קרן זלצמן שחמון ושלומי כהן
ב-9.5.22 התקיים בתחנה הפסיכולוגית והמרכז לטיפול קבוצתי בגבעת חיים איחוד יום העיון הרביעי לטיפול קבוצתי בגישה פסיכו-דינאמית לילדים ונוער. יום העיון נקרא "משחקי רשת – מרחב מעברי או מרחב חוסם?", והוא עסק בשאלה האם משחק במרחב הווירטואלי יכול להרחיב את המרחב הנפשי והחברתי. הכנס נפתח בדבריהם של עדי אלפא, פסיכולוגית קלינית ומנהלת התחנה, ועמית וולק, פסיכולוג קליני, יוזם ומארגן הכנס.
בדברי הפתיחה שנשאה אלפא, היא התייחסה אל ההקבלה שבין היחס לעולם משחקי המחשב מצד רבים מהמטפלים, לבין היחס לנטיות אינדיבידואליות של אנשי הקיבוץ מצד חבריו. היא תיארה כיצד השינויים שחלו במבנה הקולקטיבי של הקיבוץ, והקושי לקבל אותם לאור האיום שיצרו על המוכר והמקובל, גרמו לחשש בקרב חבריו. היא הדגימה זאת על ידי תיאור השינוי שחל בקיבוץ בעקבות הכנסת הקומקום החשמלי לכל בית. טרם השינוי, כל חברי הקיבוץ נהגו להתקבץ יחדיו ולשתות תה, שכן לא יכלו לעשות זאת באופן עצמאי בביתם. כאשר התאפשר לכל בית להחזיק בקומקום משלו, הקומקום סימל את האינדיבידואל שמאיים על הקולקטיב, וכתוצאה מכך עורר את החשש שמא יצור ריחוק חברתי בין חברי הקיבוץ ויגרום לכל אחד מהם להתבצר בביתו במקום להתכנס יחדיו לצורך הזנה משותפת.
דרך דוגמא זו המחישה אלפא כיצד במבחן המציאות נראה, כי לעצם ההתכנסות במרחב החברתי ישנו כוח עצמתי יותר מאשר להיבטים הקונקרטיים והפונקציונליים שלכאורה מכנסים את הפרטים לאותו מרחב. לפיה, בהקבלה לכך, עולם משחקי המחשב נחשב לאורך השנים על ידי הורים וצוותי חינוך כמקום בו ילדים ובני נוער נמנעים ״ממציאות אמיתית״ הכוללת מגע חברתי ותרבותי ממשי. לדבריה, הכנס היווה ניסיון לפתוח מרחב חשיבה סביב שאלות הנוגעות למתח זה – מה היא ״מציאות אמיתית״ עבורנו ועבור ילדנו? והאם במציאות המשתנה והמתפתחת ניתן לראות במרחב הווירטואלי סביבה מאפשרת לאינטראקציות אמיתיות?
בהמשך לכך, התייחס וולק להקבלה שבין הסביבה החברתית של היום, אשר לדבריו טבולה במשחקי המחשב, לסביבה החברתית של פעם – "השכונה" ותנועת הנוער. וולק הזכיר כי מאז ומעולם האדם הוא יצור וירטואלי, בהיותו נוכח גם בעולם הרעיונות וגם בעולם הגופני. לבסוף הוא הזמין את משתתפי יום העיון להתבונן בעין טובה על המשחקיות במרחב הדיגיטלי כמרחב מעברי.
ראשון הדוברים בכנס היה פרופסור אורי הדר, פסיכולוג קליני וראש התוכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית במרכז האקדמי רופין. את דבריו, פתח פרופ' הדר בשיתוף אישי על החיבור שלו אל העולם הווירטואלי – מהיותו צרכן סדרות NETFLIX בהווה, ועל חוויות ילדות "וירטואליות" החקוקות בזיכרונו, בהן הוא יוצא להרפתקאות עם חברים דמיוניים או מבצע "משימות הרות גורל" עם חברים ממשיים, בהן "נלחמנו גם בשוטרים וגם בגנבים, גם בממסד וגם בעבריינים".
מתוך חוויות אלו, העלה פרופ' הדר את השאלה מהי הפונקציה שהווירטואליות מילאה בילדותו דרך המשחקים וכיום דרך צריכת תכנים בידוריים? לתפיסתו, המרחב הווירטואלי על שלל מופעיו, הוא מרחב בו יש פוטנציאל למנטליזציה. הוא גרס כי המרחב הווירטואלי אמנם איננו ממשי, אך דרך החוויה הגופנית המתרחשת בתוכו הוא מקבל ממד ממשי כאשר "המעורבות הווירטואלית היא עם כל הגוף".
פרופ' הדר הציג אלמנט נוסף של המרחב הווירטואלי אשר תורם להיווצרות תהליכי המנטליזציה, והוא הרצף הנרטיבי שמאפשר מרחב זה. הוא תיאר כיצד כאשר אנו צופים בסדרה אנו עדים לרווחים ברצף הנרטיבי, אותם כל אחד מאיתנו משלים בהסתמך על עולמו הפנימי. הסדרות מצד אחד מאתגרות את הרצף הנרטיבי, ומאידך מגלמות את ההבטחה שהרצף קיים. בשונה מהחיים הממשיים, בהם הסיפורים תמיד חותכים זה את זה, בווירטואלי ישנה הבטחה לרצפים, מה שמשחרר אותנו לזמן מה מהפער האדיר שבין הנרטיבים הפרטיים שלנו לבין המציאות, ומחוויית אי הודאות המוחלטת האינהרנטית לחיי אדם.
בהמשך לדברים אלו, ציין פרופ' הדר כי המרחב הווירטואלי מאפשר לנו חופש – חופש ממטלות, מחיבור לצרכים קונקרטיים, מהרצון של האחר, מהסובייקטיביות של הזולת וממבטו. לדבריו "הווירטואלי מאפשר לנו חופש מהגיהינום של הזולת", בהשראת סארטר. זאת, לאור כך שהוא מאפשר את קיומה של חוויה חיצונית לאדם, אך כזו המתקיימת באופן לא דכאני ואשר בתוכה יכול הסובייקט לנוע ולבחור את דרכו ביתר חופשיות.
בהמשך דבריו הציג פרופ' הדר מקרה שממחיש בעיניו את הפונקציה שממלאת הווירטואליות בצמיחה נפשית, וסיכם את דבריו באומרו כי "...לתרבות שלנו יש הטיה לכיוון פסיכולוגיית האגו - לתפקד, להיות מחובר למציאות... ואנחנו זקוקים גם לקיצוניות הופכית לכך... קיצוניות החשובה לממד האתי של החיים שלנו".
יובל פלמן הוא פסיכולוג חברתי בחברת Playtika – חברה ישראלית המפתחת משחקי רשת לטלפון ולמחשב. במסגרת עבודתו, חוקר פלמן את התנהגות השחקנים וחווית המשחק עבור האינדיבידואל.
ההרצאה התחילה בסקירה כללית של תחום ה-Gaming: החל בנפח השוק ההולך וגואה והתקציב הרב המעורב בכך, דרך כמות השעות שהפרט הממוצע מבלה בטלפון (שליש משעות הערות ביממה) ועד הצפי לעתיד הקרוב, בו תחומים רבים בחיינו יעברו למימד הוירטואלי, חזון שקיבל בשנים האחרונות את השם Metaverse. לאחר מכן תיאר פלמן היבטים שונים בהם עוסק המחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי בתחום משחקי הרשת. בתוך כך, תיאר פלמן ניסוי של Nick Yee, חוקר משחקי רשת המוניים מאוניברסיטת סטנפורד, ובו משתתפים שיחקו במשחק מסירות וירטואלי תוך ביצוע סקירת FMRI. במחקר נמצא כי אצל המשתתפים אשר הודרו מן האינטראקציה הוירטואלית (הכדור לא נמסר אליהם) נצפתה פעילות מוחית מוגברת באמיגדלה. כך, הניסוי הראה כי גם למתחולל במרחב הוירטואלי יש השפעה על החוויה של האדם.
פלמן הוסיף כי מגוף המחקר העוסק בתחום עולה כי ככל שהמשתתף יותר מזהה עצמו כ-Gamer (שחקן משחקי מחשב), כך חוויתו במימד הוירטואלי מקבלת נפח וחשיבות ב"עולם האמיתי" שלו ובהמשך לכך מתרגמת לתפיסות לגבי העצמי והאחר. בהמשך לדברים אלו דיבר פלמן על "אפקט פרוטאוס" – ההשפעה שיש לייצוגים הוירטואליים של אדם (מאוואטר במשחק רשת המוני ועד לתמונת הווטסאפ שאדם בוחר לשים) על תפיסת העצמי והחוויה הרגשית שלו. בהקשר לכך סקר מספר מחקרים שהראו את ההשפעה של הייצוג הוירטואלי על ההתנהלות בעולם הממשי, וסיפר כי "משתמשים בעלי אווטארים מושכים יותר הראו יותר היבטים של אינטימיות וקרבה... אווטארים גבוהים יותר הפגינו יותר אסרטיביות במשא ומתן כלכלי".
פלמן סיים את דבריו בציינו כי "הרכבת כבר יצאה מהתחנה" וכי כאנשי טיפול עלינו לגלות כיצד אנו משתלבים במגמה הזאת, לאור כך שהתנגדות אליה ועצירתה כבר אינם בגדר אפשרות.
בועז ענבר, פסיכולוג קליני, פתח את הרצאתו בכך שתיאר את אהבתו למשחקי מחשב ואת עצמו כ״גיימר״. ענבר התייחס לחוסר ההיכרות של הרבה מהמטפלים עם עולם הרשת והזמין את המשתתפים בכנס לטעום ממנו דרך התבוננות לא שיפוטית כלפי המטופל אשר מביא עולם זה אל תוך הטיפול. בתגובה להזמנה, בקרב המשתתפים עלו תגובות אשר הביעו את עמדתם כי במשחקים אלו לא קיימים עלילה או אפשרות להפעיל דמיון. בתגובה לכך, ענבר שאל את הקהל: ״מתי יצא לך להיות פושעת? מתי תובילי את המאפיה האיטלקית?״. דרך שאלות אלו, המחיש לנוכחים את מגוון האפשרויות העשיר שלמעשה מספק עולם משחקי הרשת לאנשיו. כמו כן, ענבר שיקף למשתתפים כי גם כל אחד מהם מקיים ממשק אישי ויום יומי עם העולם הווירטואלי – באמצעות המכשיר הסלולרי.
דרך ההרצאה, הזמין ענבר כל מטפל לְפנות אל עולמות משחקי הרשת של המטופל. היא תיאר את התמות שהמטפל מקשיב להם כאשר הוא מקשיב לדברי המטופל תוך התייחסות למושג "העובדה הנבחרת" שטבע ביון בשנת 1962 (Britton & Steiner,1994). לפי ביון, העובדה הנבחרת מתגבשת מתוך הקשבתו של המטפל להיבטים כאוטיים ואסוציאטיביים בעולמו של המטופל, המתלכדים לכדי פרשנות הגיונית ובהירה. בהקשר זה, ענבר העלה את השאלה האם הסיפורים של הילד על תנועת הנוער משמעותיים יותר לטיפול מהסיפורים שהוא מספר על הקשרים הווירטואליים אותם מקיים? לדבריו, שני הדברים משמעותיים באות המידה, ולכן גם כלפי החוויות הווירטואליות שמביאים המטופלים אל החדר, יש להשתמש באותם כלים המשמשים אותנו כמטפלים בעבודה ובהקשבה לחוויות המטופלים המוכרות לנו.
לצד הדיון על העבודה המעשית בקליניקה עם חוויות העולם הווירטואלי שמביאים המטופלים אל החדר, ענבר הקדיש חלק מהרצאתו ליצירת היכרות בין המטפלים הנוכחים בהרצאה לבין העולם הווירטואלי דרך הצגת צילומי מסך של משחקים מז'אנרים בולטים. כמו כן, ענבר התייחס לחשיבות בחירת הדמות עמה משחקים, אשר משפיעה על יכולת שליטה והשפעה על המציאות הווירטואלית, ולהיבטים נוספים אשר עשויים להיות בעלי משמעות רגשית, כמו מול מי הוא נלחם ועם אילו שחקים הוא בוחר להתחבר. על ידי תיאורי מקרה הוא המחיש את הידע וההיכרות שפרטים אלו מספקים לו על המטופל.
דברים אלו עוררו התייחסות מצד המטפלים בקהל לגבי הקושי לתת פרשנות דינמית לתכנים אלו במהלך הטיפול, מתוך חוסר היכרות עם משחקי המחשב ולעיתים מתוך האתגר של המטפלים להתחבר לגרפיקה הציורית. כמו כן, עלתה התייחסות לתחושת השעמום העולה בהם כאשר מטופל מספר על משחק מחשב והקושי לייחס את תחושת השעמום למשחק עצמו או למטופל. ענבר בתגובה תיאר שהוא מתייחס לדפוסים של העברה נגדית באותו האופן שהיה מתייחס אליהם אם היה זה משחק על השטיח ״אם אין בנו תשוקה והתעניינות במשחק המחשב שלו נוכל ללמוד מכך על עולמו הפנימי״. כמו כן, ענבר הציג את השימוש במנגנון הגנה של הימנעות מלימודים ואינטראקציה חברתית אשר יכול להתבטא אצל אחד על ידי שימוש במסך ואצל האחר על ידי שימוש במגרש הכדורגל. בעקבות זאת הוא טען כי כמטפלים בעידן הטכנולוגי, יש להבין את מנגנוני ההתמודדות של הילד מתוך עולם התוכן שלו, ללא שיפוטיות וביקורתיות כפי שהיינו עושים אם היה זה תחום אחר בעולם ״המציאותי״.
לסיכום, הרצאתו של ענבר הציגה בפני קהל המטפלים את האפשרות להתבונן בחוויות של המטופל בעולם הווירטואלי באותו האופן בו ניתן לבחון חומרים טיפוליים העולים מחוויות חיים מציאותיות. זאת, באמצעות יצירת היכרות עם עולם זה, דרך הבנת המשמעויות הנפשיות של החוויה הווירטואלית ולצד דיון פתוח בנושא בינו לבין הקהל.
במהלך הכנס הוצגו שני תיאורי מקרה של טיפולים, האחד על ידי הפסיכולוגית קלינית הגר מדר צנטנר והשני על ידי הפסיכולוג הקליני אוהד מורן.
בתיאור המקרה של מדר צנטנר הודגם באופן חי כיצד ההתפתחות של מטופל לעבר קשרים חברתיים ואינטראקציה טרנספורמטיבית התקיים באופן מקביל וקשור בין חדר הטיפולים והקשר עם המטפלת, לבין משחק מחשב והקשר עם שחקנים אחרים. במקרה שהציג מורן, תואר טיפול שבחלקו היה משחק מחשב באמצעות הטלפונים הניידים בין המטפל וילד. מורן הציג בעדינות וברגישות את הניואנסים שהתקיימו בתוך הקשר הטיפולי וכן שאלות בנוגע למשותף ולשונה בין משחק מחשב למשחקים "רגילים".
בשני הטיפולים שהוצגו, הומחש כיצד באופנים שונים, ניתן להיעזר בטיפול בשילוב משחקי הרשת בכדי לפתוח אזורים בנפש שהיו חסומים. ניתן היה להבין את מגרש המשחקים הווירטואלי כמקום שמהווה סביבה בטוחה בה ניתן היה לווסת גירויים, לווסת קלט חברתי כמו גם פלט. לבחור מתי להתחבר ולכמה זמן, לשלוט בעוצמת הקול של האחר, להשהות תשובה ואפילו להתנתק אם חווה הצפה. כך הומחש באופן חי ומרתק כיצד התנסויות וירטואליות אלו יכולות להוות גשר, מרחב מעברי, שחיבר בין הווירטואלי לממשי, בין מציאות לדמיון, ובעיקר מקום משמעותי להתפתחות.
אנה פרי הנדלזלץ, פסיכולוגית קלינית, הרחיבה בהרצאתה את הדיונים בנושאים שעלו מתיאורי המקרה שהוצגו בכנס, וכחלק מהם עסקה בשאלה האם זה נכון לשחק עם המטופל משחק רשת בתוך השעה הטיפולית. עלתה התייחסות לשאלה האם ניתן להתייחס למשחק מחשב\רשת ככל משחק בחדר המאפשר מרחב טיפולי משמעותי? או שמא מדובר בחדירה של גורם מבחוץ שעצם השימוש בו עשוי לפגום או לעכב את הקשר הטיפולי והיכולת ליצור קשר משמעותי המקדם התפתחות?
ראשית, פרי הנדלזלץ התייחסה לדיון שנערך בשנות התשעים לגבי הכנסתם של משחקי הקופסא המובנים לחדר המשחקים הטיפולי (אורן 2008) לאחר שמשחקים אלו עמדו תחת ביקורת, כאשר אופיים המובנה והחוקים שלהם נתפסו כהגנה, כמונעים ביטוי של עולם פנטסיה לא מודעת ושל קונפליקטים לא מודעים. פרי הנדלזלץ הביאה התייחסויות לכך שדווקא קיומם של החוקים המובנים, בהיותם ברורים, מייצרים החזקה המאפשרת ביטוי חופשי של הילד\ה באופן שמור ובטוח. באופן דומה, היא התייחסה למשחק הווירטואלי כמרחב המאפשר מגוון של פרשנויות מצד השחקנים – וכדי להמחיש זאת הציגה את מפתח המשחק כ"מלחין" שאת יצירתו מוזמנים השחקנים לפרש, במרחב בו ניתן לברוא עולמות ולנוע בתוכם באופן יצירתי. כדוגמא לכך, צוין המשחק "מיינד-קרפאט".
כמו כן, פרי הנדלזלץ התייחסה לתחושות הדחייה והזרות שעשויה לעלות אצל מטפלות ומטפלים אשר אינם מורגלים במשחקי מחשב. היא התייחסה לכך דרך מונח שטבע פרנסקי (2001) "מהגרים דיגטליים" אשר מתייחס לאנשים שנולדו בסוף המאה הקודמת והיכרותם עם היבטים טכנולוגיים נערכה בחייהם הבוגרים. זאת, לעומת מי שהוא מכנה "ילידים דיגיטליים", אלו המורגלים לשימוש באמצעים טכנולוגיים כל חייהם. בהמשך לכך התייחסה פרי הנדלזלץ לפערי השפות שהדבר מעורר, כאשר הנטייה של ילדים ובני נוער כיום היא לתקשורת קצרה, מהירה ואימפולסיבית, דבר שעשוי להתנגש עם העמדה הטיפולית שמטרתה לקדם עצירה השתהות והתבוננות. בהמשך ההרצאה התייחסה הדוברת לסיכון הכרוך בהכנסת משחקי מחשב לחדר הטיפול, במידה והשימוש במשחק נשאר ברמה קונקרטית בלבד, או במידה והמטפל\ת מאבדים את העמדה המתבוננת הפרשנית שתפקידה לסייע ולקדם תהליכי חיבור לעולם הפנימי.
לסיכום, הרצאתה של פרי הנדלזלץ המחישה עד כמה כניסת משחקי המחשב והטלפון למרחב הטיפולי מעלה שאלות שנוגעות לקשר, מרחב וסטינג. בעולם בו המכשירים הסלולריים והמחשבים הם כמעט כמו איבר נוסף בגוף (Turkle, 2004) כניסתם למרחב הטיפולי היא כמעט בלתי נמנעת. פרי-הנדלזלץ מתייחסת לכך שעבור אלו מאיתנו שנחשפו לעולם הווירטואלי בחיינו הבוגרים המרחב הזה עשוי להחוות כמו ארץ חדשה ולא נודעת ולעורר חרדה והתנגדות. עם זאת, היא טוענת, כי כמו עם כל חומר חדש שמביא המטופל, אם נשכיל לתת מקום בתוכנו ולהרהר במשמעות האפשרית של הכניסה לעולם זה עבור כל מטופל ומטופלת, נוכל לאפשר התקרבות וקשר במקומות בהם הסכנה להתנתקות היא גדולה.
הפסיכולוג הקליני עמית וולק הציג דיון בנושאים בהם עסק הכנס, תוך שילוב קטעים מפרק של הסדרה "מראה שחורה" בשם striking vipers. בחלקה הראשון של ההרצאה טען וולק כי ניתוק ודיסוציאציה יכולים להיות בבסיס קשרים בעולם הווירטואלי באותה מידה בה הם יכולים להיות בבסיס קשרים בעולם ה"מציאותי". באותו האופן, קשרים שהם הדדים וטרנספורמטיביים יכולים להתקיים גם בעולם הווירטואלי כפי שמתרחש ב"מציאות".
בהמשך ההרצאה, הודגם מתוך הפרק Striking Vipers בסדרה מראה שחורה, כיצד השאלה "האם זה אמיתי?", אשר נשאלת בפרק בעניין יחסים הומוסקסואלים ווירטואליים, יכולה להיות הרסנית ולפגוע בהתפתחות של מרחב משחק מעברי. בסיום ההרצאה נעשתה הקבלה בין מושג ה- Impingement שניסח וויניקוט, אשר מתבטא בשאלה לגבי המשחק "האם זה אמיתי" לבין השאלה שלנו כהורים ומטפלים האם חווית המשחק של הילדים בעולם הוירטואלי היא "אמיתית".
המושב המסיים של הכנס כלל דיון בהשתתפות כל המציגים. המשתתפים דנו בשאלה האם הכנסת המחשב והעולם הווירטואלי לחדר הטיפול מתועלת יותר לריגוש גופני, כלומר לדחף משותף, מאשר לקשר בינאישי. כלומר, כמה משקל ניתן למידת ההתרגשות של המטפל מהמשחק עצמו והאם עצם הכנסת המשחק וההנאה מהמשחק עצמו עלולה לחסום היבטים מסוימים מהקשר הטיפולי. כניסיון לתת מענה על שאלה זו העלה וולק את התהייה המתעוררת לגבי החוויות הווירטואליות, שבמרכזן השאלה ״האם זה אמיתי?״. בדבריו המחיש כי לשאלה זו יש נטייה להתקשר לעולם הווירטואלי ופחות לעולם הדמיון אותו אנו מכירים ומעודדים את התפתחותו. וולק התייחס לדוגמא של וויניקוט על ילדה שמשתוקקת לעוף. הוא ציין כיצד במקרה זה המטפל כלל לא יחשוב על האפשרות של לאתגר את החשיבה שלה ולאמת אותה עם השאלה "האם זה אמיתי?". זאת, לעומת החוויות שהן כמו מדומיינות בעולם הווירטואלי, אשר שאלת אמיתיות הדבר עודנה נשאלת לגביהן.
הכנס הסתיים במחשבה שחוסר ההיכרות של רבים מאנשי הטיפול עם העולם הווירטואלי מלווה במחשבות סטיגמטיות הרואות בו איום על המשמעויות של המציאות והסדר החברתי המוכר.
השילוב בין הטכנולוגיה המתפתחת ובין הבידוד החברתי שהביאה עמה מגפת הקורונה הוביל לכך שילדים ובני נוער רבים הגבירו את השימוש במשחקי מחשב. לאורך השנים, מגמה זו עוררה קושי ואף הטרידה לא מעט הורים, צוותי טיפול וחינוך. בהתאם לכך, לא אחת מתעוררת התנגדות לעולם הווירטואלי. ישנן לא מעט סטיגמות שליליות שמגבירות את תחושת אי הנחת וההתנגדות, ביניהן, כי שימוש במשחקי מחשב מהווה ״בריחה מהעולם האמיתי״ ואינו מפתח בילדים יכולות חברתיות. מטפלים בילדים ובני נוער מוצאים עצמם לא פעם נתקלים בעמדות אלו מול הגורמים השונים ולעיתים גם מול תחושת אי הנחת שעולה במהלך הטיפול בהם. כאשר מטופל מספר על משחק ששיחק או מבקש לשחק בו במסגרת הטיפול, אנו מוצאים את עצמנו תוהים לגבי ההיבטים הטיפוליים שניתן להפיק באמצעותם.
כנס זה הווה הזדמנות לנסות להשתהות באי הנחת שמתעוררת בעת הכנסת העולם הווירטואלי לטיפול. באופן זה התאפשר מרחב חשיבה בו ניתן ל״שחק״ ולקשור בין העולם העשיר שקיים מאחורי המסך לבין הרובד העמוק הפסיכולוגי של האדם והילד בפרט. כך, ההרצאות והצגות המקרה שניתנו במהלך הכנס אפשרו לנוכחים להיחשף להקשבה אחרת לעולם התוכן הווירטואלי, באופן שמלמד על עולמו הנפשי והחברתי של הפרט. ההרצאות השונות הבליטו כיצד דרך זו אינה שונה מחומר משחקי או פנטזמתי אחר שמובא לטיפול, וגרמו לסקרנות וחשיבה בקרב המשתתפים לגבי השאלה כיצד ניתן לעשות שימוש בעולם זה בכדי להבין טוב יותר את המטופל על רבדיו השונים. לא היה ניתן להתעלם מהרלוונטיות של הנושא והעיסוק בסוגיות אלו הן כמטפלים, הן כהורים והן כצרכנים. החיות שהובאה לחדר הכנס דרך משתתפיו הייתה מורגשת בעיקר דרך מעורבות המשתתפים בכנס עצמו ובשיחות המרתקות שהתנהלו בהפסקות, בהן הובאו דוגמאות והקשרים למצבים שונים שעוררו קונפליקטים.
פלמן סיים את הרצאתו באמירה כי ״הרכבת כבר יצאה ונותר לנו כמטפלים להצטרף לנסיעה״. בהמשך לדברים שהובאו בכנס אנו מזמינים את הקוראים להמשיך ולבחון את הדרכים בהן ניתן "להצטרף לנסיעה" בעולם הווירטואלי מתוך התייחסות לרבדים השונים של המציאות.
קרן זלצמן שחמון - פסיכולוגית קלינית בהתמחות, מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים במסגרת "התחנה הפסיכולוגית ע"ש אמי הורוביץ, גבעת חיים איחוד".
שלומי כהן - פסיכולוג קליני בהתמחות, מטפל בילדים, מתבגרים ומבוגרים במסגרת "התחנה הפסיכולוגית ע"ש אמי הורוביץ, גבעת חיים איחוד".
Britton, R., & Steiner, J. (1994). Interpretation: Selected fact or overvalued idea?. International Journal of Psycho-Analysis, 75, 1069-1078
Eifferman, J. D. (1993), Children's games, observed and experienced, The many meanings of Play Psychoanalytic Perspective ed. Solnit, J.D. Cohen, J.D. New Haven, CT: Yale University
Oren, A., The use of board games in child psychotherapy, Journal of Child Psychotherapy, 34(3): 364-383, 2008
Prensky, M (2001), Digital natives, digital immigrants, On the Horizone, 9(5).Turkle, S. (2004), Whither Psychoanalysis in computer culture, Psychoanalytic Psychology 21:16-30
