פרופ' מירב רוט
מאז השבעה באוקטובר אינני אותו אדם. ואולי, אני יותר אני מכפי שאי פעם הייתי. השבר הנורא של אותו יום, שמאז מצטרפים אליו עוד ועוד מכאובים ואתגרים קיומיים ונפשיים, צרוף בנשמתי כחלק בלתי נפרד מהיותי, בדומה לאופן בו הכרתי את ההלחמה בין מוראות השואה לנפש אבי, ולאחר מכן, באופן מתון יותר, פרטי, בין מות אחותי לביני. המסע שלי התחיל הרבה לפני השבעה באוקטובר, אך הוביל אליו. מסע כנגד מרצחים. כנגד רצחנות. כנגד פיצול ושנאת אדם באשר הוא אדם. מסע להפגת אשמת ניצולים. לריכוך יגון האובדן של הורים שכולים, אחים שכולים, יתומים. התייצבות נחרצת בצדם של התיקון, האהבה והאתיקה ככוחות מרפאים.
ההתייצבות הזאת קיבלה משנה תוקף בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, והמסע החל בשמונה באוקטובר – באותו זום למטפלי הדרום שבו הצגתי "עשרה קווים מנחים לטיפול בנפגעי ה-7.10". למחרת לקחתי איתי את ההנחיות הללו למלון דיויד בים המלח, והקמנו שם עם קולגות נפלאות ונפלאים את מערך הטיפול במפוני בארי. לעולם יהיו צרובים בנו הקולות, השתיקות, ההתייפחות החרישית לתוך חיבוקים ממושכים עם אלה שהופיעו שם בחלוף יום ויומיים ויותר, חיבוק שאומר: גם אתה בחיים. ואומר גם: וכל כך הרבה אהובים שלנו אינם, ואין לנו מושג אם נחטפו או נרצחו, כי עוד אי אפשר לזהות אותם. ואנחנו שם, המטפלים, מתבוננים בהם והלב מתפקע מכאב ומרצון להושיט יד. מתפקע. מעולם לא הרגשתי תחושה עזה כל כך של רצון להקל את סבלם של אנשים.
ומתוך ההתחלה הזאת, במקביל לליווי של קיבוץ בארי שנמשך עד היום, נקראתי לעבוד השנה עם גופים רלוונטיים שונים, ביניהם מטה משפחות החטופים, קציני מודיעין, קבוצות קב"נים, קורבנות וצוותי מסיבת הנובה, ארגון היתומים הארצי "חמניות", אדריכלי ניר-עוז, הקואליציה הלאומית לטראומה, גורמי הסברה, תקשורת וגיוס תרומות, ובעיקר, כחלק בלתי נפרד מן היומיום שלי, ניהול FLM ביחד עם חברותיי האנליטיקאיות איריס גבריאלי רחבי ועפרית שפירא ברמן.
FLM הוא ארגון אזרחי לטיפול ארוך טווח בחינם בנפגעי השבעה באוקטובר, שהקמנו בשבוע הראשון לאחר הטבח. הארגון מטפל במשפחות הנרצחים, במשפחות החטופים ובפדויי השבי עצמם (מי ייתן וכבר יגיעו עוד!!!), בנפגעי הנובה ובכלל בנפגעי הטבח בעוטף, תוך שהוא מבטיח טיפול של 3 שנים לפחות מאנשי מקצוע בכירים ומנוסים, מרביתם אנליטיקאים משלושת המכונים הפסיכואנליטיים בישראל. הארגון מעניק טיפול לא רק לנפגעי המעגל הראשון אשר זכאים לתמיכה מהמדינה, אלא גם לנפגעי המעגל השני אשר בשלב הנוכחי המדינה אינה מסייעת להם. לשם כך אנו עסוקות יומם וליל בגיוס תרומות בארץ ובעולם, כדי לוודא שכל מטופל יוכל לזכות לטיפול ארוך טווח כל כמה שיזדקק. העצימות של העבודה לא קטנה עם הזמן שחלף מאז השבעה באוקטובר כי אם הלכה והתגברה. המסע שלי השנה טבול בפניות שזורמות אלינו יום יום במשך כל השנה, ווטסאפים קצרים ושוברי לב אשר מתארים את סוג הטראומה שדורשת מענה, אבל הוא טבול גם בליווי מסעות רבים שמובילים באומץ לב את התנועה מן הטראומה בחזרה לחיים, ומעידים שוב ושוב על תעצומות הרוח האנושית.
אני אדם עצוב יותר. אבל אני גם נפעמת מן הכוחות הטובים שמגויסים לעזור. אני נפעמת מן המסירות של קהילת המטפלים לנפגעי השבעה באוקטובר וגם לנפגעי המלחמה. בשבוע הראשון של המלחמה, כשפנינו לשלושת המכונים הפסיכואנליטיים שאנחנו חברות בהם ושאלנו: "מי מתנדב/ת לטפל בחינם בנפגעי השבעה באוקטובר?" 450 אנליטיקאים השיבו "הנני" בהרמת אצבע בקבוצת הווטסאפ שלנו. במשך חודשים, הזמן הממוצע למענה על קריאה שלנו, כגון "נערה בת 12 מישוב זה וזה, שהוריה נרצחו וגרה עם סבה וסבתה, זקוקה לטיפול, מי מתנדב/ת" – היה שלוש דקות. בחלוף שלוש דקות היו לנו בדרך כלל מספר ידיים מורמות בנכונות לקבל לטיפול, בחינם.
מאז השתכללנו ואנחנו עובדים עם המדינה (ביטוח לאומי, משרד הביטחון) – הם תומכים בטיפולים במעגל הראשון (הורים, אחים, ילדים) ואנחנו תומכים בשאר הטיפולים (סבים וסבתות, נכדים, בני דודים וכדומה) דרך תרומות. ההתרגשות שלי על כך שיום יום, וזה נמשך גם היום לצערנו, כשמופיעה בקשה היא נענית מיד, היא עצומה. וכך גם מחברים שלי בכל הקהילה הטיפולית – מארגוני טיפול רבים, חברים מבתי החולים שירדו לאילת ולכל מקום בו שהו מפונים, חברים שעד היום נוסעים לדרום לטפל בנפגעי שדרות ואופקים, אין סוף גופים וארגונים שרתומים במלוא הווייתם ומרצם לסייע. זה כל כך חזק בעיני. כל כך מרשים. דחף החיים נותן פייט רציני לדחף המוות, והתיקון לשבר.
אז כנראה שמה שהשתנה בי הוא גם שאני אדם עצוב יותר, שלבו שבור מהמפגש החזיתי היומיומי עם נפגעי העוולות האנושיות הקשות ביותר שלא חלמנו כמותן, וגם אדם מאמין יותר – ברוח האדם מן הצד הטוב והיפה והנאצל שלה. אולי גם נכון וחשוב לומר זאת על המטופלים. גם מהם אני נפעמת. גם מהמנגנונים המשוכללים שמאפשרים להם להמשיך להיאבק על חייהם וחיי אהוביהם, וגם על המסירות שלהם כלפי היקרים להם – בין אם משפחתם הקרובה או החטופים שנותרו מאחור והם נלחמים למען השבתם ארצה.
אחד הדברים שאני רואה בו שינוי לטובה, הוא שנשברו מחיצות בין אסכולות או שיטות טיפול שבעבר פעלו בפיצול מוחלט כמעט זו מזו. הדבר נכון על שיתוף הפעולה המרשים בין מוסדות הטיפול במדינה לבין גופים טיפוליים וולונטריים או אחרים, דבר שמועיל מאוד בהרחבת היריעה המסייעת. הדבר נכון גם על החיץ שנדמה לי שנשבר או התמוסס בין שיטות טיפול קצרות מועד כמו CBT או EMDR, שאמונות על התערבות בשעת משבר בכלים אופרטיביים ברורים, לבין טיפול דינמי ארוך טווח באוריינטציה אנליטית. אנחנו למשל, בארגון FLM של המכונים האנליטיים, פועלים בשיתוף פעולה מצוין עם מערכות שאמונות על טיפול קצר מועד. יש הפניות הדדיות. יש הערכה הדדית. נדמה שמשהו בהשלכות של אלה על אלה התמתן באופן משמעותי נוכח הצורך לשלב ידיים במשימה הלאומית הטיפולית שלפנינו.
יצא לי לענות ללא מעט מטפלים בתחילת המסע, על הרלבנטיות של הפסיכואנליזה לטראומה. הזכרתי להם כי הפסיכואנליזה כוננה את היסודות החשובים ביותר ביחס להבנת הטראומה עם הכתיבה האינטנסיבית של פרויד בעקבות הטראומות הנוראיות של מלחמת העולם הראשונה. בזמנו, כתב בקדחתנות, מאמר אחר מאמר – על החלופיות, מחשבות בנות זמננו על מלחמה ומוות, אבל ומלנכוליה, מעבר לעקרון העונג ועוד – וניסח בהם מחשבות מכוננות אשר נמצאות בבסיס עבודתנו, גם במסגרת טיפולים קצרי מועד. יש לזכור כי מודלים תחומים בזמן אלו נכתבו בתחילה עם הידע הזה ברקע ולא כפרוטוקולים פרקטיים נטולי הקשר היסטורי ותיאורטי. בהמשך, הכתיבה הקלייניאנית העשירה מאוד את ההבנה בדבר המאבקים המתחוללים בנפגעי טראומה בין דחפי החיים והמוות; החרדות וההגנות הפרימיטיביות ואופני עיבודן; הדרך לטפל במטופלים "שקשה להגיע אליהם" כפי שמכנה זאת בטי ג'וזף; אופן העיבוד שנדרש עם נפגעי טראומה שלכודים במעגלים של "אכזריות וצרות מוחין" בלשונו של ברנמן ועוד. אנחנו, הפסיכואנליטיקאים, אכן עובדים אחרת עם טראומה אם כן, אך הרפרטואר התיאורטי והקליני שלנו בעבודה עם אבדן טראומטי עשיר ביותר ולאחר ההתערבות הראשונית, שנעשית באופן מותאם לטלטלה העצומה ולצורך להתעגן ראשית בכוחות החיים, אנו אמונים על עיבוד ממושך, לאורך שנים, של השפעות הטראומה והאבדן.
עשרת הקווים המנחים מעניקים פשר ל"פרוטוקול", כך שמטפלים לא יפעלו רק על פי מניואל והנחיות אלא על פי רציונל עמוק ועשיר שמבין מה אנחנו פוגשים, מאוששים, מתניעים, מאחים, כשאנחנו פועלים בהתערבות הראשונית (כמו למשל ההבנה שאנחנו מופקדים על התאוששותו של דחף החיים, על התאוששותם של האובייקטים הטובים ועוד). שמחתי על ההכרות שנוצרה לי עם מטפלים רבים במהלך השנה האחרונה שעובדים בשיטות אחרות וששיתוף הפעולה בינינו היה ועודנו פורה ומכבד. השינוי הזה חשוב גם ברמה החברתית של מדינת ישראל, כמודל לשיח הדדי שעושה מקום לדרכי חשיבה שונות ולדרכי פעולה שונות.
ο על זכרונות מתים ושכחות חיות: פרק מספרה של פרופ׳ מירב רוט
ο יום השנה לשבעה באוקטובר: אבל מורכב מעל תהום צהובה
ο מבט אישי-טיפולי בחלוף שנה מהשבעה באוקטובר: קרן ריינר נוי
עבורי, התהליכים הקשים ביותר מתחוללים ברמת החברה בישראל. חברה שנושאת את הזוועה האנושית הקרויה "חטופים" במשך שנה שלמה, היא חברה שנחטפה בעצמה לשותפות בנוראה שבאפשרויות. בין אם האנשים מזדהים או מתנתקים – הם משלמים מחיר עצום על כך. ערלות הלב שנובעת מעוצמת הסכסוכים היא מחרידה ומדאיגה ביותר. בשבוע בו אני כותבת את הטקסט הנוכחי, זרקו ביצים על אבא של חטופה בת 19. זה בלתי נסבל. זה בלתי נתפס. בנוסף, סיפורים שקשורים בנקמנות של חיילים ואזרחים מאוד מאוד מדאיגים. אבוי לנו ונהפוך לחמאס. אבוי לנו ונאבד את צלם האדם שלנו. כאדם וכאשת טיפול אני מרגישה אחראית גם על תהליכים אלה ותוהה יום יום כיצד ניתן לטפל בהם.
בשבוע שבו נודע הירצחם של ששת החטופים שגופותיהם נמצאו במנהרה ברפיח – הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב – ביקשו שאבוא לדבר עם בני משפחותיהם של חטופים ממסיבת הנובה. אולי אתחיל בעצם מן הרגע בו נודע לי עצמי שנמצאו גופותיהם, שהיה אחד מרגעי הפירוק הגדולים שחוויתי מאז השבעה באוקטובר. משהו בשרירותיות. בתחושה שזה לא היה אמור לקרות. בסיוט של עמידה איתנה שלהם משך 11 חודשים ואז סיום טרגי כל כך. משהו בכל זה היה נורא מנשוא עבורי, וכנראה גם עבור כולנו. למחרת ביקשו ממני להתראיין לרדיו בעקבות זאת, וזו הייתה הפעם היחידה השנה שסירבתי להזמנה לדבר. איני מסרבת לשום הזמנה לדבר מתוך ההבנה שבתקופה הקשה הזאת, הצורך לשמוע אותנו, אנשי הטיפול, נותנים מילים לשבר, מעניקים לו צורה, קווי מתאר, ומעניקים עוגנים נפשיים ורוחניים שניתן למצוא בהם אחיזה – הוא צורך עמוק ורציני שעלינו להתייצב ולמלא. אבל ביום לאחר גילוי הגופות, הייתה הפעם היחידה שסירבתי. כתבתי באותו יום שיר בשם "חול" ובו שורה "מילותי מלאות חול". כך הרגשתי. לא יכולתי לדבר.
ואז, הגיע טלפון שביקש שאבוא לדבר עם משפחות הנובה שכמובן התערערו עד כלות מהאירוע הנורא הזה. זה אולי הרגע הקשה ביותר שניצבתי בפניו השנה. שוחחתי איתם, ובאיזשהו רגע, אמא של חטוף אמרה לי – "אני כל כך פוחדת. שום דבר לא יכול לעזור מול הפחד הנורא שאני חשה". ואז אח של חטוף שישב מאחוריה הניח יד רכה על כתפה ואמר לה: "תראי איזו גיבורה את. מבחינתי את הרואית איך שאת נלחמת עליו ואיך שבאת היום למפגש. אני בטוח ש... (ציין את שמו של הבן) מרגיש את זה". הרגשתי שכל מה שאמרתי להם עד לאותו רגע, לא היה בו מאית מכוח הריפוי שהיה בסולידריות שהתרחשה ביניהם. ואז יכולתי לספר לה שאני יודעת שהוא צודק, מתוך העבודה שלי עם אלה שחזרו מהשבי. זה בדיוק מה שהם מספרים, שהם הרגישו בשבי את האהבה של המשפחות שלהם וזה מה שהחזיק אותם. והיא שוב לחשה "הלוואי" ואחר כך התחבקנו ובכינו. כי לפעמים אין הרבה יותר מזה שניתן לעשותו.
בעיניי, אנחנו מוכרחים לתעד את העבודה שלנו, וללמד וללמוד אותה. אני מקווה שלא נדע שוב קנה מידה מזעזע כל כך של אכזריות ופגיעה באזרחים, אבל גם את אלה שנפגעו עלינו ללוות מתוך הבנה של הרב-רובדיות של הטראומה שלהם, שאינה מתמצה באירועי השבעה באוקטובר עצמו, אלא מורכבת גם מכך שלמרביתם (אלפי אנשים) אין בית עדיין, אין להם ישוב, אין להם מדינה שקטה והאמון שלהם במערכות המדינה נפגע אנושות, ועוד שלל דברים שלא זוכרים, כמו זה שמרביתם לא חזרו לעבוד בעבודה שלהם, לא חזרו לתפקד, סובלים מסימפטומים של נדודי שינה, ביעותי לילה, דיכאון, חרדה, פחד ריאלי, שחזורים טראומטיים, שימוש בסמים ואלכוהול ועוד. אנחנו פוגשים שבירת זהות פרטית ולאומית, ולא מזהים את פנינו במראה המנופצת בכל כך הרבה מובנים. כדי להגדיר את זהותנו מחדש ואת הצרכים הטיפוליים העולים מזהות זו, עלינו לכתוב וללמוד וללמד את מה שאנחנו פוגשים, לקיים ריבוי של קבוצת הדרכה וקבוצות עמיתים והכשרות בזמן אמת, כדי לעמוד בפני גודל האתגר וסוג האתגר המרובה בפניו אנחנו ניצבים.
אתגר נוסף שעומד בפנינו כקהילה טיפולית הוא להציע אלטרנטיבה. החברה הכוללת פונה אלינו במבט שואל. אנחנו אלה שמופקדים על הידע החשוב ביותר עכשיו והוא 'פנינו לאן' מבחינה נפשית, כיחידים וכעם. יש לנו תפקיד להתייצב כמנהיגים וכדוברים, ולא רק כמטפלים ביחידים. יש לנו אתגר להכיר בכך שהכול פוליטי תמיד, והיום במיוחד. ובמרחב הטיפולי-פוליטי הזה בו אנו חיים, עלינו לזכור ולהזכיר כי מי שחושב באופן שונה ממני איננו האויב שלי, איננו בוגד וגם איננו טיפש. ריבוי הדעות מבורך, והרי זו מהותה של דמוקרטיה ליברלית. מנגד, עלינו לזכור ולהזכיר כי המנהיגות הדורשת אותנו לאחידות בכסות של אחדות, אשר הופכת אותנו לבוגדים ואויבים זה של זה כי איננו חושבים אותו הדבר, מסוכנת לנו מאוד כחברה וכמדינה. זאת הדרך לדיקטטורה, ממש כפי שנוצרת דיקטטורה נפשית במצבים כמו OCD, אנורקסיה ופרנויה – בהם חלק אחד של הנפש שולט באופן הרסני ומצמית בחלקיה האחרים.
ומול זה עלינו להשמיע את העקרונות הפסיכולוגיים של מה שאני מכנה "בריאות נפש פוליטית" שדוגלת, ממש כמו בנפש היחיד, בזכותו של כל אזרח לחשיבה עצמאית וחופשית שיש לה קווים אדומים אתיים – שמחייבים לראיית האחר, לחופש ביטוי, לכיבוד השונה, לריבוי כברכה. אני מרגישה שאנחנו חיים בתקופה שמחייבת כל אחד ואחת מאיתנו, המטפלים, שאמונים על הסכנות הנובעות מדיקטטורה נפשית, להתייצב גם במישור החברתי ולסייע לשימור החברה שלנו כחברה ליברלית וחפצת חיים. ישנם מטפלים שזה טבעי להם פחות אך ישנם רבים שכבר היום לקחו על עצמם תפקידים ציבוריים כדוברים, כמקימי ארגונים ויוזמות, כקושרי קשרים וחיבורים פוריים ועוד. היוזמה, המנהיגות והדוברות הן חלק בלתי נפרד כעת מן העבודה שלנו. הנוכחות שלנו בעולם צריכה להקרין חזון של החלמה, להציע אופקים של תיקון ואת האמצעים להשיג אותו. עלינו להציע עוגנים של משמעות. עלינו להציע פשר לחוויה הנפשית ואופק שאפשר להתקדם לעברו. עלינו להצביע על גורמי חוסן וגם על גורמים מחלישים ומחלים.
בראש כל אלה נמצא האסון הנורא של אי החזרת החטופים. עלינו להבין שזה הורס את הנפש של כולנו גם אם איננו יודעים זאת. להבנתי, אנחנו מפעילים דיסוציאציה מסיבית מול הדבר כי הכרה מלאה במשמעות השהות בשבי היא מפרקת. ועל הדיסוציאציה הזאת משלמים בעייפות, בסימפטומים גופניים ועוד. גם את זה עלינו להגיד בכל מקום כדוברי בריאות הנפש – את המחיר הנפשי והרוחני שאנחנו משלמים על השארתם של בני אדם בתנאים מחרידים בשבי האויב. חלקנו נקיים את התפקיד החשוב הזה בארוחת שישי משפחתית ובשיחות עם חברים, ומאלה יצאו אנשים לעולם ויהיו שגרירים של ההבנות הללו, וחלקנו יעשו זאת במעגלים רחבים יותר. אך החשוב בעיניי הוא להבין שזה חלק מתפקידנו. וזה מאתגר כי אנו אמונים עד היום רק על העבודה בחדר הסגור, המוגף והמוגן. הפריווילגיה הזאת נגמרה. זו עת חירום ושומה על כל אחד ואחת מאיתנו להידרש לה בכל דרך.
אני גם סבורה שלקיחת אחריות מסוג זה יכולה להוות תיקון מסוים לאסון ה-7.10. זאת במובן שחלק ניכר מן המחדל הוא החלחול, מהקומה הגבוהה לכל הקומות תחתיה, של הסרת האחריות ביום עצמו. אף קומה לא אמרה: אני אקח אחריות ואנהיג תגובה כי יש פה חירום אסוני שמתרחש לנגד עיני. ההפקרה פשתה בכל הקומות. וכך בדיוק זה ממשיך מאז – אף קומה אינה לוקחת אחריות על מה שקרה או על מה שממשיך לקרות. ולמול זה, כל אדם שלוקח אחריות (כמו מאות אלפי האזרחים הנפלאים שקמו על רגליהם כמו בצו פקודה סודי והתייצבו) גם מתקן, בנכונותו להתייצב, לומר את דברו, להכיר באחריותו – את ההפקרה ואת תרבות ההפקרה.
אתגר אחרון שאציין, לצד ולמרות כל מה שאמרתי – הוא לשמור על חדר הטיפול להיות חדר טיפול. לא לתת לרעש, למציאות העצימה והמזעזעת, החודרת בכל יום עם בשורה מטלטלת אחרת – לא לתת לכל אלו לגזול מן המטופלים שלנו את הזכות לקבל מאיתנו טיפול בעל אופי מוכר וטוב – שמקשיב, מרוכז בעולמו הפנימי של המטופל, לא מתערבב איתו בחזקת בעלי גורל משותף אלא שומר על ההבדל בין זה שבא לקבל עזרה לבין זה שמופקד על מתן עזרה. עלינו להמשיך להקשיב ליחסי ההעברה, להקשיב לסיפור הפרטי שמעבר לסיפור הכללי – לאופן בו המציאות פוגשת את יחסי האובייקט הפרטיקולריים, ואת ההעברות הבין-דוריות, והאובייקטים המופנמים, והאיזון בין הדחפים ומנגנוני ההגנה הספציפיים של המטופל/ת, וכן הלאה. מה שאנו מכנים "העמדה האנליטית" מהווה עוגן בעין הסערה ומסמן למטופלים שיש עדיין מקום לחיבור העדין, העמוק, בין אדם לאדם ובין מטפל ומטופל, ושאנחנו לא נואשנו מן המחשבה שמלאכת הטיפול מובילה להחלמה מטראומות, צמיחה, התפתחות ומציאת אופק של חיים משמעותיים שיש בהם יופי ושמחה, גם מתוך מציאות מאתגרת כל כך כמו זו בה אנו נתונים.
מול רוע רדיקלי, אני אוחזת בטוב רדיקלי. מול ספק רדיקלי, אני אוחזת באמונה רדיקלית. מול ייאוש רדיקלי אני אוחזת בתקווה רדיקלית. מול שנאה רדיקלית אני אוחזת באהבה רדיקלית. ואז הן אוחזות בי. אני מקווה שכולנו נשכיל לבחור בטוב, באמונה, בתקווה ובאהבה, והם יהיו כלי הריפוי שלנו נוכח האכזריות והעוינות והבוז והפיצול וההשלכות הממאירות. אני מאמינה כי הם גם אלה שירפאו את היגון והאבל הנוראיים שעוד ילוו אותנו ואת מטופלינו שנים רבות. לא נוותר על הזכות שלהם ושל כולנו לייצר כאן שוב חיים מלאי משמעות ויופי.
ומי ייתן ונשכיל להתבונן אל תוך עצמנו ולשאול באומץ שאלה מרחיקת לכת אולי, אך בה בעת כל כך חשובה ומתבקשת – במה תרמנו, כל אחד מאיתנו, למשבר החברתי בו אנו חיים (בו כל צד מלא עוינות וחשדנות אינסופיות זה אל זה ובטוח שהשני רוצה למחוק כל מה שיקר לו במעגלי השלכות פרנואידליים אינסופיים), ואפילו נשאל מה חלקנו, בין בשתיקה או בעשייה, באסון בו אנו חיים באזור המסוכסך ועקוב המלחמות שמשום מה אינו לומד שמעגלי הקסמים של מוות ודם אינם מולידים ביטחון ותקווה? אני בטוחה שיש לנו אפשרות לשנות זאת. אני עוד יותר בטוחה שאסור לנו להרפות מן הניסיון.
פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מאוניברסיטת חיפה. מחברת מאמרים, פרקים וספרים בפסיכואנליזה ובממשק בין פסיכואנליזה ותרבות, בארץ ובעולם. עורכת מדעית של כתבים שונים מהספרות הקלייניאנית המתורגמת. ממקימות FLM – מערך אזרחי לטיפול ארוך טווח חינם בנפגעי ה-7.10.
