אפרת לוי
ב-8.10.2023 הגעתי בשעות הבוקר למלון במרכז הארץ, אליו פונו תושבי קיבוץ אשר נפגע קשה במתקפת הטרור, כעובדת סוציאלית מתנדבת על מנת לסייע לצוותים של הרשות המקומית הקולטת. בהמשך, נקלטתי לעבודה תחת מרכז החוסן של המועצה המקומית אליה שייך הקיבוץ. מהבוקר ההוא ועד היום אני עובדת עם אותה הקהילה ומלווה אותה.
במסגרת עבודתי זו, רגע אותו אני זוכרת במיוחד הוא ליל שישי אחד, אי שם בדצמבר, בו הוקפצתי לעבודה למלון בו שוהים חלק מחברי הקיבוץ לאחר שהתפרסמה הידיעה על מותם של אלון שמריז ז"ל, יותם חיים ז"ל וסאמר אל-טלאלקה ז"ל, מירי כוחות צה"ל. דיברתי עם המדריכה שלי בטלפון בדרך לשם ושאלתי אותה – אבל מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לתמוך בהם אל מול אירוע כזה? והיא אמרה – להיות שם, להקשיב, להיות ביחד, כל מה שעשית עד עכשיו ברגעים הקשים לצד הקהילה.
מן השנה האחרונה יש לי לצערי עוד זיכרונות רבים כאלה, אשר כוללים מפגש פתאומי עם הבלתי נסבל והבלתי נתפס. הדבר הזה שאי אפשר לקבל את אמיתותו במציאות. בתוכם, טמונה שוב ושוב החוויה הראשונית של לא לדעת מה לעשות. מפגש חוזר וקשה עם חוסר אונים ברגע בו אין מילים והכל קופא במקום. הרי מה כבר ניתן לעשות אל מול הבלתי נסבל במלוא עוצמתו?
רגעים קשים נוספים אשר מתעוררים בי במחשבה על התהליכים שעברו עלינו בשנה האחרונה נוגעים ליחס של הממשלה למשפחות החטופים. כל רצף התגובות אשר כולל התעלמות, חוסר לקיחת אחריות, דמוניזציה של המשפחות על המאבק להחזרת יקיריהם והאשמת מחאתם (ומחאת הציבור העומד עמם גם כן) במות החטופים. הקלות שבה הם נדרשים להצטרף להפקרה של אהוביהם לסבל בלתי נתפס, אלימות, אונס, הרעבה ומוות, שוב ושוב ושוב, לטובת הרעיון הבלתי ניתן למימוש של "ניצחון מוחלט", מפגישה אותי עם ויתור כואב ובלתי מתקבל על הדעת של מקבלי ההחלטות על האנושיות והערכים של החברה הישראלית.
ומתוך זה – הקיטוב המכוון והמתודלק דרך קבע בין חלקי החברה הישראלית. ההתעלמות וההפקרה של תושבי הצפון, המפונים והלא-מפונים, אשר חיים במלחמה יום-יומית. האלימות הקשה המופעלת נגד אזרחים על ידי הגוף שאמון על ביטחון הפנים שלהם – משטרת ישראל. הגנה על נושאי משרות ציבוריות שעוברים על החוק. פירוק החברה שלנו מכל ערכי הליבה שלה וליבוי שנאה מכוון ושיטתי על ידי מי שאמור לדאוג לכולם, לחבר ולאסוף את השברים.
במובן מסוים, גם בימי השגרה, כל מה שקורה "בחוץ" נוטה להשפיע ולהיכנס אל תוך המרחב הטיפולי. אך כאשר מלווים מקרוב קהילות אשר נפגעו באופן ישיר באירועים הקשים של ה-7.10, בעצם, הבחוץ הוא לא באמת בחוץ והתהליכים החברתיים עליהם אני מצביעה כאן נוכחים באופן עוצמתי ומטלטל בחדר הטיפול. החטופים שעודם בשבי הם לא שמות ופרצופים זרים (הגם שאפילו עבורי, שלא פגשתי אותם באופן אישי, הם כבר אינם זרים ואני מרגישה שאני מכירה אותם). עבור המטופלים שלי מדובר בחברים, בני משפחה, חלק בלתי נפרד מהחיים האישיים והקהילתיים. כל פרסום על אפשרות לעסקה, ואז קריסה של המגעים, מעמיקה את הטלטלה, הכאב וחוסר האונים – שלהם בוודאי אך לא פעם גם את שלי. כמטפלת אשר מציעה ליווי וטיפול "תחת אש" אני מרגישה שאני לומדת, ובו זמנית גם לא יודעת, איך מטפלים במצב מתמשך של אובדן בכל כך הרבה רבדים, כשהאירוע הטראומטי עודנו נמשך, ללא צפי של סיום.
להבנתי, האתגרים המשמעותיים ביותר שלנו כקהילה טיפולית נוגעים ליציאה החוצה מהמרחב הטיפולי האינטימי אל המרחב החברתי, תחת ההגדרה המשתנה והמתרחבת של 'החלמה'. מה היא החלמה? מה דרוש עבורה? מה התפקיד שלנו כאנשי טיפול בתוך תהליכי ההחלמה של החברה הישראלית כולה, ולא רק בתוך אלו של המטופלים הספציפיים שלנו? האם בכלל אפשר לדבר על החלמה כאשר ישנם עדיין פעוטות, נשים וגברים בשבי בעזה? מה התפקיד המקצועי והחברתי שלנו מול המציאות הבלתי נסבלת שאנו, כאנשים פרטיים, כאנשי טיפול, וכחלק מהחברה הישראלית כולה, מתמודדים איתה? בתפיסת עולמי האישית, ומתוך תפיסתי המקצועית כעובדת סוציאלית, אני מאמינה שהתפקיד שלנו רחב בהרבה מהתפקיד הטיפולי מול הפרט או הקבוצה בה אנו מטפלים. בעיניי, מוטל עלינו תפקיד חברתי של ממש – להמשיג ולתת קול לתהליכי הנפש ולהשפעה העמוקה של המציאות הטראומטית שאנו חווים בשנה האחרונה הן בחדר הטיפול והן במרחב שמחוצה לו.
אחת מתפיסות היסוד של העבודה הסוציאלית הינה הגישה האקולוגית (Ungar, 2002), אשר רואה את הפרט כמושפע מסביבתו ובה בעת משפיע עליה ומעצב אותה במטרה להשיג התאמה ואיזון בחייו. מתוך עמדה זו, אנו נקראים להסתכל על הקשיים והאתגרים איתם מגיעים אנשים לטיפולנו, כמערכת שלמה של יחסי גומלין בין האדם למשפחתו, לקהילתו ולחברה ולתרבות בה הוא חי. כך, כאשר מגיע אליי אדם לטיפול, ואין זה משנה אם בקליניקה הפרטית או בשירות הציבורי, אני מבקשת להתבונן יחד איתו על הקשיים שהביאו אותו לפנות לעזרה לא כעל קושי נפשי אישי בלבד – אלא ביחס לכלל המערכות בהן הוא נמצא. ניתן להסתכל ביחס על האופן בו הקשיים והבעיות נובעים גם מקושי אישי קשה או אחר, אבל גם, באופן בלתי נפרד, מהדינמיקה במשפחה, במקום העבודה, בשכונה, בעיר, ואף ברמה הרחבה של המדיניות החברתית-כלכלית של המדינה. עבורי, באופן זה, האדם אינו מואשם בקשייו, אלא הם מובנים כמערכת סבוכה של יחסי גומלין שצריך וכדאי לטפל ברבדים השונים שלה כדי להשיג את השיפור והשינוי המבוקש.
בהינתן הגישה האקולוגית, כך גם הטראומה של תושבי הקיבוצים מהעוטף, או כל אדם שהיה חשוף לאירועי ה-7.10, אינה רק טראומה של הפרטים החיים בתוך הקהילה אלא של הקהילה עצמה. היא טראומה של משפחות, קבוצות והחברה הישראלית כולה. טראומה אקולוגית שכזו, אשר בז'רגון המקצועי מקבלת הדהודים דרך מושגים כגון "מציאות טראומטית משותפת" (Baum, 2010) או "טראומה קולקטיבית" (Heart, 2003), מערערת על יחסי הגומלין של המערכת הרחבה בתוך עצמה. במקרה של ה-7.10, היא מערערת על ערכים יסודיים-קולקטיביים אשר נטו להתקיים כאמת מובלעת שביחסים בין האזרח למדינה. למשל, הידיעה שהצבא יגן על התושבים אשר גרים בסמוך לגבול עם עזה. החוויה שמדינת ישראל תדאג לאזרחיה ותעשה הכל על מנת להחזיר שבויים הביתה. הערכים הללו נרמסים בגסות מאז ה-7.10 באופן אשר שומט את האיזון היחסי שהיה עד כה, ומותיר את נפגעי ה-7.10, ואת החברה הישראלית כולה, מול שבר ערכי גדול, שבר אקולוגי. שבר כזה מוביל לתחושות קשות ומתמשכות של חוסר אונים, תלישות, כעס, ייאוש, דכדוך, ועוד רבות אחרות. כמובן, אין צורך להרחיב מה חוויה ממושכת כל כך של תחושות קשות אלו עושה לשגרת יומנו, למערכות היחסים שלנו, למשאבים שלנו, ולתפקוד הכללי שלנו כפרטים וכחברה.
למול השבר העמוק הזה, ברצוני להציע כי מוטלת עלינו, כפרטים, כמטפלים, כאזרחים, חלק ממלאכת התיקון. כפרטים המקיימים את המערכת האקולוגית הרחבה אשר נקראת "החברה הישראלית" ומבקשים לקדם תהליכי החלמה לאותה טראומה קולקטיבית שאנחנו בעיצומה, נגזרת לתחושתי גם ההבנה כי אי אפשר להתחיל להחלים כאשר רבים כל כך מאיתנו עדיין מופקרים לסבל עמוק ומתמשך. כמטפלים אשר מבינים לעומק את המחיר הנפשי הכבד של האירועים הללו, מוטל עלינו להשמיע קול ולמצוא, כל אחד ואחת לפי יכולתה, את תפקידנו במציאת האיזון האקולוגי החדש. עבורי, המשמעות של תפקיד זה היא להילחם למען השבת החטופים, למען שיקום שלהם, של משפחותיהם ושל קהילותיהם, למען תקצוב ציבורי נרחב לבריאות הנפש, ולמען בניית מנגנונים יעילים ומקצועיים למתן מענה טיפולי במצבי חירום כמו גם בשגרת ההחלמה ארוכת השנים אשר נידרש לה כאשר המלחמה תיגמר.
בהמשך לכך, אחד מן האתגרים הגדולים ביותר של הקהילה הטיפולית יהיה להילחם למען מדיניות אשר רואה ערך וחשיבות בטיפול בבריאות הנפש (והגוף) של אזרחי המדינה. עבורי, זהו מאבק על דמותה של המדינה בה אנחנו חיים אך לא פחות מכך מאבק על דמותנו הטיפולית. האם החברה שלנו מתנערת סופית מאחריותה לנפגעים? ואם כן, האם אנחנו כמטפלים פועלים כנגד מגמה זו? מבחינתי, התשובה תהיה תמיד כי עלינו להשתמש בכוחנו ובידע המקצועי שלנו לטובת החזרת האחריות לחברה ולמדינה, כך שיבחרו לתת את המשאבים הדרושים כדי לשקם את החברה הישראלית מן הטראומה הקשה הזו.
אני מודה שאני מתקשה למצוא מרחב של הרהור ורפלקציה על אירועי השנה הזו. אני מרגישה שאנחנו עדיין בעיצומו של האירוע, נעים על רצף כאוטי בין נסיון לבנות חלקים מהחיים מחדש לבין טלטלות רגשיות בלתי פוסקות ורה-טראומטיזציה נוכח אירועים קשים אשר ממשיכים להתרחש ביומיום שלנו. אני חווה את הגלים הרגשיים יחד עם המטופלים שלי ועם הטלטלות שהקהילה שלהם עוברת.
אני מתקשה להאמין שתכף נציין שנה ליום הזה שהפך לנו את החיים. אני מתקשה להאמין שתכף נציין שנה בה א.נשים ופעוטות עדיין מעונים ונמקים במנהרות בעזה. אני שואלת את עצמי, מה צריך לקרות כדי שהחזרת החטופים תהיה בראש סדר העדיפויות? מה אני ואנחנו צריכים ויכולות לעשות כדי לגרום לזה לקרות? מה אנחנו יכולות ויכולים לעשות כדי לאפשר לתושבים שחוזרים לבתים שלהם בדרום לחזור בביטחון? ומה עם תושבי הצפון? איך דואגים גם להם כאשר נדמה שהם בתחתית סדר העדיפויות? מה יהיה עם הילדים שגדלים בתוך המציאות המטורפת הזאת? ומה יהיה עם החיילים שלנו שלוחמים שנה שלמה ורואים וחווים אובדנים בסדר גודל בלתי נתפס שרק ממשיך וממשיך?
להיות בתנועה ובעשייה חברתית וטיפולית עוזר לי להרגיש קצת אונים בתוך חוסר האונים הזה שנמשך ונמשך והתחושה היא שאין אופק בו הוא מסתיים. אך עדיין, יותר מכל, אני שואלת את עצמי איך נדאג לפרטים ולחברה שלנו בשנים הבאות? כל כך הרבה משאבים יידרשו לנו כדי לטפל ולשקם ובכל כך הרבה חזיתות.
קודם כל, אני מביטה קדימה, אל העיניים של המטופלים והמטופלות שלי. א.נשים מיוחדים במינם עם כוחות נפש וחיות לצד הטראומה, הכאב והקושי. היכולת להיות ביחד איתם דרך כל מה שקורה וקרה היא כוח מניע ומעורר תקווה עבורי. אני מרגישה זכות גדולה ולא מובנת מאליה כלל להיות וללוות את הדרך שלהם ושלהן מאז ה-7.10 עם כל הכאב והאובדן, אל עבר חיבור לחיים, לשמחה ולמשמעות. כעת, רוב הקהילה נערכת לקראת עזיבה של המלון ומעבר למגורים הזמניים שלהם בדרום, שם הם יגורו עד שהקיבוץ שלהם ישוקם. אני נערכת להמשיך לעבוד איתם, כך שגם אני אסע פעמיים בשבוע דרומה כדי להמשיך לרכז את המערך הטיפולי של הקיבוץ ולפגוש את מטופליי. לצידם, גם צוות המטפלים במערך הטיפולי שמלווה את הקיבוץ נוסכים בי תקווה. מטפלים ומטפלות מסורים, יצירתיים ומעוררי השראה, שאני לומדת מהם המון תוך כדי תנועה. הרבה מאוד הכרויות חדשות שמרחיבות לי את הלב. כל כך הרבה א.נשים שלא הכרתי ב-6.10 והיום שזורים בלב, בנפש ובחיים שלי.
שנית, הצוות שלי במרכז החוסן ובאגף לשירותים חברתיים הוא מקור נוסף לתקווה וכוח עבורי. צוות מסור, מקצועי, לומד, גדל ומשתנה עם אתגרי הזמן והקהילות אשר מטופלות בו. כאשר אני מסתכלת על העבודה שלנו אני רואה את העבודה הסוציאלית במלוא הדרה ומתמלאת גאווה. לאחרונה נפגשנו כדי לכתוב את תוכנית העבודה של המרכז לשנת 2025 וגיליתי כי ההתבוננות קדימה והתכנון של העבודה העתידית ממש אפשרו לי לנשום. להרים לרגע את המבט מן הכאן ועכשיו המאתגר ולראות אופק.
בהמשך לאלו, מערכות התמיכה האישיות שלי – המשפחה, החברות, הקולגות, המדריכות והמטפלת שלי. דאגתי להקיף את עצמי בנשות צוות מעולות שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את השנה הזו בלי התמיכה שלהן. האופן בו הן עטפו אותי והיו שם בשבילי כדי שאוכל להיות עבור אחרים, היה מקור ממשי של תקווה.
ובסוף, ואולי זו בכלל ההתחלה, אני. לבחור בעשייה הזו כל יום מחדש. לדעת שכשהלכתי ללמוד עבודה סוציאלית בחרתי במקצוע שהוא הייעוד שלי. המקום בו מתאפשר לי להביא לידי ביטוי את כל היכולות והמשאבים שלי. לדעת שאני עושה טוב בעולם, זו נחמה לא קטנה בימים אלה.
עובדת סוציאלית (M.S.W), פסיכותרפיסטית ומדריכה. מאז ה- 8.10.23 עובדת במרכז חוסן במועצה אזורית בעוטף עזה כרכזת קלינית של מערך טיפולי של אחד הקיבוצים וכמטפלת פרטנית. בעלת קליניקה פרטית לטיפול במבוגרים בתל אביב. מטפלת מתוך עמדה אינגרטיבית המבוססת על תנועה וחיבור בין טיפול התייחסותי לטיפול מבוסס התקשרות, רגש וחוויה. אקטיביסטית ופועלת בזירות שונות של שינוי מדיניות חברתית בתחומים מגוונים בעולם העבודה הסוציאלית.
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 47(2), 249
Heart, M. Y. H. B. (2003). The historical trauma response among natives and its relationship with substance abuse: A Lakota illustration. Journal of psychoactive drugs, 35(1), 7-13
Ungar, M. (2002). A deeper, more social ecological social work practice. Social Service Review, 76(3), 480-497
