ד"ר בעז שלגי
אני קורא את השאלה הזו וחושב מול אילו חוויות אני מתמודד כל יום (לא כל היום...), כאשר אני עם עצמי, עם משפחתי, עם חבריי, ובעיקר – עם מטופליי. עולות בי המחשבות והמילים הבאות:
להכיל כאב – חזק, צורב, כמעט מפרק;
לחוש אימה, עמוקה, מפחידה נורא;
להירגע קצת, להחזיר נשימה, חיוך, לעתים גם צחוק;
לנסות להביט באמת, במה שקורה סביבנו, בעיניים פקוחות. באמת שלי. של המטופלים שלי. זו שנוצרת ומתהווה בינינו. "להניח יד רכה על מגהץ חם", קראה לזה לאחרונה מטופלת שאיתה אני נפגש חודשים ספורים בלבד. חשבתי אז, כשהיא אמרה את זה, שזו כמעט ההגדרה של המעשה הפסיכואנליטי, אבל איכשהו בימים הללו זה נכון יותר, וגם הרבה יותר כואב. מה לעשות: המגהצים של כולנו, כיחידים וכקהילה, הרבה הרבה יותר חמים;
לסלוח לעצמי/נו כשזה קשה מדי, ולנסות לעשות זאת פעם אחרת;
לחפש, בתוך חוסר אונים נוראי, אחר 'משהו' שיעשה קצת טוב, 'משהו' פרטי או 'משהו' קולקטיבי;
אתעכב רגע על חוסר האונים. לא מדובר בתחושה שהיא רק שלי - בחודשים אחרונים, רבים מרגישים תחושה קשה, אשר הולכת ומחריפה, שסביבנו מתרחשים דברים איומים ושאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לגבי זה. יש אנשים שהתחושה הזו מוכרת להם מאז ומתמיד - חייהם לימדו אותם שיש להם מעט מאוד השפעה על מה שקורה להם. בטיפול אנחנו מנסים, לא פעם, לעזור להם להרגיש חזקים יותר, משפיעים יותר על חייהם. אך יש כאלה שאצלם זה אחרת, שחשוב להם מאוד ושהם די רגילים להרגיש חוללות ומסוגלות, תחושה שהם יכולים לעצב את עולמם, את חייהם, את מערכות היחסים שלהם. אבל כעת, נדמה שחוסר האונים מלפף, מבחוץ ומבפנים, את כולנו.
אז הנה סוג של 'רגע'. אני חושב שהוא די מאפיין את מה שקורה לי בחודשים האחרונים: ש׳ (הוינייטה מצוטטת בהסכמתו), איש שמרגיש כי בנה לעצמו חיים טובים, שמתאימים לו, שהוא אוהב, מספר לי שבשיחה שהתפתחה לאחרונה ילדיו ואשתו דיברו על כך שהם מפחדים, שקשה להם, שכואב להם, ואז אחד הילדים פנה אליו ואמר: "אתה האבא. תעשה משהו!". הוא מספר לי את זה, מחייך, אבל הכאב ברור. אני מרגיש שהמשפט הזה עושה לי משהו.
כמה שעות לאחר מכן אני פוגש את ד׳, אישה מבוגרת, בודדה, טראומטית מאוד. היא נמצאת בטיפולי הרבה שנים. הטיפול עזר לה, לראשונה בחייה, ללמוד מקצוע, למצוא עבודה, להיפתח לאפשרויות חיים חדשות. שנים אנחנו עובדים יחד. מאז ה-7 באוקטובר היא כמעט שלא יוצאת מהבית. הפסיקה לעבוד, חיה על קצבה. לטיפול היא באה. מתבוננת בי, כמעט שלא מדברת, מבטה מיואש. לא פעם היא אומרת שהיא לא מבינה למה היא ממשיכה לבוא - הכול, הכול, אבוד. אני די מאמין לה. בפגישה שאני מתאר, היא דווקא נראית קצת טוב יותר, אבל אני יודע שזה זמני, וזה מייאש אותי עוד יותר. אני מרגיש כעס גואה בתוכי, וקול חזק עולה בי: "אתה המטפל. תעשה משהו!".
המשפט הזה לא עוזב אותי: "תעשה משהו!". כמה ימים לאחר מכן, בחזרה מעוד אחת מההפגנות החשובות-אך-מרגישות-עבורי-עקרות, אני פונה לאשתי, ובלי באמת להבין על מה אני מדבר אני אומר: "תקשיבי, חייבים לעשות משהו!". היא מחייכת בעצב. זה מרגיז אותי. באותו הלילה אני חולם שאני מדבר עם חבר ותיק שלי, חבר שעברנו יחד הרבה בחיים, ואומר לו שיבוא אלי בסוף השבוע, כי אנחנו צריכים לבנות תיבה...
ומן העבר השני, אני שם לב כי אני מנסה, הרבה יותר מאי-פעם, לעשות ב"קטן". לתקן ב"קטן". אל מול חוסר האונים לשפר את מה שאני מרגיש שאני באמת צריך לשפר, אני מנסה - ברגעים הטובים - לשפר את מה שאני, אולי, יכול לשפר. אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על המשפט של ביון, שנאמר באחד ממפגשי ההדרכה שלו בתגובה לרגע קליני שמציג המודרך ושמוצא חן בעיני ביון:
״It is not a cure, but a little bit of a cure; it is enough of a cure to make another minute or two possible״ (1987, p. 201)
המון! המילה הראשונה שעולה בדעתי היא: התגייסות. אבל היא לא מספיק תופסת את העניין.
אוגדן מספר כי בשנתו הראשונה להתמחות בפסיכיאטריה הוא הציג למדריך מטופל אשר הגיע לטיפול בגלל כאבי ראש איומים (2013,[2009]). אחרי כמה פגישות אוגדן הבין שלבקשת ("הוראה", כותב אוגדן) אשתו, המטופל ישן במיטת בנו בן ה-8 בעוד הבן ישן במיטת ההורים עם אימו. אוגדן מסביר למדריך שלא ניתן לקיים טיפול משפחתי בגלל שהאישה סובלת מאגורפוביה ולא יוצאת מהבית. "המדריך הקשוח שאל אותי", מספר אוגדן, "מה הייתי עושה אם הייתי הולך ברחוב ורואה בניין עולה בלהבות. אמרתי שכפי הנראה הייתי מזעיק את מכבי האש״. "לא", הוא ענה, "היית נכנס פנימה לראות אם אתה יכול לעזור למישהו להיחלץ החוצה".
ובכן, נראה כי קהילת המטפלים בישראל ממש "נכנסה פנימה" (או במקרה זה, יצאה החוצה), אל המגדל הבוער. מטפלות ומטפלים רבים יצאו אל היישובים, אל המלונות, אל בתי הספר, אל מרכזי ההתנדבות השונים. מעבר לתרומה האדירה שפעולת התמסרות מדהימה זו יצרה, יש לה, בעיני, ועוד יהיו לה, השלכות של ממש על החשיבה התיאורטית והקלינית.
ב-2011 יצא בהוצאת Routledge ספר מעולה שערכה מיוריאל דימן בשם: With Culture in Mind: Psychoanalytic Stories. הספר, כפי שמעיד שמו, הוא חלק מתהליך עמוק ומשמעותי אשר עוברת הפסיכואנליזה בעשרות השנים האחרונות, המציע להתבונן באדם לא רק מבעד לדחפיו, צרכיו או יחסי האובייקט המוקדמים שלו, ואף לא רק דרך מערכות היחסים האינטר-סובייקטיביות שהוא מקיים בהווה, כולל זו עם המטפל שלו - אלא גם כיצור חברתי. נושאים כמו מגדר, גזע, מעמד חברתי, נטייה מינית, תרבות ועוד נתפשים כגורמים המעצבים את חייו ואת נפשו של הפרט ולפיכך מהווים חלק בלתי נפרד מהטיפול.
אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שמאז לא הותירו ספק - משפטו האלמותי של טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה; האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו", נעשה לנכון ואיום מתמיד. האנשים אשר באים אלינו לטיפול בימים אלה, בין אם חוו אסון אישי נורא ובין אם לא, מביאים את מולדתם - מולדתנו - איתם. היא נוכחת בכל רגע ובכל שעה, גם כאשר לכאורה אינה נוכחת. כפרפרזה על שם ספרה של דימן, ה- culture indeed is in the mind, אבל לא פחות מכך, the mind is indeed in the culture: ה-mind של כולנו, אשר תמיד משוקע בתרבות ובחברה, משוקע בה כעת הרבה יותר.
אבל לא רק ה-mind: גם הגוף, והפעולה. "אני עובד עם הפסיכו-סומה על מלא" אמר לי מודרך שלי, שמבלה שעות רבות באחת הערים אליהן פונו תושבי העוטף. נכון, הטיפול שלנו הוא כבר מזמן לא רק "טיפול בדיבור", אלא גם בנוכחות, בהתייצבות, בפעולה. אבל שוב, כל אלה כעת הרבה הרבה יותר חזקים: הדיבור, הנוכחות, העשייה, כמו הפכו מקשה אחת. וזה נכון, לדעתי, בין אם יושבים לשיחה בלובי של בית מלון עם ילדה שפונתה מביתה וקשה לה לישון; עם ניצולת נובה ב"איזון ארנה"; במחלקה הפסיכיאטרית עם חולה ש(שוב) עשה ניסיון אובדני; או עם זוג שמנסה לשרוד יחד את התקופה הזו בקליניקה הפרטית.
הרבה קירות נפלו, כלשונה של יולנדה גמפל (2010) - או אולי לא היו שם, מעולם, ורק נדמה היה לנו, ורק האשליה שהיו אי פעם התפוגגה, כמו הרבה אשליות שהתפוגגו בעת הזו?
ο מבט אישי-טיפולי בחלוף שנה מהשבעה באוקטובר: מירב רוט
ο לב פקוח לרווחה: פרק לקריאה מתוך ספרו של ד"ר בעז שלגי
ο כשטיל פוגע בחדר הטיפול: חוויות אישיות מנפילת הכטב״ם בת״א
שאלות אלה מתחברות עבורי יחד, שכן האתגר המשמעותי ביותר שלנו כקהילה טיפולית בעת הזו, בעיני, הוא למצוא דרך להחזיר את חוויית התקווה. כמובן שיש לשאלה הזו מימד פרטי-אישי: כיצד להחזיר את התקווה לכל אחד ואחת ממטופלינו, לעצמינו. אבל לשאלה הזו יש גם מימד רחב יותר, קולקטיבי, מהותי: שכן נראה שב-7 באוקטובר, ומאז, עצם חוויית התקווה הותקפה קשות. לכן, השאלה הגדולה היא לא רק איך מחזירים את התקווה, אלא מה המשמעות של תקווה בימים אלה. שאלה זו, בהכרח, מעבירה אותנו לשדה הטראומה.
אנחנו יודעים שאחת ההשלכות הקשות ביותר של טראומה על היחיד היא פגיעה אנושה בחוויית הזמן. ההווה, העבר והעתיד מתמזגים למהות-זמן אחת. מה שהיה הוא מה שהווה הוא מה שיהיה. אחת התוצאות של היתוך-זמן נורא זה הוא שלא ניתן להביט אל העתיד כ-עתיד, כ"מקום בזמן" בו יהיה משהו אחר ממה שיש כעת, משהו שאולי אף יהיה טוב יותר. בספרו Radical Hope (2006) מצטט הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג'ונתן ליר את המנהיג האחרון של שבט ה-Crow ממונטנה, Plenty Coupes – המנהיג שראה את בני שבטו מאבדים את אדמותיהם, את אורח חייהם לו הורגלו דורות רבים כל-כך – האומר: After this nothing happened. משפט זה כמו "מכשף" את חשיבתו של ליר - מה המשמעות של "אחרי זה לא קרה יותר דבר"? מה זה אומר? שכן, אם משמעות המשפט היא פסיכולוגית בלבד, הרי שהכוונה תהיה: לאחר ש'זה' קרה הרגשנו ששום דבר לא קרה/יקרה יותר ('זה', יש לשים לב, מדבר שפה של טראומה: 'זה קרה'. כמו אין לכך מילים או צורה או משמעות).
אבל ליר לא מקבל את הפרשנות הזו, כפי שאף נפגע טראומה לא יקבל את המשמעות הזו. כאשר נפגע טראומה אומר: "הכול נהרס. הכול. שום דבר לא קיים עכשיו", הוא בשום אופן לא יקבל את הפרשנות שתאמר לו שהוא מרגיש שהכול חסר משמעות, לא קיים, מכאן הלאה. מדובר על משהו שהוא הרבה יותר עמוק מהרגשה. ליר שואל, אם כך, מה משמעות משפט כזה? האם יכולה ההיסטוריה להסתיים ברגע מסוים? האם יכולה ההיסטוריה עצמה לכלות את עצמה?
ובכן, במובנים מסוימים כנראה שזה לא אפשרי. אבל כאשר עם שלם עובר טראומה, נראה כי עצם חוויית העתיד, המבט קדימה, ההיסטוריה כטומנת בחובה תקווה, מועמדת בסכנה אמיתית. וכאן, לדעתי, מופיע התפקיד המשמעותי ביותר של קהילת בריאות הנפש. זהו תפקיד שצריך ללוות אותה בכל מפגש טיפולי, אישי או קבוצתי, בכל מקום שבו הוא מתרחש; וזהו גם תפקיד חברתי, כלומר, מקומה של הקהילה הטיפולית בתוך החברה בימים אלה. עלינו לעזור להחזיר את מה שניתן אולי לקרוא לו "היכולת לדמיין קדימה", שהרי, גם יכולת הדמיון היא אחד הדברים שנפגעים מאוד קשה במצבי טראומה. היכולת לדמיין קדימה מחזירה הן את החוויה שקיים "זמן עתיד", והן את החוויה שאנחנו יכולים לחשוב אותו, להרגיש אותו.
כדי לעשות זאת, עלינו ראשית להיפרד מהעבר. לדעת שמה שהיה לא יהיה, ושמבט התקווה אינו מופנה עוד לאחור. להיפרד משמע לקבל שארע דבר נורא, דבר שאחריו "שום דבר לא יקרה יותר", כלשונו של Plenty Coupes, ושאת מה שהיה לא ניתן יהיה להחזיר בשום אופן. במובן מסוים, רק עם קבלת החורבן המוחלט, ההבנה שהרבה ממה שהיה לנו פשוט לא יוכל להיות יותר, והפגיעה שנפגענו אנושה, אפשר להפנות את המבט קדימה.
כאשר המבט אינו נעוץ אחורה בתקווה להחזרת מה שהיה, הוא יכול לפנות קדימה בתקווה למשהו שאולי, פעם יהיה, על אף שזהו עתיד שלחלוטין לא ידוע כרגע. אין זה מקרי שליר קרא לספרו: Radical Hope, תקווה רדיקלית, ואין זה מקרי שבולבי (1969) מדבר על אבל רדיקלי. האבל רדיקלי שכן הוא כרוך בויתור רדיקלי, המאפשר את הולדתה של התקווה הרדיקלית: תקווה ללא נושא, ללא מושא, ללא כיוון. לא תקווה ל-, אלא תקווה כתקווה. כדבר עצמו.
ויתור ותקווה רדיקלים אלה אינם עניין של מחשבה, בחירה או החלטה. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין מבחין (1921 [1994]) בין בחירה לבין הכרעה. הבחירה מבוססת על תבונה, על שיקול דעת, על הערכה, על ניסיון העבר. ההכרעה אינה תלויה במאומה, אינה מבוססת על מאומה, ולכן היא חופשית באמת. היא מייצרת חופש המבקיע מעבר ל"לוגיקה מדריכת-הקיום...לתבונה, להיגיון של סיבה ותוצאה, גורל והכרח, אשמה וכפרה". זוהי ההכרעה שאני מרגיש שעלי לעשות כרגע, כדי למצוא את התקווה בתוכי; זוהי ההכרעה שנדמה לי שכל אחד מאיתנו זקוק לה כעת, ושאנו, כקהילה, נדרשים להוביל אותה. הכרעת הויתור הרדיקלי, שתוליד את ההכרעה החשובה עוד יותר: ההכרעה להמשיך, על אף הכול, לדמיין קדימה.
ד"ר בעז שלגי הוא פסיכולוג קליני, מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, עורך ראשי של "שיחות": כתב על ישראלי לפסיכותרפיה.
אוגדן, ת.ה. 2009: לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תרגום: בעז שלגי. תל אביב, תולעת ספרים, 2013.
גמפל, י. (2010): ההורים שחיים דרכי: ילדי המלחמות. ירושלים: כתר.
ויטגנשטיין, ל. (1921) מאמר לוגי פילוסופי. תרגום: עדי צמח. ירושלים, הקיבוץ המאוחד, 1994.
Bion, W.R. (1987): Clinical Seminars. In: F. Bion (ed): Clinical Seminars ang Other Works. London: Karnac
Bowlby, J (1969): Loss: sadness and depression. New York, Basic Books
Dimen, M. (Ed). (2011): With Culture in Mind: Psychoanalytic Stories. New-York, Routledge
Lear, J. (2006): Radical Hope: Ethics in the Face of Cultural Devastation. London Cambridge
