פרופ' נורית ירמיה
בימים של כתיבת שורות אלו, בחודש ספטמבר 2024, אני מבלה עם נכדותיי הצעירות ומשוחחת איתן על חג ראש השנה הקרב ובא. באחת הפעמים אני מתחילה לשיר איתן באופן אוטומטי שירים קאנוניים הזכורים לי מימי ילדותי לכבוד החג ומתחילה בשיר "שנה טובה" (מילים: לוין קיפניס, לחן: נחום נרדי). בעודי שרה להן, אני נחרדת מכך שכל בית בשיר רק מהדהד חזק יותר את האבסורד שבעצם הברכות הטמונות בשיר, לא הגיעו ליעדן ולא התגשמו בשנה החולפת לכל כך הרבה אבות ואימהות, דודים, נוטרים, טייסים ומלחים, עמלים בניר ובמלט, ילדים וילדות, ולעוד ועוד אנשים רבים. אני נזכרת בשורה נוספת משיר ילדות לחג "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, ילדים בחופשה ישחקו תופסת" (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש). אני ממשיכה לשיר בליווי הידיעה כי השנה הזו, מאז השבעה באוקטובר 2023, שמסתיימת לה בקרוב, הינה שנה קשה, כואבת, מפחידה ומבהילה, מלאה בעצב, אבל, שכול וגם חמלה כלפי כל תושבי האזור. יחד עם זאת, במהלך השנה הנוכחית, למרות נפילות רוח חולפות, אני לא מוכנה לוותר על התקווה.
בדומה לרבים מאזרחי המדינה, המסע האישי שלי עם מלחמות החל עוד בילדותי, כאשר התגוררתי עם משפחתי בנהריה. קטיושה אשר נפלה ממש ליד פתח ביתי, פתחה בפניי עולם שלם של ידע ורגשות לגבי אויבים ומלחמות מוקדם מדי לגילי הצעיר. בנוסף, אבי גויס למילואים ושכן וחבר משפחה קרוב נפל במלחמת ששת הימים, אירועים אשר הגבירו אצלי את העיסוק בחיילים, מלחמה ומוות. אני זוכרת את הורי מנסים להרגיע אותי, אומרים שאין לי מה לדאוג ומבטיחים לי שוב ושוב שעד שאגדל, כבר יהיה שלום ולא יצטרכו חיילים, כמאמר השיר "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה" (מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר). אני עוד זוכרת את הפנטזיה שלי בצעירותי שגם עד שילדיי יגדלו לא נצטרך עוד חיילים, ואת ההתפכחות הכואבת כשהתבגרתי קצת. אין לי ספק שהעיסוק בגיל כה צעיר בפחדים ואויבים, צבא ומוות, יחד עם כמה אירועי חיים נוספים, הכווינו אותי לעולם הטיפולי מגיל מאוד צעיר.
בימים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023 הייתי בחופשה בלונדון וישירות משם המשכתי לפסטיבל התמר בים המלח, כך שלאחר היעדרות ארוכה מהבית ומהשגרה, חזרתי לביתי בשישה באוקטובר בשעות הערב המאוחרות. השכם בבוקר למחרת התעוררנו כולנו לקול האזעקות שפילחו את שקט השבת והחג. עם האזעקה השנייה שנשמעה במרכז הארץ, איש יקר שגר בשדרות, שלח הודעת וואטסאפ לקבוצה שאני חברה בה, אשר למעשה הייתה הדיווח הראשון שקיבלתי על המתרחש. הוא סיפר ששדרות נכבשה בידי מחבלים, שהוא גר מול המשטרה ושגם המשטרה כבר לא מתפקדת. יצאתי מייד מהממ״ד כדי להתחבר לחדשות ולהבין מה קורה.
דקות לאחר מכן, טרם ידעתי כי הזוועות מתרחשות בקיבוצים ויישובים נוספים, עלתה בי השאלה מה אני יכולה לעשות כדי לסייע, קודם כל לתושבי שדרות. עוד לפני שהגיעה השעה שמונה בבוקר, כבר שיגרתי בפייסבוק ובקבוצות עמיתים שונות שני טפסי גוגל – אחד הקורא להתנדבות של אנשי מקצוע במתן עזרה נפשית; והשני עבור תושבי שדרות בשעות הראשונות ולאחר מכן לכל תושבי המדינה, אשר מעוניינים במענה נפשי בצל האירועים. כאמור, בשעות הראשונות עוד לא ידעתי את גודל האסון ואת העובדה שפונים לסיוע נפשי ראשוני עתידים לפנות מכל רחבי הארץ. תוך שעות היו כבר מאות מטפלים מתנדבים, ותוך שלושה ימים נרשמו כבר אלפי מתנדבים, כאשר בכל יום מספר הפניות רק הלך וגדל. כך נולד קו הסיוע לעזרה נפשית ראשונית שפעל עד לערב פסח של שנת 2024.
אל היוזמה הספונטנית אשר קמה בשבת בבוקר הצטרפו תוך זמן קצר אנשים מהמעגלים האישיים והמקצועיים שלי ומעבר להם. עוד באותה שבת ליהי כהן, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר אילן, התקשרה אליי להתנצל שלא תוכל לסייע בעזרה ראשונה כיוון שהיא לא אשת מקצוע מומחית, אך הציעה את עזרתה בכל דבר אחר, ומהר מאוד הפכה להיות שותפה בכירה בכל המיזמים מאז ועד היום. בשבועות הראשונים, חברות ובן הזוג סייעו לאורך כמעט כל היממה להפעיל את הקו, וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית, בה אני חברת סגל, התגייסו כדי לטייב את המאגר. אנשים טובים אחרים רתמו את יכולותיהם הטכניות וסייעו בהקמת אתר מסודר שמאפשר התאמה בין פונים למתנדבים (אתר שפותח מאוחר יותר בהתנדבות מלאה על ידי צוות WIX). בשבועות ראשונים אלו, המטפלים המתנדבים סייעו למשפחות נרצחים בכתיבת הספדים וליוו אותם ללוויות, מתנדבים אחרים החלו לסייע לפונים באמצעות שיחות בטלפון, במדיות חברתיות ובמפגשים פנים מול פנים ואנשי מקצוע נוספים יצאו לארגונים כדי לתגבר צוותים ולתמוך בצוותים אחרים.
מאגר המתנדבים שהקמנו הפך לעזר לארגונים ממשלתיים בגיוס עובדים והמשיך לגדול ביחד עם מספר הפניות לעזרה מכל רחבי הארץ. בתחילת השבוע השני לפעילות שלנו, התפרסמה כתבה באתר גלובוס שבה התראיינתי ובנוסף אליי התראיינה גם ד"ר הדס שהרבני סיידון ממובילות "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה", כשתי יזמיות מובילות בסיוע נפשי ראשוני אזרחי לתושבי המדינה (וינרב, 2023). באותו ערב כבר נפגשנו ומאז אנו ממשיכות לפעול בשותפות, יחד עם עוד אנשים טובים, במסגרת ארגון "עוטף לב" שהחל לפעול תחת חסות משותפת של "Hi-tech 4 Israel" ו"אחים ואחיות לישראל – החמ"ל האזרחי" וכעבור שלושה חודשים נותר תחת החמ״ל האזרחי בלבד. בין הפעולות הראשונות של עוטף לב ניתן לכלול גם את מיפוי כל השירותים הקשורים לחוסן ובריאות נפשית הקיימים למפונים ומתפנים, הן לפי מקום מגוריהם לפני הפינוי והן לפי מקום הפינוי; שליחת צוותים למלונות וסיוע למתפנים עצמאית; הקמת פורטל "נפשי – תמיכה נפשית בישראל" בשותפות עם הג'וינט; ויצירת השתלמויות למתנדבי החמ״ל בהובלת ד"ר שרון זיו-ביימן הנפלאה, מובילת פרויקט "מפרשים לרוח".
לאורך כל הדרך, הגדרנו את עצמנו כמי שממלאים חלל ריק עד שהחלל יתמלא על ידי הגורמים הממשלתיים והציבוריים הראויים. עם התייצבות השירותים הציבוריים, הפכנו מגורם שמחבר פונים למטפלים מתנדבים, לגורם שמחבר בין הפונים לבין השירותים הממשלתיים והציבוריים המתאימים להם, ולאחר שזרם הפניות פסק, קו הסיוע נסגר, לאחר שכבר נתן מענה לאלפי פניות מכל רחבי הארץ. בתוך כך, מתוך שיח ענף עם אנשי מקצוע בכירים במשרד הבריאות, בקופות החולים, במרכזי החוסן, בנט"ל ועוד, הבנו את האתגר הגדול שעומד בפני מדינת ישראל בכל הקשור למתן שירותי בריאות נפשית לתושבים. התחלנו ללמוד מה קיים בעולם ומה יכול לעזור לנו כאן בארץ, במצב הקיים שבו אין מספיק הון אנושי של מטפלים מורשים במגזר הציבורי ושתקציב בריאות הנפש, אפילו עוד לפני השבעה באוקטובר, היה רחוק מלהיות מספק. כך התחלנו להכיר את המודל המדורג לבריאות נפשית ויזמנו והקמנו שתי תוכניות ייעודיות להגדלת כוח האדם ולחדשנות אנושית בתחום הבריאות הנפשית בארץ, ואף כתבנו יחד – ד״ר הדס שהרבני סיידון, ליהי כהן ואני (2024) – מסמך מקיף על כך.
בפן האישי לאורך החודשים הראשונים לא פעם עלה בי דחף ורצון עז לצאת לשטח בעצמי, למלונות ולקיבוצים על מנת להגיש עזרה ולטפל באופן ישיר בזרם הפונים הבלתי פוסק. אולם, בכל פעם כזאת עלתה בקרבי ההכרה והידיעה כי מטפלים טובים כמוני, ואף טובים יותר ממני, יש למכביר וכי לאור שנות פעילות רבות במערכות אוניברסיטאיות, ממשלתיות ובמגזר השלישי – החוזקות שלי הינן בהסתכלות המערכתית עם חזון ויכולות של יזמות, פיתוח, ארגון וניהול וזאת התרומה החשובה שלי כעת.
ישנם דברים אשר נותרו על כנם – הידיעה והאמונה שלי כי מלחמות הן ארורות, ולמרות שהן קיימות לאורך כל ההיסטוריה הן כמעט תמיד לא מחויבות המציאות. בנוסף, נותרה בעינה אמונתי כי רוב האנשים חפצים בחיים, כי עלינו למצוא את הדרך לחיות בשלום עם שכנינו, וכי אנו חייבים להמשיך לפעול כדי שיהיה כאן טוב יותר למרות הכול. יחד עם זאת, מובן כי השנה האחרונה חוללה בי גם שינויים. כאדם, אני יותר ויותר מודה על כל הטוב שכן קיים בארצנו – וממשיך להתקיים למרות הכול. אני יותר מנסה לראות את הפרספקטיבה של האחר באשר הוא ולהיטיב עמו. בשנה האחרונה אני דואגת לגורל המדינה יותר מאשר אי פעם. אני רואה איך חלק מטובי בניה ובנותיה עוזבים את המדינה, בעוד שאחרים בוחרים להישאר ולהילחם עליה ולמענה – חלקם מחזיקים ערכים ותקוות דומים לשלי וחלקם מחזיקים באלו המנוגדים להם. האמת – עם כל התקווה לטוב, אני מאוד מוטרדת מהאפשרות של מלחמת אחים.
בפן האישי והמקצועי גם יחד, בשנה האחרונה אני שקועה במחשבה שהינה אני, בת הדור השלישי לשואה המכירה בהשפעותיה הבין-דוריות, מתבוננת על הדור הרביעי – זה שכבר מושפע פחות מהשואה "ההיא", אבל מתחיל ספירה של דור ראשון לשואת השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת מאז.
אני מתבוננת גם על השינויים בקהילה הטיפולית הישראלית. מתוך הפעילות שלנו בחמ"ל האזרחי התוודעתי להתגייסות ההמונית לסיוע מתוך תחושת ערבות הדדית. עוצמה זו של רוח התנדבות עלתה על כל ציפיותיי והיא ריגשה ועדיין מרגשת אותי בכל יום ויום. ההתגייסות הייתה לא רק למען מתן עזרה ראשונה וטיפולים מתמשכים, אלא גם כללה התגייסות ללמידה והכשרה. לתפיסתי, לאחר השבעה באוקטובר מטפלים מקדישים יותר משאבים ללמידה והכשרה כיוון שההתמקדות הטיפולית השתנתה וכוללת כעת, יותר מאשר בעבר, עבודה טיפולית בתחומים של טראומה, אבל, אובדן ושכול, השפעות אפקטיביות (בעיקר דיכאון וחרדה) שנובעים ממצבים ואיומים חיצוניים, התמכרויות והתמודדות יום-יומית עם הקשיים הקונקרטיים שקשורים למצב הביטחוני והכלכלי. שינוי נוסף שאני חווה בקהילה המקצועית היא שהפתיחות לתיאוריות ושיטות טיפול שונות גברה וכי השיח בין מטפלים מגישות שונות שכיח יותר מאשר בעבר.
במישור האישי, התהליכים הקשים מבחינתי החלו עוד לפני ה-7.10 אך התגברו בעקבותיו. ערך פדיון השבויים שנזנח כבר במשך שנה והמפגשים עם משפחות החטופים היו והינם הקשים ביותר עבורי. העובדה שכל כך רבים עדיין מוחזקים בשבי, המצוקה הנוראית של בני המשפחות והמחשבה על מה שעוברים שם החטופות והחטופים קשים מנשוא. לצידה, התחושה שהערכים הקדושים של פדיון שבויים, ערבות הדדית ושלא משאירים אף אחד מאחור לא מצליחים להתקיים, מטלטלת, מכעיסה ומתסכלת בצורה בלתי נסבלת.
מבחינה מקצועית, הרגעים הקשים כוללים את ההבנה שאם לפני השבעה באוקטובר לא היה תקציב מספק בתחום בריאות הנפש, הרי שכעת לאחריו, המצב נעשה ממש בלתי נסבל.
האתגר שלנו כקהילה טיפולית הוא לספק מענה מתאים ובזמן הולם לכל מי זקוק לטיפול. גם כיום, קיימים כבר זמני המתנה ארוכים לקבלת טיפול בשירותים הציבוריים ואף הפרטיים. מכאן כי האתגר החשוב ביותר בעיניי הוא ההתמודדות עם זרם הפניות והמצוקות של האוכלוסייה שכוח האדם של הקהילה הטיפולית העכשווית לא מצליח לתת לו מענה. למרות הטבת תנאי ההעסקה במגזר הציבורי, תקציב בריאות הנפש עדיין אינו מספק וחסרים לנו מטפלים במגזר הציבורי. אין שום סיבה שפונים ימתינו חודשים לקבלת טיפול, כאשר ההמתנה פעמים רבות גורמת גם להחמרת המצב. הפתרון הוא בהרחבתה של הקהילה הטיפולית, תוך כדי שמירה על המקצועיות שלנו ומציאת השילוב הנכון בין חדשנות טכנולוגית לחדשנות אנושית בתחום הטיפולי. אנחנו חיים כעת עם טראומה מתמשכת וקשר אנושי מיטיב הינו הכרחי. חדשנות טכנולוגית לא יכולה להחליף באופן מלא את הקשר האנושי. תמיד אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את שאלות ה-5W וה-1H הכוללים את What, When, Where, Why, Who and How ולמצוא את השילובים המתאימים בין כל סוגי העזרה הנפשית (Hart, 1996; Miller et al., 2005).
לכן כעת האתגר הינו שילוב של בעלי תפקיד חדשים במערכות הרווחה, חינוך ובריאות (מענה רח"ב). זאת ניתן לעשות על ידי התאמת והטמעת המודל המדורג הדוגל בכך שלא כל אדם שזקוק לעזרה, חייב לקבל את אותה עזרה נפשית מליבת המומחים – פסיכיאטרים, פסיכולוגים מומחים, עו"סים קליניים עם תואר שני, קרימינולוגיים קליניים ומטפלים באומנויות מאושרי יה"ת – שהם המומחים המאושרים על ידי משרד הבריאות או משרד הרווחה והביטחון החברתי. יש להתאים את המענים לצרכים של הפונים ובמקרים רבים ניתן להיעזר בבעלי תפקיד, שהוכשרו במסגרת תכניות מבוססות הערכה, מדידה ומחקר, לסייע ברמת תסמינים מתונה, כך שליבת המומחים תתפנה לטיפול בפונים עם רמת תסמינים חמורה הזקוקים להם. הוספת בעלי תפקיד נוספים למערכים רב מקצועיים, כאשר המומחים מנהלים, מכשירים ומדריכים אותם, תוך הכשרה קפדנית ושמירה על גבולות תפקיד – תאפשר מתן מענה מקצועי מהיר, תסייע במניעת החמרה בתסמינים, ויכולה לשמש במקרים המתאימים חלופה לטיפול על ידי ליבת המומחים, סיוע למומחים בזמן הטיפול ואף ללוות מטופלים הזקוקים לכך לאחר סיום הטיפול. על המודל המדורג, יתרונותיו, אתגריו ושתי התכניות שאנו מקדמות כעת בארץ, ניתן לקרוא במסמך שלנו שהתפרסם זה עתה ב"בטיפולנט" (שהרבני סיידון ואחרים, 2024).
מישהי שאלה אותי לאחרונה אם אני חווה אושר בתקופה זו והתשובה שלי הייתה מיידית – כן, אני חווה גם אושר, שנותן לי המון תקווה וכוח בעיקר בשני הקשרים. האחד – אושר כאשר אני עם משפחתי (אין כמו נכדות צעירות כדי לגרום לי לאושר) ועם חברים אהובים. והנוסף, כאשר יש התקדמות והצלחה במסגרת התנדבותי בחמ"ל האזרחי במיזמים החדשים של הגדלת כוח האדם וחדשנות אנושית בתחום החוסן ובריאות נפשית. הרצון והיכולת לאחות, לתקן, לשפר ולהיטיב את החוסן והבריאות הנפשית של כולנו נותנים לי את הכוח והמשמעות בעשייה המתמשכת ואת התקווה לעתיד טוב יותר במדינה שלנו.
פסיכולוגית קלינית והתפתחותית מומחית, פרופ' אמריטה מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר כיהנה כדיקנית הסטודנטים באוניברסיטה העברית וכמדענית הראשית במשרד המדע והטכנולוגיה. בשני העשורים האחרונים היא תלמידה בעולם הבודהיזם, ולומדת ומעבירה השתלמויות וסדנאות בתחום המיינדפולנס וחמלה לציבור הרחב, לצוותים טיפוליים וחינוכיים ולהורים. היא מתנדבת במספר עמותות במגזר השלישי ומאז השבעה באוקטובר מתנדבת בחמ"ל האזרחי.
וינרב, ג. (2023, 11 באוקטובר). האלפים שמצטרפים למעגל הטראומה פוגשים מערך בריאות נפש במחסור. אתר גלובוס. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001459773
שהרבני סיידון, ה., כהן, ל. וירמיה, נ. (2024). חדשנות אנושית ומקצוענות בימי משבר: הטמעת המודל המדורג למענה נפשי. אתר בטיפולנט.
Hart, G. (1996). The five W's: An old tool for the new task of task analysis. Technical communication, 43(2), 139-145
Miller, W. R., Zweben, J., & Johnson, W. R. (2005). Evidence-based treatment: Why, what, where, when, and how?. Journal of substance abuse treatment, 29(4), 267-276
