאפיין אותם (הקול המושמע, הצורני והפנימי). הקול מסוגל להעביר חוויות עמוקות ללא קידוד מילולי. לדוגמא, תינוק אשר מגיב לקול אימו, לטונציה, למבט, לשפת הגוף ולאווירה - ופחות למילים עצמן. ההתרחשות בין השניים אשר מתחוללת דרך הקול, היא ״סינכרונית״ וכוללת ויסות הדדי של הקשר ביניהם. אם האם חרדה, התינוק ישמע קול שונה ואף יחווה את החרדה שלה. גם בחדר הטיפולים, המטופל החרד מביא את קולו הייחודי, והמטפל החרד מהדהד אותם. ההנחה הפרדוקסלית היא כי ההד אשר נוצר בטיפול, נשמע זהה לקול המקורי אותו הוא מהדהד, אולם, הוא בו בזמן גם איפכא מסתברא. ההד שנוצר גם דומה וגם שונה מהמקור.
ניתן לדמות את הטמעת ההדהוד לכימרה ביולוגית. כימרה היא יצור חי, אשר נוצר ממיזוג של כמה ביציות מופרות. למשל עובר אשר התפתח משתי ישויות נפרדות שהתמזגו יחד לגוף אחד בתוך הרחם. התאום החי סופג לתוכו את ה-DNA של אחיו התאום וכעת הוא מכיל שתי מערכות DNA שונות. אומנם הוא סופג אחוזים מעטים מאותו ה-DNA של התאום, אך הם מספיקים על מנת ליצור דור המשך בעל DNA שונה מקודמו.
תופעה ייחודית ומרתקת זו מהווה מטאפורה לתופעת ההדהוד – כאשר המטופל משמיע את קולו הייחודי בתוך המרחב הטיפולי, וביחד עם קולו של המטפל יוצרים השניים הד אשר מהדהד את המטופל ואת הלא מודע שלו. ההד נוצר לאחר שקולו של המטופל התערבב בנפשו של המטפל ויחד הם יצרו הד משותף. עתה, ההד המושמע מוחזר אל תוך נפשו של המטופל כהדהוד המהול בגווני רגשותיו, רגשות אשר לעיתים הדחיק, התנתק מהם ואף השליכם על המטפל. למשל הניכור, הכאב והבושה של המטופל, יחד עם גווני אישיותו של המטפל, עם רגשותיו ועם האינטואיציות שלו. תמהיל אקו זה חוזר אל המטופל, אשר מטמיע את אותו הדהוד כמוכר, אך שונה במעט. כך, האקו אשר התהווה בין המטפל למטופל שב אל תוך המטופל, כשהוא מהדהד אותו בינו לבין עצמו.
דורי לאוב מניח כי "אדם יכול להכיר את סיפורו רק כשהוא מספרו לעצמו, או למעשה לנמען (thou) הפנימי שלו" (Laub, 2005). המטופל, אשר קיבל לתוכו את ההדהוד המוכר אולם שונה בקמצוץ, והקמצוץ הזה הוא מהותי - מהדהד אותו בתוכו ובכך מתחיל להדהד בתוכו גם את הסביבה אשר מחוצה לו. כעת העובדות הקליניות מעוכלות, והמטופל יכול להכיר בסיפורו.
כדי להבין את האופן בו ההדהוד מאפשר למטופל להכיר את עצמו ואת סיפורו, נדמה את קולו הייחודי של המטופל לשיר המתנגן בסולם מסוים, בו התווים מתאימים מוזיקלית אחד לשני. שירו יתנגן במרחב הטיפולי והסולם בו מתנגן שירו יפגוש בסולם בגובה שונה, המכיל גם את קולו הייחודי של המטפל. היצירה המשותפת תיצור בהדרגה מעבר מסולם קולי אחד לאחר, אשר יחולל שינוי במאגר הצלילים המותאמים מוזיקלית לשירו המתנגן של המטופל. כעת, יתהווה אזור משותף לשני הסולמות ולסולם המתחדש מתוכם. הפעולה אמורה להיות הדרגתית, והיא כוללת יצירת "אזור דמדומים" הרמוני המאפשר מעבר חלק מסולם לסולם (על מנת שלא לגרום לשיר להישמע כשתי יצירות מחוברות במקום אחת שלמה).
כשם שנוצר חיבור בתהליך המוזיקלי, ניתן לזהות תנועה דומה בתהליך הטיפולי. תהליך זה הוא תהליך של חיבור ומציאת אזור משותף של קשר, הכלה, ואמפתיה בין המטפל לבין המטופל, אשר יכול להוביל לתנועה, ולו קטנה, אל עבר הנרטיב המתחדש של המטופל. תהליך הדרגתי זה הוא לעיתים איטי ביותר, ולא מודע במידה רבה, בו המטפל והמטופל מצליחים, באמצעים שונים, להוביל לכך שסולם אחר ממה שהתחילו בו בטיפול, יתהווה לכדי הסולם השולט. תהליך זה של הטמעה והתאמה, יוצר בהדרגה מעבר לסולם קולי מתחדש, בו מתקיים 'אזור דמדומים' קסום, המחבר את המעברים בין הסולמות.
לתהליך בו המטופל מכיל את הסולם המתחדש ומהדהד אותו בתוכו, נקרא ״מודולציה בטיפול״. מושג המודולציה מושאל מתחום המוזיקה, ומתייחס למעבר מסולם לסולם במהלך נגינת יצירה. שינוי הסולם יכול לתת נופך חדש לשיר ותהליך זה אינו תהליך טכני של טרנס פוזיציה אלא מהלך תהליכי.
נרחיב על תהליך זה של הטמעה והתאמה של הדהוד חדש המכיל הן את קולו הייחודי של המטופל והן את המקוריות של ההד המתהווה בטיפול, באמצעות המושג אקומודציה (פיאג'ה, 1969). את המושג, השאיל פיאז׳ה מתחום הראייה – והתייחס למצב בו מסתגלת העין לראות אובייקטים במרחקים שונים ומתאימה עצמה אליהם. בתהליך זה, העין יוצרת שינוי במבנים מחשבתיים, בכדי להתאימם למידע חדש המגיע מן הסביבה, ומייצבת את חוסר האיזון שנגרם תחילה בעקבותו. כך, מדובר בתהליך של התאמת המידע הקיים לטובת מידע חדש.
בנוסף, תיאר פיאז׳ה את מושג האסימילציה, שמשמעותו תהליך בו קולט האורגניזם חומרים הדרושים לו לקיומו, אך משנה אותם כך שייטמעו במערכותיו הפנימיות. פיאז'ה לא פיתח את מושגי האסימילציה ואקומודציה רק כמאפיינים מרכזיים של עקרונות החשיבה והחתירה אל עבר איזון. אלא, הוא התייחס אל שני התהליכים כחלק מפעילות מנטלית רחבה המתרחשת ברמה בלתי מודעת אותה הוא כינה "הלא מודע הקוגניטיבי" (נוי בתוך זלוטניק,ש. 2019).
בדומה לתהליכים שתיאר פיאז׳ה, כך גם במהלך הטיפול הנפשי: העדשה הטבעית של העין מתכווננת ומתמקדת עבורנו באובייקט הנבחר, לשם קבלת תמונה בהירה וחדה של כל עובדה המגיעה לקליניקה. חשוב לציין כי למרות מאמציה והיכולת להסתגל למרחקים שונים, העין אינה רואה את כל הזוויות של התמונה הכללית, בדומה לאילוזיית הירח. בתופעה זו היטל הירח על הרשתית נראה זהה במצבים שונים, למשל ברום השמים או באופק. אולם כאשר הירח קרוב לקו האופק או לצמרת עץ, המוח משתמש ברמזי מרחק ועומק אלו, ובכך מתקבל מראה ירח גדול יותר.
תהליך דומה מתרחש בטיפול, ואנו רואים אותו כ״אקו-מודציה״. אנו נשתמש בחלק הראשון של המילה, אקו, ונגדיר את משמעות המושג כ-׳התאמת ההד׳. כלומר, ניתן לייצר בטיפול הד, בהיר וחד ככל שניתן, לצד הכרה באי הדיוק, עבור אותן עובדות, אשר מגיעות מן המטופל אל תוך המרחב הטיפולי. ההד שנוצר מתוך עובדות אלו, מעוכל ומעובד אצל המטפל, ובהמשך מתגבש כהתאמת הדהוד, אשר מוטמע בחזרה אל תוך המטופל. לאחר מכן המטופל מהדהד בתוכו את המתרחש, מבצע מעין 'התאמה של ההד' למתרחש בסביבה.
היחס שבין ההד הפנימי של המטופל ובין ההדהוד מצד הסביבה, או במילים אחרות פעולה של ״להדהד את הסביבה״ – היא תהליך מאוזן, בו ניתן הן להקשיב לנרטיב הפנימי של המטופל, אך במקביל להדהד את החוץ ולהביא את קולו האינטואיטיבי, הייחודי והאמפתי של המטפל. תהליך זה מהותי עבור השינוי שיכול להתעורר אצל המטופל ואצל המטפל במקביל.
אנו מציעים כי בשיח הטיפולי הדהודי המטופל תורמים למודולציות ולאקומודציות משמעותיות בעולם הפנימי שלו. שיקוף ואפילו ארגון דברי המטופל מחדש, נמהל ומתערבב במבנים הפנימיים והלא מודעים של הכאב העמוק וההגנה המרכזית שלו. לא נוכל לדעת לבטח מה מתרחש בלא מודע, אולם הדהוד של מרכיבים אלו, בשיח תוך ראיה של הכיוון הטיפולי, מכוונות עמוקה כלפי המטופל ונטרול מרבי של עמדות ותפיסות אישיות שלנו כמטפלים, עשוי להיות מקדם באופן משמעותי. ככל הנראה יהיה מוטעה אם נתעלם מהשפעת התגובות הרגשיות העדינות של המטפל והשפעתן על מבנים פנימיים בלא מודע.
אם כך, אנו מציעים כי ניתן לזהות מנעד (טווח צלילים) בטיפול אשר כולל בתוכו את כלל המרכיבים שתוארו:
הד – קול המהדהד את המטופל ואת כאבו העמוק.
אקו-מודציה – תהליך של התאמת ההד. המטופל מבצע התאמה בתוכו אשר מהדהדת גם את הסביבה מחוצה לו. כפי שהמטופל מבצע התאמות בלא מודע, כך גם המטפל מבצע התאמות בעצמו כלפי המטופל.
אסימילציה – הטמעה לנרטיב הסובייקטיבי עמו מגיע המטופל לטיפול, ובהמשך התהליך הטיפולי, הטמעה לנרטיב המתחדש של המטופל.
מודולציה – מושג חדש ומקורי אשר עומד בתווך בין האקומודציה לאסימלציה. ניתן לדמותו לאסימילציה עם טוויסט קטן, התאמה מסויימת, כמו מחזירים את אותו מפתח מוזיקלי עם טוויסט. כחלק ממנו, בתהליך מתמשך ומעמיק, הסולם המתחדש הופך למרכזי בטיפול.
ο הדהוד נרטיבים מהילדות המוקדמת כמקור להעצמה וחיסון רגשי
ο מאפיינים של טראומת ילדות: סקירת מאמרה של Lenore C. Terr
ο מודל לטיפול דינמי המתמקד בליבת המצוקה של המטופל: הספירלה ההרמנויטית
המיתולוגיה מספרת על תפקידה של הנימפה Echo, אשר היה להעסיק את הרה מלכת האולימפוס ואשתו של זאוס (ראש האלים), בדיבורים, כדי שלא תתפוס את בעלה בשעת ניאופיו עם חברותיה הנימפות. כאשר גילתה זאת הרה, היא קיללה אותה כך שתוכל לחזור רק על דברי אחרים ולעולם לא תוכל לדבר כרצונה (מכאן, המילה האנגלית להד - Echo). לאור זאת אנו מציעים, כי הן הקול הנרקיסיסטי, שאינו ממוקד באחר (Echo שדיברה דיבורי סרק אל הרה), והן ההד אשר כל הזמן חוזר על קולו של האחר (Echo המאוהבת אשר חוזרת על דבריו של נרקיסוס המרוכז בעצמו), שניהם מקבלים היבט קיצוני ושלילי.
דומה הדבר למטופל המרוכז אך ורק בדבריו ובסכמות המקובעות והמוטמעות בתוכו, מבלי להיות קשוב לצד המטפל ולסביבה בה הוא חי. באותה מידה, דומה הדבר למטפל אשר מהדהד רק את הסביבה ואת מה שמחוץ למטופל, מה שיוביל לכך שהמטופל לא באמת יצליח להטמיע ולהדהד את השונה, הזר והלא מוכר לו. נציע, אם כן, לקדם בטיפול את האיזון, באופן מודע ולא מודע של התהוות, תוך כדי חוויית ההשתתפות והדהוד המטפל בסיפור חייו של המטופל.
דימוי נוסף מן המיתולוגיה מתייחס לאורפאוס, אל למחצה אשר נודע בנגינתו היפה, עד כי עצים ואבנים הקשיבו לזמרתו, ולשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. אף אל השאול, שהיה שבוי מנגינתו, אפשר לו לרדת אל השאול על מנת להחזיר את אאורידיקה, הנימפה אהובתו המתה, בתמורה לכך שלא יסיט מבטו לאחור, עד אשר שניהם יצאו מן השאול. בכך נטל על עצמו אורפאוס את תפקיד "המציל". ביציאתו מן השאול, אורפאוס מיהר להסיט מבטו לאחור ובשנייה אחת, אאורידיקה שהייתה קרובה אליו בדרכה החוצה, חזרה בסערה אל השאול והוא נותר שם לבדו. אף כי מנגינתו הייתה מהפנטת ושובת לב, המקצב המהיר שלו לא הותאם למקצב של זו שאהב ולא עלה בידו להשיבה מן השאול.
בהקשר זה נתייחס לאקומודציה - לעיתים גם המטפל עורך התאמות ב"לא מודע" אל עבר המטופל. שכן ללא התאמות אלו, יתקשה המטפל לחבור אל המטופל ולהשיבו מתוך חלקי העצמי המנותקים. כפי שמלמדת המיתולוגיה, לו ההתאמה אינה מאוזנת ואינה הולמת את מקצבו של הצד השני, השפעתה עלולה להרחיק את המטופל מחלקיו האותנטיים וממטפלו.
אנו מניחים כי בחדר הטיפולים שוהות שתי נפשות חרדות אשר יוצרות הד משותף. המטופל חרד מאחר והטיפול עוסק בנושאים עמוקים וכואבים בחייו. המטפל חרד כי הוא עוסק בנושאים אלו אשר מהדהדים בתוכו, במובנים שונים. ביון (1986) מציע: "בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים מפוחדים: המטפל והמטופל. אם אין זה המצב, יש לתהות מדוע הם טורחים למצוא מה שכבר ידוע לכל" (1986, ברמן).
חרדה זו אשר נוכחת בחדר הטיפול, באה לידי ביטוי בדינמיקת ההדהוד, כאשר ההדהוד אליו אנו מתייחסים במאמר זה פתוח להשתהות ולחקירה של המטפל והמטופל, גם אם לעיתים אלו לא מודעות. ההנחה היא כי אפשרות זו תסייע לעבד את חלקיקי ביתא של המטופל - אותם גירויים זרים, גולמיים ולא מוכרים שאינם ניתנים למחשבה - באופן כזה שיהיו בשלים יותר לעיכול, לחוויה ולהתמרה למחשבה ויתגבשו לכדי רכיבי אלפא. תהליך זה יאפשר להציל, או להכיל, את הזר והבלתי מוכר. חוויות שניתנות לעיכול נכנסות לשיח הדיאלקטי הפנימי, ומהדקות את האובייקטים הפנימיים אשר מתהווים בנפש (זלוטניק, 2002). לצד זאת, ישנה הנחה כי כאשר חלקיקי ביתא אינם הולכים לעיבוד, הם גם אינם הולכים לאיבוד, כך שהם מחלחלים ומחוררים באופן איטי ורציף את הנפש.
הדהוד עלול להתרחש גם באופן עדין, זעיר ולא מורגש. ועדיין, המעט הזה מכריע, מבחינת פוטנציאל השינוי בחיי המטופל. תהליך עוצמתי זה מתרחש מול מטופלים באופן כללי, אולם חיוני עם מטופלים שפגיעותיהם ראשוניות ועמוקות. בנוסף לכך מובן כי ישנם מקרים בהם הדהוד לא מתאפשר. וויניקוט (2011) כתב: "נתתי פירושים כבירים שהתבססו על תובנה עמוקה, אך יכולתי לחוש כי הזרעים שאני זורע נופלים על אדמת טרשים". אם כן, רק לאחר שהמטופל מפגיש את המטפל בפחדיו המבעיתים עמם הוא מסתובב בעולם, רק אז יצליחו לחשוב יחד את מחשבותיו המטרידות ביותר של המטופל. כאשר יכולת החשיבה של חלקי האישיות המשוחחים זה עם זה, לא מספקת, נדרשות נפשות של שני אנשים נפרדים בשביל לחשוב את המחשבות שקודם לכן היו בלתי ניתנות לחשיבה ולהדהוד. אוגדן כותב על כך במאמרו: "נדרשות שתי נפשות בשביל לחשוב את מחשבותיו המטרידות של האדם" (אוגדן, ת.ה. 2009).
ביון מציע כי המטפל הלפות בידי ההזדהות ההשלכתית, מאבד קשר עם הגיון מחשבותיו הקודמות ומבלי לשים לב הוא נעשה שותף להתחמקות מן המציאות המתרחשת בדומה למטופל. כאשר הוא מנער מעליו את המציאות הנפשית שנוצרה בתוכו, המטפל אינו משיב לעצמו את יכולת החשיבה הקודמת, מאחר שהוא השתנה על ידי חוויית ההשתתפות והוא נמצא בעמדה חדשה שממנה הוא יכול להבין את המתרחש (אוגדן, ת.ה.,2009). רק מתוך הכרה בהווה ובכאב השרוי בעולמו הפנימי של המטופל, ניתן ליצור חוויה מחודשת המהדהדת את קולו ובהמשך גם את הסביבה אשר מחוצה לו.
באמצעות יישום קליני זה, מתאפשר מעבר מנרטיב המטופל - אל הנרטיב המתחדש, וכן מעבר מסולם צלילי קולו הייחודי של המטופל אל עבר סולם ההד שנוצר בטיפול. ההד אשר מהדהד את קולו של המטופל חוזר קצת אחרת מבחינה פיזיקלית, עם שינוי מינימליסטי, אשר מאפשר להתבונן על אותו הדבר מחדש ולהדהדו.
"חייהם של אנשים רבים זורמים כסיפור מעשה, ואילו בחיי היו הפסקות והתחלות רבות.זה מה שעושה טראומה! היא משבשת את העלילה, היא פשוט מתרחשת ואז החיים ממשיכים, אף אחד לא מכין אותך לזה!".
(ג'סיקה סטרן, 2021).
נרטיב הוא מושג מקורו בלטינית narrar (לספר) ומשמעותו תיאור המציאות כפי שהיא בתפיסתה של קבוצה או יחיד. רייזמן וספידי מגדירים נרטיב כבעל רצף, (Riessman C.K & Speedy,J. 2007) ונראה כי המאפיין המשותף לכל ההגדרות של הנרטיב הוא קיומם של רצף ותוצאה, או במילים אחרות: התחלה, אמצע וסוף. רצף שכזה הוא מבנה, כלומר תצורה או תולדה של הבניה.
כחלק מהשיח הטיפולי, תרפיה עשויה ליצור סיפור בעל ערך טיפולי על ידי יצירת קו לינארי המחבר בין חוויות העבר וחוויות ההווה. על כך נכתב כי "תרפיה הנה למעשה צורה של Storytelling המאפשרת למטופל להיות הסופר והמספר של הסיפור האישי שלו" (McLeod j., 1997). פרו מציין כי "בעוד שהמיקרו סיפורים המתפתחים במפגש שומרים אמונים ב- 'כאן ועכשיו' של המפגש, הם מצטרפים יחד לכדי סיפור אחד שחייב להיות משותף ולהיבנות יחד." (פרו, א. 2012).
אנו מניחים כי ההדהוד מהדהד את הנרטיב עמו המטופל מגיע לטיפול (לצד ההכרה בתהליך השניות - עצם הייצוג), ומאפשר מודולציה לעבר נרטיב מתחדש. הנרטיב המסופר עתה על ידי הזוג הטיפולי, משמיע את קולו של המטופל ואת ההד המשותף, אשר יוצק הבנייה מתחדשת של משמעות. שתי נפשות אשר נותנות קול לעובדות הרגשיות, מאפשרות לגשת ל"עובדות לא מעוכלות". המטפל יכול להנגיש עובדות אלו למטופל באופן לא סמוי באמצעות הדהוד עמוק ודרך הזדהויות השלכתיות.
על פי תפיסתנו, על מנת לשנות חלק בנרטיב של המטופל אך גם לא לתפוס מקום נפרד או שלישי (בדומה לתפיסה של אוגדן), יש להצליח להתחבר לנרטיב כ'אקו' - כלומר לחדור אל המטופל ולהיטמע בתוכו, באופן שאולי עוקף את ההתנגדות הלא מודעת שלו. מתוך המקרה הקליני המתואר ניווכח כיצד ההד שנוצר בטיפול דומה, לקולו המקורי של המטופל, אך בו בזמן שונה ממנו באופן בו הוא מצליח לחדור ולהתעצב בתוך המטופל בחזרה, כאשר הסובייקטיביות של המטפל קיבלה נוכחות מספקת. ההד מצליח לחבור לנרטיב הפנימי שלו (באופן שאינו ממש מודע) ולו במעט. אנו מניחים כי המעט הזה הוא מהותי וקריטי על מנת לעורר שינוי משמעותי בחייו של המטופל. מעצם חוויית ההשתתפות של המטפל בתוך תהליכי ההדהודים, ייווצר הד חדש וייחודי אשר משלב שני קולות לכדי קול שלא היה יכול להיווצר קודם לכן.
מטפלת מתארת: מטופלת, אשר אביה נפטר ואמה לא הייתה פנויה או רגישה לצרכיה, חוותה ילדות מלאה חסך, פגיעות ונטישה. בתחילת הטיפול, אני מבחינה בפרגמנטציה ובחוסר שקט אותם אני מתקשה לבטא ולהדהד. ככל שאיני מצליחה, גובר החשש מרגשות אותנטיים אשר נפלטים מחדר הטיפולים לאזור הלא מודע של הנפש. נדמה לי שאני מבינה את החוויה של המטופלת, אך אני מתקשה לשיים את החוויה או להדהד אותה, ובכלל, האם ניתן לעשות זאת כאשר האובייקטים הרעים חדרו אל תוך המטופלת בגיל כה צעיר, בעוצמה כה חזקה, וכעת מתערבבים כרוחות רפאים זרות בתוך חדר הטיפולים?
במפגש עם המטופלת, היא התייחסה לדמויות ההוריות אשר גידלו אותה: "אני רוצה שיבינו שהם רצחו את הנפש שלי, שהם רצחו את הילדה שבי." אני מהדהדת בתוכי את המילים הקשות, נדמה כי הן מנותקות מהרגש של המטופלת, וכעת הן הגיעו אלי, מהדהדות בתוכי, שורטות אותי בהפתעה, לוקחות אותי למקום הרצח. נראה שהמטופלת מבקשת חזרה את חלקיה אשר קפאו מאימה. "רק אחר ממשי המצפה להחיות חלקים אלו, יכול לאחות אותם לשאר חלקי המודעות, באמונה שלמה בקיומם, במעורבות פעילה ובנכונות להתמסר לייעוד המחיה גם בשאול תחתיות" (פרנצי ש, 1934).
אני חווה את המטופלת מנותקת מאזורי הייאוש, ואני נותרת חסרת אונים וחסרת מילים משל עצמי, פרט לאקו המילולי שלי אשר נצמד למילותיה: "אני שומעת אותך אומרת לי שהנפש שלך נרצחה, שהילדה שבך מתה". כעת המשפט חוזר אליה כשהוא עטוף התדהמה שלי, לתוך המרחב ביננו. ההד הלא מילולי אשר מתחיל להתהוות בתוכי מהדהד את חלקיה המתים עליהם היא מספרת, ואת היעדר ההפנמה של נפש מחזיקה ומכילה את האני הנטוש שלה. המטופלת מישירה אלי מבט, לרגע אחד נוצר חיבור בין שתינו ואז היא מסיטה ממני את המבט ונראה כי החיבור ביננו, אשר התרחש באופן מהיר וחולף, נקטע. זהו רגע חמקן, בועט, שהגיע באיטיות כבדה ומסורבלת אל תוך המרחב ביננו, ולפתע חמק. המטופלת נאחזת ״באורפה״ – הפונקציה אליה התייחס פרנצי (1985), ככזו המיועדת לשמירה עצמית וניתוק המודעות מהחלק המאוים והפגוע, בהעדר זולת שיקח זאת על עצמו, ולא משחררת ממנה.
לפרקים הרגשתי מול המטופלת כמו אורפאוס, שמיהר להסיט מבטו לאחור ובשנייה אחת אאורידיקה שהייתה קרובה אליו בדרכה החוצה מן השאול, חזרה בסערה אל השאול והוא נותר שם לבדו. המטופלת התקרבה והתרחקה, מתוך ההרגל לשוב למקום המוכר לה ולחלקי העצמי המנותקים. אני מתקשה להבין כיצד והאם ניתן לעשות טרנספורמציה באופן שיעורר שינוי. אני נותרת מהורהרת, מהי החומה הזו שחוצצת בין שתינו, מה גורם לסדקים בה להתמלא מחדש במעין בושה אשר חוסמת את המפגש בין שתינו? אני חשה את עצמי כחסרת יכולת להגיד משהו חדש, וכן חשה את המטופלת כלא מסוגלת לשמוע זווית חדשה. רכיבי ביתא, תחושות חושיות וגולמיות אשר אינן ניתנות למחשבה, נותרו כפי שהיו שם כל הזמן הזה.
הססניות שמתארת המטפלת, יתכן ומהווה פונקציה הגנתית ואולי ההדהוד יוכל לעמוד בפרץ? באמצעותו, קיימת התקווה שאותם רכיבי ביתא יתגבשו אצל המטופלת לכדי רכיבי אלפא, תהליך בו נפשה תצליח לעכל ולעבד אותם באופן שמקנה להם משמעות והופך אותם לניתנים לחשיבה (אוגדן, ת.ה. 2009). אני מקווה שאני אוכל לשמש עבורה הנפש האחרת, האם המחזיקה אשר תוכל להדהד יחד איתה את מחשבותיה המטרידות ללא דיסוציאציה, באופן שיאפשר מודולציה והתאמה.
אך משהו אחר מתרחש במרחב הטיפולי בינינו, הכאב שלי שפגש להרף עין עדין את הכאב שלה, ונפרד ממה שייתכן ויתגלה בהמשך כמרפא. הגנותיה של המטופלת הצליחו להדוף את התהליך בו חומרי ביתא לא התהוו לכדי חשיבה, ונדמה כי חזרו אל תוכה בדיוק כפי שצצו, או כמעט בדיוק? האם הסדק הקטן שסייע לי לפגוש את החוויה של המטופלת ולהדהד אותה ולו לרגע זעיר עזר באיזשהו אופן לאלפבתיזציה? סוג של הרף עין משמעותי.
להצעתנו, בשיח הטיפולי יכול להתממש/להתהוות הדהוד שכזה. החידוש שנציע, הוא כי ניתן לשהות עם המטופל גם באמצעות האקו של המטפל את המטופל עם טוויסט עדין ורך, אמנם לדקה, אך מחדשת. אקו שמקורו במטופל - אך קיבל שינוי מסוים, אצל המטפל. ניתן להתאים זאת למשפטו של ביון: "במקום לנסות להביא אור מבריק, אינטליגנטי וידעני כדי לפתור בעיות מעורפלות, אני מציע שנביא להפחתת האור – קרן חודרת של אפלה" (ביון בתוך ברמן ע, 1998).
"והיא בכתה ובכתה החתולה הקטנה כל כך הרבה, עד שנמסה ונעשתה שקופה. "זה לא נורא", אמרה פטוניה בקול שקוף, "שאף אחד לא יכול לראות אותי, כי ממילא אף אחד לא רוצה לראות אותי, כי אם חתול אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי בעולם כולו יצליח בזה?" (זרחי, 2011).
המטופלת שיתפה אותי כי היא נפגעה מינית בגיל הנעורים. רציתי להיות שם בשבילה, אך היא תיארה בפני את האירוע בו נפגעה, באופן שהרגיש לא מותאם, מפורט בשפה בוטה ותוקפנית, בתנועות ידיים גסות, בניתוק מוחלט מהכאב שלה כקורבן ובחיבור מפליא אל ההנאה של התוקפן, תוך ניתוק ממני כמקשיבה. חדר הטיפולים הפך למרחב קרקסי קר בו הדמויות הלוליניות מאבדות שיווי משקל. מילותיה הקשות והחודרניות היו מטרידות וגרמו לי להרגיש שאני יושבת שם ומקשיבה לה מתוך הכרח.
כמו מתוך הזדהות השלכתית, בה היא מלבישה עלי תפקיד של בובה שמשתמשים בה ולא אדם עם רגשות, אני מתחילה להרגיש מבוכה, בושה ומופחתות ערך. הקול שלי נדם, השתתקתי. היה נראה לי כי היא מביאה תכנים שאינה באמת מחוברת אליהם, כאלו שמפצלים ומנתקים את חלקי האני שלה. לאחר תיאוריה הקשים, השמיעה באוזני באופן ציני, מגחך וקר את המשפט: "סיפרתי לאמא שלי והיא אמרה לי: 'אני לא מאמינה לך! לא יכול להיות שזה קרה!''. מילותיה היכו בי בחוזקה. הגוף שלי היה משותק. הפכתי למסך. מסך עליו הושלכה דמות האם של המטופלת, זו שלא רוצה לשמוע את פרטי הפגיעה, שלא נוכחת שם בחדר כדי להחזיק עבורה את הכאב, עד אשר הפכה המטופלת ל- 'לא נוכחת'.
הרגע הזה שהשתחזר בחדר היה צלול, כאילו האירוע התרחש ממש באותו הרגע. לפי תפיסתו של ביון, האנליטיקאי נוכח בכל כובד המשקל של חיי הנפש שלו, והזדהויות השלכתיות אינן רק פעולות ריקון אל תוך האנליטיקאי, הן גם דרך טבעית בה הנפש מתקשרת, מכאן נובע שהן הדדיות ומצטלבות. "האנליטיקאי הופך למסך שעליו מושלכות הפנטזיות הלא מודעות הפרימיטיביות ביותר של המטופל והתגובות שלו לפרשנויות נתפסות כפנטזיות לא מודעות נוספות״. המילים של האם הלא טובה דיה החיצונית לי מהדהדים בתוכי, החלק האינטואיטיבי שבי מתעורר, ואני תוהה האם הפגיעה הזו שנכנסה לחדר ברעשי תופים, עטופה בשכבות בולטות ודומיננטיות של צבעים גסים וחודרניים, בעצם משרתת משהו עבור המטפלת? האם הפגיעה המצטיירת כל כך דומיננטית ורועשת כדי שיראו רק אותה? או את העוול הכפול, של התוקפן והאם הלא קשובה. בהקשר זה, ניתן לחשוב על הצעתו של פרו. לפיו, ההדהוד הוא אינטרסובייקטיבי, כזה שמחייב את היכולת של המטפל להזדהות השלכתית, אך בנוסף מבליט את יכולתו של המטופל לגרום למטפל לשים לב (פרו, א. 2012).
להערכתנו, העוול הכפול הוא הקול הייחודי אשר מהדהד במטופלת.
רגע הפגיעה מצטייר בעיני כחזרה כפייתית, כאירוע שיש להנכיח ולפרט עליו בפירוט רב רק כדי להחיות את העוול הכפול בינינו כסוג של אנאקטמנט. לאחר שאני יושבת שם ומקשיבה לה בקשב מנותק וחסום, באופן אינטואיטיבי, אני מסיתה את מבטי מהפגיעה הקרקסית המצמיתה שהיא שמה במרחב ביננו, זו שאינה מצליחה לחדור אלי באמת. אני מתמקדת בפרט היחיד והמכאיב הזה שהצליח לחדור דרך סדק קטן, להיטמע ולהדהד בתוכי מתוך קולה הכבד והמכביד.
חלק זה, הוא שהשמיע את חוסר האמונה של האם, הכאב החד שלי נצמד למילים של המטופלת ויוצר אקו בתוכי: "אמא שלי לא האמינה לי״. אני מהדהדת אותן ומשתהה בהן. אני משמיעה את כאבי אשר נצמד למילותיה של המטופלת, "כואב לשמוע שאמא שלך לא האמינה לך". המטופלת מישירה מבט והפעם עיניה בורקות. לפתע ה-O (בשפתו של ביון, הלא ידוע, אמת לא נגישה, אמת רגשית סובייקטיבית) הגיח באינטואיציה שלי כמטפלת, אשר פוגשת בבושה אותה חווה המטופלת, אני מהדהדת אותה באופן כזה בו מתגלה מציאות האמת (סמינגטון, 1996). ההשתהות בתוך הדהוד זה, מובילה אותי לתהייה, ואז הקול המהדהד הופך לשאלה: "מתי חווית בפעם הראשונה בחייך שלא מאמינים לך?".
סולם קולה הגבוה של המטופלת, אשר שידר תדר גל מהיר, הונמך והחל לשדר תדר איטי. הצלילים הדומיננטיים הונמכו, שצף הדיבור והטון הגס שהיו בחדר לפני כן, השתתקו. נראה כי המטופלת חזרה מן השאול וכעת היא ניצבת לידי, נוכחת. הקרקס, הצפיפות החודרנית של הקהל נעלמו כאילו לא היו. נותר רק הליצן העצוב אשר מוריד את האיפור, ומגלה את פניו המקומטות. לפתע, מתגלה התמה החוזרת של "האם שאינה רואה", אותה אם שלא מאמינה לבתה, כאם מושרשת ומוקדמת יותר בתוך סיפור חייה של המטופלת.
המטופלת משתפת אותי באירוע מוקדם יותר בחייה, של פגיעה מינית בילדות המוקדמת, על ידי אדם בוגר, קרוב ומוכר. פגיעה עמוקה וראשונית יותר עליה המטופלת חששה לשתף שמה באמת לא יאמינו לה, שמה הכל יתפרק סביבה, כשהיא עצמה מפורקת ולא מאמינה למה שקרה. היא לא הצליחה להיזכר בקיומה של הפגיעה עד לאותו רגע, וגם אז לא עלה בידה לדבר על הפגיעה, לפרט עליה, להתבונן בה ולשתף עליה. כל שהצליחה לעשות הוא לקרב אותי אל חלקי המוות הללו אשר מפעילים מחול שדים בתוכה, פוגעים בה עד היום ולהודות, בינה לבין עצמה ובינה לביני, שהתרחש אירוע קשה מנשוא אותו היא לא מסוגלת לחשוב ועליו היא עדיין לא מסוגלת לדבר. צעד קטן זה הוא צעד גדול ומהותי על מנת לחשוב יחד את מחשבותיה המטרידות.
לאחר שנוצר חיבור בין הרגש שלה לבין התוכן אותו היא מביאה לחדר, רגשות קשים שלה אשר הדהדו בתוכי, פינו את מקומם לרגשות של צער, כאב עמוק והתקרבות רגשית. הבדידות הקשה התנפצה לרגע ופינתה מקום לשתינו, וכך התאפשר רגע אמיתי ואותנטי בו היה מקום בטוח לחוות את שתי הפגיעות הקשות אותן עברה. הרגשות האבודים וחסרי השם, אשר קודם לכן "דממו", התבלגנו, או נפלטו מחוסר יכולת להכילם, נכללו במרחב משותף, קיבלו הד והדהדו חוויה שאפשר להתחיל ולספר אותה. הרגשות התהוו לכדי חשיבה.
כפי שהתרחש בתיאור המקרה, אנו מניחים כי באמצעות הנפש האחרת ובאמצעות הדהודים או אקו שבין מטפל ומטופל, ניתן להיחשף אל נבכי נפשו של המטופל ולהכיל את הניגוד בין עוצמת הפגיעה לגודל ההתעלמות ממנה. באמצעות ההדהודים התאפשרה גישה אל שאול התחתיות, מקום בו יכלו לחוות, המטופלת והמטפלת, רגע קרוב ומאפשר מודולציה – כזו שתוכל להוביל תנועה אל עבר נרטיב מתחדש בתוך סיפור חייה של המטופלת. אנו מקווים שיש מקום להפקת צליל חדש באמצעות האקו המשותף.
סיפור החיים עמו הגיעה המטופלת לטיפול, היווה נרטיב חזק ומבוסס אשר תיאר פיצולים, מקטעים מתוך העלילה, עלילה בה האם אינה מאוזנת. אם מאוזנת מסוגלת לקבל את פחדיו של תינוקה ולהגיב באופן שגורם לו להרגיש שהוא מקבל את אישיותו המפוחדת בחזרה, אך בצורה שהוא מסוגל לשאת אותה. בדרך זו האם והתינוק יחדיו חושבים מחשבות שקודם לכן היו כה מטרידות, עד שלא ניתנו לחשיבה על ידי התינוק עצמו (אוגדן, ת.ה. 2009).
הנרטיב מספר את סיפורה של המטופלת אשר לא זכתה לחוות את האם כ"טובה דיה". בהמשך, חוותה ניכור מהעצמי בעקבות האם שהתנתקה ממנה. סיפור מתחדש הוא כזה בו המטופלת מפנימה דמות אם טובה דיה, כזה בו האורפה מוותרת על מקומה הבלעדי ועל תפקידה כמצילת הנפש מחורבן והמטפל לוקח על עצמו את הפונקציות המחיות שלה, באופן המסייע למטופלת לחשוב את מחשבותיה המטרידות, לפתח תהליכי מודולציה בטיפול ולהדהד את הסביבה אשר מחוצה לה.
המטפלת חווה את החלקים האימהיים בהם היא נושאת ומכילה את חרדותיה וקשייה של המטופלת. המטפלת מאפשרת את הרגשות המכאיבים והמוכחשים, אשר הפעילו מנגנוני הגנה פרימיטיביים. ברגע שהמטופלת תוכל להתחבר לרגשותיה ולעכל את האירועים האקוטיים אותם חוותה ולהעניק להם קול, יהיה ניתן לעבדם, להדהדם ולעצבם מחדש. אוגדן יקרא לכך "טוויסט" בעלילה. לשם כך גם על המטפלת לערוך התאמות בתוכה, כאלו אשר עומדות בקצב של המטופלת ומאפשרות לה לנוע מהנרטיב של ההישמטות והניצול עמו הגיעה לטיפול, לעבר הבנייה מחודשת באמצעות שיח טיפולי פורה שמבנה נרטיב סובייקטיבי מתחדש. לעיתים ובעיקר בתחילת הטיפול, נראה יותר אסימילציות בטיפול, מאחר והמטופל יתקשה להטמיע חומרים חדשים אל תוכו, והוא יתפוס את הגירויים על פי הנרטיב האישי שלו. בהמשך יוכל לעכל את ההד אשר מוחזר אליו מן המטפל, להדהדו בתוכו ואז נראה יותר אקומודציות.
הנוכחות של שתי נפשות בחדר הטיפולים מסייעת למטופל להבין את עצמו בצורה אשר ככל הנראה לא הייתה מתאפשרת באופן אחר, ובה בעת מסייעת למטפל לפתח יכולת טיפולית אותה לא היה מפתח ללא המטופל. הקולות בחדר מתהווים לכדי ״המצרף הפונקציונאלי״ - התפתחות שנגרמת בזכות הביטוי של התפקוד הנפשי של הזוג האנליטי במפגש. באמצעות המצרף הפונקציונאלי ודרך ההזדהויות ההשלכתיות בתוך מערכת היחסים כמו גם באמצעות ההדהודים, ניתן להיחשף למעמקים אל תוך נבכי הנפש ולבטא אלמנטים רגשיים במילים. על המטפל להיות מכוון להשתהות פתוחה המבוססת על 'הצמד הטיפולי' (קלנר, 2009, מתוך זלוטניק 2019), ונשענת על תהליכי הדהוד המאפשרים חקירה מעמיקה וצמיחה של חוויית המטופל.
עם התפתחות הטיפול, אנו מציעים להישען על ערנות המטפל לתופעת ההד כך שיוכל אולי לעורר תנועה כלשהי של הנרטיב הלא מודע באמצעות הקשב המתפתח בטיפול. לעיתים מספיק לעמעם או להדגיש ניואנס מסוים, אשר בהמשך יוביל לתנועה אשר אינה ברורה מלכתחילה. התנועה מקבלת ארומה של תקווה, דשדוש מתוך הנרטיב המרכזי אשר נבנה במטופל במהלך חייו. במהלך הטיפול, הנרטיב נשמר ומשתנה במעט, והמעט, העשוי ליצור הבדל. כך, יתפתחו אסימילציות שונות ואקומודציות מתחדשות בחדר הטיפולים, כאלו אשר מתאימות לנרטיב הנחלש. המעבר מהנרטיב של המטופל אל עבר הנרטיב המתחדש והמעבר בסולם מצלילי קולו הייחודי של המטופל אל עבר ההד המתחדש בטיפול, מתקיימים באמצעות החוויה המשותפת של המטפל ושל המטופל.
בתוך כך, האקו מהווה תהליך אשר באמצעותו המטופל מתחיל "להדהד את הסביבה" כאשר האקומודציה, המודולציה העומדת בתווך והאסימילצה מסייעות לו לשינוי הסכמות המקובעות עמן הוא בא לטיפול. זאת, על ידי התאמת הצורה של החוויה החדשה. בהמשך יהיה ניתן להבחין בשינויים שחלים בסביבה כתוצאה משינויים שמתרחשים בהתנהגות.
בתוך הטיפול, כל אחד מן השלבים יופיע בתזמון אחר. כאשר העובדות הקליניות מחזקות את הנרטיב, אזי נעשית אסימילציה. בתחילת הטיפול ייתכן ויופיעו יותר אסימילציות המחזקות את הנרטיב הישן אשר הוטמע במטופל לאורך חייו. בהמשך הטיפול, יופיעו יותר אקומודציות, כאשר חלק ממטרות הטיפול הן לשנות את הנרטיב הלא מודע באמצעות מודעותו הפנימית הגוברת של המטופל ('לספר סיפור מתחדש' כחלק מההחלמה). מאחר והנרטיב המרכזי נשמר ורק משתנה במעט, המעט הזה עשוי ליצור את ההבדל באיכות החיים. בהדרגה יופיעו אסימילציות שונות בחדר הטיפולים, כאלו המתאימות לנרטיב הנחלש או ל"סיפור האחר".
אם כך, האקו אינו רק הדהוד מתהווה בתוך הטיפול, אשר מסייע לחלקיקי ביתא להבשיל לכדי התמרה ולחשוב את המחשבות המטרידות, אלא גם מסייע באמצעות אקומודציה ואסימילציה, להבנות את הנרטיב המתחדש של המטופל. לאור כך, אנו מציעים עמדה טיפולית העוסקת בשימוש המורכב שניתן להפיק בפסיכותרפיה על ידי הדהוד המטופל תוך כדי יצירה ושמירה של מודולציה שהיא תנועת הטרנספורמציה של הטיפול.
שגית בן גיגי היא עובדת סוציאלית MSW ופסיכותרפיסטית דינמית.
ד״ר שלמה זלוטניק הוא פסיכולוג קליני, מנהל בית הספר לפסיכותרפיה "יישומים קליניים", ומחבר הספר "העצב המעצב".
אוגדן, ת.ה. (2009). ארבעת העקרונות של הפעולה הנפשית לפי ביון. בתוך: לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. עמ': 141-115.
ביון, ו. (2011), במחשבה שניה. תל אביב, תולעת ספרים.
ביון, ר"ו (1962). ללמוד מן הניסיון. (ד' רופין (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ר"ו (2012). סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים. (ח' אהרוני וא' ברגשטיין (מתרגמים)). תל אביב: תולעת ספרים.
ברמן עמנואל, (1998). פנים רבות למלאני. בתוך סגל חנה, מלאני קליין. הוצאת עם עובד.
ברמן, ע. (1986). העברה והעברה נגדית כתהליך בין אישי כולל. שיחות, 1(1) ע"מ 6-15.
ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. פרדס הוצאה לאור.
הרמן, ג'ודית ל. (1992). טראומה והחלמה. ת"א: עם עובד: ספרית אופקים.
וויניקוט, ד. ו. (2011), עצמי אמיתי עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
זלוטניק, ש. (2019). פרשנות מתמקדת: תיאוריה ופרקטיקה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. פסיכולוגיה עברית, 2019. [גרסה אלקטרונית]. ב-19/8/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3805
ז'נבייב פ. (1971), מה צריך ללמד תינוקות. פסיכולוגיה צ'ריקובר.
זרחי, נ. (2011). אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?. הוצאת דני ספרים.
סימינגטון, נ. וסימינגטון ג'. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.
פיאז'ה, ז'. (1969). שש מסות על ההתפתחות הנפשית. תל-אביב: ספרית פועלים.
פרו, א. (2012). טכניקה בטיפול בילדים. הוצאת תולעת ספרים.
פרנצי, ש. (1932). היומן הקליני. הוצאת עם עובד בשנת 1985.
שטרן, ד. (2011), עולמם הבין אישי של תינוקות. הוצאת מודן.
שטרן, ד. (2013), חוויה בלתי מנוסחת, מכאוס לא מוכר לאי סדר יצירתי, בתוך: מיטשל, ס. א. וארון, ל. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית, תל-אביב, תולעת ספרים.
Bion, W.R. (1965). Transformations: Change from Learning to Growth. London: Tavistock.
Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation: A Scientific Approach to Insight in Psycho-Analysis and Groups. London: Tavistock
Bruner, J. S. (1994). Life as narrative. In A. H. Dyson & C. Genishi (Eds.), The need for story: Cultural diversity in classroom and community (pp. 28-37). Urbana, IL: National Council of Teachers of English
Laub, D. (2005). Traumatic Shutdown of Narrative and Symbolization: A Death Instinct Derivative? Contemporary Psychoanalysis, 41(2), 307–326. https://doi.org/10.1080/00107530.2005.10745863
McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. Sage Publications, Inc. Stern D. N., The Process of Therapeutic Change Involving Implicit Knowledge. Infant Mental Health Journal, 19, 1998.
Riessman, C.K&Speedy,J.(2007). Narrative inquiry in the psychotherapy professions: A critical review. In:D.J. Clandinin (Ed.), Handbook of narrative inquiry:Mapping a methodology. Thousand oaks, CA:Sage
