פרופ' דנה אמיר
בילדותי היינו בין המשפחות היהודיות המעטות שגרו על גבול הכפר כבביר, כפר הממוקם בתוך העיר חיפה ומזוהה עם בני הקהילה האסלאמית האחמדית. כשפרצה בשנת 1973 מלחמת יום כיפור – הוזעק אבי בין ראשוני חיילי המילואים. בבוקר אותו יום עוד הקמנו אוהלים על חוף הכינרת, במה שתוכנן להיות קמפינג שיימשך מיום כיפור ועד סוכות. אבי ניפח סירת גומי כתומה, עמס עליה אותנו ואת ילדי חבריהם של הורי וחתר איתנו ללב האגם. פתאום האפירו השמים. אינני זוכרת את מראה המסוקים שהורי קלטו מיד, רק את התחושה שהתכלת הצלולה הפכה עכורה כאילו עמד לרדת גשם, ואת החיפזון המתוח שבו ארזו הם וחבריהם את האוהלים, שקי השינה והצידניות ונסעו בחזרה הביתה. הייתי בת שש, וחשבתי לעצמי שהעולם שהכרתי שינה את פניו. מספר ימים לאחר מכן הופיעו על מפתן הבית הורי חברינו מן הכפר. בואו אלינו, אמרו לאמא שלי. איתנו תהיו מוגנים. שהינו אצלם, לסירוגין, במשך מספר שבועות, עד שאבי שב. הניצחון הגדול של המלחמה היה עבורי מחוות האהבה ההיא (אמיר, 2023).
שנים אחרי האירוע הזה שאלתי אחד מילדי המשפחה ההיא, בן גילי, מה סיפרו לו הוריו על המלחמה ההיא ואיך הסבירו את האירוח שלי ושל משפחתי בביתם. הוא אמר לי שאבא שלו, אדם פשוט ולא משכיל, הסביר לו שכשיש מלחמה בין עמים גדולים – מה שמציל את המצב זה היחסים בין האנשים הקטנים. "תמיד תזכור", אמר לו אבא שלו, "שלאויבים שלך יש שמות ופנים. כשאומרים לך שאתה צריך לשנוא מישהו – תסתכל בפנים שלו. תגיד את השם שלו. תגרום לו להסתכל בפנים שלך ולהגיד את השם שלך". כלומר אבא שלו לימד אותו, במצב הקצה ההוא, את לוינס (2016), שכנראה מעולם לא קרא, והעביר לו שיעור בהכנסת אורחים שאין דומה לה. הכנסת האורחים ההיא עמדה לרשותי, בתוכי, גם מול המאורעות האיומים ביותר של השבעה באוקטובר. גם מול גילויי הדה-הומניזציה הלא נתפסים של היום ההוא, יכולתי לשמור בתוכי על תמונת עולם – תמונת אדם – שאיננה מוחקת את הגילומים האנושיים שהכרתי. המשימה הקשה יותר, מבחינתי, איננה המשימה הזו, אלא המשימה הקשורה דווקא ביכולת לפגוש את הצד האחר של החברה הישראלית על גילומיו האנושיים, גם כשהוא מאתגר את כל מה שאני תופסת כאנושי.
בשמונה באוקטובר 2023 קיבלתי לטיפול בת משפחה של חטופה, אישה דתית, ימנית קיצונית, שאין בין עמדותיה הפוליטיות לבין עמדותי שום שטח חפיפה. חששתי מן המפגש איתה. כשצפיתי בה פוסעת לאיטה בשביל המוביל אל הקליניקה שלי, כל מה שראיתי הוא את כיסוי הראש, השמלה הרכוסה עד צוואר והבטן ההריונית. אך כשפתחתי לה את הדלת פגשו עיניי בזוג עיניים כחולות, ובחיוך מלא הכרת תודה. נזכרתי בדברי אביו של חבר הילדות שלי מכבביר. היה לה שם, היו לה עיניים, היו לה פנים שלבי יצא אליהן. הנסיבות הטראגיות של המפגש בינינו יצרו גשר מעל התהום הפעורה בינינו, גשר שבכל עת אחרת ספק אם היה נוצר או מתבקש מלכתחילה. אך העבודה הטיפולית איתה הפגישה אותי עם אתגרים מכאיבים שהיו קשורים בשוני העצום בתפיסות העולם שלנו. כך, למשל, כשהצדיקה את חוסמי משאיות הסיוע לעזה, כשהתנגדה לעסקאות החטופים ותמכה בהעצמת הפעולה הצבאית, ועוד. המשימה ששרטטתי לעצמי הייתה לעבוד איתה במונחי תפיסת העולם שלה. לא להתווכח איתה, לא להמיר את דתה או את דעתה, אלא לדבר איתה בשפתה.
על שולחן העבודה שלי היה מונח בימים ההם ספרה של נעמה צאל "הם דיברו בלשונם" (2016), העוסק בפואטיקה של יהושע קנז. בספר הזה כותבת נעמה צאל על ההיעדר הטבוע בעצם הניסיון לתפוס אדם אחר, ועל הפואטיקה המאפיינת את הניסיון הזה: פואטיקה של חירשות חלקית ושל נקודות עיוורון בתוך שדה הראייה. הספר הזה היה לי מורה דרך. מורה דרך לאופנים המורכבים שבהם שפה אחת פוגשת שפה אחרת, מורה דרך לאינספור צורות הכנסת האורחים שמתגלמות בעצם הנכונות לדבר אל האחרת בלשונה – תחת לכפות עליה את לשוני.
יום אחד שלחה לי המטופלת הקלטה של נאום שנאמה בעצרת שהתקיימה בהתנחלות שבה היא מתגוררת. נדהמתי לגלות שלתוך הטקסט המוצהר – חלחלו דברים שנאמרו בינינו, דברים הנוגעים לאפשרות להסכין עם אחרות, ולעמדה של ענווה ביחס לתפיסת העולם של האחר גם כשהיא מנוגדת לשלנו. שאלתי את עצמי, אני עדיין שואלת, אם גם אני פתחתי את לבי בפני תפיסת העולם שלה כמו שהיא פתחה את שערי ליבה בפני תפיסת העולם שלי. אינני יודעת. אני חושבת שהאפשרות הזו, לפתוח את לבי לתפיסת העולם שלה, נוגעת בדיוק למה שביון דיבר עליו כשדיבר על הלינק השלילי של הידע: כל זמן שאנחנו מסרבים לחוות את התסכול הכרוך במפגש עם אחרותו של האחר – חזקה עלינו שנתנגד, גם אם בבלי דעת, לכל התפתחות או שינוי. ולכן אין אתגר התפתחותי קשה יותר, אך גם אין אתגר התפתחותי חשוב יותר, מן האתגר הזה.
עם זאת, בסופו של יום, זה בדיוק העניין: המחשבה שיהיה "סוף טוב", שנוכל לפתוח את ליבנו אל האחר והוא יפתח את לבו כלפינו, שנוכל להסכין עם קיומם של אחרים שעבורנו מגבילים את חופש הקיום – והם יוכלו להסכין עם קיומנו שמשפיע עליהם באופן דומה, גם אם קשה לנו מאד להכיר בכך – המחשבה הזו, הפנטזיה השלמה הזו, היא הדבר שעליו יש לוותר. שעליו צריך להתאבל. לא יהיה פתרון כזה. לא יהיה לב שאין לו גבולות גזרה. ההיחלצות מן המצב הממאיר הנוכחי לא תהיה באמצעות הניסיון לממש את הפנטזיה על האיחוד השלם אלא באמצעות היכולת להתאבל על כך שהיא לעולם לא תתממש, כלומר באמצעות היכולת להכיר בחסר כמה שמחבר בין הקצוות, ולא כמה שפוער ביניהם את הפער הלא ניתן לגישור. זה הדבר המשותף לכולנו, לכל קצוות השיח: כולנו צריכים להשלים עם משהו שלכאורה אבד לבלי שוב – אך למעשה רק נחשפה העובדה שהוא לא היה קיים מעולם. לא יכולתי אז – ואינני יכולה היום – להסכים או להסכין עם עמדותיה של המטופלת שלי. אבל יכולתי לראות, כשהיא דיברה, עיניה מלאות דמעות, על מה שהיא מאמינה בו – יכולתי לראות שליבה שם. שהיא פועלת מתוך אמונה שמה שהיא עושה – היא עושה למען תיקון העולם ולא נגדו. ויכולתי לבכות איתה – בתוכי – בדיוק על זה: על הפער הלא ניתן לגישור בינינו, שבכל זאת הדמעות של שתינו מותחות חוט שקוף, מלוח, משני עבריו.
ז'אק דרידה (2000) טבע את הניאולוגיזם Hostipitalité (hostipitality): מושג שמלחים את מושג הכנסת האורחים (hospitality) עם מושג העוינוּת (hostility) המובלע במקור הלטיני לתוכו. הכנסת אורחים מוחלטת, במובנה הדרידיאני, מטשטשת את הגבול בין האורח והמארח ובמובנים רבים מדירה את המארח מעמדת "בעל הבית". זוהי דקונסטרוקציה של עצם הדיכוטומיה אורח-מארח, דקונסטרוקציה שבתוכה כל אחד מן הצדדים צריך "לארח" בתוכו את הצד האחר באופן שעשוי להדיר אותו עצמו מעמדת המארח, כלומר באופן שיאפשר לו או לה להבין את האחר לא מבחוץ אלא מבפנים.
דוגמא נוגעת ללב לסוג כזה של הכנסת אורחים אפשר לראות בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלשתיני, שבו, מדי שנה, עולים אל הבמה ומספרים את סיפורם בני משפחה שכולים משני צידי המתרס. הדברים הנאמרים מעל הבמה המשותפת אינם לוקים בשום סוג של ייפיוף או טיוח. אלה דברים קשים, חורכים. הטקס תובע מן המשתתפים בו, על הבמה ומן הקהל, להתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית כמעט של הכרה בכאב של האחר בלי לתפוס אותו כמוחק את כאבם שלהם.
בהנחה שכולנו, מכל צידי המתרס, מגלמים בכל זאת גוונים שונים של המכונה "האנושי" – ושהאנושי הזה כולל, גם אם למורת רוחנו, את כל מנעד התפיסות והפעולות של היחידים – האם מותר לקוות שמפגש כזה יתאפשר בין שני צידי המתרס החברתי ולא רק בין שני צידי המתרס הפוליטי? שכן על התקווה הזו אינני מוכנה לוותר. גם אם העתיד הצפוי לנו איננו עתיד של הסכמה – אפשר וצריך לחשוב עליו כעל עתיד שבו האהבה והשנאה יקבלו תצורה בריאה של יחס אל האחר הממשי ולא רק ניסיון לסתום אותו בהשלכותינו; יחס שבתוכו יש מקום לאמת (רוט, 2023) של האחר גם, ואולי במיוחד, כשהיא איננה אמת משותפת.
במצבי אסון מתמשך, כמו זה שאנו מצויים בתוכו כעת, אסון המאיים על כל תפיסת העולם האנושית שלנו משום שהוא הושת ומושת עלינו מידי אדם, הנטייה הטבעית היא לסגת פנימה למצב הישרדותי. התבוננות פנימה, ומניה וביה התבוננות עשירה על החוץ, נתפסות לא פעם במצבים האלה כמותרות, שלא לומר כפעולות הנוגדות את ההישרדות. לאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון. ההתעקשות על החשיבה היא תנאי אפשרות לכינון מחדש של היחס הנכון בין הדפנות המגנים ובין המרחב הנפרש ביניהם ובזכותם. לעומת זאת ההיאחזות בדפנות ההישרדותיים משמעה עיקור מרחב החשיבה, שבתורו מרוקן כמובן את הדפנות האלה מתוכן. הטיפול הפסיכודינאמי, מעצם טבעו, הוא "כיס של התנגדות", בלשונה של רייצ'ל פלץ. ההתנגדות הזו קשורה באופן שבו הטיפול הדינאמי מתעקש לא על העובדות – אלא על החירות והאומץ לחלץ מהן משמעות.
אריך פרום (1941/1994), שעסק באופנים שבהם כל תרבות מתווכת את מה שמורשה לחדור לתודעת המשתייכים אליה, הציע שלושה מסננים מותנים חברתית: השפה, הלוגיקה והטאבו החברתי. הוא הציע שהשפה חוברת למיני הטאבו החברתיים והתרבותיים על ידי כך שהיא משמרת את ה"לא ניתן לדיבור" התרבותי ומונעת את האפשרות לבטא או לחשוב אותו. כתוצאה מכך יתכן שנתנסה במשהו שבהיעדר שפה המתירה לנו לנסח אותו – יהפוך להיות מין "לא נחשב", מודחק במקרה הטוב (מפני שאז הוא בכל זאת יסתנן החוצה מן הלא-מודע באמצעים חתרניים כמו חלומות, פליטות פה, וכיו"ב) – ומוכחש או מורחק מן התודעה במקרה הרע (שאז הוא הופך למין מובלעת מנותקת שאיננה ממוקמת אפילו בלא-מודע). אם להמשיך את פרום, ההתנגדות הגדולה ביותר, למעשה ההתנגדות היחידה האפשרית, למה שמתקיף את החשיבה – קשורה בחילוץ של השפה מן המלכוד שלה כמסנן מותנה: הטרנספורמציה שלה ממה שמשמר את "הלא ניתן לדיבור" למה שנאבק על הדיבור; ממה שמייצר ידוע שאינו נחשב – למה שמחבר את הנחשב עם הידוע; מכוח קולבורטיבי המדיר כל סוג של ריבוי – לכוח קואופרטיבי התופס את הריבוי האנושי הן כמצע והן כאופק.
פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת. הוציאה לאור שישה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 5 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
אמיר, ד. (2023). שתיים אוחזות. תל-אביב: אפיק.
לוינס, ע. (2016). "הפילוסופיה ואידיאת האינסוף", בתוך: קריאות תלמודיות חדשות (מצרפתית: דניאל אפשטיין). ירושלים: שוקן.
צאל, נ. (2016). הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז. ירושלים: מאגנס.
רוט, מ. (2023). אהבת אמת כאהבת האמת. תל-אביב: עלמא.
Fromm, E. (1941/1994). Escape From Freedom. Henry Holt, New York: Owl Books Edition
Derrida, J. (2000). Of Hospitality (trans: Rachel Bowlby). California: Stanford University press
