ד"ר אלומה רייס
החוויה של ילדי גירושין סביב פרידת הוריהם הינה מורכבת ורבת פנים. מורכבות זו נובעת, בין היתר, מהאופן הפרדוקסלי והמבלבל, בו תהליך זה משפיע עליהם ועל יחסיהם עם ההורים. ניתן לזהות תמות משותפות ושכיחות, המאפיינות את חוויית הילדים ואת יחסי הורה-ילד, במשפחות אשר עוברות תהליך פרידה או גירושין. תמות אלה כוללות התנסות בעלת סתירה פנימית, קיום בו-זמני של דבר והיפוכו.
הפרדוקסים הללו מאתגרים את בני ובנות המשפחה ומציבים בפניהם התמודדויות רגשיות משמעותיות. לפיכך, הם מצריכים התייחסות ובחינה, כמו גם התמקמות רגישה ועדינה בניסיון לתת להם מענה. עמדה הורית דיאלקטית, כזו המחזיקה בו זמנית גם קבלה וגם מחויבות ושינוי (במונחי הגל השלישי ב-CBT), מציעה כיוון התמודדות עם אתגרים מורכבים אלו. כל אתגר או פרדוקס מסוג זה מזמינים התפתחות והתגמשות מצד חברי המשפחה, והתמודדות אופטימלית עמם טומנת בחובה פוטנציאל צמיחה משמעותי.
במאמר הנוכחי יוצגו 7 תמות פרדוקסליות, המאפיינות את חווית ילדי הגירושין ואת יחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין, ויועלו הצעות לעמדה ההורית המומלצת לצורך התמודדות עמן. במובן זה, המאמר במהותו פונה לאנשי ולנשות טיפול, אשר מלווים בעבודתם הורים ומשפחות המצויים בתהליכי פרידה וגירושין, במסגרת טיפול או הדרכת הורים. כמו כן, המאמר מיועד להורים עצמם, אשר מצויים בתהליך הפרידה ומחפשים חומרי עזר להבנה ולהתמודדות עם החוויה המאתגרת אשר עוברים ילדיהם.
גירושין של ההורים משנים את חייהם של ילדי המשפחה. הבית הופך אחר באופן נרחב וגורף, וכך בעצם גם העולם של הילדים, כפי שהכירו אותו עד להחלטה להיפרד. בעקבות הפרידה, ילדי המשפחה עוברים תהליך של הבנייה מחדש בהקשר שאלות כגון מי הם, מי היא משפחתם, ולמעשה – מה הם החיים. מדובר בתהליך מורכב ומתמשך, אשר מעצב את זהותם במובנים רבים ומהותיים. אף על פי שהפרידה הינה אקט הנעשה בעולם המבוגרים, כלומר הינה תוצר של החלטה ובחירה של אחד או שני ההורים, ההשלכות על ילדי המשפחה הינן נרחבות ומשמעותיות. הילדים אינם רק מושפעים מאירוע חיים זה אלא, במובנים מסוימים, גם משפיעים, בעצם קיומם. לרוב, הם משפיעים על בחירות הוריות שונות, על קבלת החלטות מסוימות סביב הפרידה, וכן על ההתנהלות בשני הבתים השונים לאחר הגירושין.
הבנה מהותית זו, כי ילדים מושפעים ומשפיעים על מצבי פרידה וגירושין, אך הם אינם אלו אשר בוחרים בפרידה ולמעשה חווים חוסר שליטה על המתרחש, הינה פרדוקסלית. פרדוקסליות זו, של מושפעות נרחבת ושליטה אפסית, יוצרת לרוב חוויה מאתגרת ומורכבת לילדים ולהורים גם יחד. בקרב ילדים, במיוחד ילדים צעירים וכאלו הנוטים לקחת אחריות ואשמה על גבם, עלול להתרחש חיבור בין המושפעות לאחריות. זאת, כיוון שילדים צעירים הינם בעלי ראייה אגוצנטרית וחשיבה מאגית, אשר עלולות לעורר בקרבם חוויה של אשמה על פרידת הוריהם.
גירושין הינם החלטה ואחריות של ההורים, בעוד על ילדי המשפחה ללמוד לחיות עמה ועם השלכותיה. כמו בכל אתגר שחווים ילדים, תפקיד ההורה לתווך להם את המצב בהתאם ליכולותיהם ולצרכיהם, ולסייע בהתמודדות עם הסוגיות הנובעות ממנו. לפיכך, בראש ובראשונה, נרצה לסייע לילדי הגירושין להבחין בין היותם מושפעים לבין היותם מחליטים ואחראים. לשם כך, נסביר כי הפרידה אמנם משפיעה על חייהם, אך נדגיש כי היא אינה בגללם או באשמתם. חשוב יהיה להורים להעביר לילדיהם מסר ברור לפיו אין משהו שהילדים עשו או לא עשו, אשר הביא לגירושין, ובהתאם אין משהו שהם צריכים לעשות או להימנע מלעשות כעת, על מנת לשנות את המצב.
לאור העובדה כי תחושת שליטה מסייעת להתמודדות עם חרדה ועם שינוי, כמובן שיש מקום לנסות ולייצר עבור הילדים רגעים ממוקדים של שליטה, באופן התואם לגילם וליכולתם. כך, למשל, ניתן להציע לילד לבחור אילו משחקים יהיו באיזה בית משני בתי ההורים. עם זאת, חשוב לשים לב לא לבלבל ילדים על ידי הסרת אחריות מההורים והעברת הנטל והצורך לבחור, אליהם.
לעיתים, גם ההורים המתגרשים עלולים לבלבל בין מידת ההשפעה של הפרידה על הילדים ושל הילדים על הפרידה לבין הטלת אחריות לא תואמת עליהם. ילדים להורים בתהליכי פרידה אמנם זקוקים לאפשרות להשמיע את קולם ואת דעתם בנוגע למתרחש, אך יש לזכור כי הם אינם מעוניינים בחילופי תפקידים עם ההורה או בביצוע משימות אשר אינן תואמות גיל ותפקיד משפחתי. הפקדת אחריות כבדה מדי בנוגע לקבלת החלטות בחיי המשפחה הדו-גרעינית אצל הילדים עלולה לעורר חוויה של עומס רגשי ואשמה. ניתן לקרוא בהרחבה על הצורך בהתכווננות מודעת ורגישה, אשר תסייע לילדים לחוש שליטה אך לא לקחת אחריות, במדריך "איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים".
הורים הינם הדמויות העיקריות בחיי הילד, הנותנות לו בטחון, חיזוק, תמיכה וסיוע בהתמודדות עם קשיים ואתגרים בחיים. כאשר ישנם איומים מבחוץ – מגיפה עולמית, מצב בטחוני מאיים, רעידת אדמה – ההורים הינם הראשונים לשמור על ילדיהם, לספק להם את העזרה הנדרשת, להסביר ולהרגיע. העובדה לפיה בגירושין, ההורים עצמם מחוללים את הטלטלה הגדולה שעוברים ילדיהם, הינה פרדוקסלית. לפרדוקס זה 2 נגזרות חשובות:
1. הורים נוטים לשאת עמם תחושת אשמה מובנית, על כך שתרמו באופן כזה או אחר לכישלון הזוגיות ומכאן למשבר ולכאב, עמם נאלצים ילדיהם להתמודד. אשמה זו לעיתים מביאה להכחשה, לביטול רגשות קשים, לפיצוי יתר, ולהתנהגויות הוריות נוספות, אשר בפועל אינן מקדמות התמודדות והסתגלות בקרב ילדיהם.
2. ילדי המשפחה הדו-גרעינית עצמם קולטים את המורכבות, ונוטים לחוש חסימה מסוימת ביכולת להביא את מלוא עוצמת הכאב והנזקקות כלפי הוריהם. יתרה מכך, ילדים רגישים במיוחד ייטו להתמקם כמטפלים והוריים, ובכך לא רק ימנעו משיתוף ההורים בקושי אלא עלולים לאמץ דפוסים לא אותנטיים ולא תואמים גיל.
חשוב כי הורים יכירו באשמה שלהם על הכאב הנגרם לילדיהם בשל פירוק המשפחה, יכילו את הקושי הרגשי האישי, ויתמודדו באומץ מול המציאות. כמו כן, ישנה חשיבות מכרעת לכך שהורים יזהו את החסם הטבעי של ילדיהם, ובכל זאת יזמינו אותם לשתף ולהיתמך. על ההורים לשמור על רגישות ובמקביל על עמידות, אל מול הביקורת אשר עולה מהילדים, וכן אל מול הכאב והקושי. הביטחון של הורים בעמדתם ההורית, בתפקידם המרגיע, מווסת ותומך, יאפשר עם הזמן לילדים "לחזור" למקומם, לחפש סיוע ותמיכה בקרב הוריהם, ולהצליח להישען עליהם כעל מקור עזרה עיקרי.
ο חיזוק השותפות ההורית לאחר גירושין: התערבות טיפולית מבוססת אינטגרציה וחשיבה דיאלקטית
ο יחסי שותפות-תחרות בקרב הורים לאחר גירושין: כיצד להתמודד עם הפרדוקס?
ο איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים? – המדריך המלא
אחד התפקידים החשובים שיש להורים, ככלל, הינו תיווך העולם לילדיהם, מתן פשר, הכוונה והנחיה של המתרחש בחוץ, באופן תואם גיל ויכולות ילדיהם. באופן טבעי, נוכח מצבי לחץ ומצוקה, הפניות הרגשית והמסוגלות הרגשית נפגמות. במצבי פרידה וגירושין, ההורים עצמם מתמודדים עם טלטלה משמעותית בחייהם, הם נתונים ללחץ, לרגשות עוצמתיים, חווים אובדן, בלבול וכאב. הפרדוקס נוגע לכך שהורים נמצאים במקום רגיש, פגיע ולא יציב, בו בעת שילדיהם זקוקים להם מלאי כוחות ועמידות, כדי להתמודד עם השינוי. כלומר, ילדים זקוקים להרגעה, לנחמה ולתקווה, בתקופה בה ההורים הכי פחות מסוגלים להעניקם.
הקשיים אשר חווים הורים עלולים לבוא לידי ביטוי ברבדים שונים – בינם לבין עצמם, מול ההורה השני, במצוקות שמבטאים הילדים ובטלטלה הפוקדת את הקשר הורה-ילד. עת פרידה, היא הזמן לגייס את כל המשאבים הקיימים – לקבל תמיכה רגשית מבני משפחה ומחברים, לשתף, להתלבט, לפרוק, ולקבל בחזרה כוחות. כאשר הקשיים הולכים וגוברים, חשוב לפנות לטיפול, ייעוץ או הדרכה מאנשי מקצוע. פנייה לעזרה מקצועית לא מסמנת את ההורים כמתקשים או לא מתפקדים, אלא להיפך – זוהי עדות להתמודדות ולקיחת אחריות. ניתן לחשוב על דימוי מסכת החמצן במטוס, שם על המבוגר ראשית לעטות על עצמו מסכת חמצן ורק אז לפנות לילדו. כך, בפרידה ובגירושין, על ההורה ראשית לדאוג לכוחות ולייצוב רגשי עצמי, בכדי שיוכל להיות שם עבור ילדו.
מחקרים רבים מראים כי בזמן פרידה וגירושין ישנן דרישות גבוהות לתפקוד כללי ולתפקוד הורי בפרט, כמו גם לקבלת החלטות רבות ככלל (בנוגע להתנהלות, כספים, ועוד) וקבלת החלטות הוריות בפרט. פרידה מהווה שינוי, מעבר חיים דורשני ותובעני, המשפיע על כל תחומי החיים. במעבר חיים שכזה, המסוגלות האנושית לפעולות קונסטרוקטיביות ולקבלת החלטות מיטיבה ושקולה, נפגמת. הדבר עלול להוביל לפגיעה בתפקוד ובכישורי ההורות בזמן משבר הגירושין. על פי פרדוקס זה, במהלך גירושין נדרשות פעולות וקבלת החלטות לגבי הילדים והשינויים הכרוכים בהם, בזמן שההורים הכי פחות מסוגלים לכך.
הורים נוטים להשקיע אנרגיה רבה בקבלת החלטות ובהתמודדות עם ההיבטים הלוגיסטיים הרבים של הפרידה. על כל זה נוסף הצורך להתמודד עם תגובות הילדים לשינוי, אשר בעצמם ניצבים בפני תקופה מאתגרת ומגיבים בדרכם למתרחש. מחקרים בתחום מצאו כי המתח הכרוך בפרידה משבש את יכולת ההורים לעבד את כל הפרטים הנדרשים לשינוי ולהחלטה, וסוגיות רבות הנוגעות לחיי הילדים נותרות ללא פתרון. יתרה מכך, המתח בפרידה הינו מתח בין בני הזוג, בדרכם לנפרדות זה מזו, אך הם נדרשים כצוות הורים לתקשר ולהפעיל שיקול דעת משותף. ברור כי לא קל להורים בתקופת פרידה וגירושין, ולעיתים שנים לאחריה, לתקשר ביניהם ולהתגייס על מנת לחשוב כצוות ולקבל החלטות במשותף. המאמר הראשון בסדרת מאמרים זו נוגע ל"יחסי שותפות-תחרות בקרב הורים לאחר גירושין", והוא מציע הרחבה לקושי הטמון בשותפות הורית לאחר פרידה.
הירידה בכישורי ההורות ובמסוגלות לקבל החלטות, ועוד יותר מכך בשיתוף הפעולה בין ההורים, בני הזוג לשעבר, עלולה לייצר מעגל שלילי של הורה עם מיעוט כוחות, המתקשה לתמוך בילדו, אשר בעצמו עם מיעוט כוחות וחווה תחושות מועקה קשות. מצוקתו של הילד מגבירה את הקושי של ההורה, וחוזר חלילה. יתרה מכך, רגשות שליליים של ההורה ישפיעו על הקשר שלו עם ילדו ויביאו להסתגלות פחותה של הילד.
מחקרים בתחום מצאו כי תפקוד הורי מיטבי לאחר גירושין מהווה גורם משמעותי בפיתוח חוסן בקרב ילדי הגירושין. כאשר הורים מצליחים להפריד בין צרכיהם האישיים לבין אלו של ילדיהם, ולתת קדימות לתמיכה בילדיהם, הם מצליחים להוות גורם מסייע משמעותי עבורם. מתוך המובחנות בין הצרכים השונים, אלו של ההורה ואלו של הילד, הורים יכולים להצליח לשמר את תפקידם כהורים ולפעול באופן אקטיבי למימוש ערכיהם ההוריים. בעת משבר, כמו פרידה או גירושין, חשוב להבחין בין מה שהכרחי עבור הילדים, ולגייס כוחות לשמירה על תפקודי הורות, ולו הבסיסיים והחשובים ביותר. כלומר, גם אם חלק מתפקודי ההורות ייפגעו, לפחות המהותיים ביותר יישמרו ויתפקדו באופן הולם בעבור הילדים.
כמו כן, כדי לקבל החלטות הוריות מיטביות, על הורים להיעזר באנשים המהווים מעגל תמיכה וכן בגורמים מקצועיים, לשם קבלת החלטות מודעות, מבוססות מציאות, אשר מותאמות לילדיהם. בנוסף, יש חשיבות בהפחתת אנרגיות מתחרות בין שני ההורים (מחלוקות סביב 'מי עושה מה' ו'מי עושה יותר') ולהשקיע בחיזוק השותפות ההורית לאחר גירושין, כפי שמתואר בהרחבה במאמר השני בסדרה.
בעת פרידה, ממקום של אשמה והגנת-יתר, העדר כוחות ופניות, וכן בשל קושי בתקשורת הורית לאחר הגירושין, פעמים רבות הורים מוותרים על עמדה של סמכות והצבת גבולות. הורים עשויים לוותר לילד על תפקודיו השוטפים – הליכה לבית הספר וביצוע מטלות הלימודים, משימות בבית ומחויבויות שונות (כגון התמדה בהשתתפות בחוג או בתנועת נוער). יתרה מכך, לעיתים הורים מותירים לילדים מרחבי בחירה ושליטה הקשורים בקיום המשפחה בשני בתים, ומאפשרים לילדים להחליט האם ללכת להורה האחר, מתי להיות באיזה בית, וכדומה.
מחקרים בתחום מצאו כי הורים אחרי גירושין נוטים להיות מתירניים ביחסים עם ילדיהם ופחות עקביים. זאת ועוד, מחקרי קשר הורה-ילד לאחר גירושין מראים כי לצד הפחתת סמכות ושליטה הורית, הורים נוטים גם להביע פחות חום ואהבה וכן פחות יעילות בתקשורת ההורית. למעשה, בתקופה גירושין בולטת חשיבותו של סגנון הורות סמכותי, המשלב מעורבות הורית, משמעת וגבולות, לצד הכלה, אהבה ואכפתיות. זאת, להבדיל מהורות סמכותנית, המגדישה היררכיה ונוקשות, או לחלופין מהורות מתירנית, הנוטה להדגיש טשטוש גבולות והיעדר ציפיות ותפקידים.
ילדים, אשר מתמודדים עם תהליך פרידה או גירושין של הוריהם, זקוקים ליחידה הורית נוכחת ועמידה, אשר משלבת נחישות, רגישות וגמישות. בעת שינוי דרמטי כמו גירושין, העדר גבולות עלול להוביל להיווצרות מעגל שלילי, ובו ההורה פגיע וחלש, מתקשה להפגין סמכות וגבולות. לחלופין, הורה עלול להציב גבולות באופן נוקשה ואינו די מכיל ורגיש. מצבים אלו עשויים להוביל לילד סובל, דרשן ובלתי צייתן או כנוע וכבוי. מעגל שלילי זה, שאינו מאזן בין סמכות, תגובתיות וגמישות הורית, עלול להוביל לפגיעה בהסתגלות הילד לסדר החיים החדש ואף לסיכון בתפקודו בתחומי חיים שונים.
רגשות וצרכים בין אישיים הינם תמיד לגיטימיים. זאת, בשונה מבחירות התנהגותיות, אמירות ומעשים, שחלקם מותאמים ויעילים, ואילו אחרים פורצים גבולות ולכן אינם לגיטימיים. כללי התנהגות והתנהלות הינם חיוניים תמיד ובוודאי בעת משבר. גבולות מקנים לילדים בטחון, וודאות וסביבה מוגנת, ושומרים על ילדים מפני בלבול ואובדן דרך, וכן ממצבי פגיעה באחר ובעצמם. מכאן, כי דווקא בעת התמודדות עם משבר הפרידה, יש חשיבות לביסוס עמדה הורית דיאלקטית – גם אמפתיה, זיהוי ומתן תוקף לרגשות וגם הפגנת סמכות וציפיות לתפקוד. על מנת להצליח להתמודד באופן דיאלקטי עם פרדוקס זה, חשובה הפניית קשב לצרכי הילדים ותשומת לב מוגברת להתמודדותם, במקביל לאמונה ביכולתם וסיוע אקטיבי עבורם במציאת דרכי התמודדות יעילות במציאות.
פרידה בין בני זוג מזמנת לחיי בני המשפחה כולה תמורות גדולות. באופן ספציפי, אחד השינויים המשמעותיים נוגעים להשתנות הבית והמשפחה, מרכז עולמם. יציבות של ילדים נשענת בעיקר על הסביבה הביתית והיום יומית, וגירושין כרוכים בהסתגלות לעוד בית אחד לפחות ולחיים עם הורה אחד בנפרד מהחיים עם ההורה האחר. מעבר לכך, על ילדי גירושין להתמודד עם שינויים נוספים –בהתנהלות ביום יום ובימי חג וחופשה, בדפוסי קשר עם משפחה מורחבת ועם חברים, ועוד. מחקרים בתחום מצאו כי בזמן גירושין ואחריהם, משתנות בפועל הרבה משגרות החיים, כמו התנהלות בוקר, הגעה אל וחזרה ממוסדות הלימודים, ארוחות חמות, ארוחות משפחתיות. חלק משגרות חשובות אלו נפגמות לזמן קצר, וחלקן משתנה באופן קבוע.
ככלל, הורים נדרשים לייצר לילדיהם שגרה ויציבות. במהלך פרידה, ישנה חשיבות מכרעת יותר ביצירת קביעות בתוך מעבר החיים והשינויים הכרוכים בו. לכן, יש לנסות ולהימנע ככל הניתן מריבוי מעברים, במיוחד לא בבת אחת. מומלץ כי המעבר לבית נוסף (או לשני בתים חדשים) לא יעקור את הילד מסביבתו הטבעית, מהמסגרת החינוכית ומחבריו. אם נדרשת עקירה כזו, מוטב לדחותה ככל האפשר, ובכך לאפשר הסתגלות מדורגת לאורך זמן. כאשר שינוי ומעבר הינו מחויב המציאות, יש להכין, להסביר, לעדכן ולהכווין את הילדים, ובכך לייצר פחות חוסר אונים, חוסר שליטה וחוסר הבנה.
ככל הניתן, יש לאפשר לילד לבחור בחירות קטנות, המעניקות לו חווית שליטה מסוימת ותחושה של מוכר ויציב. למשל, חשוב כי בשני הבתים יהיו לילד חפצים מוכרים ואהובים, המעניקים לו תחושה ביתית וחוויית רצף. שגרה היא חשובה תמיד, שכן היא מקנה בטחון וודאות, במיוחד בתקופה של שינוי. לפיכך, חשוב לשמור בשני הבתים על התנהלות שגרתית, ככל האפשר – כללי התנהלות בבית, שעות הפנאי, ארוחות מסודרות, ארוחות ואינטראקציות משפחתיות, מפגשים חברתיים של הילדים.
ילדים תלויים בהוריהם ובשל כך פגיעים במיוחד להשפעת הגירושין. כמו ססמוגרף, ילדים קולטים סימנים של שינוי ומתח, מזהים זעזועים ביציבות המשפחתית ומגיבים באופן משמעותי להפרת האיזון המתרחשת בעת פרידה. ככל שילדי הגירושין צעירים יותר, כך הם תלויים יותר בהורים, בתפקודי היום יום ובהתנהלות הבסיסית. הם נזקקים להוריהם לאכילה, הלבשה, מקלחות ונסיעות לגן. פרידת ההורים משנה מהותית את שגרת יומם, הנשענת כולה על פעולות ההורה. למעשה, גם ללא מילים וללא הבנה מודעת, ילדים חווים את השינוי ומושפעים ממנו. ילדים צעירים בעת הגירושין גדלים ללא הזיכרון של משפחה מאוחדת, של הוריהם ביחד, ובחווייתם נותר ואקום. מאידך, ילדים צעירים הינם גם בעלי יכולת גבוהה לגמישות ולהתאמת עצמם למציאת המשתנה. בשל גילם הצעיר, ישנו סיכוי טוב שיחוו את התאוששות הוריהם לאחר המשבר וחזרת ההורים לתפקוד מיטבי. כמו כן, כאשר הוריהם בונים משפחה חדשה, פרק ב', ילדים צעירים לעיתים מקבלים הזדמנות לקשר משמעותי עם מבוגר מיטיב נוסף, ואף עם אחים נוספים.
ילדים בוגרים יותר הינם עצמאיים, פחות זקוקים להוריהם בכל תפקוד ומעשה. גם עולמם החברתי מתרחב לדמויות משמעותיות מחוץ לבית. העצמאות והמושקעות באנשים מחוץ למשפחה עשויה להקל על ההתמודדות עם השינוי המשפחתי, כאשר ישנם עוגנים חוץ ביתיים. בנוסף, ילדים בגילאי התבגרות צעירה ואילך נושאים בקרבם זיכרונות ממשפחתם לפני הפרידה, בימי שגרה וכן בחגים ומועדים מיוחדים, זיכרונות המסייעים להם בבניית זהותם. יחד עם זאת, מתבגרים חווים קושי משמעותי יותר בהסתגלות למצב החדש, למשל ביכולתם להכניס דמויות חדשות לחייהם ולהיקשר אליהן. כמו כן, ישנם אתגרים משמעותיים נוספים, אשר מאפיינים מתבגרים המתמודדים עם גירושי הוריהם, בגיל שבו הם עצמם עסוקים בשאלות של זהות, קשר, מיניות ועוד.
על מנת להתמודד באופן מיטבי עם פרדוקס זה, אין להמעיט בהשלכות הפרידה על הילדים באמירה לפיה ילדים הם סתגלניים ו'יהיה בסדר'. שכן, תהליך הגירושין מהווה התנסות מעצבת חיים עבור כלל בני המשפחה, ובייחוד עבור הילדים, כך שיש להשקיע ולהתאמץ בבניית חוויה מיטיבה ובונה. ישנם דפוסי התמודדות אופייניות לילדים בכל גיל, אל מול פרידה וגירושי הורים. חשוב לזהות את הכוחות וההזדמנויות בדפוסים אלו, ולחזקם, במקביל לאיתור הצרכים והקשיים האופייניים וסיוע להם.
בעשורים האחרונים נחקר המושג 'צמיחה פוסט טראומטית', כמבטא שינוי פסיכולוגי חיובי, המתרחש בעקבות התמודדות עם טראומה. מושג זה הינו פרדוקסלי בפני עצמו, ומשקף יכולת לצמוח דווקא מתוך משבר וכאב. צמיחה עשויה להתרחש במובנים שונים – גילוי כוחות, קידום תובנות ומציאת יכולות חדשות. צמיחה מתוך משבר מפתחת חוסן, הן במובן של העצמה אישית (כמו חוויית מסוגלות עצמית ועצמאות) והן במובן של יכולות בין אישיות (כגון רגישות לזולת וסובלנות).
תפיסה זו, של צמיחה פוסט טראומטית, מניחה בבסיסה כי אירוע משברי כגון גירושין, על האובדן והכאב והערעור שבו, עשוי לשמש מנוע לצמיחה. לשם כך, המטרה של אנשי מקצוע ושל הורים הינה לאפשר למשבר הפרידה להיות בר התמודדות, כך שילדי הגירושין יוכלו לפתח חוסן ולהגיב באופן חיובי לשינוי, להתאושש ולגייס מנגנוני הסתגלות.
זיהוי 7 האתגרים הפרדוקסליים, בחוויה של ילדי גירושין בזמן פרידת הוריהם ובהשלכות הפרידה על הקשר ילד-הורה, עשוי להוביל לבחירה הורית מודעת ומיטיבה, ובעת הצורך גם חיפוש אחר סיוע מקצועי. כך, יכולים הורים, על אף הקושי המשמעותי שהם עוברים בעצמם, לספק מענה הורי נוכח, יציב, רגיש ואוהב עבור ילדיהם ובזאת לאפשר צמיחה אישית ומשפחתית.
פסיכולוגית קלינית מומחית, דוקטור בפסיכולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, מטפלת בעלת ותק במגזר הציבורי ובקליניקה פרטית. מטפלת בגישה אינטגרטיבית, המשלבת טיפול פסיכודינמי עם שיטות טיפול שונות ועכשוויות. מגשרת מזה למעלה מעשרים ושבע שנים במגוון תחומי הגישור – המשפחתי, המשפטי, החינוכי, הקהילתי והארגוני. בעלת ניסיון רב בתחום הפרידה והגירושין, הן בטיפול (בילדי גירושין, במבוגרים בעת פרידה ובהדרכת הורים לקראת ולאחר גירושין) והן בתהליכי גישור לפרידה וגירושין, המסתיימים בהסכם המוגש לבית המשפט ובתהליכי גישור במשפחות 'בפרק ב'. מלמדת בקורסי גישור לגירושין. מגשרת ברשימת המגשרים של בית המשפט לענייני משפחה 2020 ומדריכה לשעבר ביחידת הסיוע של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים בירושלים. מרצה בתוכנית ללימודי תואר שני בתוכנית ליישוב סכסוכים, אוניברסיטת בר אילן. חברת סגל תכנית 'עוגן' ומכון 'מפרשים', ללימודי פסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה, במכללה האקדמית יפו תל אביב.
רייס, א. (2023). ילדים להורים גרושים: אתגרים, פרדוקסים והתמודדויות. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/parent_child_relationship_after_divorce
אילון, ע. (1983). איזון עדין, התמודדות במצבי לחץ במשפחה. ספרית פועלים בע"מ, תל אביב.
אילון, ע., פלשר, ע. (1987). תגובת שרשרת, ילדים וגירושין. נורד, חיפה.
אלדר-אבידן, ד. (2011). בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין. עם עובד, תל אביב.
במברגר, א. וכהן, א. (2017). טיפול במשבר של מתבגר על רקע גירושי הוריו – ההורה סוכן השינוי. בתוך: כהן, א. (עורכת) טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. אח, קרית ביאליק. עמ' 333-360.
דרימן, ס. (1999). התמודדות והסתגלות של ילדי גירושין. מכון הנרייטה סאלד, ישראל.
הייז, ס. צ., סטרוסאל, ק. ד., ווילסון, ק. ג. (2012). תרפיית קבלה ומחויבות. אח, קרית ביאליק.
וולרשטיין, ג., לואיס, ג., בלקסלי, ס. (2001). גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם. מטר, ישראל.
לוי-שיף ר. (2018). השפעות קצרות וארוכות טווח של גירושין על ילדים, פסיכואקטואליה, אפריל, 15-27.
סבר, א' ( 2002 ). גירושי הורים: הזדמנות לצמיחה ופיתוח כישורי חיים עבור מבוגרים צעירים. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
קלר, ר. (2010). הגירושין החדשים: שינוי חיובי בתקופת המעבר ואחריה. אמציה, אבן יהודה.
Amato, P. R. (2010). Research on divorce: Continuing Trends and New Developments. Journal of Marriage and Family, 72:3, 650–666
Baumrind D. (1991). The influence of parenting style on adolescent competence and substance use. The Journal of Early Adolescence, 11, 56–95
Bastaits, K., Ponnet, K., Van Peer, C., & Mortelmans, D. (2015). The parenting styles of divorced fathers and their predictors, Journal of Social and Personal Relationships, 32: 5, 557-579
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L.G. (2004). The foundation of posttraumatic growth: new considerations. Psychological Inquiry,15, 1-18
