ד"ר דנה מור
מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הגעתי למטה משפחות החטופים והנעדרים. נכנסתי לשם לנוכח מציאות שהתגלתה במלוא אכזריותה, ומתוך הכרות עם אנשים שמהלומת כאבם זעזעה אותי. לא תיארתי לעצמי ששנה לאחר מכן עוד נהיה שם.
מטה המשפחות הוא ארגון אזרחי הפועל במקביל לגופים אחרים למען משפחות החטופים והמאבק להשבתם. יחד עם אנשי ונשות טיפול נוספים הצטרפתי לצוות 'חוסן', אשר מלווה את המשפחות ואת הצוותים בהיבט הרגשי של המאבק להשבת יקיריהם. הצוות עוסק בפעילויות כגון ליווי בני משפחות במצבים טעונים, הקמת קבוצות טיפוליות וריטריטים, התערבויות חירום, כתיבת מסמכים מקצועיים, עבודה עם צוותי המטה, הפניה למטפלים חיצוניים עבור בני משפחה המבקשים טיפול פרטני, זוגי ומשפחתי, ועוד.
בני המשפחות מתמודדים עם מצב בלתי אפשרי. חלקם מצויים כבר שנה בחוסר וודאות נוראי ומייסר בציפייה להשבת יקיריהם, בעוד אחרים שרויים בתהליכי אבל מורכבים וטראומטיים. הם חיים מציאות בלתי אפשרית ובלתי ניתנת לעיכול. העבודה לצידם היא תזכורת חיה ויום יומית לקיומה של טראומה עוצמתית הממשיכה להתקיים, לאוזלת יד וייאוש, למצב מפושט ומורכב אותו כולנו נושאים במידה כזו או אחרת.
לצד העבודה במטה, אני ממשיכה את עבודתי בטיפול, בהדרכה ובהוראה. חלק גדול מהמטופלים והמטופלות אשר מגיעים אלי באופן קבוע הם אינם נפגעים ישירים של השבעה באוקטובר או המלחמה. אנחנו ממשיכים לעסוק בתהליכים ארוכי טווח, לעתים מתוך ההקשר שבו הם מתרחשים והשפעתו הייחודית על כל אחד ואחת מהם, לעיתים דרך פריזמות אחרות. גם כמדריכה, אני מלווה מטפלים שמלווים בעצמם את נפגעי המתקפה הרצחנית על כל היבטיה וגם כאלה שלא.
השילוב בין הזירות השונות הוא אתגר חשוב, משום שהעבודה עם טראומה מסיבית מעוותת את אמות המידה ומותחת את הנפש לאזורי קצה. המסע האישי שלי כולל את החיפוש אחר היכולת הפנימית להכיל את שני המרחבים, ואת הרצף ביניהם, מבלי לשנות את הרזולוציה. כלומר, מבלי שהטראומה תהפוך לאמת המידה לפיה נמדדים הרגעים והתהליכים כולם. כמו סרגל שהוכפל והוא כולל עכשיו גם קצה מדמם ועוצמתי, אך גם את השנתות הדקות שממשיכות לעמוד בעיקשות במרחקים קבועים זו מזו ומסמנות את הטווח, את הרצף ואת היציבות שדרושה על מנת להכיל תהליכים עוצמתיים ומורכבים על כל גווניהם.
על השאלה הזו אוכל כנראה לענות רק ממרחק הזמן.
אנחנו מדינה במשבר קשה. הטראומה עדיין בעיצומה. המצב הפוליטי מעורער, שפת הנקמה, הפילוג וההסתה נוכחת ודומיננטית. המתים נערמים, החטופים אינם שבים הביתה. משפחות שלמות מדממות ופצועות. כולנו חבולים במידה כזו או אחרת, וגם אני כנראה. בקיץ הזה, כשאני מדליקה מזגן, אני שמה לב למודעות חדשה שנוצרה בי. מודעות לכך שאני יכולה, ממש בקלות, להקל על עצמי, לעשות לעצמי "נח", וזאת לעומת אלה שחווים כעת סבל והתעללות, ואינם יכולים להשפיע על גורלם. העבודה הצמודה עם משפחות החטופים נמצאת בתוכי, ואולי אצל הרבה מאיתנו, כנקודת התייחסות, לעיתים מהבהבת חלושות ולעיתים חזקה ובועטת. היא מייצרת גם עצב מסוים שנמצא מתחת לפני הדברים.
עם זאת, המציאות שבה אנחנו חיים מחדדת את מה שיש, ואולי אף מייצרת יותר הכרת תודה ביחס לדברים שהיו מובנים מאליהם. היא גם מובילה לבהירות באשר למחויבות ולהכרח לפעול, מחדדת אזורים בהם ניתן להשפיע, גם אם במידה מועטה. לפני השבעה באוקטובר הייתי פעילה בזירות שונות, אולם התייצבתי בהן כאזרחית, לצד וכמעט במנותק מעבודתי כמטפלת. התייצבות הנוכחית, דרך המישור המקצועי, מחברת בין העשייה האקטיבית לבין עולם הטיפול והתמיכה.
כחלק מקהילה טיפולית רחבה, אני מרגישה התעוררות חשובה. התעוררות זו של הקהילה הטיפולית הישראלית, שהתחילה כבר בתקופת הקורונה והמשיכה דרך המתרחש בזירה הפוליטית בשנתיים האחרונות, באה לידי ביטוי בתנועה של "יציאה" מחדר הטיפולים אל מרחב פעולה משותף. במובן זה, אירועי השבעה באוקטובר קרו בתוך תשתיות קיימות והתארגנויות קבוצתיות שהגיבו במהירות יחסית למתרחש. גם מטפלים שהתייצבו לעבודה עם מפונים, משפחות חטופים, עקורים, פצועים, חיילים שחרפו את נפשם, משפחות שכולות, וגם אלו שבחרו להתרחק מהזירות המיידיות ולטפל במעגלים רחבים, שותפים ושותפות למאמץ זה.
אנו עדים כיום לקיומם של יותר ניירות עמדה, התארגנויות, סמינרים והרצאות. האפשרות להגיב, לייצר דיאלוג, גם להכיל מחלוקות, מניעה את השיח ומקדמת אותו. מנקודת מבטי, זו אמירה סקטוריאלית חזקה ומשמעותית המספקת תרומה חשובה מעין כמוה לבניה של שייכות מקצועית ולתרומה רחבה יותר לקהילה, גם בקרב מטפלים אשר אינם נמצאים במסגרות של למידה או משתייכים לגוף כלשהו.
רגע ראשון: ה-13.10.2023 יומי הראשון במטה משפחות החטופים והנעדרים. מבקשים ממני להיכנס לחדר שבו יושבים הורים וזוג קרובים שלהם. הם צריכים לבשר לאמא שהבת שלה נרצחה ואינה נעדרת יותר. האבא, מחזיק בכי עצור, מוסר לה את הבשורה בשקט, במילים עדינות, בשפה אחרת. אני לא מבינה מה הוא אומר. האמא מבינה את המילים אבל מסרבת. הראש שלה נע ימינה ושמאלה. היא צורחת בלחש זעקות כאב. מסמנת שוב ושוב לא עם הראש ומסתכלת עלי במבט קרוע, כאילו שואלת איך זה יכול להיות, כאילו מנסה לעכל ולהקיא את המידע בו זמנית. היא רועדת ובוכה ולוחשת וזועקת. אני מחזיקה לה את היד ובוכה. לא דומעת, בוכה. אין לי מילים להושיט לה.
רגע שני: כ-6 חודשים לאחר השבעה באוקטובר אנחנו מוציאות מטעם המטה ריטריט לכנרת שמיועד לבנות משפחה של חטופים. קוראות לו "רגע נושמות": 3 ימים של יוגה, אומנות, כתיבה, מוסיקה ושיח. וחוץ מזה, הכנרת – עמוקה, רחבה ואפורה. המטרה היא לאפשר להן לנוח לרגע קצר מהמאבק להשבת יקיריהן, להתחבר לעוד חלקים ששכחו בנפש, מעבר להיותן בנות משפחה של חטוף או חטופה. על השביל לחדר האוכל אני פוגשת בשתיים מהן. מרחוק הן נראות כמו שתי נשים בחופשה, מקרוב פניהן חרושות כאב ודאגה. אחת מהן, שהפכה להיות אמא של חטוף, אומרת לי: "זאת פעם ראשונה אחרי חודשים שהצלחתי להכניס אוויר לריאות".
רגע שלישי: אני יושבת בקליניקה עם מודרך שמטפל בנפגעי השבעה באוקטובר. הוא מטפל באדם שחווה חוויות קשות וראה מראות קשים. האדם הזה מתלבט איך אפשר להמשיך והאם יש בכלל טעם. המודרך מתלבט איך לעמוד לצידו והאם יש בכלל מה להגיד, במצב כזה. צער וזוועות העולם לפנינו. אנחנו מתחילים לחשוב יחד, מפרידים תחושות מתחושות, פצע מפצע, מנסים להבין את הקולקטיבי הצובע-כל ואת האישי, האינטימי והפרטי. אנחנו מחפשים מאחזים של משמעות, דרכים להקל על הכאב ובעיקר לשאת אותו. בסוף השעה אין לנו פתרונות קסם אבל יש לנו מטופל שהוא אדם ולא רק צבר חוויות טראומטיות. יש לנו גם מטפל שקצת הוקל לו והוא חוזר אל המטופל שלו, להיות איתו ולחשוב אותו.
1. יצירת שיח רב שכבתי ובניית מקורות ידע – שילוב של מחקר, תיאוריה, ניסיון מעשי וקליני ותנועה ביניהם: נדרשת תנועה בין תהליכים שהם bottom up ומייצגים למידה ויצירת תובנות מהשטח, מניסיון ישיר ויצירתי בהתמודדות עם מצבים ודילמות ייחודיים, לבין תהליכים שהם top down ומייצגים חשיבה דרך תיאוריות ומודלים קיימים, המספקים מבנה ומסגרת להבנת תופעות מורכבות. השימוש במסגרות ידע קיימות, תוך כדי שמירה על גמישות להתאמות על סמך מידע מהשטח, מעודד למידה עשירה שמבוססת על הקשבה לצרכים תוך כדי בחינה מתמדת וביקורתית של הנחות יסוד שונות.
2. דיאלוג מקצועי והמשך יצירה של מרחבי חשיבה משותפים – בהקדמה לכרך הראשון של כתב העתPsychoanalytic Dialogues כותב סטיבן מיטשל על האירוניה הגדולה הטמונה בכך שמטפלים, שהם רגישים, מיומנים, בעלי יכולות הקשבה משוכללות, מוצאים עצמם עומדים בפני קושי גדול לשוחח זה עם זה. מיטשל עוסק בזרמים שונים בתוך הפסיכואנליזה אך נדמה שדבריו מהדהדים גם מעבר. כולנו כאנשי מקצוע נדרשים ללמידה יסודית באשר לטיפול בשבר הזה, ולדרכים השונות להתייצב ולייצר בינינו דיאלוג פורה. זאת, לא על מנת למחוק את ההבדלים, לא על מנת לערבב בין תחומים ותיאוריות שונות, אלא כדי לייצר ידע משותף ומעגלי תמיכה מקצועיים. האסון הזה מורכב מכדי להחזיק אותו דרך ענף ידע כזה או אחר.
3. הגדלת תקציבים ומציאת פתרונות לטיפול באנשים שאינם נמנים על המעגל הראשון – נפגעי המעגל הראשון של הטראומה זכאים לסבסוד של טיפולים נפשיים על ידי המוסד לביטוח לאומי. אך העבודה עם המעגלים הרחבים יותר (בני המעגל השני והשלישי כמו גם אוכלוסיית העובדים והמתנדבים לצד הנפגעים) חושפת תמונה קשה ודורשת חשיבה מערכתית על האפשרות לממן להם עזרה מקצועית, שאינה דרך תרומות או עבודה התנדבותית של מטפלים וגופים שונים. אחת המתנדבות שעובדת עם משפחות החטופים תיארה כיצד היא שוכחת שהיא וכל משפחתה מפונה, שאין להם בית לחזור אליו. כל מעגל מחזיק מעגל נוסף וזקוק בעצמו להחזקה. אנשי המקצוע נדרשים לעזור לחברה להחזיק את המעגלים האלה, כמו גם לייצר תמיכה לעצמם. המדינה ומוסדותיה אחראיים על יצירת מערך בריאות איתן, מקצועי ומתפקד.
4. הרחבת מרחבים לעבודה קבוצתית – עבודה קבוצתית ויעילותה כשיטת טיפול ותמיכה במצבים רבים מוכרת זה מכבר. היא מביאה יתרונות תקציביים, כמו גם אפשרות לשיח חברתי, תמיכה הדדית ונשיאה משותפת של חוויות אותן "זר לא יבין". מעבר לכך, השנים האחרונות מוכיחות לנו ביתר שאת כמה חשובה, שברירית ולא מובנת מאליה היא היכולת לקיים מפגש אמיתי עם האחר, וזאת בניגוד לנטייה להתבצר, להתבודד, להרגיש איום ולהתגונן מפניו. המצב הקשה שבו אנחנו נמצאים מייצר הזדמנות למפגשים אנושיים משמעותיים וייחודיים. לצד קיטוב ושסעים בחברה הישראלית, האפשרות להיתמך ולתמוך באלו שנמצאים במצבים דומים היא דרך לייצר חיבור בין אנשים ותורמת להבנה עמוקה של הצורך שלנו זה בזה.
5. איסוף הידע והניסיון שנצבר בשנה האחרונה – אנשי מקצוע רבים עושים כיום עבודה בעלת ערך קליני, מחקרי ומעשי. רבים מהם מסורים לעבודתם, אך אינם עוסקים בתיעוד ובכתיבה עליה. לתיעוד של תהליכים טיפוליים, סוגי התערבויות, טרמינולוגיה שנוצרה, יש ערך קליני ללמידה על התערבות במצבי קיצון וטיפול במשברים וזוועות אנושיות. בנוסף על כך, לתיעוד יש ערך של עדות, שחשובה בפני עצמה.
ספר הילדים 'להתראות באנטרקטיקה' של נורית זרחי נפתח בקטע הבא:
"אדוני יש לי משהו בשבילך."
מר זום הפנה את מבטו והסתכל סביב.
בין הכבישים, המכוניות והאנשים עצר שליח הדואר והושיט למר זום חבילה.
"למה דווקא לי?" אמר מר זום, שמהר מאוד להגיע למשרד.
"כי כל אחד צריך לדאוג לעוד מישהו חוץ מלעצמו" אמר השליח.
עבורי, הכוח והתקווה בעשייה הטיפולית ובכלל נובעים במידה רבה מההתייצבות הברורה והמשותפת כבסיס קיומי להתמודדות עם התקופה הנוכחית. המשפחה שלי, הבית, החברים – גם הם מקור של כוח וביטחון עבורי. הם, יחד עם השותפים והשותפות שלי לדרך (גם אלה שאינני מכירה) מייצרים עבורי את השבילים שבהם אנו פוסעים ואת האפשרות לנוח בתוך המאמץ. כאשר כל אחד דואג לעוד מישהו חוץ מלעצמו, נוצרת קהילה שניתן לסמוך עליה ולשמוח בה.
הנוכחות הרדיקלית, או כדברי קלאודיה קוגן (2023), הידיעה ש"אם הדבר הזה קרה לך אז בשבילי זה כבר לא אותו עולם", מסמנת את ההתייצבות כאקט שהוא אנושי לפני שהוא מקצועי. במובן זה, כולנו חלק מרקמה שרק במקרה נקרעה במקום כזה ולא באחר. השותפות האנושית והמקצועית, כמו גם האמונה בדבר כוחות הנפש ויכולת השיקום של אנשים, הם גורמים נותני תקווה המאפשרים לייצר גשר אל עבר אופק שיש בו התפתחות צמיחה והחלמה.
כמו שיתופי פעולה ועבודה משותפת, גם החשיבה והפעולה היצירתית מעוררות אצלי תקווה. החשיבה דרך פריזמות אחרות, מחוץ לקופסאות המקובלות, החיפוש אחר דרכי הישרדות נפשית שונות, מעוררות חיות וסקרנות בנוגע לשאלה "לאן מועדות פנינו?". מיצג שראיתי בשבוע העיצוב בבית הנסן בירושלים עסק בתגובות שונות למושג 'התיבה' – דרך העבודות שאלו את עצמם האמנים והאמניות איזה צידה דרושה בשביל לשרוד את המבול, ואיך נצא בצידו האחר. הם הביטו לעבר אופק שהוא למעשה העתיד שמתחיל בכל רגע, ושאלו שאלות על העיקר והתפל, ההכרחי והמיותר, החיים והמוות. אותי זה זרק למחשבות על הסבל והדרכים לשאת אותו, על המשאבים שאנחנו זקוקים להם ועל ההכרעות שמייצרות את המציאות אליה נגיע. לא יודעת למה, אבל יצאתי משם עם תקווה.
פסיכולוגית קלינית, מרצה ומדריכה בפסיכותרפיה. חברה בקבוצת שיח - מכון לפסיכותרפיה התייחסותית. מנהלת פרויקטים ותהליכים במטה משפחות החטופים והנעדרים.
Mitchell, S. A. (1991). Editorial philosophy. Psychoanalytic Dialogues, 1(1), 1–7
קוגן, ק. (2023). על טראומה, נוכחות רדיקלית ומקומו של הרוך (עמ' 38-37). כרך ל"ח חוברת אינטרנטית פתוחה - "שיחות" כשאין מילים.
