פרופ' יוסי לוי בלז
את יום שבת ההוא, השבעה באוקטובר, התחלתי בריצה.
ומאז, נדמה שלא הפסקתי לרוץ.
כמו כל שבת, גם את זו התחלתי ב- 15 ק״מ שגרתיים של סוף שבוע, שנגמרו בדופק גבוה בדיוק בשעה שבע וחצי בבוקר. ושם, בכביש המוביל חזרה לקיבוץ בו אני גר – קיבלתי את ההודעה שהעולם התהפך. ואז – טלפונים, טנדר מחבלי החמאס בשדרות מופיע בטלוויזיה, מה אומרים לילדים? איך ממשיכים מכאן? הזמן עוצר מלכת. אני מחפש את עצמי, שואל מה ולאן עכשיו?
פחות מ-48 שעות מאוחר יותר אני מוצא את עצמי במדי צה״ל, צולל לתוך עשייה אינסופית ביחידה בה שירתתי בסדיר. אי אפשר היה לדמיין את זה. מפגשים עם אינספור אנשים וחיילים, ליווי של מפקדים בכירים ביחידה, ניסיון לייצר סדר רגשי וחזון בהקשרי בריאות הנפש לאחר מכה אנושה כל כך.
כמעט חצי שנה לאחר מכן סיימתי צו 8 וחזרתי (כאילו) לחיים. אני מוצא עצמי שותף להמון יוזמות, הכשרות, טיפולים ומחקרים. ניסיונות כאלו ואחרים להשפיע על סדר היום הציבורי והטיפולי במיני דרכים, אולי גם כדי לייצב את העוצמות אשר ניחתות עליי, ועלינו כחברה, מכל כיוון.
מה האתגר הקשה ביותר בתוך כל זה? בכנות, בין המון סיפורים קשים, חשיפה לאירועים לא פשוטים וליווי של משפחות, קבוצות ומפקדים בשעותיהם הקשות ביותר, האתגר האישי המשמעותי ביותר עבורי מאז ה-7.10 היה דווקא השיבה הביתה. הניסיון לחזור לשגרה ולחיים היום-יומיים לאחר חודשים ארוכים של מילואים. הצורך לחזור לשגרה, בבית, בקליניקה, ביום-יום. התחושה שעזבתי משהו חשוב, ואולי עזבתי מוקדם מדי? השאלות לגבי איך חוזרים, איך "מפשירים" חזרה לאזרחות? המון רגשות שמסתובבים בתוכי, משפיעים, מפעילים ומבלבלים, מבלי שהם בהכרח קשורים לאנשים שאני פוגש כעת. אני כותב את השורות הללו גם כדי לתת לכך מילים, עבור עצמי. מילים לקושי למצוא את המקום שלי מחדש, את הקושי לעבד את האכזבה, התסכול והכעס שמתעוררים לפעמים מול החזרה ל״אזרחות״.
התסכול הזה, בשילוב עם העובדה שבמהלך שירות המילואים ראיתי מפקדים ומנהיגים פועלים בצורה הירואית, מפעימה ומרגשת, יוצרים קונפליקטים בסיסיים בתוכי וקושי לקבל את הכאן ועכשיו. אני פוגש בצורה חריפה את תחושת חוסר האמון שהתגלעה פתאום במנהיגים, במנהלים, באנשים שונים מסביבנו, במערכות שונות שעליהן סמכתי. שאליהן אני שייך. שאליהן אנחנו שייכים. החזרה מהמילואים הופכת מאוד לא פשוטה – קשה לחזור ונדמה שקשה לסביבה לעזור בחזרה הזו, והשילוב הזה מותיר תחושה חמוצה ולא פשוטה. לא קל לכתוב את זה, אבל אולי חשוב לתת לזה מקום. לצד האירועים הכואבים כל כך שחווינו כולנו, לצד העצב והפגיעה האנושה בכל מה שהכרנו, דווקא התסכול וחוסר האמון מול מסגרות ואנשים שנמצאים שנים מסביבנו – היו אלו שהטרידו אותי באופן החזק ביותר וממשיכים ללוות אותי לאורך הדרך. יש אפשרות לשינוי, יש אפשרות לתיקון. אבל גם כמה חודשים אחרי, הלב עדיין לא התאחה לחלוטין. משהו נפרם, ונדמה כי דרוש קצת זמן (אולי) כדי שבעדינות, הוא יוכל להיתפר מחדש.
כשאני קורא את השאלה הזו אני מרגיש שזו שאלה שמזמנת אותנו לתת מילים לכאב, לקושי, לאנשים שפגשנו חסרי אונים, לקהילות שפגשנו חסרי מילים, למשפחות של אחינו ואחיותינו החטופים, לעוצמת הפגיעה הנפשית והרגשית, לתחושת חוסר האמון. רגעי כאב שכאלו היו אמנם והם רבים מספור, אך אצבעותיי רצות על המקלדת ותוך כדי שאני רואה את האותיות מצטרפות להן על המסך למילים ומשפטים, כאילו לא אני מקליד אותן, הן מסמנות לי דווקא את הרצון לתאר רגעים אחרים.
עבורי, אותם תהליכים קשים אשר מתחוללים מאז השבעה באוקטובר, היוו נקודת פתיחה למסע מאתגר וחשוב לא פחות מרגעי הכאב והקושי אשר התניעו אותו. מסע אחר ומיוחד לבירור הערכים האישיים שלי ולהבניית משמעות. אני יודע בכל ליבי שלצד כאב ראיתי וחוויתי במהלך שירות המילואים, בקרב אנשי הקהילה הטיפולית שלנו ובחברה הישראלית כולה רגעים של אחווה, רעות, נדיבות ואומץ. ראיתי מקרוב אנשים מדהימים שנותנים גוף ונפש עבור המדינה שלנו – דבר מטלטל ומדהים בעוצמתו. בתוך כך, אני מרגיש שנפגשתי עם אזורים של משמעות עמוקה והבנה לגבי התפקיד שלי בעולם הזה ובמדינה הזו.
להבנתי, לא רק אני באופן אישי עשיתי את המסע הזה, אלא כך גם הקהילה הטיפולית כולה. אני חושב כי בנקודת הזמן הזו, חשוב שנשים לב ונפנה את המבט אל עבר העשייה האזרחית-טיפולית שלנו, שעשינו ושאנחנו יכולים להמשיך לעשות, שגם היא מסע ערכי וניסיון לכינון משמעות רחב יותר. התקופה הבלתי נסבלת הזו, הייתה גם דרך לפגוש לא מעט חוויות חד-פעמיות ומרגשות של סולידריות, שיתוף, חיבור, ביחד ונחישות גדולה. תקופה של גילוי היכולת המדהימה של הקהילה הזו להביא לשינויים גדולים עבור כל אלו שכואבים עכשיו.
ולכן, אולי חשוב שלא נשכח שכאב אינו ההפך של החיים, ושחרדה ודאגה אינם ההפך של כוחות והתמודדות, ושאבל ואובדן אינם ההיפך של צמיחה והתפתחות. שנזכור כי מה שהתקופה הזו מסמלת הם גם הכאב העצום וגם העוצמה הגדולה. ואולי, רק אולי, נוכל לנוע לאט לאט דרך העוצמה הזו, בעדינות ובצניעות, בסבלנות ובחמלה שקטה. לנוע ולא רק "לחזור" למה שהיינו, אלא גם להתפתח, לגדול ולצמוח. כאנשים, כקהילה, כחברה. ״ההד עוד לא חזר״ כתב אהוב ליבי אביב גדג׳ – ואולי עד שיחזור יש לנו הזדמנות להוביל שינוי אמיתי ועמוק.
מתוך הדברים הללו אני חוזר אל מה שמלמד אותנו המקצוע הייחודי בו בחרנו כולנו לעסוק – משבר וטראומה יכולים להיות גם, לצד הכאב, הזדמנות לבנייה מחדש, הזדמנות לצמיחה פוסט-טראומטית. הלוואי ויהיו התהליכים האלו צעדים ראשונים במסע לגילוי עצמי מעמיק ולתקומה חברתית של המדינה האהובה הזו. האם זו הכחשה? האם זה רצון ״לברוח״ לטוב? אולי, אפילו סביר, אבל עבורי זה הוא גם ניסיון להנכיח את המורכבות שחווינו כולנו בשנה האחרונה. להנכיח אמת נפלאה על אנשי הטיפול במדינה הזו בעת הזו, לדעת שביחד יש לנו סיכוי טוב להשפיע ולהביא טוב לעולם.
הרגעים האלו, שחוויתי וראיתי – של סולידריות אמיצה ונוגעת בתוך הקהילה הטיפולית ומחוצה לה – הם רגעים שאנצור בליבי, ואיתם אשתדל להמשיך את המסע להפוך את ישראל למקום טוב יותר, חומל יותר וראוי יותר לחיות בו.
ובכן, בהמשך לתשובתי הקודמת, נותר לשאול רק – 'מה לא השתנה?'.
קהילת הטיפול בישראל יצאה למסע. וכשאני כותב ״יצאה למסע״, הדגש שלי בתוך כך הוא לאו דווקא על המסע, אלא על המוכנות לצאת לדרך. אמנם יש שאומרים כי ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה״, אבל בפועל לא מעט אנשים מפחדים לצאת לדרך. ובצדק. כי היא מאיימת, מעורפלת ולא ברורה. אם יש משהו שהשתנה לדעתי, הוא המוכנות שלנו לצאת לדרך. לנסות, להעז, להשתנות, לא לוותר, לבדוק מחדש, לשאול שאלות, להעמיק גם במה שהוא לא ״מה שאני עושה ומי אני״.
רוברט ניימאיר, אחד מגדולי חוקרי השכול והאובדן, מתאר כי לאחר שאיבדנו אדם יקר עולות בדרך כלל שתי שאלות משמעותיות העוסקות בזהות – האחת היא "?Who am I" והשנייה היא "?Who's am I", כלומר "מי אני?" ו"למי אני שייך?" (Neimeyer & Sands, 2011). אני מרגיש בכל ליבי כי כקהילה ביקשנו לענות מחדש על השאלות האלו – מי אנחנו ולמי אנחנו שייכים? והתשובות – מרגשות וחשובות, הניעו פעולות רבות מספור ומשמעותיות מאוד לחברה הישראלית. לא אמנה כאן את כל היוזמות, הפעולות, ההתארגנויות המדהימות שיצרו אנשי טיפול בעת הזו – אבל אתם יודעים למי אני מתכוון. אני מתכוון אליכם ואליכן.
יצאנו מהקליניקה, הרחקנו ראות לגבי מי צריך מה ומתי, הצלחנו לייצר מסגרות מתאימות, מדויקות ונכונות לרבים מאלו אשר נפגע מההדף הבלתי נתפס של הטראומה והטרגדיה הנוראה. לא וויתרנו בשום רגע על עומק ומקצועיות, אבל גם לא נותרנו במקומנו. יצאנו למסע, יצאנו, גם בלי שהיה לנו ברור לאן ומתי נגיע. זה הוא מעשה של אומץ יוצא דופן, שמאחד בתוכו את כל המרכיבים שעשויים להפוך בסוף להתפתחות וצמיחה מתוך משבר – שייכות, אקטיביות, יצירת משמעות ובניית סיפור מיטיב. לתחושתי, יש בכך גם אמירה מנהיגותית ממדרגה ראשונה.
אמנם כל מי שיצא למסע הזה יודע, וייתכן שידע כבר קודם, כי האתגרים המשמעותיים ביותר שלנו כקהילה טיפולית מתחילים בהתמודדות עם הצורך העצום בטיפול לנוכח ריבוי מקרי הטראומה, האובדן והחרדה בעקבות האירועים האחרונים. עם זאת, ברצוני להציע כי אתגר לא פחות משמעותי מכך טמון ביכולת שלנו לשמר את תנועת המסע שהתעוררה בקרבנו ולפתח את המנהיגות הטיפולית שהיא הולידה. במובן זה, לצד הצורך העמוק בקידום תהליכי ריפוי אינדיבידואליים, אנחנו ניצבים גם מול הצורך להוביל תהליכי ריפוי ברמה קהילתית וחברתית באמצעות מנהיגות פסיכולוגית. מנהיגות כזו איננה רק מעשה, אלא היא קודם כל עמדה. עמדה שיש בה תחושה פנימית שאומרת – "אני רוצה להשפיע על מעגלים נוספים מלבד המטופלים שלי בקליניקה", "אני מרגיש קריאה פנימית לייצר שינוי עבור המשפחה שלי, הקהילה שלי והחברה הישראלית כולה".
השנה האחרונה אשר טלטלה את כולנו הפכה את הקהילה הטיפולית הישראלית למעורבת וערה מתמיד למצוקות הקשות והמורכבות בחברה. התקרבנו לאנשים במקומות הכי חשופים שלהם, והבנו עד כמה חיוני שנוכל להיות שם עבורם בנוכחות רחבה יותר – לא רק בקליניקות, אלא במרחבים ציבוריים, קהילתיים וחברתיים. בנקודת הזמן הזו – זה בעיניי הצורך, זה בעיניי החזון, זו ההתגשמות המלאה של התפקיד שלנו ומימוש הפוטנציאל העצום המצוי בידיים ובלב של כל איש ואשת טיפול.
בשביל למצוא אופק ותקווה, אני מרים את הראש.
מרים את הראש לרגע ומביט בעיניים של חבריי וחברותיי מתחום הטיפול, ומתחומים רבים של עשייה חברתית. מרים את הראש ומביט בהם. מביט בחמלה שלהם, במוכנות שלהם לנוע, בצורך העז שלהם לעשות הכל. אני מביט בהם – בנחישות ובאומץ, בעוצמה השקטה, במעשים הרבים כל כך במגוון מישורים. מביט ביכולת שלהם לראות מורכבות, להבין שגם במצבי משבר חריפים העולם אינו בנוי רק משחור ולבן. אני מביט בחבריי הנפלאים מתוכנית ההכשרה ״הומייה״ ומפרויקט ״ארץ חדשה״. אני מביט בחבריי מהיחידה ומצה״ל. מביט בשותפיי למאבק באובדנות בעת הזו. מביט באנשי הטיפול הרבים כל כך שפתחו את ליבם והושיטו את ידיהם לרווחה לאחרים כדי לייצר כאן קהילה של עשייה. אני מביט בעיניים של אלו שיוצאים לרחובות ומפגינים, אני מביט בעיניים של אלו שאומרים לי ״אנחנו כאן עד הסוף, כדי שהחברה הישראלית תחזור להיות מה שהיא יכולה להיות״. אני מביט במשפחות החטופים, מלאי כאב ועוצמה שלא נחים לשנייה. אני מביט בעיניים של כל מי שקורא את הטקסטים האלו ושל כל מי שמוכן להמשיך להיאבק.
אני מביט בהם, בשתיקה.
ואז אני יודע. יודע בתוך ליבי שיש סיכוי. שיש תקווה. שיש אופק. נכון, במובן מסוים הדור שלנו הוא דור המדבר, שמתמודד עם קשיים על גבי קשיים ופעמים רבות תוהה האם אכן יגיע לארץ הנכספת. ולמה דווקא אנחנו? אולי כי אנחנו מסוגלים לשאת את זה ולא להישבר. ואיזה מזל שזה נפל בדור שלנו – שמסוגל לשאת את המעמסה הזו ולהמשיך להיאבק. אולי לכן זה קורה דווקא במשמרת שלנו.
"Don't ever underestimate the heart of a champion" אמר פעם המאמן רודי טומג׳נוביץ אחרי שזכה באליפות העולם בכדורסל כנגד כל הסיכויים. ובפרפרזה על כך – לעולם אל תמעיטו בערכו של לב של איש או אשת טיפול אשר יוצאים למסע, שמוכנים לשים את עוצמתם, רגישותם וכוחם בכדי להביא לריפוי בחברה הישראלית. זה אמנם לא יקרה ברגע. התקווה הזו אינה יכולה להחליף את תחושת הייאוש שקיימת בכולנו בימים אלו, שהרי הייאוש אינו רק היפוכו של התקווה, כפי שכתב בצדק חברי האהוב יואב גרובייס. אך אם נקבל את האמת הכואבת הזו, יוכלו המבטים באנשים היקרים שמסביבנו לסייע לנו להמשיך לצעוד בדרך. להמשיך במסע. אנחנו כאן. ולא נעצור עד שתהיה כאן מדינה טובה יותר שראויה לאזרחים הנפלאים שלה.
פרופ׳ יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני מומחה, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין.
Neimeyer, R. A., & Sands, D. C. (2011). Meaning reconstruction in bereavement: From principles to practice. In Grief and bereavement in contemporary society (pp. 9-22). Routledge
