ד"ר אילן שריף
"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כ״ב, כ״א–כ״ב).
מאמר זה מציע את המונח "שכול יתום" לתיאור מצב שנוצר בעקבות המדיניות הנוכחית, שבו יחידים ומשפחות המתמודדים עם מותו של אדם קרוב נותרים ללא מענים וללא אחריות ציבורית רציפה לצורכיהם המשתנים. המושג מתמקד בפער שבין עומק השינוי שמחולל המוות בחיי הנותרים, לבין היקף הזיהוי, התיאום והמענה שמפעילות כלפיהם מערכות ציבוריות. המאמר מבחין בין מושג זה לבין מושג דומה: "אבל שאינו מוכר", המתאר הדרה חברתית של האדם האבל ושל זכותו לקבל לגיטימציה, תמיכה ומקום לביטוי. בהמשך המאמר, נבחן מבנה מדיניות השכול הנוכחית בישראל, ומוצע מעבר למדיניות מבוססת צורך, אשר מטרתה לאפשר מענה מתאים ונגיש לכלל האוכלוסיות המתמודדות עם שכול מנסיבות שונות.
השכול נוכח מאוד במרחב הציבורי בישראל. הוא מקבל ביטוי בזיכרון הקולקטיבי, בטקסים, בשפה הלאומית ובהנצחה. לצד נוכחות זו מתקיים לתפיסתי פער עמוק בין המעמד הסמלי של השכול לבין היקף האחריות הציבורית המופעלת כלפי רוב המשפחות והיחידים השכולים. כיום, ההכרה והסיוע אליהם זכאים האנשים השכולים נקבעים במידה רבה על פי נסיבות המוות, בעוד שהשלכותיו של המוות על החיים שנותרו מאחור אינן נבחנות בדרך כלל כגורם שיש להתחשב בו בקביעת המענים למשפחות.
מדי שנה מתמודדות בישראל משפחות רבות עם מותם של בני זוג, הורים, ילדים, אחים ואחיות. מוות אינו יוצר אותה דרגת פגיעה ואת אותם הצרכים בכל משפחה. קיימת שונות גדולה גם בין בני המשפחה עצמם, וזאת בצרכיהם הרגשיים, הכלכליים, התפקודיים, הבריאותיים, המשפטיים, התעסוקתיים ועוד. עם זאת, מחקרים מראים כי מדובר במשבר המציף צרכים נרחבים בחלק גדול מבני המשפחות השכולות (Aoun et al., 2015; טופורק־בר ואח', 2023).
כ-96% מהשכול נובע ממחלות ומסיבות נוספות (הלמ"ס, 2024), עבורן לא קיים מסלול זכאות ייעודי לקבלת מענים. כיום, מדיניות הסיוע אל מול השכול בנויה בעיקר סביב קטגוריות של סיבת המוות. השכול הביטחוני, הכולל נפגעים מקרב חיילי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה, מקבל מיסוד רחב במיוחד, ואילו בתחום האזרחי נבנו לאורך השנים הסדרים חלקיים עבור קבוצות מסוימות של יחידים ומשפחות שכולות. קבוצות אלו כוללות את משפחותיהם של נפגעי תאונות דרכים, נפגעי עבירות המתה והתאבדות וכן נפגעי תאונות עבודה. לעומת זאת, רוב המשפחות האחרות נדרשות לאתר בכוחות עצמן מידע, תמיכה, טיפול, סיוע משפטי וכלכלי ותיווך בין שירותים.
הפער בולט במיוחד במשפחות צעירות עם ילדים. במצבים אלה, האובדן משנה לאורך זמן את ההורות, הזוגיות, חלוקת התפקידים, היציבות הכלכלית, ואת הקשר למסגרות החינוך ולרשתות התמיכה בקהילה. מחקר הערכה שנערך על מדיניות הטיפול במשפחות עם ילדים המתמודדות עם אובדן ושכול אזרחי (טופורק בר ואח', 2023), מצביע על הצורך במענים המותאמים למורכבות המשפחתית ולא רק לאירוע המוות עצמו.
המאמר הנוכחי מציע כי מדיניות שכול ראויה צריכה להיקבע קודם כול על פי עומק הפגיעה, מורכבות הצרכים ואופק השיקום של הנותרים בחיים. יש לציין כי מעבר למדיניות מסוג זה אינו מבטל מענים ייעודיים לקבוצות מסוימות. במקום, הוא מבקש להעמיד לצידם של מענים אלו תשתית ציבורית רחבה, נגישה ומתואמת, שתוכל לזהות צורך, להעריך אותו ולחבר את המשפחה למענה המתאים לאורך זמן.
במאמר זה מוצע המונח "שכול יתום" כמושג אנליטי לתיאור מדיניות. נקודת המוצא הלשונית שלו היא אזכור אגבי אצל מלקינסון וויצטום (1998), בהקשר של מוות בתאונות דרכים ושל שוליותו החברתית. השימוש הנעשה בו כאן מנסה להרחיב את משמעותו ולהגדיר אותו באופן שיטתי. כאמור, אין מדובר במונח שהשתרש בספרות המקצועית, אלא בהצעה מושגית שמטרתה להאיר על מה שמהווה לתפיסתי כשל מדיניות, אשר קשה לתארו באמצעות קטגוריות המיון המקובלות בלבד.
המונח מתאר מצב שבו השכול עצמו נותר ללא כתובת ציבורית מחזיקה. הוא כמובן אינו מתייחס ליתמות משפחתית, לאבחנה קלינית או לסוג מסוים של תגובת אבל. הוא מתאר את יחסי הגומלין בין משפחה שכולה לבין מערכות המדינה והקהילה לאחר האובדן. שכול נעשה "יתום" כאשר אין גורם האחראי לזהות את המשפחה ואת צרכיה, להעריך את מורכבות המצב, לתאם בין מערכות ולשמור על רצף מענים ככל שהחיים לאחר האובדן מתפתחים ומשתנים.
למושג זה ארבעה רכיבים מרכזיים, אשר עשויים להתקיים גם כאשר בני המשפחה מקבלים קצבה, שירות מסוים או הכרה ציבורית חלקית:
1. היעדר זיהוי יזום של מי שנפגעו מן המוות.
2. היעדר הערכת צרכים, המבחינה בין משפחות הזקוקות למענים מצומצמים של מידע והכוונה לבין משפחות הזקוקות לליווי, לתמיכה קהילתית או לטיפול מקצועי.
3. פיצול וחוסר סינכרוניזציה בין מערכות התמך הקהילתיות השונות: מערכות הרווחה, הבריאות, החינוך, המשפט ומערכות התמך של החברה האזרחית.
4. היעדר רצף בין מערכות הסיוע, לאורך זמן, גם כאשר ניתן מענה נקודתי בתקופה הסמוכה למוות.
לאחרונה, התפתחה מודעות ציבורית ביחס למונח "שכול אזרחי". מונח זה מסמן בעיקר את מיקומם של מקרי מוות מחוץ לקטגוריה של מקרי מוות על רקע ביטחוני ולאומי. מדובר במונח חשוב (למרות שניתן היה לכאורה להגיד שכול ללא תוספת, כי הרי מדובר ביותר מ-99% מהשכול בישראל!) (הלמ"ס, 2024), אך שאינו מספק לבדו תשובה לשאלת האחריות כלפי בני המשפחה לאחר המוות. "שכול יתום" מנסה להסיט את המוקד מסיווג האירוע אל מצבה של המשפחה ואל חובתה של המדינה לבנות עבורה מסלול של זיהוי, הערכה, הכוונה ותמיכה. בכך הוא מאפשר לבחון גם פערים בתוך השכול האזרחי עצמו, בין משפחות שזוכות למענה מסוים לבין משפחות שנותרות מחוץ לכל רצף סדור.
לשם בהירות, המאמר משתמש במונחים "אובדן" (loss) לתיאור אירוע המוות, "אבל" (grief) לתיאור תהליך ההתמודדות הרגשי, המשפחתי והחברתי שלאחריו, ו"שכול" (bereavement) לתיאור הגדרה חברתית לגבי מצבו של אדם או של משפחה לאחר מות אדם קרוב. "שכול יתום" מתייחס אפוא למבנה המדיניות וליחסים שבין המשפחה לבין המערכות הציבוריות (Stroebe et al., 2007).
ישנו דמיון מסוים בין המושג "שכול יתום" לבין המושג "אבל שאינו מוכר", אך קיימים ביניהם גם הבדלים מהותיים. המושג "אבל שאינו מוכר" משמש כאן כתרגום למושג disenfranchised grief שהגדיר דוקה (1999). הוא מתאר מצבים שבהם אבלו של אדם אינו זוכה ללגיטימציה חברתית מספקת, ולכן גם אינו מקבל מקום מלא בשיח, בטקסים, בתמיכה ובהכרה מוסדית (1999, Doka). נסיבות המוות, זהות האדם האבל או אופן ביטוי האבל עשויים להיתפס כבלתי ראויים דיים להכרה ציבורית. במצבים כאלה האבל נדחק אל המרחב הפרטי, מושתק ומודר ממענים.
המושג "אבל שאינו מוכר" כולל בתוכו שני ממדים הכרוכים זה בזה:
• הממד החברתי והמוסדי: האופן שבו הסביבה, הקהילה והמערכות הציבוריות מתנהלות מול האדם האבל. היעדר הכרה עשוי להתבטא בהימנעות משיח, במחסור בטקסים ובתמיכה, בהטלת ספק בתוקף הקשר עם המת או בצמצום ואף היעדר זכאות למענים ציבוריים.
• הממד הרגשי והתהליכי: השפעתה של אותה הדרה על חוויית האבל עצמה. כאשר אדם חש כי אין מקום לצערו, הוא עשוי להימנע מביטוי רגשי, להטיל ספק בזכותו להתאבל, לחוות בדידות, בושה או כעס, ולהישאר ללא אפשרות להיעזר באחרים. ההדרה אינה אפוא רק תגובה חיצונית לאבל, אלא גורם המעצב את מהלך ההתמודדות עמו.
בהקשר הישראלי, לבל (2012, 2013) מצביע על כך שהשכול אינו רק חוויה פרטית או משפחתית, אלא גם שדה מוסדי, תרבותי ופוליטי. קבוצות שכול שונות נבדלות במעמד הציבורי שהן מקבלות, בהיקף ההוקרה, בדרכי ההנצחה ובנגישות למענים. בתוך מבנה זה, השכול הצבאי והלאומי מקבל מיסוד ומשקל תרבותי החורגים בהרבה מן העזרה המעשית כשלעצמה, בעוד שסוגים שונים של שכול אזרחי עשויים להישאר בשולי ההכרה וההוקרה הציבורית (לבל, 2012, 2013).
המושגים "אבל שאינו מוכר" ו"שכול יתום" דומים וקשורים זה בזה, אך הם אינם חופפים. המושג הראשון מתמקד בלגיטימציה החברתית לאבל ובהשפעת ההדרה על האדם האבל. לעומתו, המושג השני מציע להתמקד באפשרות של כשל הנוגע למדיניות, כלומר לשאלה האם מערכות הציבור מזהות את צורכי המשפחה, מתאמות ביניהן ובונות רצף מענים. משפחה יכולה לחוש הכרה, אהדה והוקרה במעגלים הקרובים, ובכל זאת להיוותר ללא כתובת מעשית, ללא מידע וללא ליווי מתואם. מן הצד האחר, גם הכרה מוסדית פורמלית אינה מבטיחה בהכרח לגיטימציה חברתית מספקת לחוויית האבל.
בעשורים האחרונים נבנו בישראל מענים משמעותיים עבור כמה קבוצות של משפחות שכולות. ההסדרים בתחומי תאונות הדרכים, עבירות ההמתה וההתאבדות ביטאו הכרה גוברת בפגיעה הייחודית שמחולל מוות פתאומי, אלים או טראומטי. לדעתי מדובר בהתקדמות חשובה. היא הובילה, בחלק מן התחומים, לפיתוח שירותים הכוללים טיפול נפשי, ליווי, סיוע משפטי, מידע על הליכים והכוונה למיצוי זכויות, וזאת לתקופה מוגבלת של כשנתיים לאחר האובדן (אקרמן ואח', 2017; ינאי ושריף, 2018).
עם זאת, אפילו הסדרים חלקיים אלה נבנו כנתיבים נפרדים התלויים בנסיבות המוות. מבנה מסוג זה מעניק מענה לחלק קטן מן המשפחות, אך מותיר משפחות רבות ללא מענים מתאימים. מוות ממחלה, מוות פתאומי שאינו נכלל בקטגוריה מוכרת, פטירה בתנאים של ריחוק או מורכבות משפחתית, וכל מקרה שבו הצורך גובר לאחר חלוף התקופה הראשונה, עלולים להישאר מחוץ למענה ייעודי.
השלכותיו של המוות על המשפחה חוצות תחומים נפשיים, משפחתיים, חינוכיים, כלכליים, בריאותיים, משפטיים, תעסוקתיים ועוד. הורה שנותר לבדו עשוי להזדקק בו בזמן לתמיכה רגשית, לסיוע בהתנהלות מול מסגרות החינוך של ילדיו, להכוונה כלכלית ולהפניה לטיפול תומך ארוך-טווח. מתבגר שאיבד הורה או אח עשוי להזדקק למרחב שיח, לתמיכה בבית הספר ולהחזקה של המבוגרים סביבו. גם כאשר חלק מן השירותים קיימים, היעדר תכלול והעברה מסודרת של מידע בין הגופים הציבוריים והקהילתיים גורם לכך שהמשפחה נדרשת לשאת בעצמה את מלאכת החיבור ביניהם.
מדיניות שכול המבוססת על איתור מוקדם, הערכת צרכים ומיון לרמות מענה יכולה להוות השקעה במניעה של שלל מורכבויות ואפשרויות לפגיעה תפקודית רבת-שנים. כאשר משפחות המתמודדות עם קונפליקט, פגיעה בתקשורת, עומס הורי, מצוקה נפשית או שיבוש תפקודי מזוהות בזמן ומקבלות התערבות מותאמת, פוחתת ההסתברות שקשיים אלה יתבססו ויחייבו בהמשך טיפול ממושך ומעורבות של מערכות רבות יותר.
במקביל, מיון מקצועי מונע הפניה אוטומטית של כלל המשפחות לטיפול אינטנסיבי, ומאפשר להעניק לרבות מהן מידע, ליווי, תמיכה קהילתית או סיוע ממוקד. כך, המדינה יכולה להפנות משאבים מקצועיים יקרים למשפחות הזקוקות להם יותר, ולצמצם פניות מאוחרות, מפוצלות ומורכבות יותר למערכות הרווחה, הבריאות, החינוך ובריאות הנפש (Aoun et al., 2015; Kissane et al., 2006; Sandler et al., 2010).
משפחות עם ילדים ממחישות היטב את מגבלותיה של מדיניות המותאמת בעיקר לסיבת המוות. על פי נתוני משרד הרווחה שהובאו בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנים 2015–2017 התייתמו מדי שנה בין 4,500 ל־4,700 ילדים עד גיל 18 מאב או מאם (רבינוביץ', 2019). על בסיס נתוני מרכז טאוב, שלפיהם כ־2.5% מילידי ישראל בשנים 1985–1998 איבדו אח או אחות לפני גיל 18, ניתן לאמוד כי בתקופה שנבדקה כ־2,700 ילדים נעשו אחים שכולים מדי שנה (נבון ואח', 2023).
עבורם ועבור המשפחה כולה, השכול משנה את חלוקת התפקידים, את ההתארגנות היומיומית, את תחושת הביטחון ואת יכולת ההחזקה של המבוגרים סביבם. המענה הנדרש יכול לכלול תמיכה בהורה שנותר בחיים, הדרכה למסגרות החינוך, קשר עם גורמי קהילה ופתיחת אפשרות לטיפול בעת הצורך. המסלולים המוכרים המבוססים על סיבת המוות בלבד אינם מציעים מענים מספקים לרוב ילדים אלה ומשפחותיהם (טופורק בר ואח', 2023).
משבר הקורונה סיפק מבחן נוסף. בשנים 2020–2022 נפטרו בישראל יותר מ־12,000 בני אדם מקורונה (הלמ"ס, 2024). משפחות רבות התמודדו עם תנאי פרידה חריגים, מגבלות ביקור, ריחוק חברתי ופגיעה באפשרות להיעזר ברשתות התמיכה הרגילות. אף שהמשבר דרש התגייסות ציבורית רחבת-היקף, בני משפחה של נפטרי קורונה לא הוגדרו כאוכלוסיית יעד של מדיניות שכול לאומית סדורה. הדוגמה מדגישה כי גם אירוע תמותה רחב-היקף אינו מבטיח הכרה ומענה ציבוריים מתמשכים בצורכי המשפחות לאחר המוות.
שתי הדוגמאות מלמדות שהשאלה הנוגעת למדיניות אינה רק מי זכאי למענה בעקבות אירוע מסוים. השאלה היא האם קיימת תשתית שמזהה פגיעה בשלב מוקדם, מאפשרת פנייה גם לאחר חודשים ושנים, ומחברת בין הגורמים הרלוונטיים סביב המשפחה. תשתית כזו יכולה לצמצם פערים בלי להפנות כל מקרה של אבל למסלול טיפולי ובלי לצמצם את השכול להגדרה רפואית או משפטית אחת.
גישת בריאות הציבור לסיוע בשכול (A public health approach to bereavement support) מציעה מסגרת חלופית לארגון שירותי התמיכה. המודל נוסח באוסטרליה בידי סאמר עאון (Samar M. Aoun) ועמיתיה, על בסיס עקרונות מקובלים של התערבות אוניברסלית, סלקטיבית ומותווית, ובהמשך למודל תלת־רכיבי שפרסם המכון הבריטי למצוינות קלינית (NICE, 2004) בתחום הטיפול הפליאטיבי.
הגישה מבחינה בין רמות שונות של צורך וסיכון ומכוונת להתאמת המענה למצבם של היחיד ושל המשפחה, במקום להציע טיפול אחיד לכל אדם שכול. לפי גישה זו, רוב האנשים עשויים להיעזר במידע נגיש, בהכרה קהילתית ובתמיכת בני משפחה, חברים ורשתות חברתיות. קבוצה נוספת עשויה להזדקק לליווי, לקבוצת תמיכה, לסיוע של גורמי קהילה או להתערבות משפחתית ממוקדת, ומיעוט עשוי להזדקק לטיפול מקצועי מומחה, ממושך או רב־תחומי.
המודל נבדק לראשונה במחקר חלוץ שנערך במערב אוסטרליה בשנת 2012, ולאחר מכן במחקר אוכלוסייתי רחב יותר במערב אוסטרליה ובוויקטוריה בשנת 2013. במחקר זה נמצאו שלוש קבוצות צורך בשיעורים דומים לאלה שהמודל צפה: כ־58% ברמת צורך נמוכה, כ־35% ברמה בינונית וכ־6% ברמת צורך גבוהה. חלוקה זו מספקת בסיס לבניית מדיניות רחבה, מדורגת והוגנת, המנגישה תמיכה לכלל האוכלוסייה ובה בעת שומרת את המענים המקצועיים האינטנסיביים למי שזקוקים להם במיוחד (Aoun et al., 2012, 2014, 2015).
מדיניות מבוססת צורך יכולה לכלול ארבעה יסודות:
1. נקודת כניסה זמינה למדיניות ולמענים שהיא מציעה, אשר אפשר לפנות אליה ביוזמת המשפחה או בהפניה של אנשי מקצוע.
2. הערכת צרכים רגישה למשפחה, לילדים, למצב הכלכלי, לרשת התמיכה ולנסיבות המוות. יש לאפשר עדכון צרכים אלה לאורך זמן.
3. ניווט ותכלול בין שירותים, כדי שהמשפחה לא תידרש לנהל לבדה את המעבר בין מערכות הרווחה, הבריאות, החינוך והקהילה על מנת לממש זכויות.
4. רצף מענים מדורג, הכולל מידע והכוונה, תמיכת עמיתים וקהילה, קבוצות והתערבויות מקצועיות לפי צורך.
מודלים בין־לאומיים מדגימים דרכים שונות לבניית תשתית כזו. בוויילס גובש מסלול לאומי לתמיכה בשכול, שמטרתו לקדם נגישות ועקביות בין אזורים ובין שירותים (Welsh Government, 2022). באנגליה פועלתCruse Bereavement Support כרשת ארצית המשלבת קו סיוע, שירותים מקומיים, תמיכה פרטנית וקבוצתית, מענים מקוונים ותכניות ייעודיות לילדים ולצעירים. מודל זה מדגים אפשרות לבניית תשתית ארצית באמצעות ארגון מומחה הפועל בקהילה, לצד מערכות הבריאות והרווחה (Cruse Bereavement Support, n.d). באוסטרליה נמצא כי שירותי תמיכה בשכול מתקיימים במגוון תצורות, וכי קיים צורך בהבהרת סטנדרטים, בהכשרת עובדים ובתיאום בין שירותים כדי לצמצם פערים באיכות ובנגישות (Kobel et al., 2019).
אין מדובר במודלים שניתן להעתיקם כפי שהם לישראל, אלא בדוגמאות לכך שתמיכה בשכול יכולה להיבנות כתשתית ציבורית ולא רק כאוסף שירותים מקומיים או קטגוריאליים. המעבר למדיניות מבוססת צורך אינו מחייב ויתור על מעמדם הייחודי של שכולים בעלי הקשרים ביטחוניים, טראומטיים או משפטיים. הוא מחייב להכיר בכך שמענה ייעודי כזה אינו יכול להיות התנאי היחיד לקבלת סיוע. לפי גישה זו, האחריות הציבורית צריכה להבטיח שלכל משפחה תהיה דרך ברורה להגיע למידע, להערכה ולמענה המתאים לה, גם כאשר סיבת המוות אינה מקנה מענים ייחודיים.
בישראל מתקיימים זיכרון, הנצחה ושיח ציבורי ער סביב השכול, אך למעשה מדובר בחלק קטן מאוד מהשכול הקיים. עבור משפחות רבות, עם זאת, החיים לאחר האובדן מתנהלים מול מערכות שאינן מזהות את צרכיהן באופן שיטתי, אינן מציעות כתובת ברורה ואינן מבטיחות רצף בין מידע, זכויות, תמיכה, טיפול ומענים. המונח "שכול יתום" הוצע כאן כמונח המבקש להצביע על תופעה בה לתפיסתי מתרחש כשל של אחריות ציבורית: הפער בין צרכי בני המשפחה השכולים לבין חוסר המענים הניתן להם על ידי המדינה בשל מדיניות מפלה.
מדיניות המבוססת על נסיבות המוות בלבד מייצרת מדרג של נגישות להכרה ולמענים. לעומת זאת, מדיניות המבוססת על צרכים יכולה להרחיב את האחריות, בלי למחוק הבדלים בין משפחות ובלי להציע פתרון אחיד. נקודת המוצא שלה היא שהשאלה החשובה אינה רק כיצד מת האדם, אלא מה אירע לחייהם של מי שנשארו אחריו ומה נדרש כדי שיוכלו לשאת את המשך החיים בתוך עולם שהשתנה ללא הכר. עבורי, זוהי שאלה של מדינת רווחה, של צדק חברתי ושל אחריות ציבורית.
ד"ר אילן שריף הוא עובד סוציאלי (MSW), בעל דוקטורט בפסיכולוגיה (PsyD), מנהל תחומים אובדן ושכול ונפגעי כתות במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מרצה ומטפל בקליניקה פרטית. הוא פועל לקידום מדיניות ושירותים בתחום השכול האזרחי בישראל.
אקרמן, ר׳, שריף, א׳, וסוקולובר־יעקובי, א׳. (2017). "שיחזיק את משקל הנפש לאורך זמן": עיצוב שירותי הסיוע למשפחות המתמודדות עם אובדן פתאומי ועם שכול. עט השדה, 18, 30–45
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2024). סיבות המוות בישראל, 2020–2022. https://www.cbs.gov.il
טופורק בר, א׳, שורק, י׳, ובן סימון, ב׳. (2023). מדיניות הטיפול במשפחות עם ילדים שמתמודדות עם אובדן ושכול אזרחי: מחקר הערכה מעצבת. מכון מאיירס־ג׳וינט־ברוקדייל. https://brookdale.jdc.org.il
ינאי, א׳, ושריף, א׳. (2018). הטיפול והסיוע שמספקת המדינה לשארי קורבנות עבירות המתה. חברה ורווחה, ל״ח(4), 773–799
לבל, א׳. (2012). "שכולים מדרגה שנייה": משפחות חללי הטרור והפסיכולוגיה הפוליטית של השיקום. עיונים בתקומת ישראל, 22, 359–398
לבל, א׳. (2013). אובדן "לא מוקר": שכול אנטי־הגמוני ומסגור מחדש של טראומה: הוויית הקיפוח היחסי של משפחות נרצחי הטרור בישראל. בתוך ה׳ שנון־קליין, ש׳ קרייטלר ומ׳ קרייטלר (עורכים), טנטולוגיה: מדעי האובדן, השכול והאבל: נושאים נבחרים. עמ׳ 207–242. הוצאת פרדס
מלקינסון, ר׳, וויצטום, א׳. (1998). מוות בתאונות דרכים: מוות בנאלי בשולי החברה. בתוך עיצוב זיכרון (קטלוג תערוכה). הגלריה לעיצוב של אסכולה
נבון, י., בלנק, כ., שביט, י., וגל, ג'. (2023). הקשר בין מות הורה או אחאים במהלך הגיל הרך להישגים לימודיים. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל
רבינוביץ', מ. (2019). סיוע ממשלתי לילדים יתומים. הכנסת, מרכז המחקר והמידע
Aoun, S. M., Breen, L. J., Howting, D. A., Rumbold, B., McNamara, B., & Hegney, D. (2015). Who needs bereavement support? A population based survey of bereavement risk and support need. PLOS ONE, 10(3), Article e0121101
Aoun, S. M., Breen, L. J., Rumbold, B., & Howting, D. A. (2014). Reported experiences of bereavement support in Western Australia: A pilot study. Australian and New Zealand Journal of Public Health, 38(5), 473–479. https://doi.org/10.1111/1753-6405.12177
Aoun, S. M., Breen, L. J., O’Connor, M., Rumbold, B., & Nordstrom, C. (2012). A public health approach to bereavement support services in palliative care. Australian and New Zealand Journal of Public Health, 36(1), 14–16
Cruse Bereavement Support. (n.d.). Our local support services. Retrieved July 13, 2026, from https://www.cruse.org.uk/get-support/local-services
Doka, K. J. (1999). Disenfranchised grief. Bereavement Care, 18(3), 37–39
Kissane, D. W., McKenzie, M., Bloch, S., Moskowitz, C., McKenzie, D. P., & O’Neill, I. (2006). Family focused grief therapy: A randomized, controlled trial in palliative care and bereavement. The American Journal of Psychiatry, 163(7), 1208–1218
Kobel, C., Morris, D., Thompson, C., & Williams, K. E. (2019). Bereavement support in palliative care: A national survey of Australian services. Journal of Palliative Medicine, 22(8), 933–938
National Institute for Clinical Excellence. (2004). Improving supportive and palliative care for adults with cancer. NICE
Sandler, I. N., Ayers, T. S., Tein, J.-Y., Wolchik, S. A., Millsap, R., Khoo, S.-T., Kaplan, D., Ma, Y., Luecken, L. J., Schoenfelder, E., & Coxe, S. (2010). Six-year follow-up of a preventive intervention for parentally bereaved youths: A randomized controlled trial. Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine, 164(10), 907–914
Stroebe, M., Schut, H., & Stroebe, W. (2007). Health outcomes of bereavement. The Lancet, 370(9603), 1960–1973
Welsh Government. (2022). National bereavement care pathway. https://www.gov.wales/national-bereavement-care-pathway
