ד"ר ליאורה בר-טור
"פתוח סגור פתוח לפני שאדם נולדהכל פתוח ביקום בלעדיו. הוא חי הכל סגור בו בחייו, וכשהוא מת הכול שוב פתוחפתוח סגור פתוח זה כל האדם" (פתוח, סגור פתוח, יהודה עמיחי, 1998)
בעוד שעמיחי מתאר בשירו תהליך של פתוח-סגור-פתוח, את התהליך ההפוך לזה, סגור-פתוח-סגור, אפשר לזהות כמאפיין של התהליך הטיפולי. סגור-פתוח-סגור מאפיין במיוחד גם את הטיפול בצל הקורונה ובמיוחד את הטיפול באוכלוסייה הזקנה. ראשית, סגור ופתוח אופקי - כשהתנועה היא בהווה, בין המציאות החיצונית לבין זו הפנימית. כלומר, בין העולם החיצוני שהולך ונסגר לעת זקנה ובין העולם הפנימי שלעתים קרובות הולך ונפתח. שנית, סגור ופתוח אנכי - כאשר נפתחים ונסגרים לסירוגין רבדים פנימיים של זיכרונות, בעיקר של אובדנים ואירועי חיים טראומטיים, במסגרת הטיפול.
בתוך האוכלוסייה המזדקנת, תנועה בין סגירה ופתיחה מאפיינת גם תתי אוכלוסיות ייחודיות המתמודדות עם טראומה ואובדן, ביניהן הורים שכולים וניצולי שואה. מעבר להיותה של תנועה זו אלמנט פסיכודינמי מרתק, מעניין ונכון יהיה לחשוב עליה גם לאור השינויים שהביאה עמה תקופת הקורונה. אם ננסה להבין מה קורה במהלך תקופה זו בחדר הטיפול, ניווכח כי הסגר אמנם נפתח בהדרגה, אך היו ועדיין ישנם מפגשים בהם ערוצי התקשורת בטיפול עדיין סגורים. בימים אלה כאשר הכל מתחיל להיפתח שוב, אנחנו חוזרים למרחב הטיפולי הממשי שבמהותו נמצא בחלל סגור. סגור ופתוח – כך ניתן לראות את התנועה בין העולם שהולך ונסגר בזקנה לעולם הפנימי שהולך ונפתח בטיפול.
סגור ופתוח - ניתן לראות את התמות הללו במהלך החיים של זקנים רבים, בעיקר אלה שחוו אובדנים ואירועי חיים טראומטיים. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר ל"סגור" להיות "פתוח", להוביל לפתיחתן של "מגירות נפש סגורות" או "מחסנים נעולים" כפי שמכנה זאת אחת מן המטופלות שלי, אילנה בת ה-78. התנועה הדינמית בין לסגור ולפתוח יכולה להתרחש על פני תהליכים טיפוליים של שנים, אך היא מתרחשת לעתים גם בתוך מפגש טיפולי אחד. כך למשל אותה המטופלת, אילנה, יכולה להתחיל מפגש בהתלהבות נרגשת, כאשר היא מתארת את הארוחה הנפלאה שבישלה למשפחתה בערב שישי, להמשיך לאחר מכן בבכי מר כשהיא מתארת תחושות של בדידות מן ההווה ולהיזכר בבדידות שחשה בילדותה, ולבסוף לסגור שוב את השיחה לקראת סוף המפגש ולספר בהתלהבות איך היא נהנית לקרוא פרק מן התנ"ך.
היכולת להתאבל והיכולת לשאת בדידות היא אולי האתגר הגדול ביותר של תהליך ההזדקנות. פעמים רבות, בדידות זו עלולה לכלוא את האדם בהמתנה לסוף החיים: “Trapped in an Empty Waiting Room" וכפי שתיארה זאת מלאני קליין היא עשויה להיות "בדידות קיומית (מתרחשת) כשהאדם חווה הכרה באובדן, בהיות האדם לבדו... (הוא) מתאבל על אובדן הפנטזיה לשלמות, למיזוג ולאידיאליזציה" (קליין, 2013). כך, הבדידות אותה חווים רבים בפאזה מאוחרת זו של החיים, מבטאת כמיהה גדולה להתמזגות ולשלמות, כמו גם לחוויה של היות מובן על ידי אחר משמעותי.
מרבית המטופלים מגיעים לטיפול בגיל זקנה בעקבות אובדן משמעותי בהווה. זו יכולה להיות הדרדרות בריאותית, או בן זוג שנפטר או חולה מאוד, קוגניטיבית ופיזית. כשבן הזוג סובל מירידה קוגניטיבית משמעותית, המטפל העיקרי חווה בדרך כלל "אבל מעורפל" (Boss, 2011) שעשוי להימשך כמה שנים. האבל הוא על בן הזוג, אשר שרוי במצב של "נוכח נפקד". אבל בזקנה יכול להיות גם בעקבות אובדן משמעותי אחר כמו אובדן מקום העבודה או פטירתו של בן משפחה, אח, אחות, או אדם קרוב שאיננו בן הזוג. כאשר זקנים המתמודדים עם אירועי חיים מסוג זה מגיעים לטיפול, יכול להיפתח עבורם עולם שלם של אובדנים מהעבר שלא עובדו לאחר התרחשותם. במקרים רבים מדובר במטופלים שגילו חוסן נפשי רב והסתגלות טובה במשך חיים שלמים לאחר האובדנים או הטראומות, ורק בזקנה הם "נשברים". ביניהם ניתן למצוא נפגעי טראומות ששרדו בעיקר בזכות היכולת לסגור את האירועים הטראומטיים בעולמם הפנימי ולהימנע מלבקר במחוזות אלו מאותו הרגע. יחד עם זאת, כאשר המציאות החיצונית נסגרת בחלקה, כפי שקורה לעת זקנה, מערכת ההגנות נחלשת והגוף הנושא על עצמו את הטראומה, לרוב באמצעות סומטיזציה מרובה, כבר לא מסוגל לשאת את הנטל – משהו נפתח ולפעמים גם נשבר. הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות המקום בו ניתן לאסוף את השברים, לסדר את רסיסי הזיכרונות, לחוות מחדש את הרגשות הכואבים ולמצוא מעט שלווה. בתהליך כזה המטופל יכול לפתוח את מה שהיה סגור במשך זמן רב, על מנת לסגור את מה שנותר פתוח.
"עכשיו אני שומע יום יום את מעגל חיי הנסגריםאני שומע את נקישות האבזמים הנסגרים, נקישותכמו נשיקות של פיוס ואהבהואלה עושים קצב לחיי האחרונים. אני מוצא שוב את המכסים לכלים שנשארו פתוחים. דברים שאבדו אז שוב מוצאים את מקומם, כמו כדורי ביליארד כל אחד למקומו."(בחיי, בחיי, יהודה עמיחי)
בשלב של סגירת מעגל החיים, הטיפול הפסיכולוגי יכול להוות מרחב פתוח עבור המטופל, הזדמנות אחרונה למפגש עם העולם שהולך ונסגר בפניו. הוא יכול להוות מקום להיפרד, אך גם להתחבר מחדש לאובייקטים משמעותיים מהעבר, להשיג אינטגרציה פנימית ולבנות נרטיב קוהרנטי ומובן. הערך התרפויטי בעבודה עם מטופלים המתקרבים לסוף חייהם הוא כפול: הטיפול אינו מהווה רק אמצעי להשגת פתרונות אדפטיביים לקונפליקטים נפשיים, אלא הוא גם מעניק לאדם הזקן הזדמנות למצוא או לתת משמעות לחיים שהיו לו, ומכאן גם למצוא שלווה והשלמה לקראת סוף החיים. בבחינת לשים את המכסים במקומם, והכדורים כל אחד במקומו. היבט מיוחד נוסף בטיפול הפסיכולוגי בזקנה קשור בכך שהוא מטבעו חסר גבולות ופתוח. זאת מכיוון שהוא מאפשר מפגש פנימי עם ה-ageless self, עצמי המשוחרר מכבלי הגיל והגוף (Kauffman, 1986), המעורסל בזרועותיו היציבות של הסטינג הטיפולי.
מרחב פתוח נוסף בטיפול באוכלוסייה הזקנה הוא יחסי ההעברה וההעברה הנגדית. פתוח במובן שההעברות השונות שחווים המטופלים הזקנים בקשר הטיפולי עשויות להיות מגוונות, מהירות ועוצמתיות. כאילו שאין זמן ובטיפול מתקיים "מרוץ כנגד הזמן", אותו תיארו נמירוף וקולרוסו (Nemiroff & Colarrusso, 1985). נראה שהסטינג הטיפולי בזקנה מספק הגנה וביטחון המאפשרים לפתוח, דווקא משום שיש בו איכות סגורה. כך, המטופל והמטפל יכולים לטייל בעולם הפנימי הפתוח, בסביבה מוחזקת, לחזור לתקופות גיל מוקדמות ולנוע בחופשיות על פני טווח זמנים רחב אשר מכיל לעתים גם שבעים או שמונים שנות היסטוריה אישית וחברתית. תפקידי המטפל ביחסים אלו עשויים להתכתב עם טווח שלם של חוויות חיים של המטופל. בעקבותיהן הוא יכול לשמש כהורה, ילד, בן זוג ואפילו מאהב. כשהמטופל מבוגר והמטפל צעיר ממנו, אך לא רק, הוא יכול לשמש גם כנכד או תלמיד צעיר שהזקן החכם "מרביץ בו תורה". ההעברה הנגדית גם היא כמובן ספקטרום אינסופי, עליו נוצרות ומשתחזרות תחושות וחוויות חיים של המטפל. יחסי ההעברה מגלמים איכות תנועתית, חיה ודינמית, במסגרתה יכול המטפל לשמש עבור המטופל אובייקטים שונים ולהתמקם במספר תפקידים שונים, לעיתים גם בתוך שעה טיפולית אחת.
ο התאבדות כבחירה - התמודדות עם אובדנים בהזדקנות
ο בריאות נפשית, זקנה והתמודדות בצל הקורונה
ο בין הריקוד המוחמץ למאתגר: המפגש הפסיכולוגי בין מטפלים צעירים ומטופלים זקנים
"הבדידות היא דלת, חשבתי קיר" (מי שם, יהודה עמיחי, 1971)
בימי קורונה, כאשר נשברו המחיצות והסטינג הטיפולי השתנה באופן דרמטי, נוכחתי לגלות כי אני ומטופליי ריחפנו בו זמנית במציאות מטלטלת ולא מוכרת, אחרת ודומה. הרגשתי יותר מתמיד שהכל פתוח, במיוחד ביחסי ההעברה. עם חלק גדול מן המטופלים נוצרה אינטימיות חדשה, אשר מנפה תהליכים פסיכולוגיים קיימים. הטיפול בזום או בשיחת וידאו בווטסאפ למשל, אפשרו לי לבקר במרחב הביתי שלהם ולהתקרב אליהם עוד יותר. ורדה וחיים למשל, שמחו להראות לי את הבית שלהם, שבמהלך הטיפול עבר שיפוץ, והרבה שעות בטיפול הוקדשו לתהליכים המקבילים שנוצרו בין שיקום הבית הפיזי ושיקום הבית הפנימי המשותף. לצבי, אב שכול, היה חשוב שאראה את התמונות של הבן שנהרג ותעודות שונות שתלויות על הקיר בחדר השינה. מטופלת אחרת ישבה בביתה עם הכלב על הברכיים, מלטפת אותו במהלך הפגישה, כמו מעבירה לי את הליטוף הרגשי והממשי שהיא זקוקה לו כל כך.
עקבתי בדריכות אחרי הבעות הפנים המשתנות של המטופלים, זזתי איתם כשהטלפון שהחזיקו טייל למעלה ולמטה. הם דאגו לבריאותי, שאלו שאלות אישיות ובדקו שאני ומשפחתי בסדר. הם אילצו אותי, הפסיכולוגית, להסתגל למציאות המשתנה, להגמיש את חומות הטיפול, להרפות מפרשנויות על פחד מנטישה ואובדן ההורה, לשחרר את מערכת ההגנות הטיפולית שלי ולשתף קצת יותר במה שקורה לי. לשחרר מעט מן האומניפוטנציה והאידיאליזציה. להיות אני, אנושית כמוהם, דואגת ומפוחדת. להיות קשובה לעצמי, לגייס מעבר לחמלה כלפיהם גם חמלה עצמית. הרי גם אני כמותם הייתי מבולבלת, חסרת כיוון, ומפעם לפעם איבדתי את אחיזתי.
במסגרת ההתמודדויות שתקופת הקורונה זימנה עבורנו, המטפלים, דומה כי ההחזקה של המפגשים הטיפוליים הפכה למשימה מאתגרת ביותר. בעיצומו של שבוע עמוס במיוחד, איבדתי לרגע אחיזה ומטופלת אחת "נשמטה לי מהידיים". שכחתי שקבענו פגישת זום וחשתי כי אני מפקירה אותה כמו שאמא שלה הפקירה אותה בילדותה כשחלתה ואושפזה. היא נפגעה וכעסה, ואילו אני חשתי אשמה וחוסר אונים. מתוך מאמץ להשיב אותה אל חיקי, במפגש הזום בשבוע שאחרי, יכולנו לדבר על חווית הנטישה. התבוננו בתחושה המוכרת לה, שהיא מיותרת ומכבידה על אמא, ובחנו את שחזור התחושות הכואבות האלו איתי, כאשר לחץ הימים האחרונים הוביל גם אותי לשמוט אותה. נראה היה שאני היא זאת שצריכה להסתגל, להגן על עצמי בפני רעשים חיצוניים ופנימיים שלי, ולסגור את עצמי מעט בפני המציאות החיצונית על מנת לפתוח את נוכחותי הטיפולית.
המפגש בין פגעי הקורונה והמציאות הפנימית של כל מטופל, וגם שלי, הוא כמובן ייחודי ושונה. עבור מטופל אחד הקורונה התחברה ל"קורונה פנימית מתמשכת" של כאוס פנימי ואין ספור מתקפות על העצמי. אצל אחרים עלו יותר תחושות של חוסר אונים, ייאוש, ריקנות ודיכאון. בור שחור שנפער עם הסגר שבחוץ. כך הרגישה למשל טובה בת ה-71, אישה ערירית שחייה שזורים היו בצל טראומת השואה שעברה אימה. היא שוחחה עם המטפל שלה תוך שהיא ממררת בבכי בטלפון: "היום יש הרבה זמן לחשוב, איזה חיים היו לי, איך אני אחיה עד שאמות, אני כבר זקנה, החיים שלי סתם. אני חושבת הרבה, מבינה שאני פגומה. קשה לי, אני מבינה שככה זה יהיה". הפסיכולוג הצעיר אשר מטפל בה, הקשיב לה מוצף, דואג ומרגיש חסר אונים. טובה לא שיערה בנפשה ששיחת הטלפון הזאת, המפגש הטיפולי מרחוק, מתקיימת בזמן שהפסיכולוג הצעיר יושב סגור בתוך הרכב שלו, אליו הוא נמלט מפני הסביבה הביתית הרועשת, חסרת הפרטיות, הפתוחה.
כמו טובה, גם את אילנה מגיפת הקורונה תפסה בעודה מתמודדת עם תחושות קשות, בעיקרן אבל מורכב המכיל את כאב הפרידה מדויד, בעלה שנפטר לפני כשנה. הדיכאון של אילנה פרץ זמן קצר לאחר שקמה מהשבעה על דויד. זאת במסגרת טיפול שהחל כמה שנים קודם לכן, כשהייתה בתפקיד ה"מטפלת העיקרית" של בעלה התשוש והתמודדה עם אותו "אבל מעורפל" שהזכרתי מוקדם יותר. בשנה האחרונה, כשחזרה לטיפול כאלמנה, לראשונה בחייה החלה לעבד חוויות מעברה, להתחבר לחלקים קשים של עצמה, ולהתאבל גם על דמויות משמעותיות מן העבר. הקורונה והבידוד קטעו את הפגישות השבועיות שלנו, וכיוון שהיא לא מסתדרת עם שיחות וידאו מקוונות, הקשר בינינו מתקיים בשיחות טלפון קצרות. בשיחות אלו, כמו בפגישות הפרונטליות, אילנה נעה בין הווה לעבר, בין רגעי שמחה לבין בכי וייאוש: "אני רק שומעת את הקול שלך והכל עולה לי. גם אם אני לא רואה אותך, אני מרגישה שאת איתי והקול שלך כל כך נעים (ואז תוך שהיא פורצת בבכי מר)... חשבתי שאני כבר יותר טוב אבל אני יודעת שאני סוחבת איתי כל כך הרבה טראומות...". כך, למרות המגבלות בתקשורת והקטיעה ברצף הטיפולי, צפים ועולים שברי זיכרונות ואירועים קשים מן העבר, המעצימים אצלה את תחושת הבדידות והחסר.
"חיי נסגרים מאחורי.ואני בחוץ, כלבלרוח האכזרית והעיוורת,שתמיד דוחקת בגבי.אני מאולף קם ויושבומחכה להוביל אותה דרך הרחובות של חיי,שיכלו להיות חיי האמיתיים."(יותר מדי, יהודה עמיחי)
מילים נוקבות אלה של עמיחי מבטאות במידה רבה את תחושת חוסר האונים, החידלון, הייאוש והריקנות העצומה המאפיינת אחדים מהמטופלים הזקנים. אלה הרוויים בתחושת ריקנות, שהעצמי שלהם נותר "עצמי רעב" (The hungry self) כפי שתיאר אותו מוסלין (Muslin, 1992). אלה שחוו אובדנים טראומטיים במהלך חייהם, של הורים ובני משפחה; יהיה זה אובדן ממשי או אובדן עקב העדרם של self-objects מיטיבים. לצידם, ניצבים גם אלו שחיים בזקנתם עם בן זוג חולה, בזוגיות שאינה מספקת, או עם בני משפחה שאינם זמינים עבורם רגשית. עבור מטופלים מיוסרים אלה, כמו טובה ואילנה, פגעי הקורונה, האיום במוות והבידוד הכפוי, הפגישו אותם עם מציאות פנימית מפורקת, עצמי מחורר, יחסי אובייקט חלקיים ומפוצלים, וחיפוש נואש אחר מישהו להיאחז בו כך שיתאפשר להם להתרומם מעט ולנסות להמשיך ללכת. דומה כי אנחנו המטפלים יכולים לשמש עבורם משענת ואולי אף מכשיר שמיעה, משקפיים, הליכון או משכך כאבים המסייע להתמודד.
לצד מקרים כמו אלו של טובה ואילנה, מפגשים טיפוליים מסוימים בתקופת הקורונה היו אצל אחדים דווקא מרגיעים ומשקיטים. " מאז הקורונה אני מרגישה יותר טוב" אומרת לי אורית בת ה-73 בעודה שוכבת במיטה, מביטה אל עבר מצלמת הוידאו בווטסאפ ומחייכת. "אף אחד לא מתלונן שאני במיטה... אני רואה סדרות, קוראת... אריה עובד בבית. הבנות מתקשרות פעמיים ביום". אכן, אורית סובלת מחרדות רבות ומדיכאון ונראה כי תקופת הקורונה הביאה עמה הקלה. דפוס ההתקשרות החרדה שלה, אשר מעורר אצלה בשגרה המון תסכולים וחרדות, כמו הושקט. בימים רגילים היא מתוסכלת בעיקר מהיחס של בן זוגה, אריה, שאינו ממלא אחר הצורך הבלתי נדלה שלה בתשומת לב ואהבה. בעידן הקורונה, היא קיבלה לגיטימציה לחרדות קיומיות, דיכאון, פסיביות, העדר עיסוק משמעותי, הצטמצמות חברתית וכן להשלכות מסוימות שהיא עושה, אשר כמו קיבלו בימים אלה ממשות ואישור. ביניהן התחושה כי לא רק לה יש חרדות מזקנה ופחדים מפני מוות. אצל אורית, בניגוד לטובה שנותרת עם הכאוס הפנימי, הקורונה אפשרה יותר מתמיד היצמדות, מעטפת הגנה והתחברות לאובייקטים הטובים האידיאליים. מעין רגיעה זמנית אך גדולה מן "החבלן הפנימי".
אף על פי שקבוצת המטופלים המזדקנת היא הפגיעה והחלשה ביותר, רוב הזקנים שחיים בקהילה והם עצמאיים יחסית, הסתגלו היטב למציאות שהשתנתה בימי הקורונה. רבים מהם עברו במהלך השנים התפתחות אישית מספקת, כך שבזקנה יש באמתחתם בשלות ואיזון רגשי טוב יותר, ויסות דחפים יעיל יותר ובעיקר מידה גדולה יותר של קבלה עצמית. זאת, כפי שמצביעים מחקרים רבים בשנים האחרונות בתחום העוסק ברווחה נפשית ובהזדקנות חיובית (בר-טור, 2019). כך הרגישה רחל שאמרה לי בשמחה, הרבה לפני עידן הקורונה ואחרי כמה שנים של טיפול שהחל בגיל 89: "סוף סוף בגיל 97 למדתי להיפטר מהצל שלי. אני היום יותר רגועה ומאושרת, טוב לי. אני מרגישה שאוהבים אותי ואני כל כך רוצה לחיות". היום אם תהיתם, היא בת 101 וחצי.
מצבה של רחל תואם ממצאים שונים המצביעים על "פרדוקס הרווחה הנפשית הגבוהה" אצל אלו הזקנים ביותר. מדובר בתהליך טבעי של התכנסות ורגיעה אשר מתרחש דווקא בקרבאוכלוסייה המבוגרת ביותר, למרות מצבם הבריאותי הירוד והקרבה ההולכת וגדלה לסוף החיים. תיאורטיקנים שונים, בתקופות שונות ומאסכולות שונות, עשויים לתת לתופעה הסברים שונים. כך הזדקנות מוצלחת או חיובית, המביאה עמה רווחה נפשית עשויה להיות מקושרת ליכולת להתחבר ל"עצמי האמיתי" לפי ויניקוט; להשיג ראורגניזציה במטרות ובשאיפות תוך השתחררות מבושה ואשמה לפי מוסלין; לפתח גמישות פסיכולוגית לנוכח אירועי חיים מלחיצים לפי דב שמוטקין וחבריו; להשיג אינטגרציה רגשית לפי אריקסון; להכיל בצורה אינטגרטיבית רגשות מנוגדים של אהבה ושנאה, אשמה ומיניות, ולהמשיך בתהליך של הזדהות אדיפלית הפוכה לפי קרנברג; לחוות א-אינטגרציה אצל אנשים שעברו אירועים טראומטיים, כפי שהציע יעקב לומרנץ; או פשוט להירגע מעט כאשר מתרחשת ירידה טבעית באנרגיות עם ההזדקנות ומכאן בעצמת הדחפים האגרסיביים (בר-טור, 2019).
בעוד שישנם רבים שבזקנתם חווים רגיעה ושלווה, אנו פוגשים בקליניקה בעיקר את אלה שנותרים מיוסרים. אלה שכילדים, אחים, הורים, והיום גם סבים לנכדים ונינים, חוו במהלך חייהם הארוכים אירועים ואובדנים טראומטיים. קולם חלש, לעיתים דומם, אך עשוי להיות רב עצמה במפגש הטיפולי. אלה מטופלים שנסיבות חיים כמו שואה, עקירה, מלחמות, הגירה או תעתועי גורל אחרים, נטלו מהם אובייקטים משמעותיים והותירו אותם מצולקים. רבים מהם גילו, וממשיכים לגלות, חוסן נפשי יוצא דופן לנוכח עוצמת האובדן, כמו גם למול התווספותם המתמשכת של אובדנים נוספים בזקנה. בכל זאת, התמודדותם לא פשוטה ומצבם הנפשי מערער ומטיל ספק לעיתים ביכולת של התאוריות הפסיכולוגיות להסביר. הם מוסיפים ללכת בנתיבי החיים כבמסע ההישרדות, לאחר שאיבדו את יקיריהם, את עולמם או את זהותם. בזקנה, ובעיקר בזקנה המאוחרת עם הצמצום הטבעי המתרחש בעולם התפקודי והחיצוני, הקרבה לסוף החיים מותירה זמן רב להרהורים ומחשבות, אשר לעתים מוביל גם להצפה רגשית עקב עליית זיכרונות כך שהעולם הפנימי נפתח.
אצל משה בן ה-85 למשל, התעורר הצורך לעבד ולדבר רק בשנים האחרונות, בעקבות התפתחותה של אינסומניה והופעתם של חלומות מסויטים בהם הוא רץ ללא מטרה, בורח מחבורת נערים. נראה שבתקופת הזקנה כמו נפרץ הסכר שהיה שם במשך כל אותן שנים והוא נכנס לטיפול במהירות, "מוכן לעבודה". כפי שנמירוף וקולרוסו (Nemiroff & Colarrusso, 1985) מתארים במעין "מרוץ נגד הזמן". נראה שתיאור זה הולם מאוד את התנהלותו של משה שאינו מפסיק לדבר בפגישות הטיפוליות. הוא כמו מחפש דרך להפקיד אצלי, אך גם להנציח – "מי יזרו אותי אחרי לכתי?". אמירתו זו מתייחסת לחרדה מוכרת אצל האוכלוסייה המזדקנת. חרדה מפני חידלון של אובייקטים משמעותיים אשר שמרו בתוכם "חיים" במשך כל השנים ואין אצל מי להפקיד אותם לפני שילכו. אצל משה בפרט, אך אצל אוכלוסיות כמו שורדים, ניצולים, לוחמים והורים שכולים בכלל, ההנצחה מהווה היבט אקטיבי של התמודדות עם אובדן. "ילדי השואה" הם הדור האחרון לניצולים שהיו ילדים בתקופת המלחמה. רובם למדו מגיל צעיר מאוד לשתוק ולהתחבא, ולכן גם הטראומות שחוו הוטמנו עמוק בקרבם, בשקט. אל מול מודעות הולכת וגוברת לסוף החיים, מה שלא עבר עיבוד בעבר ונותר סגור בתוכם, עשוי בזקנה להיפתח.
בשנת 2014, בכנס של "ילדי השואה" בברלין, ניסו חוקרים אחדים להציג את חוסנם ובריאותם הנפשית של ילדים אלו. יואלה הר-שפי, עורכת דין ועיתונאית בת 80, נשאה דברים בשם מי שהיו ילדים בתקופת השואה. כך היא מתארת לי בטלפון את שהיה: "אמרתי להם בתחילת דברי 'אל תיבהלו, אני נורמלית לגמרי', ואז צרחתי וצרחתי וצרחתי. אחר כך אמרתי להם שזה מה שאנחנו מחזיקים בפנים ושאנחנו הילדים מתנו פעמיים כאשר 'נזרקנו' אל חיים שלא הכרנו". יואלה תיארה את הקשיים העצומים שחוו הילדים לא בזמן המלחמה אלא דווקא אחרי שהיא נגמרה. לדבריה, הילדים לא ידעו איך לנהל חיים נורמליים, איך להתנהג כבני אדם, להסתכל למישהו בעיניים. כילדים בשואה הם למדו להיות בלתי נראים, להיות ולא להיות, לשתוק, לדבר בלחש, וכך גם המשיכו לאחר מכן – לדבר בשקט ולרוב לא לדבר כלל. אחרי שנים של הרחקה, בידוד ודיסוציאציה, אך טבעי היה שאצל אוכלוסייה זו תתרחש הצפה של זיכרונות לעת זקנה וחיבור מחדש למה שנותק והורחק.
התנועה הנפשית הבלתי נגמרת בין פתיחה וסגירה מתרחשת גם אצל הורים שכולים, לאורך כל החיים מאז האובדן של ילדם ובזקנה. תהליך ההתמודדות של האבלים מאופיין באמצעות המודל הדו-מסלולי אותו הציע פרופ' שמשון רובין (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). ניתן לזהות בו תנועה של פתיחה וסגירה בשני המסלולים: במסלול התפקוד הביו-פסיכו-חברתי הכל פתוח. כך, הרבה הורים ממשיכים את החיים, מוסיפים לנוע קדימה, מתפקדים, מתפתחים ומזדקנים. לעומת זאת, במסלול בו נשמרת מערכת היחסים הרגשית עם הנפטר, העולם הפנימי הופך לסגור. בפנים השעון כמו עצר מלכת, הילד נותר חי והזיכרונות נשמרים, גם אם חלקם מתפוגגים בעוד הם מתחלפים ברסיסי זיכרון אחרים העולים וצפים.
במחקר שערכתי עם ד"ר רות מלקינסון על תהליכי האבל של הורים שכולים בני 60 ומעלה במהלך החיים ובזקנה (בר-טור ומלקינסון, 2005), למדנו כי האבל ממשיך להוות ציר מרכזי בחיי ההורים הממשיך להשפיע עליהם כל הזמן, בנפרד מתהליכי ההתפתחות וההתמודדות עם אירועים נורמטיביים אחרים כמו נישואי הילדים, פרישה, לידת נכדים ועוד. מן המחקר עולה כי המשימה הפסיכולוגית החשובה ביותר לאורך החיים לאחר האובדן היא שימור הקשר עם הילד שאיננו, באמצעות שמירה על ערוץ פתוח איתו בעולם הפנימי. למעשה, מאז מותו של הילד, החיים עמו בעולם הפנימי הופכים שזורים בחיים בעולם החיצוני בלעדיו. סגור ופתוח. דוגמה יפה לכך פגשנו במחקרנו כאשר אב שכול שהשתתף במחקר השיב לנו: "לא אני מזדקן, השכול מזדקן" כאשר שאלנו איך הוא מתמודד עם אובדני הזקנה (בהם מחלת הסרטן והירידה בתפקוד של אשתו). "המשא נהיה כבד יותר" הוא אמר והתייחס למשא הזיכרונות, הכאב המתמשך, תחושת ההחמצה שתופחת עם השנים והמאמץ הגדל והולך לשמר את הזיכרונות המטושטשים כשהמערכות הפיזיות והקוגניטיביות נחלשות.
"איש הולך ברחוב, שבנו מת במלחמה, כמו אישה עם עובר מת בתוך רחמה. מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול." (מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, יהודה עמיחי)
אצל הורים שכולים, תהליך ההיזכרות במהלך ההזדקנות כרוך לעיתים במאמץ, מודע ולא מודע, לשמר את דמותו של הילד המת – חי, או כפי שביטא זאת אב שכול בן 76 שבנו נפל לפני למעלה מ-40 שנה: "אני מרגיש כמו אבא שמנענע עריסה ובתוכה ילד מת. ממשיך ומנענע ואינו מרפה". דומה כי ההורים השכולים נושאים בתוכם ייצוגים פנימיים של הילד לאורך כל חייהם, ובזקנה, כשהילדים האחרים כבר מזמן עזבו את הבית, נותר עמם באופן סימבולי ומאוד מוחשי הילד המת בדמות תמונה על הקיר, תעודה או חפץ המונח במרכז הבית. שוב ניתן לראות כיצד בשלב זה של הזקנה, כאשר העולם החיצוני נסגר, העולם הפנימי נפתח תוך שהוא תופס יותר ויותר מקום ומשמעות בחיי היום-יום. מדובר למעשה בתהליך של רה-קתקסיס (קתקסיס מחודש). בשונה מהדה-קתקסיס שפרויד הציע, תהליך זה, המתרחש אצל חלק מן ההורים השכולים, כולל התחברות מחודשת ואף אינטנסיבית יותר לאובייקט האבוד, כחלק מתהליך של המשכיות הקשר עם המת. בתוך כך, דאגתם של לא מעט הורים שכולים מזדקנים היא "מי יזכור את הילד אחרי מותי?", הרי כל עוד הם חיים גם הילד שלהם מוסיף לחיות בתוכם. מכאן, נובע קונפליקט קיומי ואמביוולנטיות עצומה בין הרצון להמשיך לחיות לבין הרצון לחדול ולהתמזג, ולו רק בפנטזיה, עם הילד המת. הזיכרון מאפשר המשכיות, שמירה על קוהיסיביות של העצמי ושל מערכת היחסים שלי עם דמויות משמעותיות בחיי. קיומן המתמשך והנצחי של דמויות אלו אפשרי, בעיקר בגיל מאוחר, רק בזכות הזיכרונות הצרובים בתוכנו. במקרים מיטיבים, הזיכרון והנצחתו מאפשרים גם חיבור בין העבר לבין העתיד ולא רק כאב מכלה.
"לשכח אדם הוא כמולשכוח לכבות את האור בחצרונשאר דולק גם ביום:אבל זה גם לזכורעל ידי האור" (לשכוח אדם, עמ' 267, יהודה עמיחי)
משקעי האובדנים המשמעותיים לעולם אינם נכחדים, אלא נשמרים ומוצפנים באופנים שונים, נספגים בנפשו ובגופו של האדם, כאשר מדי פעם בפעם הם מגיחים, אולי לשבריר של יחידת זמן, בעקבות טריגר חיצוני המפעיל את מערכת החושים וחושף, כדברי אהרון אפלפלד, "כתמי זיכרון עזים". כך כותב אפלפלד בספרו "סיפור חיים": "לזיכרון, מסתבר, שורשים עמוקים בגוף. לפעמים די בריח קש מרקיב או בצווחת ציפור כדי לטלטל אותי רחוק ופנימה. אני אומר פנימה, אף שעוד לא מצאתי מילים לאותם כתמי זיכרון עזים" (עמ' 49). מילותיו מחדדות עבורנו את כוחם החי והממית של זיכרונות חווייתיים השוכנים בתוכנו, את היכולת שלנו לפתוח או לסגור אותם, ולעתים גם את האופן בו הם מתפרצים ונפתחים גם ברגעים מפתיעים. "סגור, פתוח, סגור" כתב עמיחי, ואני מציעה – "פתוח, סגור, פתוח". בימים האחרונים מתחיל להיפתח הסגר ואנו מנסים לחזור לשגרה ולפגוש את המטופלים שלנו מחדש, במקום הבטוח בחדר הטיפול, הסגור בין ארבעה קירות. מה השתנה? איך תהיה ההסתגלות למפגש האישי המחודש? האם המרחב הטיפולי אכן נפתח? האם המקום נשאר בטוח? נראה כי רק הזמן יגיד. השונות העצומה שבין המטופלים, השינויים הרבים בכל תחומי החיים וחוסר היכולת לנבא מה יהיה מחר, ימשיכו להיות חלק מתהליך הטיפול ובמיוחד מנת חלקו של מי שעוסק בליווי אוכלוסייה זקנה – הכל פתוח.
פסיכולוגית קלינית מומחית, מרצה בכירה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית, המרכז האקדמי רופין ומנהלת מכון צמתים.
בר-טור, ל' (2019). האתגר שבהזדקנות, בריאות נפשית, הערכה וטיפול. ירושלים: אשל – האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.
בר-טור, ל. (2018) הזדקנות חיובית- מודל התערבות להעצמת האוכלוסייה המזדקנת וקידום הרווחה הנפשית. גרונטולוגיה וגריאטריה, מה, 93-112
בר-טור, ל' ומלקינסון, ר' ( 2005). תהליכי אבל לאורך החיים ובזיקנה אצל הורים שכולים מזדקנים בישראל. גרונטולוגיה, לב (1),38-11
ויניקוט, ד"ו (1958). היכולת להיות לבד בתוך ע' ברמן (עורך) עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 170-177). תל אביב: עם עובד. נידלה מתוך אתר פסיכולוגיה עברית, 2009. http://www.hebpsy.net/community.asp?id=98&page=9
לומרנץ י' (1996). הישרדות וחיים. השפעות ארוכות טווח של השואה, שיחות גיליון מיוחד, 93-110
קליין, מ. (2013) מלאני קליין, כתבים נבחרים ב'. תל-אביב, תולעת ספרים
רובין, ש', מלקינסון, ר' וויצטום, א' ( 2016) הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס הוצאה לאור בע"מ.
Boss, P. (2011). Loving someone who has dementia: How to find hope while coping with stress and grief. San Francisco, CA: Jossey-Bass
Erikson. E. H., Erikson, J. M. & Kivnick, H. Q. (1986). Vital involvement in old age. New York: W. W. Norton & Company.
Kaufman, S. (1986). The ageless self: Sources of meaning in late life. Madison, WI: University of Wisconsin Press.
Kohut, H.(1977). The restoration of the self. New York: International Universities Press
Muslin, H. (2013). The psychotherapy of the elderly self. New York: Routledge.Nemiroff, R. A., & Colarusso, C.A. (1985). The race against time: Psychotherapy and psychoanalysis in the second half of life. New York: Plenum. doi: 10.1007/9781-4899-3481-9
Ryff, C. (2014). Psychological well-being revisited: Advances in science and practice of eudomania. Psychothreapy and Psychosomatics, 83, 10-28.
