פרופ׳ לאה שלף, רועי ברובסקי ועוזי בכור
המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 הציבה בפני קהילת הטיפול הנפשי בישראל אתגרים ייחודיים בהיקפם ובעוצמתם. באותה שבת, התעוררה מדינת ישראל למציאות שלא הכירה לפני כן. בשעות ספורות חוו אלפי לוחמים, בני משפחותיהם ואזרחים, חשיפה לאירועים טראומטיים בעוצמה שאין לה אח ורע בהיסטוריה הישראלית: הרג המוני, רצח, התעללות מינית, חטיפת ילדים וזקנים, והשחטת גופות. אירועים אלה מהווים טראומה לאומית בעלת השלכות משמעותיות על מערכת בריאות הנפש הציבורית (Katsoty et al., 2024).
הפנייה לעזרה נפשית שהגיעה בעקבות האירוע הייתה מיידית ומאסיבית, והציבה בפני המערכת עומס חסר תקדים. אולם, עד מהרה התברר כי הכלים הקליניים הקיימים, ובראשם טיפולי חשיפה, המיועדים בעיקרם לתגובת פחד ולעיבוד זיכרון של אירוע מסכן חיים שחלף, אינם תואמים במלואם את אופי הפגיעה הרב-ממדית שהציבה המלחמה (Roth et al., 2026a).
לבחינת פער זה, המאמר הבא מציג סקירת ממצאים מחקריים עדכניים מהיחידה לתגובות קרב (ילת״ק) בחיל הרפואה בצה״ל, היחידה המרכזית לאבחון ולטיפול בנפגעי קרב, שבה אנו עובדים. הממצאים מבוססים על אנשי מילואים המופנים ליחידה להערכה וטיפול, ומספקים נתונים ייחודיים על הפגיעה הנפשית הישירה ממלחמת ה-7 באוקטובר ועל האתגרים הקליניים שהיא מציבה.
מאמר זה מבקש להציע, על בסיס הממצאים ולצד הספרות הקלינית שהתפתחה, כי טראומת הלחימה במלחמה זו כוללת רבדים מוסריים, יחסיים וזהותיים, המחייבים מסגרת קלינית גמישה והרחבה של עמדת המטפל לצד הכלי הטיפולי. הסקירה מאורגנת סביב ארבעה מוקדים: מאפייני המלחמה הנוכחית ואתגריה הייחודיים; ממצאים מחקריים חדשים; גבולות הטיפול הקלאסי ושיעורי הנשירה; גישות טיפוליות מותאמות.
ייחודיותם של אירועי ה-7 באוקטובר ניכרת גם במישור האפידמיולוגי. בעוד שרוב פיגועי הטרור פוגעים בחלק מהאוכלוסייה, במקרה זה אוכלוסיות רחבות עמדו בו-זמנית בקריטריון A של DSM-5, חשיפה לאירוע מסכן חיים, המהווה תנאי סף לאבחנת PTSD. חשיפה זו התרחשה דרך מספר ערוצים: חשיפה ישירה, עדות ישירה, ידיעה על נרצחים וחטופים בין קרובי משפחה, וכן חשיפה חוזרת של אנשי מקצוע ביניהם, לוחמים, רופאים ואנשי טיפול (Katsoty et al., 2024).
עם זאת, חשוב לציין כי לא כל חשיפה לאירוע טראומטי מובילה בהכרח להתפתחות פוסט-טראומה. למעלה מכך, ספרות עדכנית מצביעה על כך שעצם הציפייה לפתולוגיה בעקבות אירוע טראומטי עלולה להוות גורם סיכון בפני עצמה, כאשר היא מעצבת את הפרשנות שאדם נותן לתגובותיו הראשוניות (Foulkes & Andrews, 2023).
הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מוגדרת על פי ה-DSM-5 כתגובה אפשרית לחשיפה לאירוע טראומטי, ומתבטאת בארבעה אשכולות תסמינים: חוויה מחדש (כגון פלאשבקים, סיוטים ומחשבות חודרניות), הימנעות (התרחקות ממקומות, אנשים או תחושות שמזכירים את האירוע), שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח (כגון מחשבות שליליות על העצמי ועל העולם, אשמה וניתוק רגשי), ועוררות יתר (דריכות מוגברת, קשיי שינה ותגובת בהלה מוגזמת) (APA, 2013).
אולם ספרות גוברת מצביעה על כך שטראומת לחימה, ובפרט זו של ה-7 באוקטובר, חורגת מגבולותיה של מסגרת אבחנתית זו. פגיעה מוסרית, הפגיעה הנפשית הנגרמת ממעשה או מחדל הסותר את ערכי היסוד של האדם, ואובדן טראומטי, אובדן של חברים בנסיבות קשות, לעיתים מול עיניו של הלוחם – הם ממדים של פגיעה שאינם נגזרים ישירות מקריטריון A, והולכים ומקבלים הכרה קלינית ומחקרית (Litz et al., 2017).
שנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה, בעיצומה של לחימה המשתרעת על פני מספר חזיתות, מבקש מאמר סקירה זה לאגד את הממצאים שהצטברו ביחידה, בדגש על עבודות שנערכו בין 2023 ל-2026 על אוכלוסיות צבאיות ישראליות, ולהציע על בסיסם מסגרת קלינית מותאמת לטיפול בטראומת לחימה בהקשר שאין לו תקדים – מלחמה מתמשכת ועומס טראומטי מצטבר.
ה-7 באוקטובר שונה מבחינה פסיכולוגית ממרבית אירועי הלחימה שעליהם מבוסס הידע הישראלי הקיים. ראשית, אזרחים נחשפו ביום זה למראות שהעין האנושית לא אמורה לראות. מעבר לסכנת חיים, לוחמים ואנשי מילואים אשר הגיעו ראשונים לאזור הדרום, נחשפו לאכזריות חסרת תקדים בהיסטוריה הישראלית כלפי אזרחים, ילדים, נשים וקשישים (Zerach & Levi‐Belz, 2022). על כן, פגיעתם רחבה בהרבה מסכנת חיים, כפי שמוגדרת בקריטריון A של DSM-5 לאבחנת PTSD.
שנית, המלחמה התנהלה בישובים אזרחיים בתחומי ישראל, והפכה את האוכלוסייה האזרחית לנפגעת ישירה ובכך טשטשה את הגבולות בין החזית לעורף (Katsoty et al., 2024). מאפיין זה השפיע על הלוחמים הן מעצם המפגש עם זירת לחימה בלב המרחב הביתי, והן בשל עומס מתמשך על המשפחות שנותרו מאחור. השפעה זו לא הצטמצמה ללוחמים בלבד, שכן המשפחות שנותרו מאחור חוו אף הן מצוקה משמעותית.
במחקר שנערך על 293 בני זוג של חיילי מילואים במהלך המלחמה נמצא כי כמעט שני שלישים (64.8%) דיווחו על רמות לחץ בינוניות עד גבוהות, כאשר פחד מפגיעה פיזית בבן/בת הזוג היה גורם הניבוי המרכזי (Zerach, 2024). מחקר נוסף, על נשים הרות ואימהות לאחר לידה במהלך המלחמה, מצא כי כמעט 44% מהנשים שבני זוגן שירתו במילואים ענו על קריטריונים לדיכאון אפשרי, פי שניים מקבוצת הביקורת (Allouche-Kam et al., 2025).
בשונה ממלחמות קודמות, מלחמת ה-7 באוקטובר מתנהלת ללא נקודת סיום ברורה ומוגדרת. אנשי מילואים יוצאים וחוזרים שוב לשירות מילואים פעיל, לעיתים במחזוריות של שבועות. מציאות זו יוצרת לפחות שלושה אתגרים ייחודיים לפרדיגמת הטיפול הקיימת:
• חוסר רציפות – מתח בין הצורך בטיפול למחויבות הצבאית, כשליש מהמטופלים שהמתינו לטיפול שירתו במקביל במילואים ולא יכלו להגיע לפגישות עם מטפליהם.
• ברית טיפולית – קושי ביצירת ברית טיפולית מיטיבה בתנאים של חוסר ודאות לגבי רציפות הטיפול.
• מצב קליני משתנה – חוסר ודאות לגבי עוצמת הסימפטומים הסופית, כאשר חשיפה חדשה מתרחשת שוב ושוב (Pat-Horenczyk & Schiff, 2019).
היעדר ה'אחרי' אינו רק קושי לוגיסטי, הוא מערער את עצם ההנחה שעליה נשען הטיפול הקלאסי בטראומה, לפיה ניתן לעבד אירוע שהסתיים, מתוך עמדה של ביטחון. המלחמה המתמשכת וסבבי הגיוס הרבים אִתגרו הנחה זו, שכן הגירוי הטראומטי ממשיך להתעדכן ולהצטבר גם במעגלי המשפחה (Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2016).
אחת התוצאות הבלתי צפויות של ה-7 באוקטובר היא גידול משמעותי בלגיטימציה החברתית והצבאית לפנות לעזרה נפשית (Shabat et al., 2024). לפני המלחמה, ממוצע השנים מהשתתפות בקרב ועד הפנייה לבקשת עזרה ביחידה לתגובות קרב עמד על כ-10 שנים.
הנתונים מהשטח ממחישים את עומק השינוי: בעשור שקדם למלחמה עמד ממוצע הפניות החדשות ליחידה על כ-270 בשנה, ואילו מאז פרוץ המלחמה הגיע מספר הפונים החדשים לכ-5,000, גידול של פי שמונה עשר בתוך פרק זמן קצר. שינוי זה משקף תרבות שבה הדיון בבריאות נפשית פתוח יותר, הסטיגמה מכבידה פחות, וההכרה בתגובות דחק כתוצאה מחשיפה לאירוע היא רחבה יותר.
אולם העלייה החדה במספר הפניות הציבה גם אתגרים אדירים מבחינת כוח אדם טיפולי, סף להתערבות ואיכות המענה (Krivoy & Rosenthal, 2025). ההיענות המאסיבית של הפונים, יחד עם המורכבות הקלינית של הפגיעות, חידדה את הצורך במסגרת טיפולית שתוכל להחזיק את הרבדים השונים: הגידול הכמותי, האופי הייחודי של הפגיעה, עוצמת התסמינים וקרבה לזמן ומשך החשיפה.
מחקר שנערך על 806 הלוחמים שפנו לילת״ק בין אוקטובר 2023 לאוגוסט 2024 (Shelef et al., 2025) בחן את הקשר בין סוג אירוע הלחימה לבין פרופיל התסמינים. הממצאים מאתגרים את ההנחה הרווחת כי כמות החשיפה (מספר האירועים או עוצמת סכנת החיים) היא הגורם המנבא העיקרי של חומרת PTSD. בפועל, סוגי אירועים שונים נקשרו לפרופילי תסמינים מובחנים.
למשל, קרב "פנים אל פנים" נקשר לאשכולות קוגניציה שלילית ועוררות; חשיפה לגופות ושרידי אדם, נקשרה לאשכול החודרנות (פלאשבקים, חלומות מטרידים); מעורבות במוות של אזרח, נקשר לשלושה מתוך ארבעה אשכולות בו-זמנית (חודרנות, עוררות וקוגניציה שלילית).
ממצא מפתיע נוסף הראה כי מעורבות במוות של מחבל לא נקשרה ל-PTSD חמור, אך כן לאשכול עוררות. דפוס זה עשוי לשקף את התגובה הפסיכו-פיזיולוגית להרג כשלעצמו, או תהליכים של פגיעה מוסרית מסוג "Transgressor", תופעה שנמצאה בקרב לוחמים אמריקנים אשר התקשו להשלים עם מעשה ההרג גם כשהיה מוצדק ונשקפה סכנה לחייהם (Litz et al., 2017; Maguen et al., 2010; 2024).
לממצאים אלה השלכות קליניות החורגות מההיבט המתודולוגי. לא כל חשיפה לקרב שקולה לחומרת התסמינים, והייחודיות האיכותית של האירוע, ובמיוחד מעורבות במוות של אזרח או של מחבל, היא גורם סיכון מובחן שאינו נלכד על ידי מדדי חשיפה כמותיים.
מבחינה קלינית, הדבר מחייב הערכה של תוכן החשיפה, ומעלה את השאלה האם הפרוטוקולים הקיימים, שנבנו סביב הפחתת תסמיני פחד, נותנים מענה מספק ללוחמים שהיו מעורבים בהרג (Maguen et al., 2017). מרכז כובד הפגיעה במקרים רבים, הינו פגיעה מוסרית ולא תגובת פחד, ממד הדורש עבודה טיפולית אחרת באופייה.
מחקר עוקבה שכלל 4,376 אנשי מילואים שפנו לבקשת טיפול מהיחידה לת״ק בין ינואר 2000 ליוני 2024 בחן מגמות בחומרת PTSD לאורך שנים (Bechor et al., 2026). הממצא המרכזי הצביע על עלייה שנתית עקבית של 1.68% בממוצע חומרת תסמיני ה-PTSD (כפי שנמדדו בעזרת שאלון PCL-5), עם שיא בשנת 2022 (50.1). אולם בשנת 2024 נרשמה ירידה (36.8), ממצא פרדוקסלי לכאורה, בהתחשב בעוצמת המלחמה.
הסבר אפשרי לפרדוקס נעוץ בעיתוי הפנייה, רבים מאנשי המילואים שפנו בשלביה הראשונים של המלחמה לא חוו את האירוע ככזה שהסתיים, אף שסבב הלחימה המסוים תם, הם ידעו שהם צפויים לשוב לסבבים נוספים. ייתכן כי בשל כך נותרו במצב נפשי יציב יחסית, המאפשר תפקוד תחת איום מתמשך, ככל הנראה תוך שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים.
במובן זה, ייתכן שהפנייה המוקדמת התרחשה בשלב שבו התגובה הטראומטית טרם התגבשה במלואה, והמערכת הנפשית עדיין נשענה על מנגנוני מוכנות מבצעית. שלגי (2024) מתאר את הדיסוציאציה כמנגנון הישרדותי פרדוקסלי שמחירו כבד: "כדי להציל את עצמי מהאימה המציפה אותי, עליי להקריב את שלושת הפונקציות החיוניות ביותר של בן אדם חי: יצירת משמעות, תחושת כאב ויצירת תנועה נפשית" (עמ' 155).
מנגנון זה, אף שהוא משרת את ההישרדות בזמן אמת, אינו מאפשר יצירת משמעות חדשה או תנועה נפשית, תהליכים החיוניים לעיבוד טראומטי. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הספרות על טראומה בצד איום מתמשך, על PTSD מושהה ועל מסלולים תנודתיים של תסמינים לאחר לחימה (Solomon, & Mikulincer, 2006).
מעבר לפן המתודולוגי, יש לכך השלכה קלינית מהותית. ציוני שאלון PCL-5 נמוכים אינם בהכרח עדות לחומרה נמוכה. הם עשויים להיות סימן לכך שהמערכת הנפשית עדיין כלואה בתוך הזמן הטראומטי, ולא נחלצה ממנו, מצב שבו הטיפול הקלאסי, הנשען על הנחת ה'אחרי', אינו פוגש את המטופל היכן שהוא נמצא בפועל.
מחקר שנערך על 1,305 אנשי מילואים שפנו לבקשת טיפול ביחידה לתגובות קרב (Shabat et al., 2024) בחן את הגורמים המנבאים חומרת PTSD. מבין כלל המשתנים שנבדקו: דיכאון, חרדה, משתני רקע ומשתנים צבאיים, שני גורמי הסיכון המשמעותיים ביותר לפיתוח אבחנה מלאה של PTSD היו דיסוציאציה – נתק בין מודעות האדם ובין חלקים מ"העצמי" שלו (סיכון מוגבר פי 6) וסומטיזציה – מצוקה נפשית המתבטאת בתסמינים גופניים ללא הסבר רפואי או ממצא פיזיולוגי (סיכון מוגבר פי 5).
הממצא בדבר המנגנון הדיסוציאטיבי חשוב במיוחד, מאחר והדיסוציאציה עשויה לשמש מנגנון הגנה אדפטיבי לטווח קצר, המאפשר המשך תפקוד בשדה הקרב, אך הופכת לגורם סיכון משמעותי לחומרת PTSD לטווח ארוך. ממצא הסומטיזציה משלים תמונה זו: כאשר המצוקה הנפשית אינה מוצאת ביטוי במילים, היא נוטה להופיע דרך הגוף – כאבים, תשישות ותסמינים גופניים ללא ממצא רפואי. בקרב לוחמים, שעבורם דיבור על מצוקה רגשית מתנגש לעיתים עם ערכי החוסן והעמידות, הגוף הופך לא פעם לערוץ המצוקה הראשון, ולעיתים היחיד.
לכך משמעות אבחנתית: תסמינים גופניים בלתי-מוסברים עשויים להיות סימן מקדים למצוקה פוסט-טראומטית ומחייבים ערנות, שכן לוחמים רבים פונים תחילה לעזרה רפואית בשל תסמין גופני, ולא לשירותי בריאות הנפש. בהתאם, נמצא שככל שחלף זמן רב יותר מהאירוע הטראומטי ועד הפנייה לסיוע, כך גדל הסיכון ל-PTSD חמור, ממצא המחזק את הצורך בהתערבות מוקדמת.
ממצא דומה עלה גם בקרב לוחמים שהשתתפו במבצע 'צוק איתן': שימוש לא אדפטיבי בדיסוציאציה נקשר לתסמיני PTSD ודיכאון חמורים יותר (Shelef et al., 2025). הסבבים המרובים במלחמה הנוכחית שאליהם נדרשו הלוחמים, החריפו את התופעה ולא אפשרו "חזרה מלאה הביתה". הלוחמים נשארו עם תסמינים דיסוציאטיביים והתנהגות מנותקת גם בעורף.
רבים ביקשו לחזור לשירות מילואים, שם חשו שהם מתפקדים ללא קשיים, וחבריהם ליחידה הם היחידים שיכולים להבין אותם (Harwood-Gross et al., 2025). מבחינה קלינית, ממצאים אלה מצביעים על כך שהדיסוציאציה איננה תסמין שולי אלא ציר מרכזי בפגיעה הטראומטית. בכך היא מציבה אתגר ייחודי לטיפולים ממוקדי חשיפה, המבוססים על נוכחות מלאה של המטופל בחוויה הטראומטית, ואילו הדיסוציאציה מקשה על נוכחות זו.
הכרה בקיומו של אתגר זה אינה גורעת מערכן של גישות מבוססות-ראיות, אלא מצביעה על הצורך להרחיב את ארגז הכלים כך שיכלול גם עבודה ראשונית על הפחתת הדיסוציאציה ובניית יכולת לנוכחות, בטרם ניתן יהיה לעבד את הזיכרון הטראומטי עצמו.
אחת הסכנות המרכזיות בקרב לוחמים עם PTSD היא התנהגות אובדנית, במיוחד בקרב אנשי מילואים שהיו חשופים לקרב (Hoge et al., 2004; 2014). מחקר שנערך על 695 לוחמים שפנו לילת"ק בחן את הקשר בין אשכולות תסמיני PTSD לבין מחשבות אובדניות, מעבר להשפעה של תסמיני דיכאון (Shelef et al., 2024). הממצאים מצביעים על הצורך בגישת "אבחון אשכול-ספציפית", כלומר, הערכת עוצמת כל אשכול בנפרד, מעבר לחומרת התסמינים הכוללת.
בקרב לוחמים עם תסמינים תת-קליניים שפנו לילת"ק, אשכול החוויה מחדש (זכרונות חודרניים, סיוטים ופלאשבקים) נקשר למחשבות על מוות אך לא למחשבות אובדניות פעילות. לעומת זאת, בקרב לוחמים עם PTSD חמור (PCL ≥ 33), אשכול הקוגניציות השליליות ומצב הרוח, הכולל מחשבות שליליות מתמשכות על העצמי, על אחרים ועל העולם (כגון "אני אדם רע", "אסור לי לסמוך על אף אחד", "העולם מסוכן באופן יסודי"), אשמה כרונית וחוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים, נמצא בקשר המשמעותי ביותר הן עם מחשבות אובדניות והן עם מחשבות על מוות (כפי שנמדד בשאלון מצוקה כללית - BSI).
כחלק ממאמצי מניעת התאבדות, ממצא זה מחייב מיקוד טיפולי ספציפי באשכול הקוגניציות השליליות, ולא רק בחומרה הכוללת של ה-PTSD. הוא יכול לסייע גם בשלב ההערכה הראשונית (אינטייק), שבו מילוי שאלון התסמינים מאפשר זיהוי מוקדם של פרופיל סיכון ספציפי.
לצד החשיבות המחקרית, ניתן ליישם ממצא זה לעבודה הקלינית. מה שיכול לסכן את חיי הלוחם אינו רק עוצמת הזיכרון הטראומטי כשלעצמו, אלא מה שהוא מתחיל לייחס לעצמו בעקבותיו – הפגיעה אינה רק בעולם הרגשי אלא בתפיסת העצמי. עבודה טיפולית מיטבית, אם כן, משלבת בין שני ממדים משלימים: הפחתת תסמינים, לצד עיבוד היחס שהלוחם פיתח כלפי עצמו בעקבות הטראומה, יחס שהוא פעמים רבות, גרעין הסיכון האמיתי.
המגמה ההולכת וגוברת של שילוב נשים בתפקידים קרביים בצה"ל הופכת את שאלת הבדלי המגדר בטראומת לחימה לסוגיה קריטית. היא מעלה שאלות מהותיות הן לגבי דפוסי החוויה של האירועים הטראומטיים והן לגבי ההתערבות הטיפולית המתאימה לכל מגדר.
מחקר ראשון, שכלל 71 נשים לוחמות ותומכות לחימה שפנו לבקשת טיפול ביחידה לתגובות קרב (Shelef et al., 2025), מצא כי 77.6% מהנשים שדיווחו על טראומה קרבית ענו לקריטריון PTSD חמור, ו-78.0% דיווחו על מצוקה כללית חמורה (שאלון BSI).
ממצא חשוב נוסף, מצביע על כך כי תסמינים דיסוציאטיביים היו המשתנה היחיד אשר הבדיל בין לוחמות ותומכות לחימה שנכחו בקרבת אזור הלחימה או אף היו בו, ולא סוג התפקיד כשלעצמו. כלומר, החוויה הסובייקטיבית בעת האירוע נשאה משקל גדול יותר מאשר ההגדרה הפורמלית של התפקיד הצבאי. ממצא זה מחדד את ההבנה כי יש להציע טיפול שווה לכלל הנשים שנחשפו לקרב, ולא רק לאלה המסווגות רשמית כלוחמות.
מחקר שני, השווה את כלל הנשים שפנו ליחידה לת״ק (N=33) ל-72 גברים בעלי מאפיינים זהים. נמצא שנשים נטו כמעט פי 3 (OR=2.75) לדווח על מחשבות אובדניות בהשוואה לגברים (Shelef et al., 2026). יחד עם זאת, יש לפרש ממצא זה בזהירות, מחד, ייתכן והוא אכן משקף שיעור אובדנות גבוה יותר, מנגד, ייתכן והוא משקף נכונות גדולה יותר של נשים לדווח, ובמקביל מעלה שאלה לגבי תת-דיווח אצל גברים.
בכל מקרה, מדובר בהבדל משמעותי המחייב שילוב של הערכת סיכון אובדני מפורטת עם נשים הפונות לטיפול בעקבות השתתפותן במלחמה, ופיתוח פרוטוקולים ייעודיים המתחשבים בהבדלי מגדר. מעבר לחשיבות הקלינית-מעשית, ממצאים אלה מצביעים על כך שטראומת לחימה איננה חוויה אחידה, היא נחווית, מעובדת ומבוטאת באופן שונה בקרב קבוצות שונות. עובדה זו מחייבת את הטיפול להיות גמיש דיו כדי לפגוש כל לוחמת או לוחם במקום שבו הוא נמצא, ולא רק מתוקף הגדרת תפקידו.
מחקר שנערך על 1,076 חיילי מילואים שפנו ליחידה לתגובות קרב (ילת"ק) בחיל הרפואה בצה"ל לקבלת טיפול (Shelef et al., 2026), בחן האם יעילות ההתמודדות התפקודית (Coping Efficacy), מונח המתאר את היכולת לתפקד במשימה, בוויסות רגשי, בקשרים בין-אישיים ובשמירה על ערך עצמי, מתווך את הקשר בין חשיפה לקרב לבין תוצאות פסיכולוגיות.
הממצא המרכזי היה מפתיע. חשיפה לקרב כשלעצמה הראתה קשר חלש יחסית לחומרת PTSD, בעוד שתחומי יעילות ההתמודדות, ובמיוחד ביצועי משימות ותחושת ערך עצמי, הראו קשר חזק הרבה יותר עם חומרת PTSD ועם מצוקה פסיכולוגית כללית. במילים אחרות, הסיכון למצוקה גדל ככל שהלוחם חווה את עצמו כפחות תפקודי וכבעל ערך עצמי פגוע.
ניתן להסיק מכך, שלא די להתמקד בשאלה "מה קרה?" אלא יש להתמקד גם בשאלה "כיצד אתה רואה את עצמך בעקבות מה שקרה?". ההבחנה בין שתי השאלות הללו מייצגת שתי רמות שונות של עבודה טיפולית:
• השאלה "מה קרה?" מכוונת אל האירוע עצמו ואל עיבודו, זהו מהלך של עיבוד טראומטי.
• השאלה "מי אתה ביחס למה שקרה?" מכוונת אל משהו עמוק יותר, כיצד האירוע נטמע בתוך זהותו של האדם, וכיצד הוא משנה את האופן שבו הוא רואה את עצמו בעולם. שאלה זו, מאפשרת את תחילתה של אינטגרציה ובנייה מחדש של הזהות לנוכח שקרה, מעבר לאירועים שהתרחשו.
תפיסה זו מהדהדת את אמירתם של Litz ושותפים (2017, p. 47), כי עיבוד האירוע הטראומטי אינו צריך להיות היעד הסופי, אלא היעדר ההזדהות של הלוחם עם האירוע ביחס לזהותו. יחד עם הממצא באשר לקוגניציות השליליות כמנבא אובדנות, ניתן לומר כי מצטיירת תמונה עקבית: הגרעין הקליני של הפגיעה אינו רק במה שהלוחם חווה אלא במה שהאירוע עשה לתפיסת העצמי שלו. לכן, הטיפול אינו יכול להסתפק בעיבוד החוויה, אלא דורש גם עבודה על שיקום, ולעיתים בנייה מחדש של הזהות.
המלחמה אינה פוגעת רק במטופלים, השפעותיה מגיעות גם אל המטפלים עצמם. מחקר שסקר 33 מטפלים ביחידה לתגובות קרב בין פברואר לאפריל 2025 (Ohayon et al., 2025), מחקר עם מגבלות מתודולוגיות ומדגם קטן, אך בעל ערך בשל עצם נדירותו, חשף ממצאים מדאיגים: מעל 90% מהמטפלים נחשפו לתכנים טראומטיים קשים במיוחד דרך מטופליהם, בהיקף ובעצימות החורגים מן החשיפה העקיפה הכרוכה ממילא בעבודה הטיפולית.
למעשה, מספר סוגי אירועי הקרב שהמטפלים נחשפו אליהם באמצעות מטופליהם היה כמעט כפול ממספר סוגי האירועים שאליהם נחשף חייל ממוצע. כשליש (30.3%) מהמטפלים דיווחו על תסמיני טראומטיזציה משנית, בעיקר עוררות יתר ומחשבות חודרניות.
שלושה ממצאים נוספים ראויים לדגש. ראשית, הסיכון לטראומטיזציה משנית נמצא גבוה במיוחד בקרב מטפלים שהם הורים לילד שהשתתף במלחמה (12% מהמדגם). שנית, חוסן גבוה נמצא כגורם מגן משמעותי, מונח המתייחס ליכולת לשמור על תפקוד תקין, על תחושת משמעות ועל איזון רגשי בתנאים של עומס מתמשך. זוהי אינה בהכרח יכולת מולדת, אלא יכולת המתפתחת גם בעזרת תמיכה, הדרכה ועיבוד מתמשך של החוויות בעבודה.
שלישית, נמצא פער משמעותי בין שיטות הטיפול המוכרות למטפלים כמבוססות ראיות (PE - Prolonged Exposure; CPT - Cognitive Processing Therapy) לבין השיטות שבהן הם מרגישים ביטחון ומעדיפים לעבוד (EMDR, WET - Written Exposure Therapy, וטיפול דינמי). אחד ההסברים לכך הוא נוכחותה או היעדרה של הדרכה מלווה, נתון זה מחייב התאמת תוכניות הכשרה ספציפיות.
ממצאים אלה מצביעים על כך שטראומת ה-7 באוקטובר לא רק מאתגרת את המטופלים, אלא גם את מערכת הטיפול כולה. עובדה זו מחזקת את הצורך בעמדה טיפולית שמכירה בכך שהמטפל אינו "חיצוני", אלא נמצא בתוך השדה היחסי-טראומטי, ולכן מחויב בעבודת עיבוד ובתמיכה משלו.
אחד האינדיקטורים המובהקים ביותר לגבולות הפרדיגמה הטיפולית הקיימת הוא שיעורי הנשירה הגבוהים מטיפולים מבוססי ראיות. הטיפולים המוגדרים כיום כתקן הזהב (Gold Standard) לטיפול ב-PTSD הם: חשיפה ממושכת (PE), עיבוד קוגניטיבי (CPT), חשיפה בכתיבה (WET) ועיבוד מחדש בתנועות עיניים (EMDR).
הטיפולים הללו ממוקדי טראומה, ודווקא מהם שיעורי הנשירה גבוהים במיוחד בקרב יוצאי צבא, לעומת טיפולים שאינם ממוקדי טראומה (Edwards-Stewart et al., 2021; Varker et al., 2021; Jericho et al., 2022; Schnurr et al., 2024).
מחקר אקראי מבוקר (RCT) שפורסם לאחרונה (Harper et al., 2026) השווה נשירה מ-CPT לעומת PE, ומצא שיעורי נשירה כלליים של 38%-51%, נתון בעל משמעות קלינית חשובה. הנשירה מ-PE הייתה גבוהה משמעותית (52.31%) מאשר CPT (45.77%). ניתוח סטטיסטי שבדק לאורך זמן מתי נושרים מטופלים מכל קבוצה (Survival Analyses), הצביע על שימור טוב יותר ב-CPT כאשר ההבדל בין הקבוצות הפך משמעותי החל מהמפגש השלישי.
ממצא נוסף היה שבטיפול CPT, מטופלים שהשתפרו לאט יותר נשרו בשיעור גבוה יותר. כלומר, כאשר השינוי לא הופיע מהר, המטופל עזב. ב-PE לעומת זאת, קצב ההשתפרות לא השפיע על הנשירה.
מעבר לשאלה איזהו הטיפול המיטבי, הממצאים בנוגע לשיעורי ההתמדה מציבים אתגר עמוק יותר כאשר גם הטיפולים המוגדרים כתקן הזהב מאבדים בין שליש למחצית מהמטופלים עוד בטרם הסתיים הטיפול. השאלה המתבקשת אינה רק כיצד לשפר את יישום הטיפול, אלא האם הפרדיגמה הטיפולית הקיימת מותאמת מלכתחילה לאוכלוסיית הלוחמים, בשל המאפיינים הייחודיים של התרבות הצבאית, ובשל אופייה הרב-ממדי של הפגיעה הכוללת גם פציעה מוסרית (Litz et al., 2017).
הספרות הקלינית והמחקרית מצביעה על מספר גורמים הייחודיים לאוכלוסייה הצבאית המסבירים את שיעורי הנשירה הגבוהים:
• הימנעות – קיים פרדוקס יסודי, תסמין ההימנעות של PTSD, הימנעות מחומר טראומטי, מנוגד במהותו לדרישה הטיפולית המרכזית של חשיפה לאותו חומר. מתח זה בין הסימפטום לבין מהות הטיפול הוא אחד הגורמים המרכזיים למשבר ההתמדה (Lee & LaFreniere, 2023; Gutner et al., 2016).
• קומורבידיות – בקרב לוחמים עם PTSD מופיעה לרוב קומורבידיות משמעותית, כמו שימוש בחומרים ממכרים, דיכאון ואובדנות, המהווים מכשול ממשי להמשכיות הטיפול (Najavits et al., 2020).
• זהות צבאית – הזהות הצבאית עצמה מהווה חסם טיפולי. לוחמים מפנימים לאורך שירותם ערכים של עצמאות, עמידות רגשית והימנעות מגילוי חולשה. ערכים המתנגשים ישירות עם תפקיד המטופל המזוהה עם פגיעות רגשית.
בהמשך לכך, בתהליך החיברות לתרבות הלוחמים קיימת התפיסה לפיה גבר ולוחם אמיתי אינו מגלה כאב, פחד או מצוקה. מחקרים מראים כי ככל שהלוחם מזדהה יותר עם נורמות אלו, כך חומרת ה-PTSD גבוהה יותר ומעורבותו בטיפול נמוכה יותר (Neilson et al., 2020).
• צורך בביטחון – אחד האתגרים הייחודיים של המלחמה המתמשכת נוגע לאחד מעקרונות היסוד של הטיפול בטראומה, הצורך בביטחון כתנאי מוקדם לעבודה הטיפולית. הפרדיגמה הקלינית הקלאסית מלמדת כי לפני שניתן לגשת לעיבוד הטראומה, על המטופל להימצא בסביבה בטוחה.
אולם, לוחם החוזר מסבבי לחימה אינו נמצא במצב בטוח, במצב של "אחרי", אלא שב לחיים תחת איום מתמשך, בתודעה שעדיין מכוילת לסכנה ובידיעה שסבב לחימה נוסף צפוי. מציאות זו מחייבת התאמה קלינית. כיצד מטפלים במי שעדיין חווה סכנה ממשית? עד כמה נכון לפרק הגנות נפשיות שעשויות להיות חיוניות להישרדות? אלו שאלות שמטפלים העלו בשדה כבר בזמן אמת, ותשובותיהן מחייבות חשיבה מחודשת על גבולות הפרדיגמה הטיפולית הקיימת.
אחת השאלות הקליניות המרכזיות שעלו בעקבות המלחמה היא מתי להתערב, ומתי לאפשר למנגנוני ההחלמה הטבעיים לפעול. תגובת קרב היא תגובה נפשית צפויה למצב לחץ יוצא דופן, ועשויה להיפתר ספונטנית בתוך ימים ספורים (Bryant, 2022). אולם הניסיון הקליני המצטבר ביחידה לתגובות קרב מלמד כי לוחמים שפנו לטיפול שנים לאחר האירוע ואובחנו עם PTSD כרוני, מגלים בהסתכלות לאחור שתסמינים וירידה בתפקוד החלו כבר בשבועות הראשונים שלאחר האירוע.
ככל שהפנייה לטיפול מאוחרת יותר, כך גדל הסיכון להתבססות של PTSD חמור וכרוני (Shabat et al., 2024), ממצא המוכר בישראל גם ממחקרי אורך שעקבו לאורך שנים אחרי לוחמים (Horesh et al., 2013; Solomon et al., 2005).
על פי הפרוטוקולים הקליניים המיושמים בצה"ל, ההתערבות בשלב האקוטי בנויה על גישה מדורגת הכוללת מתן מידע פסיכו-חינוכי, התערבויות לוויסות גופני ורגשי, ומעקב מתמשך – תוך הימנעות מעיבוד טראומטי עמוק בשלב הראשוני. היגיון זה נובע מן ההכרה שעל מנגנוני ההחלמה הטבעיים לקבל מרחב לפעול. עם זאת, המעקב הוא חיוני: היעדרו עלול להחמיץ את החלון הקריטי לזיהוי לוחמים הזקוקים לטיפול ממוקד, ולאפשר לתגובה אקוטית להתבסס לכדי PTSD כרוני.
מחקר רטרוספקטיבי שניתח תיקים של 142 חיילים שאושפזו בשערי צדק בין אוקטובר 2023 לדצמבר 2024 בשל פציעות קרביות חידד את חשיבות הזיהוי המוקדם. נמצא כי היסטוריה אישית של טראומה טרום-קרבית הגדילה את הסיכון להפרעת דחק פי 6, חשיפה לטראומה בקרב עצמו הגדילה את הסיכון פי 4, וחשיפה להרוגים פי 3. גורמים דמוגרפיים וחברתיים, לעומת זאת, לא נמצאו קשורים מובהקות להתפתחות ההפרעה.
ממצאים אלה מצביעים על הצורך בזיהוי מוקדם של לוחמים בסיכון גבוה, ובפרט אלה עם עבר טראומטי, ובהתערבות ממוקדת לאחר חשיפה להרוגים (Babkin Klein et al., 2026). כמו כן, מחדדים את שאלת התזמון: ההחלטה האם להמתין למנגנוני ההחלמה הטבעיים או להתערב באופן אקטיבי אינה אחידה, אלא נגזרת מפרופיל הסיכון של הלוחם.
דווקא אצל מי שנושא גורמי סיכון מובהקים, עבר טראומטי או חשיפה להרוגים, חלון ההמתנה מצטמצם, וההתערבות המוקדמת הופכת קריטית. כפי שעלה כבר מסעיפים קודמים, גם כאן עולה תמונה עקבית: לא כל חשיפה שווה, ולא כל לוחם זקוק לאותו טיפול, מה שמחייב הערכה אישית ומדויקת, ולא יישום אחיד של פרוטוקול.
אחת התובנות הקליניות המרכזיות שעלו מהניסיון של מלחמת ה-7 באוקטובר היא שהפגיעה הנפשית של לוחמים אינה ממצה את עצמה בקריטריון A של PTSD. מדובר בתמונה מורכבת יותר, הכוללת שלוש שכבות נפרדות של פגיעה – איום על החיים, אובדן טראומטי ופגיעה מוסרית, לכל אחת מהן מאפיינים קליניים שונים, ולעיתים הן מופיעות בו-זמנית באותו לוחם (Litz et al., 2017).
דיון מפורט בשכבות אלה ובהשלכותיהן הטיפוליות הוצג במסגרת מאמר קודם שכתבנו בבטיפולנט (חשיפה אדפטיבית: גישה חווייתית לעיבוד מותאם של אירועי קרב), כאן נסתפק בהדגשת ההבחנות הקליניות המשרתות את הטיעון הנוכחי:
1. איום על החיים: היא הפגיעה שעבורה תוכננו טיפולים מבוססי הראיות (PE, CPT, WET). בבסיסה מנגנון הישרדותי אבולוציוני שבו הזיכרון הטראומטי מאוחסן כ"קובץ פחד" (Foa & Kozak, 1986), והטיפול שואף לעדכן אותו באמצעות חשיפה.
2. אובדן טראומטי: נוגעת לחוויית אובדן של חברים לנשק ושל אנשים היקרים ללוחם, לעיתים מול עיניו. ככל שהקשר היה קרוב יותר והאירוע אלים יותר, כך גדל הסיכון להתפתחות אובדן טראומטי. אובדן טראומטי שונה מאבל "רגיל", וכתוצאה מכך הטיפול מלווה תכופות באשמת הניצול (Survivor Guilt), בתחושת כשל ("יכולתי לעשות יותר"), ובדיסוציאציה שנועדה לשמר כשירות תפקודית בקרב. דיכוי אקטיבי של תגובת האבל, בזמן הלחימה ולאחריה, מהווה גורם סיכון להתפתחות PTSD מאוחר (Shalgi, 2024; Yehene et al., 2025).
3. פגיעה מוסרית (Moral Injury): מתייחסת למצבים שבהם אדם חווה כי נעשה דבר הסותר את ערכי היסוד שלו, בין אם היה מעורב בכך ישירות, בין אם היה עד ולא פעל, או כאשר חש שהנהגה שאמורה הייתה להגן עליו כשלה (Lev-Ari et al., 2026; Litz et al., 2009; Shay, 1994).
אירועי ה-7 באוקטובר, הן בעצימותם והן בכשל המערכתי שהיה כרוך בהם, יצרו קרקע פוטנציאלית רחבה במיוחד להתפתחות פגיעה מוסרית. בניגוד לאיום על החיים, שבו הסכנה נתפסת כחיצונית, בפגיעה מוסרית האיום מופנה פנימה, אל ליבת הזהות והמערכת הערכית של האדם.
בתוך הפגיעה המוסרית, ההבחנה הקלינית הקריטית ביותר היא בין רגש אשמה לבין רגש בושה. אשמה היא רגש ממוקד פעולה, המעלה מחשבות כמו: "עשיתי דבר רע", "לא עשיתי מה שהייתי צריך" וניתנת לעיבוד ולתיקון. רגש הבושה, לעומת זאת, אינו נוגע במעשה אלא בזהות עצמה, ומעלה תחושות כמו: "אני פגום", "אינני ראוי להיות".
בכך טמון אופיו ההרסני של רגש הבושה, הוא מערער לא על מה שנעשה אלא את עצם הזכות להיות (Litz et al., 2017; Vermetten & Jetly, 2018). בושה מגבירה הימנעות ויוצרת 'מעגל קסמים': ככל שהיא גדולה יותר, כך ההימנעות מהטיפול גדלה, וכך גם הסיכון לחומרה ולכרוניות. טיפולים ממוקדי פחד אפקטיביים פחות כשבושה היא הרגש הדומיננטי, שכן בושה אינה מגיבה לחשיפה ולמידה מחדש באותה דרך שבה פחד מגיב.
כאשר כוח החיים מתהפך פנימה, האדם אינו בהכרח חושב "אני רוצה למות", אלא "לא אמור להיות לי מקום כאן". זהו דיאלוג אובדני סמוי וקשה לזיהוי. מבחינה טיפולית, המעבר מבושה לאשמה, כלומר, העזרה למטופל לנסח את חווייתו מ"אני פגום" ל"עשיתי דבר שקשה לי איתו", מהווה לעיתים צעד קליני ראשוני קריטי, שכן מתוך אשמה ניתן להתחיל תהליך של עיבוד, הבנה ותיקון.
שני ממצאים ממחקרי היחידה לת״ק אשר הוזכרו קודם לכן, מחזקים הבחנה זו:
• ראשית, אשכול הקוגניציות השליליות, הביטוי האבחנתי הקרוב ביותר לבושה, נמצא כמנבא החזק ביותר למחשבות אובדניות בקרב לוחמים (Shelef et al., 2024).
• שנית, הסיכון האובדני הגבוה פי שלושה בקרב לוחמות עשוי להיות מוסבר בחלקו על ידי נטייה מוגברת לפתח אשמה ובושה, רגשות הנובעים מהצורך המתמיד "להצדיק את יכולותיהן כלוחמות" בסביבה תרבותית גברית (Raz et al., 2023).
שני הממצאים יחד מצביעים על כך שבושה, גם כשאינה מדווחת במפורש, מותירה טביעת אצבע דיאגנוסטית, הדורשת זיהוי פרואקטיבי ודיפרנציאלי. כמו כן, ניתן להבין מכך כי יש חשיבות עליונה בתרגום הממצאים הללו למתן מענה טיפולי מטיב ומותאם.
בעשור האחרון התפתחו מודלים טיפוליים מובְנים שביקשו להתאים את הטיפול בטראומת לחימה למורכבות שתוארה לעיל. גישת ה-Adaptive Disclosure, שפותחה על ידי Litz ושותפיו (2017), היא הבולטת שבהן ומבחינה בין שלושת סוגי הפגיעה – איום על החיים, אובדן טראומטי ופגיעה מוסרית. הגישה מציעה לכל סוג מסלול עיבוד חווייתי מובְנה, הכולל חשיפה בדמיון, עיבוד קוגניטיבי "חם", דיאלוג דמיוני מונחה ותיקון מוסרי.
עקרון "כן וגם" של ליץ: "כן" הדבר אכן קרה ושינה חיים; "וגם" יש דברים שניתן לעשות לשם ריפוי ותיקון, מסכם את הפילוסופיה הטיפולית של הגישה, ומציע נקודת מפגש בין הכרה בכאב לבין האפשרות לצמיחה (Litz et al., 2017).
מודלים מובְנים מסוג זה, לצד גישת הטראומה המורכבת (CPTSD) שתוצג בהמשך, מספקים מסגרת קלינית חשובה, אך הם בעיקרם כלים בידי המטפל, ולא עמדה טיפולית בפני עצמה. הניסיון הקליני המצטבר ממלחמת ה-7 באוקטובר מצביע על כך שהשאלה באיזה כלי להשתמש חשובה, אך אינה ממצה.
לוחמים רבים אינם נושרים מטיפולים מכיוון שהטכניקה אינה טובה, אלא מכיוון שהקשר הטיפולי עצמו אינו מצליח להכיל את העומק והרבדים של הפגיעה. לכן גישה טיפולית מותאמת לטראומה במלחמה זו אינה יכולה להסתפק בהגדרת מה עושים, אלא חייבת לגעת גם בשאלת איך נמצאים עם המטופל והטראומה שחווה יחד בחדר.
בחלקים הבאים נציג שלוש תרומות מרכזיות מתוך הכתיבה הקלינית בישראל שפורסמה: של עפרה אשל (אשל, 1998; 2009), מירב רוט (Roth, 2026; Roth et al., 2026a) ובעז שלגי (Shalgi, 2024), אשר יחד מציעות מסגרת רעיונית לעמדה טיפולית הנדרשת בעבודה עם פגיעה רב-ממדית מהסוג שתואר במאמר זה.
הפסיכואנליטיקאית עפרה אשל הציעה את המושג "הינכחות", שילוב וחיבור בין "הינתנות" ל"נוכחות", כדי לתאר עמדה טיפולית הנדרשת בעבודה עם מטופלים שעברו חוויות קשות במיוחד. הינכחות אינה רק נוכחות פיזית של המטפל בחדר, ואף לא רק נכונותו להקשיב. היא הסכמתו ויכולתו של המטפל להינתן רגשית ללפיתת תהליך הטיפול עם המטופל ועולמו, ובכך ליצור קשר ישיר עם המציאות הרגשית והחוויה הטראומטית שלו (אשל, 1998; 2009).
מושג זה קשור באופן ישיר לאתגר הקליני של טראומת לחימה במלחמה זו. הדיסוציאציה כציר מרכזי של הפגיעה, הקושי של לוחמים להתמיד בטיפולי חשיפה, והמשקל המשמעותי של הקשר הטיפולי לצד העבודה הפרוטוקולית, מצביעים על כך שהאתגר אינו רק כיצד לעבד את הזיכרון, אלא כיצד להיות נוכח עם מטופל המתקשה להיות במגע עם חווייתו.
כאשר המטופל מנותק מחווייתו, בשל בושה, חוסר ביטחון, או שימוש במנגנוני ניתוק המגינים עליו ממה שראה, שמע או חווה, הפרוטוקול להקלת תסמינים לבדו אינו מספיק. נוכחות חיה, חמה ולא נסוגה של המטפל, יכולה לאפשר התקרבות מותאמת אל עומק החוויה המאיימת. נוכחות שהיא אינה רק תנאי רקע לטיפול, אלא הופכת בעצמה להתערבות טיפולית מרכזית. הינכחות במובן זה היא התשתית המאפשרת לפעול, ואינה עומדת בסתירה לטכניקות החשיפה או לעיבוד הקוגניטיבי.
מבין התרומות הקליניות שצמחו מהעבודה עם נפגעי טראומה בישראל בעקבות ה-7 באוקטובר, בולטות במיוחד ההמשגה של שלגי (Shalgi, 2024) על הזמן הטראומטי, ושל רוט (Roth, 2026) על הטיפול במצבי שבר. שתי ההמשגות הללו עומדות במוקד ההתמודדות עם הפגיעה, ויחד הן מציעות מסגרת רעיונית המוסיפה ממד של עומק לעבודה הקלינית.
שלגי (2024), כפי שהזכרנו קודם לכן, מתאר את חוויית הטראומה כקריסה של היכולת לתפקד בזמן הליניארי. הוא מציע כי דיסוציאציה אינה רק תסמין, אלא מנגנון הישרדותי פרדוקסלי שמחירו כבד. "כדי להציל את עצמי מהאימה המציפה אותי, עליי להקריב את שלושת הפונקציות החיוניות ביותר של בן אדם חי: יצירת משמעות, תחושת כאב ויצירת תנועה נפשית" (עמ' 155).
הדיסוציאציה משרתת את ההישרדות בזמן אמת, אך היא קוטעת את התנועה הנפשית, את היכולת לעבד, להרגיש ולפעול. הנפש הדיסוציאטיבית "מנסה להחזיק במה שיש, או לשחזר מה שהיה", ובכך נשארת כלואה בתוך הזמן הטראומטי, בעוד הסביבה ממשיכה הלאה.
מתוך תפיסה זו נובעת הצעה קלינית רדיקלית הרלוונטית במיוחד למלחמה זו, לפיה הציפייה הטיפולית המקובלת, שהמטופל "יחזור לעצמו" שלפני האירוע, היא טעות בסיסית. החלמה מטראומה אינה 'חזרה" לעצמי', עצם הרעיון של חזרה כזו מרמז על עיוות הזמן וכפירה בממשות האובדן. לקלוט את ההווה הנורא, להרגיש אותו ולעכלו, הוא מעשה של התהוות עצמית מחדש, מכאן שהמשימה היא התמקמות "אני-בעתיד" על אף שהיה קשה או עדיין קשה לדמיין זאת (Shalgi, 2024).
ההבחנה בין "חזרה לעצמי" לבין "התמקמות אני-בעתיד" אינה סמנטית בלבד, היא משנה את עצם המטרה הטיפולית. הציפייה ל"חזרה" מניחה שהאדם שלפני הטראומה עדיין קיים אי-שם, ושהטיפול ישיב אותו. אבל לאחר טראומה קשה, ובמיוחד טראומה על רקע מלחמה כפי שתוארה כאן, הכוללת פגיעה מוסרית, אובדן וקריסה של עולם הנחות היסוד, האדם שהיה כבר אינו יכול להתקיים באותו אופן.
הציפייה לחזור אליו מערערת את הממשות של מה שקרה, וכופה על המטופל הכחשה של עצמו הנוכחי. "אני-בעתיד" מציע משימה שונה: לא לשחזר את מי שהיה, אלא לבנות בהדרגה את מי שיכול להיות, אדם הנושא את האירוע בתוכו, מודע אליו, אך פנוי דיו כדי לדמיין המשך ועתיד. זוהי עבודה ארוכה של אבל על מי שלא יחזור, ובניית סובייקט חדש שיכול לשאת את החיים שאחרי מה שקרה.
רוט ואחרים (Roth et al., 2026a) מציעים מסגרת קלינית לעבודה הזו, הנשענת על תפיסה שבמצבי שבר נדרשת "נוכחות אותנטית, חמה וחיה, שהופכת בעצמה להתערבות" (עמ' 428). הניסוח הזה מהדהד את "ההינכחות" של אשל (2009) ומשלים אותה. לא מספיק שהמטפל יהיה נוכח, הוא צריך להיות מוכן להיות חי בתוך הטיפול, לחוש, להגיב, להישבר ולהשתקם יחד עם המטופל. במצבים שבהם המטופל נמצא בקיפאון של זמן טראומטי, נוכחות מסוג זה היא לעיתים המקור היחיד שממנו יכולה לצמוח מחדש התנועה הנפשית.
הרעיון הקליני של "אני-בעתיד" מקבל ביטוי מעשי במסגרת הטיפול בפוסט-טראומה מורכבת (CPTSD). עבור לוחמים שנחשפו באופן מרובה ומתמשך לאירועים טראומטיים, ההגדרה של CPTSD לפי ICD-11 מספקת מסגרת אבחנתית מועילה. מעבר לאשכולות ה-PTSD הקלאסיים, CPTSD כולל פגיעה רחבה יותר בארגון העצמי, המתבטאת בשלושה תחומים: קשיים בוויסות רגשי, קשיים בין-אישיים, ותפיסה עצמית שלילית (Herman, 1992; WHO, 2018).
בהתאם, הטיפול ב-CPTSD מחייב גישה מדורגת בת שלושה שלבים (Herman, 1992):
(א) ייצוב וביטחון – יצירת תחושת ביטחון, ניהול סימפטומים וחיזוק יכולות ויסות.
(ב) עיבוד הזיכרון הטראומטי – באופן מותאם לסוג הפגיעה ולמאפייניה.
(ג) גיבוש זהות פוסט-טראומטית – שיקום תחושת עצמי שלמה, תוך בניית נרטיב מעודכן ומשמעות חדשה.
השלב השלישי הוא זה המבדיל המרכזי בין טיפול ב-CPTSD לבין טיפול ב-PTSD, והוא יכול להיות המקום שבו פוגשים זה את זה הרעיון של "אני-בעתיד" והעבודה הטיפולית בפועל. אצל לוחמים רבים, הזהות הצבאית מהווה מרכיב מרכזי בזהות הכוללת, ולכן הפגיעה הנפשית אינה מסתכמת בתסמינים אלא כוללת גם שבר זהותי עמוק: "מי אני, אם איני עוד הלוחם שהייתי?".
רוט ושותפים (Roth et al., 2026a) מציעים תפיסה הקושרת את שלושת השלבים הללו לעבודה על הזמן הטראומטי עצמו. הם מציעים כי "הזמן הטראומטי פועל על-פי לוגיקה שונה מהזמן הרגיל, הוא מחזורי, חסר-שינוי, וחסר המשכיות לינארית" (עמ' 3).
המציאות החיצונית של מלחמה מתמשכת מתקיימת בתוך מציאות נפשית שבה העבר קורס אל ההווה ומונע תנועה קדימה. המטרה הטיפולית, אם כך, היא לבנות סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, באופן שמאפשר לקשור את ממדי הזמן, עבר, הווה ועתיד, כדי לסייע בשחזור תחושת עצמי קוהרנטית. כפי שמנסחים זאת רוט ושותפים: "בניית נרטיב אינה רק טכניקה – היא השבת ממד הזמן הלינארי אל תוך נפש שהזמן בה קפא" (Roth et al., 2026a, עמ' 425).
הצירוף בין השלבים שמציעה הרמן (Herman, 1992) לבין תפיסת הזמן הטראומטי כפי שמציעה רוט (2026), מתקף את הרעיון של "אני-בעתיד". שלב ג' של גיבוש זהות פוסט-טראומטית הוא המקום שבו הסובייקט הקפוא בזמן הטראומטי מתחיל לדמיין עצמו בעתיד.
הניסיון הקליני המצטבר עם נפגעי ה-7 באוקטובר חשף מציאות שאין לה תקדים בהכשרה הטיפולית הקלאסית. תנאי המלחמה המתמשכת, סבבי גיוס, אי-ודאות, מטופלים שיוצאים שוב לחזית, מאיינים את הנחת הביטחון כתנאי מוקדם לטיפול. המטפל נדרש לעיתים לפעול ללא המסגרת המוכרת: בשיחת טלפון בין סבבי לחימה, עם מטופל שיודע שיחזור לחזית בשבוע הבא, או בתוך תחושה משותפת שהקרקע אינה יציבה דיה לעבודה.
במצבים אלה, מה שמחזיק את העבודה הטיפולית אינו הסטינג החיצוני, אלא העמדה הפנימית של המטפל ויכולתו לשמור על נוכחות מכוונת ומחזיקה גם בתוך כאוס. כפי שמנסחים זאת רוט ואחרים: "האנליזה נשמרת לא דרך הצורה החיצונית של המסגרת, אלא דרך הפונקציה הפנימית שהיא ממלאת" (Roth et al., 2026b, עמ' 435).
העבודה האנליטית, במובן זה, אינה נשענת עוד על המסגרת הפורמלית אלא על יכולתו של המטפל להחזיק בתוכו מסגרת פנימית יציבה, הנשענת על חשיבה פסיכואנליטית, ניסיון מצטבר, ועמדה טיפולית מחזיקה. מסגרת פנימית זו משמשת עוגן המאפשר ניווט גמיש ומותאם למציאות חריגה, תוך יצירת מרחב טיפולי משמעותי גם בתנאים לא-אופטימליים.
הגמישות בסטינג, אם כן, אינה סטייה מן הגישה האנליטית או פגיעה בה, אלא דווקא מימוש עמוק שלה. היא נשענת על אותם עקרונות יסוד: החזקה, הכלה וקשב למצב המטופל, אך מתורגמת באופן חי ודינמי למציאות המשתנה (Roth et al., 2026b). זוהי, בסופו של דבר, ההגדרה המעשית של העמדה הטיפולית שעליה דובר במאמר זה: לא ויתור על מקצועיות, אלא עיגון המקצועיות במקום עמוק יותר – בפונקציה הפנימית של המטפל ולא בצורה החיצונית של הטיפול.
מלחמת ה-7 באוקטובר חשפה את גבולות הפרדיגמה הטיפולית הקיימת בדרך שאין לה תקדים בהיסטוריה הישראלית, וחייבה את קהילת המטפלים להתמודד עם פגיעה שהיא רחבה יותר מהמודלים הקיימים. הטענה המרכזית של מאמר זה אינה שהטיפולים הממוקדים מבוססי הראיות איבדו את ערכם, אלא שהם אינם ממצים את הפגיעה במלחמה זו.
הנשירה הגבוהה, חוסר התאמת הפרוטוקולים לחלק מהמטופלים, והקושי של הקשר הטיפולי להחזיק את הרבדים השונים של הפגיעה – כל אלה אינם רק בעיות יישומיות, אלא סימנים לכך שהפגיעה דורשת מסגרת רעיונית רחבה יותר.
מעניין לראות כיצד הממצאים האמפיריים שעלו מנתוני החיילים שפנו לבקשת טיפול ביחידה לתגובות קרב מתכנסים, באופן עצמאי, לאותה מסקנה שעולה מהכתיבה הקלינית-יחסית. כאשר אשכול הקוגניציות השליליות נמצא כמנבא החזק ביותר למחשבות אובדניות (Shelef et al., 2024), כאשר דיסוציאציה מתגלה כציר המרכזי של הפגיעה (Shabat et al., 2024), וכאשר סוגיות של ערך עצמי וביצוע משימות מתווכות את הקשר בין החשיפה לתסמינים יותר מאשר עצמת החשיפה עצמה (Shelef et al., 2026).
הממצאים תומכים בהבנה כי הגרעין הקליני של הפגיעה אינו רק פחד מסכנת חיים, או מאיום על הקיום, אלא מה שהאירוע עשה לתפיסת העצמי, לתחושת השייכות ולאפשרות להיות נוכח בעולם. אשל, שלגי ורוט, משלימים תמונה זו ומגדירים את העמדה הטיפולית הנחוצה. המחקר האמפירי והעבודה הקלינית, אם כן, נשענים זה על זה ומדגימים כי הטיפול נדרש להחזיק, לצד הפחתת התסמינים, גם את הסובייקט – אדם הנאבק במה שקרה לו ובמי שהוא נעשה בעקבות זאת.
לבסוף, במלחמה הנוכחית, שבה החברה הישראלית עוקבת מקרוב אחר מצבם הנפשי של הלוחמים, יש משקל מיוחד לאופן שבו מטפלים, מערכת הבריאות והשיח הציבורי ממסגרים את חוויית הקרב ואת תגובות הלוחמים אליה. תיוג מוקדם מדי של תגובות נורמליות כפתולוגיה עלול לעצב פרשנות עצמית של "אני שבור", בעוד שהענקת מרחב לתגובה טבעית, לצד ערנות לסימני התבססות של PTSD, עשויה לתרום להחלמה (Foulkes & Andrews, 2023).
זאת ועוד, לוחמים שנחשפו בעוצמה גבוהה יותר אינם מצויים רק בסיכון מוגבר ל-PTSD, פגיעה מוסרית ושחיקה נפשית, אלא עשויים גם בתנאים טיפוליים מתאימים, לפתח צורות עמוקות של צמיחה פוסט-טראומטית (לוי בלז ושובל צוקרמן, 2026). צמיחה זו אינה מעידה על "החלמה מהירה" או על מחיקת הכאב, אלא על התרחבות הדרגתית של היכולת לשאת חיים שבהם אובדן, אשמה, משמעות, קשר וחיוניות מתקיימים זה לצד זה.
עיקרון ה"כן וגם" של ליץ ואחרים (Litz et al., 2017), מדגיש כי הטיפול האפקטיבי אינו שואף רק להפחתת סבל אלא להשבת האפשרות לחיים מלאים. כך, שלצד עבודת הזיהוי וההתערבות, מטפלים נושאים גם אחריות חברתית, להחזיק את האפשרות של בריאות וצמיחה, ולא רק את הסיכון לפתולוגיה (Roth et al., 2026a, עמ' 427).
כפי שמדגישים רוט ואחרים, כוח הסולידריות – המורכב מאהבה ואתיקה, אינו נפרד מהגישה הקלינית אלא הוא לב ליבה (Roth et al., 2026a). אם כן, זהו אולי השיעור החשוב ביותר מאירועי ה-7 באוקטובר, הטיפול האפקטיבי בטראומה קיצונית הוא מפגש בין שתי נפשות, שבו המטפל מחזיק את האפשרות של חיים גם כאשר המטופל אינו מסוגל עוד לראותה.
פרופ' לאה שלף – עובדת סוציאלית קלינית מומחית, מדריכה, ראש ביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. יועצת מחקר ביחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
רועי ברובסקי – פסיכולוג קליני, מטפל ביחידה לתגובות קרב. המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
עוזי בכור – פסיכולוג קליני מומחה, מדריך ומפקד היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
אשל, ע. (1998). Acting out ו'הינכחות' המטפל. שיחות, יג (1), 4-16
אשל, ע. (2009). להיות "כלולה" בשתיקה: על המטופל השותק ו'הינכחות' המטפל. שיחות, כ"ג (3), 221-233
לוי בלז, י., ושובל צוקרמן, י. (2026). צמיחה ממשבר: האם זה אפשרי? פרק לקריאה מתוך "אחרי כל המדבר הזה - על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר". בטיפולנט
Allouche-Kam, H., Chan, S. J., Arora, I. H., Pham, C. T., Reuveni, I., Sheiner, E., & Dekel, S. (2025). Partner military deployment during wartime is associated with maternal depression and impaired maternal-infant attachment: A matched-control study from the Israel-Hamas war. Archives of Women's Mental Health, 28, 1633-1643
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). American Psychiatric Publishing
Babkin Klein, M., Abuhasira, S., Shelef, L., Rotschield, J., Reissman, P., Schwarts, A. D., Katz, E. K., Naparstek, Y., & Lourie, Y. (2026). Acute stress disorder in soldiers injured during the October 7 war. Military Medicine, usag064
Bechor, U., Maayan Shacham, Rotschield, J., & Shelef, L. (2026). Trends in PTSD among IDF soldiers in combat over the years: A representative cohort study
Bryant, R. A. (2022). Early intervention after trauma. In Evidence based treatments for trauma-related psychological disorders: A practical guide for clinicians (pp. 135-159)
Edwards-Stewart, A., Smolenski, D. J., Bush, N. E., Cyr, B., Beech, E. H., Skopp, N. A., & Belsher, B. E. (2021). Posttraumatic stress disorder treatment dropout among military and veteran populations: A systematic review and meta-analysis. Journal of Traumatic Stress, 34(4), 808-818
Foa, E. B., & Kozak, M. J. (1986). Emotional processing of fear: Exposure to corrective information. Psychological Bulletin, 99(1), 20-35
Foulkes, L., & Andrews, J. L. (2023). Are mental health awareness efforts contributing to the rise in reported mental health problems? A call to test the prevalence inflation hypothesis. New Ideas in Psychology, 69, 101010
Gutner, C. A., Gallagher, M. W., Baker, A. S., Sloan, D. M., & Resick, P. A. (2016). Time course of treatment dropout in cognitive–behavioral therapies for posttraumatic stress disorder. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 8(1), 115-121
Harper, K. L., Crow, T. M., Thompson-Hollands, J., Kearns, J. C., Mattern, A. C., Collazo, E. N., & Schnurr, P. P. (2026). Comparing dropout from cognitive processing therapy versus prolonged exposure: Results from a randomized clinical trial. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 94(3), 140
Harwood-Gross, A., Elias, S., Zivan, D. A., & Davis, R. (2025). It's better to run towards the fire: The experience of reserve duty for reservists with PTSD prior to re-enlistment. International Journal of Clinical and Health Psychology, 25(3), 100621
Herman, J. L. (1992). Complex PTSD: A syndrome in survivors of prolonged and repeated trauma. Journal of Traumatic Stress, 5(3), 377-391
Hoge, C. W., Castro, C. A., Messer, S. C., McGurk, D., Cotting, D. I., & Koffman, R. L. (2004). Combat duty in Iraq and Afghanistan, mental health problems, and barriers to care. New England Journal of Medicine, 351, 13-22
Hoge, C. W., Riviere, L. A., Wilk, J. E., Herrell, R. K., & Weathers, F. W. (2014). The prevalence of post-traumatic stress disorder (PTSD) in US combat soldiers: A head-to-head comparison of DSM-5 versus DSM-IV-TR symptom criteria with the PTSD checklist. The Lancet Psychiatry, 1(4), 269-277
Horesh, D., Solomon, Z., Keinan, G., & Ein-Dor, T. (2013). The clinical picture of late-onset PTSD: A 20-year longitudinal study of Israeli war veterans. Psychiatry Research, 208(3), 265-273
Jericho, B., Luo, A., & Berle, D. (2022). Trauma‐focused psychotherapies for post‐traumatic stress disorder: A systematic review and network meta‐analysis. Acta Psychiatrica Scandinavica, 145(2), 132-155
Katsoty, D., Greidinger, M., Neria, Y., Segev, A., & Lurie, I. (2024). A prediction model of PTSD in the Israeli population in the aftermath of October 7th, 2023, terrorist attack and the Israel–Hamas war. Israel Journal of Health Policy Research, 13(1), 63
Krivoy, A., & Rosenthal, G. (2025). Wake-up call for recovery: A paradigm shift to address the deep crisis in Israel's public mental health services in the shadow of October 7, 2023. Israel Journal of Health Policy Research, 14(1), 6
Lee, A. J., & LaFreniere, L. S. (2023). Addressing attrition from psychotherapy for PTSD in the US Department of Veterans Affairs. Trauma Care, 3(4), 274-293
Lev-Ari, R. K., Haim-Nachum, S., Markowitz, J. C., Fisch, C. T., Lazarov, A., Levi-Belz, Y., Lurie, I., Wainberg, M. L., Mendlovic, S., Neria, Y., & Amsalem, D. (2026). Betrayal as consequence and catalyst: Longitudinal and reciprocal relations with PTSD and depression during ongoing conflict. Journal of Affective Disorders, 121700
Litz, B. T., Lebowitz, L., Gray, M. J., & Nash, W. P. (2017). Adaptive disclosure: A new treatment for military trauma, loss, and moral injury. Guilford Press
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695-706
Maguen, S., Burkman, K., Madden, E., Dinh, J., Bosch, J., Keyser, J., Schmitz, M., & Neylan, T. C. (2017). Impact of killing in war: A randomized, controlled pilot trial. Journal of Clinical Psychology, 73(9), 997-1012
Maguen, S., Griffin, B. J., Pietrzak, R. H., McLean, C. P., Hamblen, J. L., & Norman, S. B. (2024). Using the Moral Injury and Distress Scale to identify clinically meaningful moral injury. Journal of Traumatic Stress, 37(4), 685-696
Maguen, S., Lucenko, B. A., Reger, M. A., Gahm, G. A., Litz, B. T., Seal, K. H., Knight, S. J., & Marmar, C. R. (2010). The impact of reported direct and indirect killing on mental health symptoms in Iraq war veterans. Journal of Traumatic Stress, 23(1), 86-90
Najavits, L. M., Clark, H. W., DiClemente, C. C., Potenza, M. N., Shaffer, H. J., Sorensen, J. L., Tull, M. T., & Zweben, J. E. (2020). PTSD/substance use disorder comorbidity: Treatment options and public health needs. Current Treatment Options in Psychiatry, 7(4), 544-558
Neilson, E. C., Singh, R. S., Harper, K. L., & Teng, E. J. (2020). Traditional masculinity ideology, posttraumatic stress disorder (PTSD) symptom severity, and treatment in service members and veterans: A systematic review. Psychology of Men & Masculinities, 21(4), 578-592
Nuttman-Shwartz, O., & Shoval-Zuckerman, Y. (2016). Continuous traumatic situations in the face of ongoing political violence. Trauma, Violence, & Abuse, 17(5), 562-570
Ohayon, O., Bechor, U., Rotschield, J., & Shelef, L. (2025). Secondary traumatization among therapists of the IDF Combat Stress Reaction Unit during the Iron Swords War [Manuscript submitted for publication]
Pat-Horenczyk, R., & Schiff, M. (2019). Continuous traumatic stress and the life cycle: Exposure to repeated political violence in Israel. Current Psychiatry Reports, 21(8), 71
Raz, A., Rubinstein, R., Shadach, E., Chaikin, G., Ben-Yehuda, A., Tatsa-Laur, L., Kedem, R., & Shelef, L. (2023). Behavioral self-blame in PTSD—Etiology, risk factors, and proposed interventions. International Journal of Environmental Research and Public Health, 20(15), 6530
Roth, M. (2026). Radical collective trauma: A psychoanalyst treats survivors in Israel after the massacre of October 7. Psychoanalytic Inquiry. Advance online publication
Roth, M., Shapira-Berman, O., & Gavrieli Rahabi, I. (2026a). Psychoanalytic assistance after a massacre. Psychoanalytic Inquiry, 46(5), 423-432
Roth, M., Shapira-Berman, O., Gavrieli Rahabi, I., & Lavy Cucik, N. (2026b). Psychoanalytic work with released hostages – Containment of vacancy. Psychoanalytic Inquiry, 46(5), 433-445
Schnurr, P. P., Hamblen, J. L., Wolf, J., Coller, R., Collie, C., Fuller, M. A., Holtzheimer, P. E., Kelly, U., Lang, A. J., McGraw, K., Morganstein, J. C., & Kelber, M. S. (2024). The management of posttraumatic stress disorder and acute stress disorder: Synopsis of the 2023 US Department of Veterans Affairs and US Department of Defense clinical practice guideline. Annals of Internal Medicine
Shabat, N., Bechor, U., Yavnai, N., Tatsa-Laur, L., & Shelef, L. (2024). The link between somatization and dissociation and PTSD severity in veterans who sought help from the IDF Combat Stress Reaction Unit. Military Medicine, 189(11–12), e2562-e2572
Shalgi, B. (2024). We will never be the same again: Dissociation and mourning in the face of trauma. Psychoanalytic Dialogues, 34(2), 155-156
Shelef, L., Bechor, U., Ohayon, O., Rotschield, J., & Shalev, A. (2026). Coping efficacy as a mediator between combat exposure events and probable PTSD. Psychiatry Research, 360, 117049
Shelef, L., Bechor, U., Rotschield, J., Lerner, S., & Itzhaky, L. (2026). Mental health symptoms in female vs. male treatment-seeking war veterans: A case-control study
Shelef, L., Harel, A., Bechor, U., & Daphna-Tekoah, S. (2025). Combat trauma and distress symptoms among women veterans. Military Medicine. Advance online publication
Shelef, L., Itzhaky, L., Bechor, U., Tatsa-Laur, L., & Mann, J. J. (2024). Relationships of DSM-5 PTSD symptom clusters to suicidal ideation and death ideation in outpatient military veterans. Psychiatry Research, 339, 115993
Shelef, L., Ohayon, O., Micheli, E., Rotschield, J., & Bechor, U. (2025). Mental health outcomes following exposure to combat events during the October 7th war in Israeli reserve soldiers. Journal of Psychiatric Research, 187, 116-122
Shelef, L., Spira, N., Bechor, U., Rotschield, J., & Shadach, E. (2025). The roles of dissociation and depression in PTSD among soldiers exposed to combat. International Journal of Environmental Research and Public Health, 22(6), 814
Solomon, Z., & Mikulincer, M. (2006). Trajectories of PTSD: A 20-year longitudinal study. American Journal of Psychiatry, 163, 659-666
Solomon, Z., Shklar, R., & Mikulincer, M. (2005). Frontline treatment of combat stress reaction: A 20-year longitudinal evaluation study. American Journal of Psychiatry, 162(12), 2309-2314
Varker, T., Jones, K. A., Arjmand, H.-A., Hinton, M., Hiles, S. A., Freijah, I., & O'Donnell, M. (2021). Dropout from guideline-recommended psychological treatments for posttraumatic stress disorder. Journal of Affective Disorders Reports, 4, 100093
Vermetten, E., & Jetly, R. (2018). A critical outlook on combat-related PTSD: Review and case reports of guilt and shame as drivers for moral injury. Military Behavioral Health, 6(2), 156-164
World Health Organization. (2018). International statistical classification of diseases and related health problems (11th ed.)
Yehene, E., Martin, Y., & Goldzweig, G. (2025). An analysis of factors predicting post-traumatic stress disorder and grief following comrade loss. OMEGA-Journal of Death and Dying, 90(3), 971-989
Zerach, G. (2024). Deployment stressors, mental health outcomes, and protective factors among wives of reserve soldiers during the Israel‐Hamas war: A latent profile analysis approach. Stress and Health, 40(6), e3497
Zerach, G., & Levi‐Belz, Y. (2022). Exposure to combat incidents within military and civilian populations as possible correlates of potentially morally injurious events and moral injury outcomes among Israeli combat veterans. Clinical Psychology & Psychotherapy, 29(1), 274-288
