ד"ר קרן ריינר נוי
בשבוע בו התחלתי לכתוב מילים אלו, קיבלתי שתי שיחות טלפון רנדומליות שהזכירו לי את התואר החדש שקיבלתי ב-7.10. לא היה שום קשר בין השיחות, אך שתיהן הדהדו באהדה (שלא ביקשתי) את התואר המדובר. מכל התארים שאספתי במהלך חיי, מעולם לא דמיינתי תואר שכזה. משונה, מכאיב, מטריד, וכזה שמחזיר באופן מיידי לטראומה הגדולה. הכובד של התואר הזה התבהר לי רק לאחרונה, כעשרה חודשים אחרי קבלתו כשמצאתי את עצמי עונה: "אני מפונה לשעבר".
קשה מאוד לתאר מסע שהתחיל ברגע אחד, אבל קבלה של תואר חדש בהחלט תורמת לנקודת ציון המסמנת את תחילתו. ב-7.10, בשעה 21:47, כאשר נדחסנו כולנו לרכב. אני זוכרת את השקט הצורם והחשכה המוחלטת בקיבוץ, שהואר לפתע באור הכתום של פצצת תאורה, בעודי מושכת את הכלב המבועת אל תוך הרכב. זה היה הרגע שקיבלתי את התואר: 'מפונה'. התואר הזה הצליח להזיז הצידה הרבה תארים אחרים ('אישה', 'מטפלת', 'פסיכולוגית', 'קולגה', 'חברה' ועוד). כאילו כל שאר התארים הפכו קטנים וזניחים, מטושטשים מאחורי הדרמה של הפינוי, הטראומה, הזוועה, הזוועות.
לאישה הבורחת עם משפחתה בעלטת לילה מסויט, תחת התקפה מחרידה שאינה עולה על הדעת, וזוועות ללא שם, לא נותר הרבה מרחב בנפש. גם ההבנה שקיבלתי תואר חדש התעכבה בשל הצפיפות והדוחק המשתק שמילאו את התודעה. למעשה, התואר 'מפונה' היה רך וידידותי לעומת תארים אחרים שחולקו באותן השעות בלא אבחנה למאות, רבבות אחרים: 'חטופה', 'יתומה', 'אלמנה', 'שכולה', 'נרצחה באכזריות', 'ז"ל'. קיבלתי אותו בהבנה, בשתיקה, בהכנעה, בחוסר אונים מבולבל. התואר 'מפונה' לא היה חדש, כבר פוניתי מביתי בסבבים קודמים. אך תמיד התיישב עלי כבגד זר ומחניק, שרק חיכיתי לרגע להסירו מעלי. הפעם לא שיערתי את משך הזמן הארוך שאמשיך ללבוש אותו, ואת הרושם שהוא ישאיר בעיניהם של אחרים. התואר הזה, המלבוש שנכפה עליי, הביא עימו תחושות של זרות חיצונית ופנימית, של זעם ומצוקה. טוב שהיו בו כיסים רבים שם יכולתי להטמין את התחושות הללו.
תקופת הפינוי היתה קשה, מבלי שהיתה לי הרשות הפנימית לכאוב ולהתלונן עליה. כל כך הרבה כאב וסבל היו סביבי. בביקוריי במקומות הפינוי או בניחום אבלים בלטה תופעה של 'מדרגי סבל'. אלמנות חשו ברות מזל על רצח בני זוגן והכירו תודה על כך שלא נחטפו או הועלו באש. כל מה שידעתי על סבל נדחק מפאת המציאות החדשה. הסטנדרטים הקצינו כל כך. אני – כמו מפונים רבים אחרים – נמצאת נמוך למטה במדרג החדש. גם היום קשה לדבר על מצוקת הפליטות מבלי לחוש אשמה ובושה. לא רק הפליטות היתה קשה, אלא התפקיד הכפול שמצאתי עצמי משחקת – מצד אחת ניצולה ומצד שני מצילה. כיומיים אחרי אותה שבת איומה, קיבלתי קריאה להגיע אל אחד מאתרי הפינוי הקהילתיים מתוקף תפקידי כמטפלת בשירות הפסיכולוגי שער הנגב. פחות מחצי שעה לפני שיצאתי לדרך, הגיעה אליי ידיעה שמטופלת עבר שלי נרצחה. התחושות בגוף היו כל כך מבלבלות וסותרות. את מה ואת מי אני הולכת לפגוש במקום הפינוי? את מי בדיוק אני באה להציל? את המפונים? את עצמי? באתר הפינוי היו גם קולגות שלי, חברים, חברות של הבנות שלי. "אני פה בתפקיד" דאגתי לומר בעודי מחבקת ומחבקת. וכששכחתי דאגו להזכיר לי: "תגידי שאת פה מטעם חוסן".
בדיעבד, ממרחק החודשים והימים מאז אותו רגע, אני יכולה לראות כיצד תארים אחרים, זהויות ותפיסות עצמיות קודמות שימרו וחיזקו את תחושת המסוגלות והמשמעות באותם ימים. אחד מהם הוא תואר שזכיתי בו עם הולדת ביתי הבכורה. התואר 'אמא' לא מצמץ ולא נסוג לרגע, ושימש כמגדלור באפלה האיומה. זכורים לי הימים הראשונים בהם ישנו חמשתנו על מזרנים בערבוביה סהרורית בחדר השינה של חמתי היקרה. למרות הכאוס, המבט בילדיי הישנים הבהיר וחידד את הסיבות והמטרות – להמשיך, להיות, לעשות. התואר 'אמא' הזכיר לי את כל הטוב, המשמעות, התקווה, החיבור לעולם. הזכיר את החופש להגדיר את עצמי לעצמי, מעבר לכל תכתיב של מלבושים חיצוניים שנכפו עליי.
הבהירות הזו היתה בניגוד לזעזוע העמוק, להלם, ועמדה כמגן בפני צונאמי הסיפורים שלא הפסיקו להגיע, מחברים, שכנים, מטופלים, קולגות, מודרכים. עוד ועוד זוועות שמתקיפות ללא רחמים, באדישות מעוררת חלחלה. אל ה'אמא' חברו ה'מטפלת', ה'מדריכה', "מורת/תלמידת הדהרמה", ה'חברה'. עשרות השיחות שניהלתי באותם ימים היו מטלטלות אך בה בעת שימשו כגלגלי הצלה עבורי לחוויה של מסוגלות עצמית, המשכיות וחיבור. ההגדרות העצמיות האלה, תמכו זו בזו, וזכו לתמיכה מעוד אמהות-חברות בעולם הממשי, שחלקו איתי את ההגדרות והתארים החדשים והישנים. כל אלה יצרו מעטפת של אור וכוח שהמשיכה, ועודנה ממשיכה, להזין את עצמה.
האירועים של ה-7.10 היו ועודם הזמנה לערער על כל מה שהיה ברור ומוצק בתפיסה העצמית, הבינאישית, החברתית והלאומית. כתושבת קיבוץ צמוד גדר וכמטפלת שנים רבות בעוטף, חוויתי מקרוב את האירועים. קרוב מספיק כדי להרגיש בעוצמה את דלי מי הקרח אשר נשפך באכזריות על פניי בעודי מתהלכת רדומה בעולם של פנטזיה וקונספציה, אך רחוק מספיק כדי לא להיוותר מפוררת ומרוסקת בתוך ייאוש האובדן המוחלט של הקרקע היציבה. אז וגם היום אני מבקשת להיזכר בקריאת ההשכמה הזו. להתעורר. הפסיכולוגיה הבודהיסטית מזמינה אותנו להתעורר מבורות האשליה אל האמת המוחלטת, לפיה התפיסות שלנו, ההמשגות המנטליות, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו, ומהי המציאות, הכל ריק. התובנה כי התופעות באשר הן, אינן מוצקות, היא רגע של התעוררות, של בחירה, של חופש ושל אחריות. במובן הזה, ה- 7.10 העיר וניער היטב, ואסון יהיה להתעלם מסטירת הלחי הזו.
הניסיון והכנות מעידים כי רגע ההתעוררות הוא רגע חולף. המבנה הנפשי שלנו מחזיר אותנו שוב ושוב אל תרדמת האשליה, אל דפוסים מקובעים ותבניות חשיבה. אין להימנע מכך, וגם אין צורך להתאכזב שאלו הם פני הדברים. יחד עם זאת, לרגעים של יקיצה מתלווה אחריות: כעת כשאני ערה, מה אני בוחרת לעשות? שנה אחרי, אני עדיין משחקת עם התשובה. כמו רבים אחרים בעקבות ה-7.10 גם אני התחלתי לשאול שאלות חדשות, לפקפק בהנחות מסוימות על חיי, ולבחון מחדש ערכים ומטרות. עם זאת, ברמה העמוקה יותר, אני מאמינה כי האחריות טמונה בעצם השאלה ולאו דווקא בתשובות המתקבלות.
שאלת הבחירה הנובעת מתוך ערות ואחריות קיימת כל הזמן גם בחדר הטיפול. אני מניחה אותה בחיקי כשאני יושבת על כורסת המטפלת, ומדי פעם נזכרת ללטף אותה כחתול מגרגר. המטופלים מביאים קשיים, התמודדויות, בחירות קשות, תפיסות עולם, ערמות של סיפורים ארוכים, מורכבים, עצובים, כואבים ומפוחדים. בתגובה לכך, הסיפורים שלי ותפיסות העולם שלי, מבקשים לקפוץ ולתת מענה, פתרון, הקלה כל שהיא. העוצמות של המצוקות אשר מציפות את חדר הטיפול, והלחץ לתת מענה ולחלץ את שנינו – מטופל ומטפלת – מהכובד והמצוקה, מקשות על יציאה מתרדמת האשליה והבורות, ודוחקות לפעול מתוך אוטומט. למרות זאת, יש בי תקווה שקריאת ההשכמה האכזרית של אירועי ה-7.10 גורמת לי לעצור יותר פעמים במפגש הטיפולי ולשאול: מה נבחר לעשות כעת כשאנו ערים?
לא מעט אתגרים הביאה השנה הזו.
הטרדות האישיות והמצוקה הפרטית שלי ללא ספק השפיעו על יכולותיי כמטפלת. דבורה פלורסהיים (2003) כותבת על השפעות הטראומה המשותפת על מטפלים: "ב'מיכל' עשויים להיווצר סדקים". אני מזהה את הסדקים הללו במיכל שלי ובמיכלים של רבים מעמיתיי. לצערי כשלתי לא פעם בשנה האחרונה להציע חווית המשכיות והחזקה למטופליי כפי שוויניקוט המליץ (ויניקוט, 1960). הלוואי והייתי יכולה לשהות עימם ברגע, ללא זיכרון וללא תשוקה כמו ביון (Bion,1967). וודאי לא הצלחתי להעניק 'תשומת לב מרחפת' חלקים גדולים מהשעה הטיפולית (פרויד, 1912). לא פשוט לראות את המיכל שלך נסדק. שבירתן של זהות, תפיסות ומוסכמות מקצועיות יכולה להיות מפחידה ומאיימת, אך גם מעוררת אשמה ותחושת כישלון. התחושות המכאיבות מתחדדות עוד יותר אל מול צו השעה הגורלי.
הסדקים הללו העמיקו עם הסיפורים האישיים הרבים והקשים אליהם נחשפתי כמטפלת וכמדריכה, אך ודאי היו תולדה ישירה של החוויות שעברתי עם משפחתי באותה שבת ולאחריה. המציאות המשותפת אותה אני חולקת עם מטופליי מאתגרת ומכאיבה מאוד, ולא ניתן למנוע ממנה לזלוג אל חדר הטיפול, שלא לומר להציפו לעיתים. בשל הפינוי הממושך שלי (ושל חלק ממטופליי), מרבית הטיפולים התקיימו בזום. המרחב הזה חשף מיד בפני המטופלים את המציאות ה'אל-ביתית' שלי והעצים את טשטוש הגבולות בינינו. "דאגתי לך כל כך, מזל שהתקשרת" אמר לי אחד המטופלים כשהתקשרתי לשאול לשלומו ב -8.10. כמוהו רוב המטופלים הביעו דאגה רבה, ורצון כן ואמיתי לדעת מה שלומי, ושלום ילדיי, היכן אני גרה כעת ופרטים נוספים על חיי שלרוב אינם עולים במפגשים. הכאב המשותף שלנו על אובדן הבית, אובדן תחושת הבטחון, והאובדן הטרגי של רבים מהקהילה תרם גם הוא רבות לטשטוש הגבולות. לא מעט הזדמנויות יוצאות דופן כאלה, של מפגש בהלוויה, בכי משותף על אובדן, ואפילו הזדהות עם סימפטומים, היוו אתגר עצום עבורי בהחזקת תפקידי הטיפולי וערערו על מהות הטיפול.
אל מול האתגרים הללו, לטוב או לרע, שאלת ההתעוררות והבחירה היתה שם עבורי כרפסודה בים סוער. בחרתי להרפות את ההיאחזות בהגדרות התפקיד, בידע המקצועי, בעשרות ההרצאות והמאמרים שהרעיפו עצות 'עשה ואל תעשה'. בחרתי להיות עם מה שיש ואיך שיש את זה. בחרתי להתמסר – מחוץ לטיפול ולפרקים גם בתוך החדר – לרגעי שבירה, בכי, צחוק והשתטות, שכחה, כעס, אהבה, חרטה ופגיעה. רגעים של אנושיות פשוטה. בחרתי להרפות ממה "שצריך".
בתוך חדר הטיפול, התגלה כי דווקא טשטוש הגבולות בין מטפלת למטופלת, שימש לא פעם כמרחב מאחה ומרפא לחוויה האלימה של פריצת הגבולות ב-7.10. ייתכן כי היו אלה רגעים של at-one-ment כפי שהציעו בניה אמיד ואיתן בכר (2022), בהם הגדרות וגבולות נזנחו לטובת חוויה אנושית מאחדת, שרק בתוכה יכולה להתחיל עבודת איחוי ובניה מחודשת של גבולות, זהויות ומשמעות.
אחד המשפטים שחוזר על עצמו הרבה בתקופה האחרונה הוא "אנחנו עדיין בתוך האירוע". הלוואי ויכולנו להניח לזיכרון של ה- 7.10 לעבור עיבוד ולאחסנו בספרית הזכרונות האישית והלאומית שלנו כאירוע מכונן שאפשר לצמוח ממנו, צמיחה פוסט-טראומטית. אבל שנה חלפה והמציאות החיצונית ממשיכה לחתוך בלב כסכין, ללבות בנו כעס וייאוש. אנשים יקרים, אהובים, כמוני וכמוכם, עודם מוחזקים בשבי החמאס, ללא רמז של תקווה נראית באופק. אחרים נרצחו באכזריות בשבי למרות הזמן הרב שעבר מאז נחטפו מחייהם. הכאב על הסבל שלהם ושל משפחותיהם, הכאב על העוול המשווע שממשיך להיות נוכח כעובדה מוגמרת, נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו במקומות האישיים והפגיעים ביותר. גם אני יכולתי להיות מופקרת במנהרה חשוכה, גם אהוביי יכלו להיות שם. וכעת כשאני מהלכת בחופשיות ברחבי הארץ, מה חלקי בהפקרה? הכאב שכולנו חשים על הימצאם של חטופים בעזה, הוא לא רק פרטי. השבי שלהם הוא עדות חיה לשבי שבו כולנו מצויים כאומה יהודית; שנואים, נרדפים, דורות על גבי דורות של חיפוש אחר בסיס בטוח שחומק מאיתנו שוב ושוב.
חווית הפחד הקיומית-לאומית-אישית הרימה את ראשה בשאגה גדולה בעקבות ה-7.10. "פחד הוא קוטל הבינה" כתב פרנק הרברט בספר 'חולית' (הרברט, 1975). ללא ספק אנו נשטפים על ידי צונאמי של פחד קיומי, מוצדק ונרחב, שאין לו נחמה. פחד שקוטל כל אפשרות לחשוב בבהירות, לעצור, להקשיב ולשאול שאלות. פחד שמתלווים אליו זעם גדול, תוקפנות ושנאה. אני מוצאת כי הפחד ההישרדותי שאנו חווים כאומה מייצר גבולות במקום שאין בהם צורך. תמיד אמרו לנו שגבולות הם חשובים. אך הפחד מצמצם אותנו לגבולות צרים-צרים שאין בהם מקום לנקודות מבט אחרות. הפחד גורם לאנשים להתבצר בעמדותיהם, לאטום את הלב, לצעוק, להתנהג בגסות כלפי כל מי שחושב אחרת. אפילו האנשים הנאורים ביותר בטוחים כל כך בצדקת אמונתם ודרכם. הפחד מרחיק אותנו זה מזה.
ההסכמה והיכולת להיות עם שתי נקודות מבט שונות בו זמנית היא בין הדברים האהובים עליי בעבודה הטיפולית. לאפשר לנקודות מבט שונות להיות זו לצד זו, לשחק האחת עם השנייה, להיפגש ולגעת מבלי לפחד להישמע או להשמיע. לתחושתי, נראה כי האפשרות הזו הולכת ונעלמת מהמרחב הציבורי. אני שואלת את עצמי מה דרוש לנו – קהילת המטפלים – כדי לשמר ולחזק עמדה זו גם מחוץ לחדר הטיפול? ומה יכול לעזור לנו לעודד גם אחרים לאמץ אותה במרחב הציבורי?
קהילת המטפלים בישראל עומדת בפני אתגרים לא פשוטים. המרחב הציבורי והמציאות החיצונית נעשו כל כך קשים ומאיימים עד שלעיתים נדמה כי הם מייתרים את המרחב הטיפולי. כאשר המציאות החיצונית כל כך "מטורללת" ו"לא נורמלית", אנו ניצבים מול אתגר עצום של מציאת האיזון הנכון בין עבודה בעולם הפנימי לעבודה בעולם החיצוני. עודנו באירוע. אני, וחלק גדול מהעמיתים שלי, שואלים עצמנו האם מתפקידנו לשנות גם את האירוע ולא רק את הפרשנות אליו?
בשנים הרבות שאני חיה תחת מתקפות טילים, נשאלתי לא פעם: "אז למה אתם ממשיכים לחיות שם?". למרות היותה שאלה לא אמפטית ומעצבנת, אני מוצאת כי יש בה גם סקרנות אמיתית לגבי האפשרות לבחור לפעול לשינוי המציאות הקשה עצמה, במקום להתמיד בעריכת התאמות אליה. מי כמוני יודעת כמה מתישה וסיזיפית יכולה להיות חוויה טיפולית אשר מפגישה שוב ושוב עם אותו מטופל שמצבו משתפר ומחמיר בהלימה עם הסבבים הביטחוניים. בפועל, "למה אתם ממשיכים לחיות שם?" היא שאלה מעצבנת כי היא לגמרי רלוונטית. לא במובן הפשטני שלה, אלא במובן המאתגר יותר – מתי ובאיזה אופן יש לחולל שינוי במציאות החיצונית? ומה תפקידנו כמטפלים בשינוי המציאות הזו?
אתגר נוסף של הקהילה הטיפולית, הוא ריבוי הגישות הטיפוליות והצורך, האובססיבי כמעט, של מטפלים להוסיף עוד ועוד כלים לארגז הכלים הטיפולי שלהם. נראה כי כעת מטפלים רבים לומדים ברעבתנות כלים מקצועיים נוספים, אך זאת מבלי לחזק לעומק את המיומנות בשימוש בכלים ובטכניקות שרכשו. לצערי, לעיתים מתווסף לכך האגו המקצועי אשר מנציח נבדלות, שונות וביקורת, ולפעמים מצליח לייצר גבולות גם בקרב קהילה שלמה אשר כל מטרתה הוא לעשות טוב ולהקל על הסבל. גם ברמה הציבורית אנו עדים לא אחת למאבקי כוחות בין ארגונים וגופים המצמצמים את האפשרות לאגם משאבים ולשתף פעולה. זאת ועוד, במסגרת תפקידי הניהולי אני עדה לכך שלעיתים הקצאת התקציבים המוקדשים לסיוע נפשי נעשית מבלי להתחשב במארג העדין של ארגונים טיפוליים מקומיים וותיקים המכירים באופן ייחודי את הקהילות הפגועות. כל אלו ועוד הם רק חלק קטן מהאתגרים הרבים העומדים בפנינו.
להביט לכיוון האתגרים והפחדים – גם זו בחירה. בחירה שחשוב וראוי לבחור בה, לעיתים קרובות כדי להמשיך לשאול שאלות ולהוביל לשינוי. אך לא רוב הזמן. שאלת ההתעוררות והאחריות אשר מלווה אותי בנאמנות, מאפשרת לי לבחור גם להתמקד באמצעותה ולכוון את מבטי לעבר הטוב. אחת הברכות הגדולות בחיי היא המקצוע שלי. אני זוכה להעביר שעות רבות ויקרות במהלך השבוע שלי בישיבה שקטה וקשובה עם אדם אחר. שעה שבה רק אני והוא, אני והיא, יושבות בחדר ומעניקות תשומת לב האחת לשנייה. אני זוכה לראות את האדם הזה במהלך אותה השעה ובמהלך השבועות והחודשים, במגוון מופעים – בעצב, בפחד, בתקווה ובשמחה. אני זוכה לראות איך אנשים מחפשים אחר משמעות, מבקשים קרבה וקשר, ובוחרים שוב ושוב בטוב. גם אם לפני שנים הגיעה אליי בשעתה הקשה ביותר, היום היא מחייכת אליי ומדברת איתי על אהבה.
לצד התקווה ישנה גם נחמה רבה שאני מוצאת בימים אלה בכל המעגלים הקרובים והרחוקים שאני חלק מהם. אני מלאת הכרת תודה לכל המטופלים, המודרכים, המדריכים, המורים, החברים ובני המשפחה שמלמדים אותי בכל יום שיעורים באנושיות, חמלה וענווה.
פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה, מנהלת מרכז מיינדפולנס בשירות הפסיכולוגי שער הנגב ושותפה להקמתו. מפתחת תוכניות התערבות מבוססות-מיינדפולנס מתוך חזון להעשיר את קהילת הדרום ועוטף עזה בפרט, בכלים לויסות עצמי, העצמת חמלה וחיזוק יכולות התמודדות עם מצבי משבר. אמא לשלושה, תושבת קיבוץ זיקים, מפונה לשעבר.
הרברט, פ. (1975), חולית. (תרגום עמנואל לוטם) הוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב
ויניקוט, ד.ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך ע. ברמן (עורך) , עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב
פלורסהיים, ד' (2014). מרחב מוגן : מטופל ומטפל במציאות של טראומה מתמשכת. פסיכולוגיה עברית. נדלה מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3168
פרויד, ז. (1912). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך ע. ברמן (עורך), זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92-99). תל אביב: עם עובד.
Amid, Bnaya & Bachar, Eytan. (2022). At-one-ment: Beyond Transference and Countertransference. Psychoanalytic Perspectives. 19. 327-347. 10.1080/1551806X.2022.2097516
Bion, W.R., Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum, 2: 271-280, 1967
