ד"ר אודי בונשטיין
אני משמש כפסיכולוג הראשי וכמנהל השירות הפסיכולוגי במרכז הרפואי לגליל, בית חולים המתורגל במלחמות והקרוב ביותר לגבול מבין בתי החולים בארץ. מסיבה זו, עוד לפני מעל לשלושים שנים, נערך בית החולים למלחמה על ידי בניית קומה תת-קרקעית ממוגנת אליה מתנקזת כל הפעילות בזמן מתקפת טילים. בבוקר יום שבת, ה-7.10.2023, התהפך העולם ונאלצנו להסתגל במהירות למצב החדש. תוך שעות מפרוץ המלחמה, ירד בית החולים כולו לקומת המרתף הממוגנת והחלו פעולות הכנה למלחמה. הירידה לקומת המרתף הממוגנת נעשית באופן מאורגן ואנו מתורגלים בה היטב. כך היה גם בעבר, למשל בזמן מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, בה עברה כל פעילות בית החולים למתחמים הממוגנים. אז וגם היום, צוותי בריאות הנפש בזמן מלחמה מפעילים בבית החולים מרכז דחק במסגרת פעילות של 24/7, כאשר חלק מאנשי הצוות מעדיפים להישאר ללון במתחמי המרכז הרפואי הממוגנים על פני יציאה לנהריה החשופה להפגזות חיזבאללה. בשונה ממלחמות קודמות, במלחמה הנוכחית התכוננו אל תרחישי ייחוס של אימה ממש, גדולים בהרבה בהיקפם ממה שהכרנו מהעבר. תרחישי הייחוס במרכז הרפואי לגליל היו (ועודם) שמה שהיה בדרום מהווה את הפרומו למה שעלול להתרחש בצפון. במקביל ובנוסף להתארגנות זו, חלקינו היו צריכים להתמודד עם פינוי יישובים; נפילות טילים בלתי פוסקות; צווי גיוס למילואים שלנו או של בני זוגנו; פצועים – בגוף ובנפש – שמגיעים כל הזמן; צוותי רפואה שקורסים תחת העומס; וחרדה רבה, קיומית, של אנשי הצוות עצמם.
הימים הראשונים למלחמה היו (ועודם) שילוב של מסע כומתה וריצת מרתון. מאז פרוץ המלחמה חלפה שנה, ואנו עדיין במצב זה, רק שכעת המלחמה בחזית הצפונית עצימה יותר. השירות הפסיכולוגי במסגרת בית החולים שימש כתשתית הארגונית והמקצועית וגם ברגעים אלו ממש אנו ממשיכים לגדול ולהתפתח לתוך האירועים. בתוך כך, מצאתי את עצמי עוסק בהקמה והכשרה של צוותים שיפעילו את אתר הדחק בבית החולים (ובונה את האתר עצמו, לעתים ממש פיזית, כחלק מהמיון הממוגן). בנוסף, פעלתי על מנת להקים פתרונות ומענים מקצועיים הן לאוכלוסייה המותשת, הן לצוותי הרפואה הקורסים והן לצוותים המקצועיים שאני מוביל. התגייסתי למען תמיכה נפשית בצוותי הרפואה, שעד לרגע כתיבת שורות אלה עובדים במתכונת מלחמה, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד, מצאתי את עצמי מגייס צוותים לפיתוח מענים טכנולוגיים למצוקות שנתקלנו בהן, ובתוך כך נאבק בנטייה של המקצוע שלנו לדבוק בשמרנות כבאידיאולוגיה.
בתוך הכאוס והעומס, להפתעתי מצאתי גם מוכנות והתגייסות של הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות ויכולנו להניע תהליכים רחבים וטובים. כך, לא רק שנמצאו פתרונות תקציביים, תקנים חדשים ומלגות, מבנים להקמת השירות החדש והמרפאה, אלא שהצורך בשירות הניתן על ידי הפסיכולוגים הפך להיות מוחשי והחלו להיעזר בו, לבקש את נקודות המבט שלנו ולהשתמש בה – בכל הרמות. לתחושתי, כפי שאני בעצמי הרגשתי 'מפוקס' מאוד, מגויס ויצירתי – כך קרה גם בהנהלת המרכז הרפואי ובמשרד הבריאות. לראשונה מזה שנים רבות הרגשתי שיש לי שותפים למטרה משותפת, בניגוד להרגשה הקיימת פעמים רבות בעבודה מול 'המערכת' כאילו כל תפקידו של המערך הבירוקרטי הוא לתקוע מקלות בגלגלים בתפקודה של המערכת עליה הוא מופקד. באופן כללי, מאז השבעה באוקטובר מורגש כי חל שינוי בסדרי העדיפויות של המערכת, ואם בעבר ניתנה תחושה (ואף נאמרה במילים מפורשות) שבריאות הנפש היא אחרונה בסדרי העדיפויות – הרי שכעת מגמה זו התהפכה. כך למשל, אני חש כי פרויקטים של יזמות מקבלים כעת אוזן קשבת ועדיפות, ומשאבים רבים של המערכת הופכים זמינים לנו, אם רק נדע להשתמש בהם – על כך ארחיב בהמשך.
בתוך כל העשייה הזו, נכנסו גם רגשות של תסכול וזעם, של כעס ושל ייאוש – כאדם וכאיש טיפול. מצאתי את עצמי מתאמץ להיות סבלני יותר, להבין את מי שפוחדים, למצוא בתוכי חמלה. בימים אלו אני רואה את האתגר האישי הגדול ביותר מבחינתי ביכולת לחוש את החמלה הזו, הן קרוב אלי, והן גם במחוזות רחוקים יותר. חתיכת מסע וחתיכת משא.
האתגר המרכזי שלנו כקהילה טיפולית, להשקפתי, הוא להצליח להשתחרר מאחיזת המלקחיים של העמדה השמרנית המאפיינת אותנו כאנשי טיפול. המלחמה הביאה לצורך עצום בקרב הציבור והמענים הקיימים הם מעטים מדי, לא בהכרח מותאמים ולא מתואמים ביניהם. מכאן כי עומדת לפנינו הזדמנות אדירה להצעיד קדימה את תחומי הטיפול ואת המענים בשירות הציבורי. לאחר עשרות שנים של הזנחה, בתקופה זו ישנו קשב רב לנושא בריאות הנפש ומתוכו ביכולתנו לצמוח מתוך המשבר הנוכחי. עלינו ללמוד לרתום את הטכנולוגיה והמחקר לצרכינו, ולעבוד ביחד בצורה אינטגרטיבית (לא רק אנשי טיפול). האירועים הטראומטיים של ה-7.10 העלו למרכז הבמה את הצורך לעבוד עם טראומה אקוטית ובמתן מענה למסות גדולות של אזרחים. הצורך לתת מענה לכמות גדולה מאוד של נפגעי חרדה (ושל נפגעים בגוף שמגיעים למיון במסגרת מגה אירוע רב-נפגעים) ולהיערך לתרחישי הייחוס, העלה תחושה של חוסר אונים בקרב אנשי מקצוע רבים. לפתע הכלים עמם הורגלנו לעבוד אינם יעילים במקרים אלו. לפתע יש צורך לעבוד עם כוחות ועם מציאות, ויש צורך לצאת מחדר הטיפולים ולעבוד כשבחוץ מתקפות טילים ובפנים פצועים שלא מפסיקים להגיע. בתהליך מקביל, יש לנו אתגר כקהילה טיפולית למצוא את הגמישות והכוחות כדי ללמוד כלים לעבודה עם טראומה, עם חלונות זמן קצרים ובגמישות רבה של סטינג (מערך טיפולי) – ולחתור למגע. מתוך כך, כפי שאני רואה זאת, מוטלת עלינו כקהילה טיפולית המשימה למצוא את דרכנו לשירותים הציבוריים ולחזקם. זה אתגר ששותפים לו גם 'החלונות הגבוהים', אבל הוא מוטל גם עלינו. ככל שאני מעמיק בדבר אני רואה שהנטייה של רבים בקהילה הטיפולית היא לחשוב על עצמם במבודד, לא כחלק מקהילה טיפולית או כחלק מקהילה בכלל. בניסוח מקצועי אומר כי חסרה לרבים מאתנו החשיבה המערכתית וההבנה שכאנשי מקצוע יש לנו אחריות רבה. אני מאמין שזה חלון ההזדמנות שלנו להראות את חשיבותה ותרומתה של הקהילה שלנו לחברה, בכל רמות ההתערבות.
העמדה השמרנית, ממנה אני קורא להשתחרר, באה לידי ביטוי גם ברתיעתם של רבים מאיתנו משילוב טכנולוגיות ומחקר בעבודתנו. אחד האתגרים – ולא פחות חשוב, אחת ההזדמנויות – העומדים לפנינו הוא היכולת להיעזר בפתרונות טכנולוגיים. לא זאת אף זאת, אנו יכולים לשלב כוחות עם חברות טכנולוגיה, אשר המוטיבציה שלהן להיכנס לתחום בריאות הנפש היא אדירה, על מנת להסתייע בבינה מלאכותית לצורך פיתוח כלים ואמצעים אבחוניים, כמו גם כלים טיפוליים. חשבו, למשל, כמה תועלת ניתן להפיק משילוב של מדדים פיזיולוגיים ואלגוריתמים של בינה מלאכותית בכלי האבחון שלנו. לדוגמה, אספר כי המלחמה הביאה אותי ואת הצוות שלי לפתח פתרון טכנולוגי לניהול אתר הדחק, אשר ביחד עם מרכז החדשנות של המרכז הרפואי מתפתח בימים אלה לסטרטאפ. בתחילה לא הבינו אנשי הצוות שלי מה בדיוק אני רוצה מהם, למה צריך לנסוע באמצע יום עבודה למשרדי מייקרוסופט ואיך זה בכלל קשור אלינו. די מהר כולם נשבו ביצירתיות ובדינמיות שיש בשילוב כזה של מוחות וכוחות. אם אנסה לסכם את האתגר המקצועי המרכזי שלנו כעת, כפי שאני מבין אותו, הרי שהוא קשור לתנועה מעמדה פאסיבית (המאפיינת את המטפל הדינאמי בחדר הטיפולים) לעבר עמדה אקטיבית ויוזמת. ואם נצליח לנוע בין שתיהן, בהתאם לצורך – הרי שזו הרחבה והתפתחות של גבולות העצמי (האישי והמקצועי כאחד).
השאלה המרכזית שאני מוצא את עצמי שואל היא 'מה השתנה?'. מה השתנה בי כמטפל, מה השתנה בצוות הפסיכולוגים שלי, בצוותי המרכז הרפואי, בחברה? מה השתנה בנפשם של המטופלים? מה השתנה ביכולת שלנו לסמוך על אחרים? כאשר אני משיב לשאלות אלו, אני מוצא את עצמי נע בין קצוות. מחד – כלום לא השתנה. אני חושש כי בזירה הפוליטית ימשיכו הדברים כמו שהם. זירה זו, לתפיסתי, מלאת סיאוב והרס, חסרת תפקוד ומובילה לאובדן הערכים שאני מחזיק בהם. אני חושש שמעגלי השנאה והאלימות (גם בתוכנו, גם מבחוץ) הולכים ומעמיקים ומקשים לראות תמונה אינטגרטיבית, כזו שאינה מבוססת על תהליכי פיצול בין טוב לרע (קליין, 2003). בקצה השני אני רואה כמה תהליכים משתנים בי, בנו, מסביבנו. תוך כדי כתיבת השורות הללו אני נזכר בהתערבות שעשיתי אתמול בצוות חדר הניתוח בבית החולים, שהתמודד עם ההשלכות הרגשיות הקשות של מותו של חייל שנפצע אנושות. התחושה הייתה שאני רוצה לחבק אותם, להגיד להם כמה אני מעריך ואוהב ומוקיר את המאמץ שהשקיעו בהצלת חייו. והתחושה הזו, של 'יחד', והיכולת לחשוב על מעגלים רחבים יותר של ביחד.
בהקשר ערכי-אנושי זה, אני מהרהר בסמינר בודהיזם ומדיטציה שערכנו במערך הפסיכולוגי בבית החולים בשנה שקדמה לאירועי ה-7.10. מטרתו של הבודהיזם היא לנסות ולמגר את הסבל אשר בתוכנו, כאשר הדרך המרכזית להגיע לכך היא בעזרת מדיטציה. אין בעיה לתרגל מדיטציה בזמנים אלו, היא מרגיעה ומבורכת. אולם לבודהיזם יש כמה עקרונות נוספים, ומאתגרים הרבה יותר, גם בשגרה אך שבעתיים בתקופה זו. חשבו למשל על כללי המוסר שהבודהיזם מבקש לשמור עליהם, וביניהם ההימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה) וההימנעות מדיבור פוגעני. חשבו על הדרישה שהאדם יפעל ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. אחד מעקרונות הבודהיזם הוא הזיקה ההדדית הקיימת בין כל היצורים, וההשפעה של פעולותיי על כל הסובב אותי. מעיקרון זה נגזרת הדרישה להרבות בטוב ולפתח יחס של חיבה גם לאויביי, מה שמאפשר את פיתוח החמלה. הגברת החמלה מתאפשרת על ידי פיתוחה של גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, גם לאויבים. מחד – זו עמדה קשה מאוד לתרגול מאז ה-7.10, מאידך – ייתכן וזהו בדיוק הזמן לתרגלה.
ברבים מהמישורים בהם אני מתבונן מתוך השקפת עולמי, אין זה פשוט למצוא אופק ותקווה – בחברה ובתהליכים הפוליטיים ההרסניים שבה; בהנהגה הצינית; חסרת המודעות והכושלת; בעוצמתם של התהליכים האלימים והמפצלים מפנים ומחוץ; בשחיקה המתמשכת ממצב הלחימה; באובדנים הרבים והיומיומיים; בסבל ובכאב אותם אני פוגש, הן בקרב מטופלים והן בקרב צוותי הרפואה; במחשבה הבלתי נסבלת על החטופים והחטופות; ובתחושות הזעם והייאוש. מול כל התהליכים האלו, אני מבחין גם בכוחות אדירים. כדי למצוא אופק ותקווה, אני מביט בהתגייסות האזרחית המרשימה, ביכולת הארגון, ברוח ההתנדבות והערבות ההדדית – כמו גם בכוחות הנפש שמגייסים אנשים בדרכם להתמודד עם העולם המשתנה. התקווה מבחינתי מצויה בזיהוי כוחותיהם של דחף החיים הפועלים ביתר שאת דווקא אל מול כוחותיו של דחף המוות (פרויד, 1920) – ביצירתיות, בהתנדבות ובהתגייסות ובגילויים של פוטנציאלים חדשים גם בנו, כאנשי טיפול, גם במטופלינו וגם בחברה שמסביב.
לפני כמה ימים קראתי בספר 'אמנות החיים' מאת תיך נאת האן (2019) – מי שטבע את המושג 'מיינדפולנס'. שם הוא מתאר את חווייתם של אסטרונאוטים המביטים מרחוק על כדור הארץ. מרחוק הוא נראה יפהפה. כוכב כחול-ירוק, מלא חיים. הוא מספר שרבים מהם מתמלאים בתחושת אהבה למקום הזה שאנו חיים בו, אותו מקום שכשהיו בו היה מלא בשנאה, הרס, אלימות, וקנאות. הוא מתאר שהאסטרונאוטים אינם יכולים להתיק מבטם מהמראה המפעים הזה של כדור הארץ (השוו אותו לירח השומם), ושעם תחושות אלו הם חוזרים. זו נקודה יפה להביט ממנה על המתרחש כאן ועכשיו, ואולי, ממש כמו שמתארת לנו מלאני קליין (2003), נוכל מתוך עמדה דפרסיבית העושה אינטגרציה הן לטוב והן לרע שבעולמנו, מתוך השנאה – לאהוב.
פסיכולוג קליני ורפואי מדריך, מורשה לעיסוק, למחקר ולהוראה מדעית של היפנוזה. פסיכולוג ראשי ומנהל השירות הפסיכולוגי במרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל, נהריה. מייסד ומלמד ב'הדדיות – מכון מוכר ללימודי היפנוט' ועובד בקליניקה פרטית בצפון הארץ.
נאת האן, ת' (2019). אמנות החיים. אור עם הוצאה לאור.
פרויד, ז' (1968). מעבר לעקרון העונג. כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי (עמ' 137-95). תל אביב: דביר (פורסם לראשונה בשנת 1920).
קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים.
