ד"ר הדס שהרבני סיידון
השבעה באוקטובר חייב את כולנו להתייצב מול הרוע והאכזריות של פשעים נגד האנושות. ההתייצבות הזו היא מסע קשה ביותר.
לאורך שנות עבודתי כמטפלת שמעתי סיפורים על התעללות בחסרי ישע, במיוחד בנשים, אשר הצריכו ממני להתמודד עם אכזריות בלתי נתפסת. גיליתי כי כל מפגש בקליניקה עם זוועות מעשי ידי אדם, גורר אותי לאחר מכן למסע אישי של עיבוד ואבל. מסע זה איננו רק תהליך של התפתחות מקצועית, אלא הוא כולל מפגש עם טראומה כאשת טיפול אשר מעצב באופן בלתי נמנע את האדם שאני. פעמים רבות מפגש זה כולל גם את סך המחירים הכואבים אשר נלווים להתמודדות עם טראומה, כולל מחשבות חוזרות, קשיי שינה, חוסר קשב, עצבנות ועוד.
אחרי השבעה באוקטובר, יכולתי לזהות את השלב בו עומס הסיפורים מהטבח הפך קשה מנשוא עבורי. תהיתי מה נכון לעשות במצב כזה ואיך עליי לפעול. לאחר חשיבה מעמיקה, בחרתי בחירה מודעת להימנע ככל יכולתי מהיכרות מפורטת עם העובדות והתיאור הגרפי של הרצחנות, כדי לשמור על עצמי. במקום זאת, מילאתי את היום שלי בעשייה ציבורית אינטנסיבית, מהלך שבהחלט מאוד עזר וממשיך לעזור לי עד היום לצמצם תהליכי טראומטיזציה משנית.
על הפעילות שלי כאחת ממובילות תנועת "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", נוספה עבודתי כמנהלת "עוטף לב" – מערך החוסן והבריאות הנפשית ב"עמותת אחים ואחיות לישראל - החמ"ל האזרחי" אשר הוקם על ידי קהילות וארגונים אשר פועלים למען דמותה ועתידה של מדינת ישראל. זכיתי בעבודתי זו לפגוש את שותפתי לדרך, פרופ' נורית ירמיה, ויחד עימה למקד את העשייה המקצועית בקידום מערכי סיוע נפשי לצד אנשים רבים, עמותות וארגונים הומניטריים אשר פועלים למען תושבי ישראל.
במסגרת העבודה בה אני לוקחת חלק מאז השבעה באוקטובר, נחשפתי לשברים הטקטוניים אשר נוצרו בקהילות שנפגעו, ובאתגר הקשה לשיקום כאשר כל מישורי החיים של אדם קרועים. בתוך כך, כוחם האדיר של מעגלי התמיכה הטבעיים שיש לכל אחד מאיתנו התחדד עבורי מאוד. כיום, יותר ויותר ברורה לי החובה שלנו, כאנשי טיפול, לפעול באופן מערכתי לחיזוק קהילות, כך שיוכלו לפעול למען עצמן ולסייע בקידום תהליכי ההחלמה שלהן. זאת, לצד הצורך הבוער להכשיר בעלי תפקידים אשר ישתתפו במערך השירות הציבורי ויציעו מענה מותאם ומורחב לתושבי ישראל, תוך שמירה על מקצוענות ומצוינות בשירות הציבורי. אלו אתגרים עצומים שעוד לפנינו.
מתוך התנסות צרה בסבל האנושי שנגזר על תושבי מדינת ישראל, אני יכולה לדמיין אחרת ממה שדמיינתי בעבר, ולהבין אחרת ממה שהבנתי בעבר, את עומק הפגיעה באדם החווה חוויות מתמשכות של חוסר אונים וחוסר ישע, או מצוי תחת איומים בלתי פוסקים על ביטחונו האישי. הרעיון כי מפגש עם רוע אנושי פוגע בעוצמה בתשתית הערכים והמוסר של בריאותנו הנפשית הפך למוחשי, ובמקרה הזה נדמה כי הפגיעה גדולה כל כך, עד שאנו נדרשים לבנות ולעצב מחדש את אותם היסודות.
כמו רבים אחרים, הטראומה שהחלה בשבעה באוקטובר ערערה את היציבות המנטלית שלי. בניסיון להתמודד עם תחושת הערעור, גבר הצורך שלי בתקשורת מיטיבה עם אחרים. היו ימים בהם עליתי על גדותיי מבחינה רגשית ו"נשפכתי" לחיקם המנטלי של אלו שיכלו להיות שם עבורי. דיברתי את מה שלא יכולתי לשאת וקיוויתי שהסובבים אותי יהיו סובלניים וסבלניים לכאב ולאימה – שיוכלו לשמוע אותי אומרת, לעיתים שוב ושוב, בגרסאות שונות, את אותן מילים של צער ופחד, להקשיב לי בזמן שאני מבכה את תחושת חוסר האונים והאובדן.
"בלתי נתפס", "זה לא יאומן", "אין לי מילים" – אלו ביטויים נפוצים אחרי אובדן הסדר הטוב במציאות, המעידים גם על הלם ושבר פנימי. למרות שידעתי היטב מה קרה ויכולתי לזהות את התהליך הרגשי שאני עוברת, נזקקתי לאישור חוזר לתחושותיי, לתיקוף של האסון (זה באמת קרה? זה באמת קורה?), לבהלה משותפת. השיח עם אחרים חיבר חלקים בתוכי וחיבר אותי מחדש לסביבה. הוא היה הכרחי במיוחד במקרים בהם ניסיתי לעבד פגיעה שנעשית על ידי קרובים או בחסות מי שאמור להגן עלינו. למרות העדר המילים, זיהיתי שיש לי צורך עז בחיפוש משותף עם אחרים אחרי מילים, שיעזרו לי לתפוס את ה"בלתי נתפס". התלות הזו באחרים משמעותיים, תלות אנושית, טבעית ובמקומה, עדיין מופיעה אצלי ברגעים של כאב עז.
במקביל לצורך באחרים, אני מוצאת שהיכולת שלי להפגין סובלנות וסבלנות כלפי אחרים שזקוקים לנוכחות שלי השתפרה מאוד. השילוב בין אירועי השבעה באוקטובר, ההפקרה של תושבי הנגב המערבי ותושבי הצפון, ההקרבה של בני הערובה שנחטפו לעזה לעינויים ומוות בידי מרצחים, והמלחמה העולה בחיי אדם ללא יעד מדיני – כולם יחדיו יוצרים טראומה לאומית בלתי נסבלת אשר מצריכה מנות גדושות של סולידריות ואחווה אנושית על מנת לשרוד אותה. כמעט בכל מרחב בו אני שוהה בשנה האחרונה, יש רגעים בהם מבלי משים אנשים עוברים לדבר על עצמם – על הדאגות, על הכאבים, על הפחד. אצל רבים עולה צורך מתמשך וחירומי בקבלת תיקוף ואישור של האסון, על ידי אחר שמפגין התייצבות אנושית, חומלת ורציפה.
ברור כיום יותר מתמיד כי חמלה שכזו עשויה לעזור לכולנו לעבור את האירוע הזה ולהתייצב בנוכחות בלתי מתפשרת עבור הנפגעים – כאדם לאדם. עם זאת, לצערנו, היקף האירועים כה רחב בישראל עד כי אין די באנשי מקצוע המעניקים חמלה זו במסגרת שעה טיפולית. כל תושבי ישראל, ולא רק אנשי מקצוע, נדרשים בימים אלו להגביר סבלנות וסובלנות, ולהציע נוכחות סולידרית מתוך הכרה ביכולת של כל אחת ואחד מאיתנו לקיים אינטראקציות אנושיות מיטיביות.
בעיניי, השינוי בקהילה הטיפולית הישראלית התחיל עוד לפני השבעה באוקטובר. בעקבות נאומו של יריב לוין בינואר 2023, אלפי נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש יצאו מהקליניקות אל המרחב הציבורי במאבק על הדמוקרטיה ועל ערכי המקצוענות כנשמת אפה של החברה החופשית, כתנאי הכרחי לבריאות הנפשית של תושבי ותושבות ישראל וכאבן יסוד בסטינג של הטיפול הנפשי. מתוך אתיקה מקצועית, מטפלים ומטפלות רבים הפגינו חשיבה ביקורתית ומעורבות אזרחית והדגימו נכונות יוצאת דופן לפעילות ציבורית גלויה, אשר כללה התייצבות סולידרית למען האחר והתנגדות לתהליכים ממשלתיים המקדמים משטר סמכותני. למעשה, בשנת 2023, הזהות המקצועית של רבים ורבות מקרב נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש בישראל נקשרה גם לאקטיביזם והובלה.
תהליך זה תרם בעיניי להתגייסות האדירה והמהירה של הקהילה המקצועית לאחר השבעה באוקטובר, ולהירתמות חסרת התקדים של מטפלות ומטפלים להתנדב לסיוע נפשי ראשוני, מתוך ערבות הדדית. כהמשך של אותה התנועה, רבים ממטפלים אלו חזרו בהמשך לעבוד בשירות הציבורי לאחר שהתרכזו תקופה ארוכה בעבודתם בקליניקות הפרטיות. כך להבנתי, החובה המוסרית לקחת חלק פעיל בעשייה ציבורית עברה טרנספורמציה בשנה האחרונה מרעיון למעשה, וזהו שינוי גדול.
השאלה הזו מעלה עבורי מספר רגעים שונים. הראשון שבהם, התרחש בחודש יוני ובו אחת מחברותיי להובלת תנועת "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" נדחפה על ידי שוטרים בזמן שעמדה עם ווסט סגול אשר נועד לסמן כי היא שם לצורך הגשת סיוע נפשי ראשוני כחלק מפעילות "הסיירת הסגולה" אשר עבדה עם צוותי הרפואה של ארגון החלוקים הלבנים. באותה עת הותקף רופא שפעל איתה והגיש עזרה לנפגעת בהפגנה, ושבוע לאחר מכן נפגעה רופאה מתנדבת נוספת כאשר מכת"זית ירתה סילון מים לעינה השמאלית. עבורי, פגיעות מצד גורמים האמונים על שמירת החוק במטפלים המגישים עזרה לנפגעים, הוא שלב נורא בהתמוטטות הערכית שאנו עדים לה מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ועוד יותר מאז השבעה באוקטובר. ההתקפה על הפרקליטה הצבאית הראשית בחודש אוגוסט הייתה עוד רגע בו היינו עדים לפגיעה ישירה בגורמי מקצוע האמונים על שמירה על החוק וכניעה לבריונות ואלימות בחסות יצרים נקמניים.
מנגד, רגע נורא אחר היה עבורי הלווייתה של כרמל גת אשר התרחשה בתחילת חודש ספטמבר. זה היה רגע של כאב מפלח לב, שבו אי אפשר היה יותר לברוח מן ההבנה שאנשים במדינת ישראל הופקרו. הופקרו שוב ושוב לחיים תחת איום ביטחוני, הופקרו להתקפה אכזרית שהסתיימה בחטיפתם, הופקרו כאשר נותרו קורבנות להתעללות, הרעבה ועינויים, והופקרו כאשר נרצחו. כשיצאתי משם כתבתי:
האור שלך, האור שבך
נצץ ביציאה מבית העלמין בבארי
כל המילים שנאמרו על קברך
הבהירו
שהיית
זריחה
והנה מותך המיותר
קורא לנו להיאסף מכל קצוות הארץ
לזרוח מחדש כחברה המקדשת חיים
פועלת בערבות הדדית
וזועקת: די להקרבה!
חיכינו לך כל כך
עשינו ככל יכולתנו
זוהי פרידה בלתי נסבלת
ממך
כרמל גת
בתוך הרגעים הקשים אשר עוברים עלינו בחברה הישראלית ומול השבר הגדול, אני מוצאת עוגן בערכי מגילת העצמאות אשר משמשים עבורי מצפן המורה על הדרך. לצידם, אני מהדקת את אחיזתי בהיסטוריה העולמית אשר מדגימה שוב ושוב כיצד מדינות דמוקרטיות שהפכו לדיקטטורות רוויות מלחמה ומוות חזרו בשנית להיות דמוקרטיות, גם אחרי תקופות של שפל מוסרי נורא. אני מוצאת את האופק ונמלאת השראה מהפעילות של דמויות מובילות בשמירה על ישראל כמדינת חוק, כמו גם בכריכת חיי בעשייה משותפת עם אנשים אהובים ומוערכים. אני ממלאת מצברים ומטעינה את התקווה, גם בהפוגות תרבות, בילוי עם משפחתי ושהייה בטבע – מרחבים אשר שימשו עבורי משאבים חשובים בשנה האחרונה.
פסיכולוגית קלינית מומחית, בעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת בר אילן. נמנית על מובילות תנועת "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" מחודש ינואר 2023, ומנהלת את מערך החוסן והבריאות הנפשית "עוטף לב" בעמותת אחים ואחיות לישראל – החמ"ל האזרחי מאוקטובר 2023.
