ד"ר אלומה רייס
שותפות הורית לאחר תהליך פרידה או גירושין (post-divorce co-parenting) הינה מורכבת לניהול, עבור שני ההורים. בני הזוג אמנם נפרדים, אך הקשר ממשיך להתקיים, שכן הם נותרים שותפים בהורותם לילדיהם – שותפות אשר במהותה היא מאתגרת ופרדוקסלית. איכות הקשר ההורי לאחר הגירושין נמצאה מקושרת לטיב ההסתגלות לחיים בעקבות הפרידה, ומכאן חשיבותה של השותפות ההורית לרווחת הילדים ולמשפחה כולה.
במאמר זה, השני בסדרת מאמרים בנושא, אציג תחילה סקירת ספרות של מחקרים בנושא הורות לאחר גירושין, ולאחר מכן אציע 2 עקרונות טיפוליים לעבודה עם משפחות גרושות:
1. ראייה אינטגרטיבית ומערכתית
2. הגברת היכולת לשאת פרדוקס ודיאלקטיקה
לאור עקרונות אלו, אדון במשמעויות יישומיות לעבודה טיפולית עם ההורים ואציג דוגמא קלינית טיפולית לכך. זאת, תוך הבנת הקשר ההורי שלאחר פרידה כיחסי שת"פחרות – מושג מהעולם הארגוני-עסקי אשר מתייחס לקשר הכולל בו זמנית שותפות ותחרות. מאמר זה מתבסס על המאמר הראשון בסדרה, "יחסי שותפות-תחרות בקרב הורים לאחר גירושין: כיצד להתמודד עם הפרדוקס?", המציג לעומק את מושג השת"פחרות ואת האופן בו הוא בא לידי ביטוי בקשר הורי המתקיים לאחר פרידה זוגית. המאמר הנוכחי מתמקד בשותפות ההורית שלאחר גירושין ובהתערבויות טיפוליות אפשריות לחיזוקה. המאמר מיועד לאנשי ונשות מקצוע, מתחום הטיפול והגישור, המלווים מטופלים, הורים ומשפחות לפני פרידה, במהלכה, וכן שנים רבות לאחר הגירושין.
כיום, רבים ההורים החולקים ביניהם אחריות ושותפות לאחר הגירושין. גם אם חלוקת זמני השהות עם הילדים אינה שוויונית, בעידן הנוכחי מרבית האבות והאימהות ממשיכים להוות דמויות חינוכיות וטיפוליות, המעורבות בחיי הילדים ומתפקדות כהורים לכל דבר – ביום ובלילה, בשגרה וביציאה ממנה (Cohen-Israeli & Remennick, 2015; Jamison et al., 2014; Mandel & Sharlin, 2006; McBroom, 2011; Stone, 2006). עבור הורים גרושים, המשמעות של משפחה דו-גרעינית, משפחה בשני בתים, הינה דרישה מתמשכת לתקשורת, תיאום וקבלת החלטות משותפות (למשל, Sigal et al., 2011). דרישה זו מחייבת בניית נורמות ומסגרת עבודה של שותפות (Amato, Meyers, & Emery, 2009; McBroom, 2011).
האחריות ההורית המשותפת, הנמשכת גם לאחר פרידה וגירושין, הובילה לחקר המושג 'שותפות הורית לאחר גירושין' (post-divorce co-parenting) כמאפיין חשוב בחיי המשפחה הגרושה (Ahrons, 2007; Amato, Meyers, & Emery, 2009; Becher et al., 2019; Bonach, 2005; Cohen & Finzi-Dottan, 2013; Emery, 2012; Maccoby & Mnookin, 1992; Russell et al., 2016). למעשה, המושג co-parenting, שותפות הורית, הוזכר לראשונה בשנות ה-80 של המאה הקודמת (Ahrons, 1981) והתייחס לשותפות הקיימת בין שני הורים, בגידול וטיפול בילדיהם, הן במשפחה שלמה והן במשפחה גרושה. בעשור האחרון המושג רלוונטי גם בהקשר של מגוון מבנים משפחתיים עכשוויים (McHale, Negrini, & Sirotkin, 2019; Teubert & Pinquart, 2010).
מחקרים מראים כי קיים מתאם חיובי בין היכולת של הורים גרושים להימנע מרמות גבוהות של קונפליקט ולנהל את יחסיהם ההוריים באופן קונסטרוקטיבי, לבין הסתגלות מיטבית של ילדיהם לאורך השנים שלאחר הפרידה (Ahrons, 2007; Amato, Kane, & James, 2011; Beckmeyer et al., 2021; Mollà Cusí et al., 2020; Russell et al., 2016; Visser et al., 2017; Smith-Etxeberria & Eceiza, 2021). מכאן, שותפות הורית לאחר גירושין הינה משמעותית לרווחת ילדי המשפחה, לרווחת המשפחה כולה, ולמעשה לחוסן החברה ככלל.
הורות פוסט גירושין הינה רב-ממדית וכוללת תפקידים הוריים וקבלת החלטות הוריות, הנשענים על אמונות וגישות שני ההורים (Lamela, Figueiredo, Bastos, & Feinberg, 2016; Sigal et al., 2011). עם השנים, חוקרים בתחום הגדירו מרכיבים שונים של השותפות ההורית (Beckmeyer, Ganong, Coleman, & Markham, 2017; Feinberg, Brown, & Kan, 2012; Margolin, Gordis, & John, 2001; Sigal et al., 2011; Stafford Markham et al., 2017). מרבית המחקר על הורות לאחר הגירושין מתמקד בחקירת ההורות שלאחר הפרידה כחיובית או שלילית, משותפת או נפרדת, אפקטיבית או פגומה (Amato et al., 2011; Ganong et al., 2012). כך, נוצר טווח של מיפוי השותפות ההורית מקואופרטיבית לקונפליקטואלית ומחיובית ובונה לשלילית והרסנית (Ahrons, 1994, 2007; Amato et al., 2011; Bonach, 2005; Ferrero, Davis, Petren & Pasley, 2016; Lamela et al., 2016; Maccoby & Mnukin, 1992; Macie & Stolberg, 2003; Sobolewski & King, 2005; Whiteside, 1998). נמצא כי שותפות הורית מוצלחת וחיובית כוללת, בין היתר, את ההיבטים הבאים:
• תקשורת רציפה לגבי צרכי הילדים וחוויותיהם
• רמת תיאום גבוהה בין ההורים
• אופן חלוקת המטלות ההוריות, כך שתתאפשר מעורבות לשניהם
• רמת תמיכה גבוהה של כל הורה בהורות של האחר
מדדים לבדיקת השותפות ההורית מבוססים בחלקם על שאלונים, בהם הורים לאחר גירושין נדרשים להעריך את האופן בו הם תופסים את השותפות ההורית שלהם, את מידת שביעות הרצון או ציון התרשמותם מהביצוע בפועל (Beckmeyer et al., 2017; לסקירה ראה Mollà Cusí et al., 2020). מחקרים אחרים בתחום פיתחו פרמטרים למדידת ההשלכה של רמת השותפות ההורית על טיב הסתגלות ההורים והילדים לאחר הפרידה (Lamela et al., 2016; Sigal et al., 2011; Teubert & Pinquart, 2010). בנוסף, חוקרים פיתחו תכניות ופרוטוקולים להדרכת הורים עבור הורים גרושים ובחנו את השפעת תכניות אלו על איכות ההורות המשותפת ועל רווחת המשפחות הגרושות (Eira Nunes et al., 2021; Lagraff, Stolz, & Brandon, 2015; Sandler et al., 2018; Sigal et al., 2011).
הספרות הבוחנת לעומק את איכות החוויה הסובייקטיבית והפנומנולוגיה של שותפות הורית לאחר גירושין הינה יחסית מועטה (Barth, Brosi, Cox, Spencer, & Beasley, 2020). מחקר מסוג זה, אשר בחן את חוויית הצדדים לשותפות, השווה בין חוויית האימהות לעומת חווית האבות ומצא כי קונפליקט הורי בקרב הורים גרושים נוטה להתעורר כאשר חוויית האימהות הינה חוסר שבעות רצון מהמיומנות האבהית וכן כאשר האבות מבטאים העדר שביעות רצון מהסדרי ההורות והמשמורת (Madden-Derdich & Leonard, 2002). מחקר נוסף מצא כי ישנם מגוון גורמים המשפיעים על עמדת ההורים האחד כלפי השנייה וצובעים בהתאם לכך את חוויית ההורות המשותפת, כגון ההקשר של הגירושין ותחושת ההוגנות לעומת אי ההוגנות (Russell et al., 2016).
מחקרים בתחום הגדירו מחסומים כלכליים, לוגיסטיים ורגשיים על טיב ההורות המשותפת, ומצאו כי היכולת לתקשר, לשתף פעולה ולהתגבר על מחסומים הינה חיונית לשותפות הורית אפקטיבית וקונסטרוקטיבית (Jamison et al., 2014; Russell et al., 2016; Sigal et al., 2011). כמו כן, הספרות תומכת בכך שרבדים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים של החוויה ההורית נדרשים להבנה והגדרה מחודשת בדרך ליצירת שותפות הורית מיטיבה לאחר גירושין (Bonach, 2005; Jamison et al., 2014).
הספרות המחקרית, אם כן, מציגה באופן נרחב מאפיינים ומרכיבים של השותפות ההורית, על הציר שבין קונסטרוקטיבית-מיטיבה לבין קונפליקטואלית-הרסנית. אולם, מעטים המחקרים המנתחים את הפנומנולוגיה של הקשר ההורי בזמן גירושין ולאחריהם. יתרה מכך, קיימת התייחסות מועטה להתערבויות טיפוליות המתאימות למורכבות החוויה הסובייקטיבית של ההורים, בבואם לפתח שותפות קונסטרוקטיבית. המאמר הנוכחי מציע חשיבה ופרקטיקה טיפולית בעבודה עם משפחות גרושות, המתבססת על ההנחה לפיה מורכבות הקשר ההורי לאחר גירושין מחייבת הסתכלות אינטגרטיבית ומערכתית, וכן הבנה של הפרדוקסליות המובנית בקשר.
ο יחסי שותפות-תחרות בקרב הורים לאחר גירושין: כיצד להתמודד עם הפרדוקס?
ο ילדים להורים גרושים: אתגרים, פרדוקסים והתמודדויות
ο איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים? – המדריך המלא
שותפות הורית לאחר גירושין הינה קשר אנושי שכיח אך מורכב. אנשי טיפול, העובדים עם משפחות גרושות במסגרת פרטנית, זוגית ומשפחתית, כמו גם חוקרים בתחום הגירושין, מזהים את האתגר ומצביעים על חשיבות 'הרחבת המבט' במסגרת הטיפול, מעבר לאינדיבידואל ומעבר לפרידה בין בני הזוג, תוך התייחסות לקשר בין ההורים (Emerson, Harris, & Ahmed, 2021; Gürmen et al., 2017). החשיבות המכרעת של קיום שותפות הורית מיטיבה עבור חוסן ילדי הגירושין, מחייבת לאמץ נקודת מבט הרואה את המערכת ואת ההקשר הרחב בו נמצאת כל משפחה. זאת, בכל מגע טיפולי, עם מי מיחידי המערכת: "מטפלים משפחתיים יכולים לסייע להורים להכיר בחשיבות המעבר מראיית עצמם כזוג נשוי לעבר ראיית עצמם כשותפים במתן טיפול תומך בילדיהם" (Beckmeyer et al., 2021, עמ' 478).
ככלל, טיפול מתוך עמדה אינטגרטיבית מציע לארוג ראייה פרטנית והסתכלות מערכתית, משפחתית וזוגית (Fergus & Reid, 2001; Heitler, 2001). כך, תיתכן התערבות המציגה זווית מבט מערכתית במסגרת טיפול פרטני (למשל, Liem & Pressler, 2005) והתערבות פרטנית במסגרת הדרכת הורים, טיפול משפחתי ואף עבודה קבוצתית (סער ועמיתיו, 2020; קלוזנר ולנג, 2011). אני מוצאת כי מעברים אלו, הדורשים גמישות ודינמיות בין הסתכלות אינדיבידואלית למערכתית ובין פרקטיקות טיפוליות פרטניות למשפחתיות, הינן הכרחיות ומתבקשות בעבודה עם משפחות במצבי פרידה וגירושין. בכל התערבות טיפולית במשפחה גרושה, בין אם מדובר בייעוץ במסגרת החינוכית או עבודה עם בני הזוג המתגרשים על הסכם גירושין אופטימלי, חשובה ראייה מערכתית והקשרית, המתייחסת לכל בני המשפחה ומערך הקשרים ביניהם ומזהה את "השיר של האדם בתוך הקשר, אחראי לאחרים ועבור האחרים" (Minuchin & Nichols, 1993, עמ' 287).
גישה אינטגרטיבית מזהה את החשיבות הרבה בטיפול בהורות, משני היבטים שונים ומשלימים – כמעצים את ההורה לפעול כסוכן שינוי משמעותי בחיי ילדיו; וכמשקף אספקט חשוב בחיי המטופל הבוגר, ההורה עצמו (כהן, 2017). כאשר הלקוח הראשוני הינו ילד גירושין, העבודה הטיפולית עם הוריו הינה מהותית בכדי לסייע לו בהסתגלות למעבר, אל החיים שלאחר הפרידה. כיוון שיחסי השותפות ההורית לאחר הפרידה הינם בעלי השפעה מכרעת על בני המשפחה כולה ועל ילדי הגירושין בפרט, יש לאמץ בטיפול נקודת מוצא אתית של מחויבות לילדים, שאירוע גירושי הוריהם מטלטל את כל עולמם (במברגר וכהן, 2017) ושהסתגלותם הנפשית לאחר הפרידה תלויה מאד בשותפות הורית מיטיבה (למשל, Beckmeyer et al., 2021).
לאנשי מקצוע אחריות כלפי ילדי המשפחה הגרושה, גם אם אינם מטופליה. מכאן, אחת המטרות המרכזיות של התערבות בזמן פרידה וטיפול או גישור לאחר גירושין הינה להביא לשינוי בקרב הורים גרושים וליישום דפוסים אדפטיביים מצדם (במברגר וכהן, 2017). לפיכך, ומתוך ראיה מערכתית, הקשרית ואינטגרטיבית, בעת טיפול פרטני בבוגר גרוש, יש חשיבות לא רק לחיזוק ראייתו כאינדיבידואל, אלא גם בסיוע בראיית התמונה הרחבה, לטובת שיתוף פעולה הורי ושמירה על בריאות המשפחה כולה.
ברור, כי בעת משבר פרידה וגירושין, גם מטופלים בעלי כוחות ויציבות נפשית, בעלי מובחנות ויכולת ראיית הזולת (Bowen, 1990), נמצאים במקום פגיע וסוער יותר, המקשה עליהם לראות מעבר לעצמם. כך, הורה גרוש עלול להתקשות לראות ולהבין את בן או בת זוגו לשעבר, ולהפריד בין צרכיו שלו ובין צרכי ילדיו. מול קושי זה, נדרשת עמדה טיפולית אינטגרטיבית ומערכתית, המתבססת על חשיבה דיאלקטית של המטפלת (הייז ואחרים, 2012; כהן, 2017; Linehan, 1993; Minuchin & Fishman, 1981). במקביל להצטרפות, תיקוף, קבלה ותמיכה בקושי, על אנשי טיפול ומקצוע גם לאתגר ולקדם שינוי ומחויבות. זאת, על ידי חקירה משותפת של הערכים החשובים להם כאנשים בכלל, כהורים ויתרה מכך, כהורים גרושים; וכן על ידי חיזוק החיבור לכוחותיהם ולמחויבותם להיות הורים מיטיבים לילדיהם (במברגר וכהן, 2017).
היבט אחר של תפיסה אינטגרטיבית בעבודה עם משפחות גרושות, קשור ב"חוק הכלים השלובים". מטאפורה זו, השאולה מהעולם הפיזיקלי, מתייחסת לממצאים מחקריים, הקושרים את בני המשפחה הגרושה זה לזה, תלויים האחד באחר. מחקרים מצאו כי איכות הקשר האבהי ואיכות הקשר האימהי, בנפרד ובמשולב, מקושרים להסתגלות חיובית של הילד לאחר הגירושין (במברגר וכהן, 2017; Fabricius et al., 2012; Kelly, 2012; Kelly & Emery, 2003; Nielsen, 2017; van Dijk et al., 2020). כאשר בוחנים היבטים בקשר הורה-ילד לאחר הגירושין, במדדים של חום וקירבה, מעורבות אקטיבית בחיי הילד וקיום משמעת אפקטיבית ומותאמת, עולה החשיבות המכרעת הן של אבהות מיטיבה והן של אימהות מיטיבה להתמודדות הילד עם הפרידה (Sigal et al., 2011). בנוסף, ברור כי הקשר של הילד עם כל אחד מהוריו, כרוך גם בטיב השותפות ההורית, מושפע ממנה (Sigal et al., 2011) ומשפיע עליה (Becher et al., 2019; Smith-Etxeberria & Eceiza, 2021; van Dijk et al., 2020).
"הכלים השלובים" מייצגים את יחסי הגומלין וההדדיות בין כל חברי המשפחה הדו-גרעינית. הסתגלות ילדי הגירושין תהא אופטימלית כאשר הוריהם יצליחו לעצב שותפות סבירה ביניהם, תוך הכלה של קונפליקט, תחרות ומתח. זאת, לצד שחרור הדדי לביסוס הורות נפרדת, אבהית או אימהית, אופטימלית ככל האפשר. כאשר מספרים להורים גרושים על ממצאי מחקרים בתחום והאופן בו השותפות ההורית קשורה לקשרים ההוריים היחידניים וכיצד כל אלו משפיעים על ילדיהם, ניתן לגייסם להסתכלות אינטגרטיבית, הלוקחת בחשבון את כלל חברי המשפחה. לפיכך, על התערבויות טיפוליות עם גרושים לכלול מרכיב דומיננטי של פסיכו-אדוקציה – לגבי השלכות הגירושין על כלל חברי המשפחה, וסיוע בהבנה עמוקה אודות כיצד הבחירות האישיות וההוריות שהם מבצעים, בתקופת הפרידה ואחריה, משמעותיות ומשפיעות על בני המשפחה כולה לשנים ארוכות (מזא"ה, 2017).
עבור מתגרשים רבים, ישנו כאב הכרוך בהכרה ב"כלים השלובים", אך ישנה גם הזדמנות. מסרים לפיהם "אין התנגשות אמיתית בין אמא לאבא, יש מקום וצורך לגם וגם", "העובדה שהאימהות שלה מיטיבה ומוצלחת, לא רק שאינה פוגעת בך ובאבהות שלך, אלא להיפך. חשוב שתתמכו האחד בהורות של האחר, ותחזקו את יחידת ההורות המשותפת, לטובת הילדים ולטובת הקשר ההורי האישי והנפרד שלך", עשויים להרגיע מעט ולמתן את ההשוואה, התחרותיות והקנאה. גם אם קשה ליישום, הורים רבים מצליחים בעקבות מסר זה 'לנצור אש'.
בעבודה עם משפחות גרושות, יש חשיבות בשילוב בין פנים וחוץ, בין עבודה על תוך נפשי ובין אישי, בין היבטים של מחשבה ורגשות ובין היבטים של התנהגות ופעולות קונקרטיות ופרקטיות במציאות. לשם כך, ניתן לארוג יחדיו רעיונות המתקשרים להיבטים של הבנת העולם הפנימי, ובכללם מושגים מהגישה ההתייחסותית (Benjamin, 1999; Pizer, 1998). זאת, במקביל למיקוד נדרש במציאות הבין אישית וההתנהגותית (על הקשר המעגלי בין התחומים, ראו וכטל, 2015).
כמו כן, ניתן לקבל השראה מאלמנטים בחשיבה טיפולית עכשווית, בעיקר הגל השלישי של תיאוריות התנהגותיות-קוגניטיביות. אלמנטים חשובים להתערבות במצבי גירושין כוללים הוויה דיאלקטית מצד המטפל, פיתוח קבלה בצד מחויבות לערכים, לימוד מיומנויות בין אישיות לתקשורת וניהול קונפליקטים, פיתוח חמלה ועוד (הייז ואחרים, 2012; Linehan,1993; Neff, 2003).
עמדה טיפולית מבוססת אינטגרציה באה לידי ביטוי גם בהפריה ההדדית שבין מחקר ועבודה קלינית (Goldfried, 2010), וכן בין דיסציפלינות שונות. על כן, נעשה שימוש במאמר זה במושגים מחקריים וקליניים, כמו גם בגישות טיפול שונות, ואף במושג המגיע מהתחום הארגוני, והרלוונטיות שלו לשדות של פסיכותרפיה וגישור בקרב משפחות גרושות. השפה והכלים המוצעים כאן מהווים דוגמא לגישה מבוססת אינטגרציה כלפי אירוע חיים מורכב ורב רבדים (למשל, Jones & Jablonski, 1998; Oren & Hadomi, 2020), המיושמת במקרה פרטני של פרידה, וספציפית בשותפות ההורית פוסט-גירושין.
העמדה האינטגרטיבית מאפשרת לנו לנוע, עם מטופלינו, בין התמודדות עם מציאות מורכבת, המחייבת בחירות ופעולות מעשיות, לבין עיבוד רגשי משמעותי של קונפליקטים פסיכודינמיים תוך נפשיים ואינטר-סובייקטיביים; בין מתן הדרכה ופסיכו-אדוקציה לבין הקשבה אמפתית לחוויה הסובייקטיבית; בין עבודה על הקלה רגשית וויסות לבין פירוש, קונפרונטציה, ערור לרפלקציה ולתובנה; בין תיקוף וקבלה לבין אתגור, עידוד לתנועה התפתחותית, למחויבות וערכים. עמדה אינטגרטיבית המשלבת את הרבדים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים, לצד ליווי בקבלת החלטות פרקטיות במציאות עצמה, מתאימה במיוחד בעבודה טיפולית עם משפחות גרושות (Jamison et al., 2014). זאת, לאור האתגרים רבי הפנים שפוגשים הורים גרושים, המקיימים יחסים מורכבים ופרדוקסליים, המכילים שותפות ותחרות, ברבדים תוך נפשיים ובין אישיים, כפי שיורחב להלן.
החוויה האנושית ככלל, לאורך החיים, מכילה בחובה היבטים של ניגודים ופרדוקסליות (Pizer, 1998). כך, האינטראקציה במרחב הבין אישי והתוך אישי מאופיינת בתנועה דיאלקטית בין נפרדות והיקשרות, בין עצמאות ותלות, בין הגדרה עצמית ושייכות (רייס, 2005 Benjamin, 1999; Blatt & Blass, 1996; Josselson, 1994;). בתפיסה הפסיכואנליטית ההתייחסותית והאינטרסובייקטיבית, בריאות נפשית מתייחסת ליכולת להכיל את הניגודיות והקוטביות המובנית בעולם התוך נפשי והבין אישי, תוך בניית גשר בין מצבי עצמי שונים ותוך ניהול של מרחב למשא ומתן (Pizer, 1998). יתרה מכך, ישנו מהלך אנושי מורכב, של שאיפה ל'הכרה הדדית', להחזקה בו זמנית של שני סובייקטים, להבנת האחר כסובייקט מבלי למחוק את חווית העצמי כסובייקט (Benjamin, 1999). מדובר במאמץ חיים ממושך, שמהותו תנועה מורכבת הטומנת בחובה דיאלקטיקה ופרדוקס.
גישות הגל השלישי של CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) מציעות גישה פילוסופית-פסיכולוגית של דיאלקטיקה, המתייחסת להתפתחות האנושית כנגזרת מסינתזה בין ניגודים. קצוות הניגודים נחוצים, הכרחיים ומקיימים האחד את השני. מכאן, נקודות מבט שונות ואף הפוכות עשויות להתקיים במציאות ולשקף נכונה את המציאות, שבעצמה נוצרת ומשתנה עם הזמן. התפיסה מצביעה על העדר אמת מוחלטת אחת, על קיום סתירות בין עמדות מנוגדות בתוך הפרט (האדם מעונין להיות לבד אך גם זקוק לעזרה ולקשר) או בין הפרט לבין סובייקט אחר (האחד רוצה עצמאות והאחר דוחף לתלות). המתח בין הניגודים הוא דיאלקטי, כך שפתרונו הוא במציאת שיווי משקל בין הקטבים. באמצעות עסקת חליפין, המשנה את הקטבים או את האופן בו אנו תופסים אותם, ניתן לאחד בין נקודות המבט השונות (הייז ואחרים, 2012; Linehan,1993).
הפרקטיקה של טיפול דיאלקטי מציעה למטפל לאמץ עמדה דיאלקטית, שבמהותה המרכזית ישנה קבלה של המטופל, כפי שהוא, תוך מאמץ לשנות את מה שניתן ונכון לשנותו. כמו כן, בטיפול דיאלקטי מתקיימת חתירה אקטיבית לסייע למטופל לראות "גם וגם", להימנע מהכללות, להיות בהוויה של סקרנות לעומת ידיעה מוחלטת ושיפוטיות, וכן לחתור לשינוי המבוסס על איזון (הייז ואחרים, 2012; Linehan, 1993; Neff ,2003). האסטרטגיות הטיפוליות נשענות על תיקוף לצד פתרון בעיות ולימוד מיומנויות. מעניין לציין, כי עקרונות אלו הינם רלוונטיים מאד לעולם הגישור, להוויה של המגשר ולתהליך המצופה מזוגות המגיעים לגישור – מעבר מקונפליקט לקבלה ובניית הסכמה (פישר, יורי ופאטון, 2013).
ידע תיאורטי ומחקרי נרחב זה, מאפשר לנו להתבונן בהקשר הספציפי של הורות לאחר גירושין באופן מעמיק ורגיש. אתגרים אנושיים כלליים נוטים להתעצם בעתות משברי חיים, כך ש'הכרה הדדית' והיכולת לשאת את המתח הדיאלקטי ולייצר נקודת איזון הופכות מאתגרות במיוחד במצבי מחלוקת וסכסוך. אכן, השותפות ההורית לאחר גירושין לוקחת את האתגר 'צעד קדימה'. מדובר בהתנהלות מורכבות ומתמשכת, בה הורים גרושים גרים בבתים נפרדים, יוצרים חיים מובחנים ועדיין נאלצים לתפקד כיחידה הורית אחת, למרות מתח תוך ובין אישי נחווה. אתגר זה נמשך לאורך החיים, שנים לאחר הגירושין עצמם.
הפרדוקס המובנה ביחסי שת"פחרות, המכילים בתוכם שותפות ותחרות, נחווה פעמים רבות כטרגי. החוויה של רבים מהגרושים היא כי אותם אי הסכמות ופערים מהותיים, אשר הובילו לפרידה, כמו 'רודפים' אותם גם לאחר פרימת הזוגיות, וזאת בשל השותפות ההורית. ישנם גרושים המתקשים מאד להשלים עם הפרדוקס הזה ועם הכאב הכרוך בו, ובוחרים בדרך של ניתוק או עימות מתמשך (Ahrons, 2007). אחרים מתאמצים, בעיקר בשל המחויבות לייצר עבור ילדיהם קיום שאינו מפוצל ואינו קונפליקטואלי, ככל האפשר, וחווים את ההתמודדות הנמשכת.
בתוך יחסי השותפות לאחר גירושין מובנית גם התחרותיות, בלתי נפרדת ובלתי נמנעת. כפי שתואר בהרחבה במאמר הראשון בסדרה, לצד שיתוף פעולה, הורים גרושים חשים באופן טבעי גם השוואה ותחרות על משאבים שונים – החל מכספיים-חומריים, למשל נכסי המשפחה; דרך משאבי זמן, למשל שהות עם הילדים; ועד משאבים של קשר ויחסים עם ילדיהם או עם בני משפחה אחרים. כך, הורים גרושים רבים מתקשים שלא לשאול עצמם, לעיתים רק בינם לבין עצמם, "מי ההורה היותר טוב?"; "את מי הילדים אוהבים יותר, אותי או אותו/ה?"; "מי מביננו צודק, בגישה החינוכית?"; "מי מביננו יצא המנצח, לאחר הפרידה?". הקושי הפרדוקסלי, העומד בפני בני הזוג – פרימת הזוגיות במקביל לבנייה מחדש של שותפות מסוג אחר, הינו מאתגר במיוחד (באום, 2021; Baum & Shnit, 2003; Lebow, 2015). במילותיה של באום:
"סיום היחסים הזוגיים והמשך הקשרים ההוריים, מכל סוג שהוא, מחייבים מתגרשים וגרושים להתמודד עם תהליכים אישיים ובין אישיים שהם אולי מהקשים ביותר במעבר הגירושין... שותפות בהורות בין בני זוג לשעבר כוללת, לצד תהליך ההתאבלות, גם תהליך של הגדרה מחדש..." (באום, 2021, עמ' 178-179).
הקשבה עמוקה לקולות בני הזוג לשעבר מעלה כי הם חווים באופן מתמשך ומטלטל תנועות סותרות ודיאלקטיות של התקרבות מול התרחקות, של קשר מול נפרדות, של אכפתיות מול עוינות, של שותפות מול תחרות. באום (2021) מכנה מורכבות זו במונחים של בוס (Boss, 2016) "היעדרות-נוכחות". כפי שג'מיסון ועמיתיו (2014) ציינו, ההורה האחר "יכול להיות אנטגוניסטי ועמו צריך לשתף פעולה". לכן, "זהו סט מיומנויות שצריך להילמד לאחר הגירושין... סיפוק מפת דרכים להורים יכול לעזור להם ולילדיהם במעבר לחיי משפחה פוסט גירושין" (Jamison et al., 2014, עמ' 122). לפיכך, טיפול זוגי רציף במהלך תקופת הפרידה עשוי לסייע להורים המתגרשים בהכלת הסתירה והקושי הנלווים לשינוי (Lebow, 2015). כפועל יוצא, מתחדד הצורך ביצירת המשגה מעמיקה, המכוונת להתערבויות טיפוליות מתאימות (Lux, 2021).
ההקבלה בין המושג הארגוני של שת"פחרות (Gnyawali et al., 2016) ובין שותפות הורית פוסט גירושין, מפנה זרקור למתח הנחווה בקשר ההורי המתקיים במשפחה דו-גרעינית. אותו מתח מקורו באי נוחות פנימית, הנוגעת להיבטי הדואליות של יחסי השת"פחרות, וכן בקונפליקטים זוגיים, הנוגעים לסתירות ספציפיות בין בני הזוג.
היבטי הדואליות המאפיינים שת"פחרות הינם אינהרנטיים, טבעיים ואוניברסליים. על פי המודל, עצם קיום יחסי שותפות-תחרות, בין עסקים ובין בני זוג לאחר גירושין, מוביל לפרדוקסים מתמשכים בהיבטים הבאים:
1. בין יצירת ערך להקצבת ערך
2. בין ספרציה לאינטגרציה
3. בין יצירת גשר (bridging) לאיחוי (bonding)
מחקרים מתחום ה- co-parenting מצאו כי שותפות הורית מוצלחת נשענת על תקשורת בונה ותכופה (Jamison et al., 2014; Russell et al., 2016) וכמעט מתעלמים מחווייתם של ההורים הגרושים לגבי מורכבות הקשר והתקשורת האלו, שהינם לעיתים קשים מנשוא. את האתגר, בעומק החוויה, מזכירים בעיקר אנשי טיפול (למשל, Lebow, 2015) והם גם שערים לכך כי תיאום שכיח והדוק לאחר הגירושין עלול להעמיד בסיכון את תהליך הנפרדות הפסיכולוגית של בני הזוג לשעבר (Baum & Shnit, 2003). כך שהיבט זה של הדואליות, יצירת גשר/איחוי מייצג באופן חד עד כמה מתחייבת מציאת נקודת איזון מיטבית ויעילה בקשר ובתקשורת, מבלי לחשוף פגיעות ומבלי לחוות מיזוג וחוסר מובחנות.
אי הנוחות המובנית, הנובעת מהיבטי הדואליות בקשר, כרוכה בתהליכים משלימים והופכיים, של פרימת הזוגיות (decoupling) מחד ויצירת השותפות ההורית מאידך (co-parenting) (Baum & Shnit, 2003). אותו מרכיב פרדוקסלי, אנושי ואוניברסלי, גוזר על הורים מתגרשים אי נוחות, אשר בעיקרה היא תוך אישית. באמצעות מנגנוני פיצול והשלכה, הפרדוקס עלול לבוא לידי ביטוי גם בממד הבין אישי, כאשר כל הורה בוחר קוטב מנוגד. כך, אי הנוחות הפנימית מקבלת ממשות חיצונית, בקשר הזוגי.
באום ושניט מתייחסים לקשר בין מובחנות עצמית (Bowen, 1990) ובין סגנון הקונפליקט בעת גירושין וטיב הקשר ההורי בשנים שלאחר גירושין (Baum & Shnit, 2003). מובחנות עצמית נמוכה עשויה לבוא לידי ביטוי ביכולת מועטה להבחין בין עובדות ורגשות ובין העצמי והאחר, ביכולת מצומצמת לווסת דחפים, בקושי לתקשר באופן בונה לגבי נושאי המחלוקת, בקושי לקבל החלטות הוריות במשותף ובעירוב לא מותאם של הילדים בקונפליקט. הם מצאו כי בני זוג ברמת מובחנות נמוכה נוטים לזוגיות שיש בה מיזוג, ובעת פרידתם הם מרבים להשתמש במריבה ובעוינות כדי לחוש פסאודו-נפרדות. ביחס לפרדיגמת השת"פחרות, הרי שלהורים גרושים בעלי מובחנות עצמית נמוכה קושי להכיל את היבטי הדואליות המובנים בקשר ואת המתח הנלווה להם, והם לרוב יבחרו בדרך של פיצול ותוקפנות כלפי האחר.
בעבודה פרטנית עם הורים המתקשים לייצר מובחנות עצמית, התערבות טיפולית ראשונית תנסה לקדם בצעדים קטנים אספקטים של מובחנות – להכיר בהורה השני כזולת וכבעל תפקיד הורי, לראות את ילדם כילד הזקוק לשני הוריו ולהפריד בין צרכי ההורה וצרכי הילד. לאחר חיזוק המובחנות, ניתן לסייע באימוץ נקודת מבט דיאלקטית, לבטא את הצורך בתנועה בין קטבים ולחזק את היכולת להחזיק "גם וגם". בנוסף, זיהוי ומיפוי שלושת היבטי הדואליות מסייע רבות לעבודה טיפולית עם הורים גרושים. זאת, באמצעות תהליכי רפלקציה, המשגה ופיתוח קבלה ומחויבות (הייז ואחרים, 2012).
ראייה הוליסטית ואינטגרטיבית בחדר הטיפולים מאפשרת להורים גרושים לנהל את אי הנוחות האינהרנטית הנחווית בתוך יחסי השת"פחרות שלהם וכן להתמודד טוב יותר עם האמביוולנטיות המובנית ביחסים שלאחר גירושין. בהתאם לעקרון הטיפולי של גישה אינטגרטיבית ומערכתית, ניתן להתאים את המודל לעבודה פרטנית, לטיפול זוגי במהלך פרידה, להדרכת הורים גרושים וכמובן גם להתערבות משפחתית מערכתית בזמן הגירושין ואף בשנים שאחרי.
סתירות ביחסי השת"פחרות בין הורים גרושים מתייחסות למאפייני הפרטנר הספציפי, לאלמנטים הקונטקסטואליים של היחסים. ההבדלים בין הצדדים עשויים להיות בשלושה מישורים:
1. אינטרסים כלכליים שונים
2. גישות ואסטרטגיות נפרדות
3. הבדלים בזהות
מישור הזהות הינו רלוונטי במיוחד לעולם הפסיכותרפיה. גישות טיפוליות זוגיות מציעות הבנה שבני זוג מייצגים זהויות שונות, לעיתים אף הפוכות-משלימות (Dicks, 1967). ניתן להניח כי זהויות נבדלות אלו, שהיוו מצע לקשר הזוגי, מאותגרות עוד יותר במהלך הפרידה ומהוות מקור לפערים וקונפליקטים. בנוסף, תהליך הגירושין עצמו, מטבעו, מעורר אצל כל אחד מבני הזוג תהליך של בירור זהות ושל טרנספורמציה (Baum & Shnit, 2003). יתרה מכך, בתהליך המעבר לאחר פרידה, הזהות האישית, הכוללת אספקטים של מיקום בתוך המערך המשפחתי, של כל הורה עוברת שינוי (באום, 2021), מה שמשפיע על שיקולים, מטרות ועדיפויות (Russell et al., 2016).
בהקשר הסתירות, על שלושת מישוריהן, פערים שהיו גם בעבר, הופכים בולטים יותר כאשר המשפחה מתפצלת לשני בתים וכל הורה מנהל את ביתו לפי צרכיו, גישותיו ותפיסותיו. בשנים האחרונות, היוותה הקורונה מקרה בוחן עולמי לאתגר לניהול סתירות הוריות, ובאופן ייחודי בשותפות ההורית במשפחות גרושות (Lebow, 2020). מחקרים עכשוויים מצביעים על פערים וקונפליקטים שעלו בתקופת הקורונה במיוחד בקרב משפחות גרושות, וניתן לשייכם כקשורים לשלושת המישורים של הסתירות במודל השת"פחרות – פערים הנוגעים לאינטרסים כלכליים שונים, דאגות ותפיסות שונות לגבי כספים, גישות בריאותיות שונות (למשל, מחלוקות לגבי חיסון הילדים נגד קורונה) והתנהגויות נבדלות (למשל, קונפליקט באשר לכללי מסך או מטלות לימודיות בזמן סגר או בידוד). יתרה מכך, מחקרים אלו מצאו כי הקורונה אתגרה תפיסות זהות אישית וזהות כהורה, במיוחד בקרב משפחות גרושות, אשר חוו פערים ומתחים רבים בתקופה זו (שורק ואחרים, 2020; Goldberg et al., 2021; Lebow, 2020).
סתירות מובילות לקונפליקט בין אישי גלוי ולמתח נחווה, אשר עלול לפגוע בהורות המשותפת. במהלך התערבויות טיפוליות שונות, חשוב להעלות למודעות ההורים את קיום הסתירות הספציפיות, האופייניות להם כאינדיבידואלים, לאפשר שיח מעמיק ורפלקטיבי לגבי מקורות הסתירות והצרכים החשובים לכל צד ובהתאם למצוא פתרונות אופטימליים האפשריים במציאות נתונה. פתרונות אלו הינם מגוונים ורבים, ומבוססים על יישוב המחלוקת בהסכמה, באופן הלוקח בחשבון את הצרכים, הגישות והזהויות של שני הצדדים.
המתח הנחווה בקשר בין הורים גרושים נוצר גם כתוצאה מאי נוחות, במהותה תוך אישית, הכרוכה בהיבטי ה'דואליות' – מאפיינים מבניים ואינהרנטיים לכל הורים גרושים, וגם מקונפליקט בין אישי הנובע מ'סתירות' – שונות ספציפית, הנוגעת להקשר ולאופי בני הזוג.
בעבודה טיפולית על המתח התוך אישי הנובע מהיבטי הדואליות, נפעל בכדי לפתח עם ההורים גישה הוליסטית, למרות הפרדוקס המובנה. נסייע להם ללמוד לחיות עם תנועה פנימית שיש בה אמביוולנטיות ומורכבות, ללמוד להכיל את אי הנוחות הכרוכה בדיאלקטיקה המתמדת ומכאן פחות להזדקק למנגנוני פיצול והשלכה. האפשרות להמשיג עבור מטופלים את אי הנוחות כטבעית ואוניברסלית, ואף להכין אותם לקראת רגעים פרדוקסליים עתידיים, טומנת בחובה אלמנט מארגן, מווסת ומכוון לתנועה קונסטרוקטיבית. לצד זאת, בכדי לעבוד בטיפול על המתח הבין אישי הנובע מהיבטי הסתירות, נסייע להורים לקבל את השונות המסוימת ביניהם ולעבוד בנקודות שונות בציר הזמן והיחסים על מציאת פתרונות המגשרים בין אינטרסים, עמדות וזהויות.
בשפה ההתייחסותית, מהלך טיפולי זה מפתח אצל המטופלים היכרות עם אלמנטים מנוגדים וסותרים, המתקיימים זה לצד זה וכולם בעלי זכות קיום, בשיווי משקל דיאלקטי (Pizer, 1998). זוהי גם התנועה הפנימית העומדת בבסיס היכולת ל'הכרה הדדית', מבלי לקרוס לקוטב ההרס של ביטול האחר או לקוטב של מחיקת העצמי (Benjamin, 1999). בשפת הדיאלקטיקה, נסייע להורים לראות את הסתירות הללו כ"גם וגם", גם את האב וגם את האם, גם את ההורה וגם את הילד, גם את החלק בהם החש או רוצה כך וגם את החלק האחר בהם החש או רוצה אחרת. נקדם עמם הוויה סקרנית ולא שיפוטית, וכן נחתור עמם לעבר מציאת פתרונות פרקטיים לאותו מתח בין אישי, המבוססים על איזון בין הקטבים והניגודים (הייז ואחרים, 2012; Linehan, 1993). בשפת המנטליזציה, מהלך טיפולי זה מפתח אצל המטופלים יכולת מנטליסטית להבנת האינטראקציה הבין אישית, להחזקה בו זמנית של שני סובייקטים ושתי פרספקטיבות, ול"ראיית עצמנו מבחוץ ואחרים מבפנים" (Asen & Fonagy, 2012, p. 347).
בעת ליווי מטופלים בדרך הגירושין הארוכה, במעבר להורות המבוססת על העדר זוגיות, שיקוף מרכיבי המתח הנחווה, על ההבחנה ביניהם, מעלה מודעות, נותן משמעות, מחזק אחריות, ואף מפתח סובלנות כלפי הכאב והקושי המתעורר בקרב השותפים שזוגיותם נפרמה. על פי גישת תרפיה מבוססת חמלה (Neff, 2003), נוכל לסייע למטופלים לפתח אלמנטים של אהדה ואכפתיות, קשיבות וכן חיבור לשותפות אנושית. שכן, כל אלו נמצאו כמנבאים הסתגלות רגשית לאחר גירושין (Sbarra et al., 2012). פיתוח אלמנטים אלו מאפשרים להורים גרושים להתחבר למתח הנחווה בתוכם, להבין את מקורות אי הנוחות והקונפליקט כחלק בלתי נפרד מהקיום ההורי לאחר גירושין ולא ליחסם לחסרונות בן הזוג לשעבר. מתוך כך, יוכלו הורים גרושים לפתח ולגלות אמפתיה גם כלפי עצמם וגם כלפי זולתם.
עמדה זו, המשלבת קבלה וחמלה, בצד מחויבות ואחריות, עשויה למתן את עוצמת הסכסוך, לקדם הגעה לפתרונות מתאימים ולנתב כוחות להעברת מסרים הוריים מתואמים. פרדיגמת השת"פחרות מציעה ללמוד לחיות עם המתח, להבין כי אמנם הוא 'פה להישאר' אך ניתן להתמודד עמו ולנהלו בדרך בונה ומקדמת. עבודה עם מושג השת"פחרות והתמודדות עם הפרדוקס הטמון בו, מאפשרות להורים גרושים לשמור על יחידה הורית יציבה יחסית ומתפקדת, ברורה ותומכת, מול ילדיהם (Beckmeyer et al., 2021). פרדיגמת השת"פחרות מהווה, אם כן, "מפת דרכים" חשובה והכרחית עבור המשפחה הגרושה (Jamison et al., 2014).
גישה טיפולית אינטגרטיבית להתערבות מול בני המשפחה הגרושה, מבוססת על אקטיביות המטפל ועל תפקידו כסוכן שינוי וכמניע יישום דפוסי יחסים חדשים בקרב מטופליו. כמו כן, הגישה הטיפולית עצמה הינה דיאלקטית, ומזמינה הוויה של הצטרפות ואתגור מצד המטפל, כדרך ליצירת קבלה ומחויבות אצל המטופלים (הייז ואחרים, 2012; כהן, 2017; Linehan, 1993; Minuchin & Fishman, 1981; Wachtel, 2011). כל אלו יבואו לידי ביטוי בשינוי ממשי במציאות חייו של המטופל ושל בני משפחתו. מילותיו של סמנה, במאמרו "על האומץ לחשב מסלול מחדש" (סמנה, 2020) מהדהדות בדרך, זו של מטופלינו וזו שלנו כמטפלים, במקביל:
"ההבחנה בין עולם פנימי לחיצוני גוררת אשליה נפוצה שהטיפול מהווה מקלט מעולם הבחירה... כמטפלים, עלינו... לתמוך במאמצי מטופלינו לוותר על האחיזה במוכר ולצעוד קדימה אל עבר מימוש הייעוד שלהם באופן מחובר למציאות וגמיש... כלומר באופן שמתבסס על ‘פונקציית עיתוד’ בריאה ומפותחת... המעורבות האינטימית שלנו בחיי מטופלינו דורשת שנהיה שותפים בבחירותיהם המייסרות ובמאבקים לעיצוב חייהם. דרישה זו תובעת מאתנו לגייס את האומץ שלנו כמטפלים ולהכיר בהשפעה שלנו, כמו גם באחריות שלנו, חלקית ככל שתהיה, על החלטות מטופלינו" (עמ' 28-29).
אתאר כעת בקצרה דוגמא קלינית מקשר טיפולי פרטני ארוך טווח. הדוגמא מבוססת על אינטגרציה של מספר התערבויות ועברה שינוי פרטים והסוואה. תיאור המקרה משקף את שני העקרונות הטיפוליים – ראייה אינטגרטיבית ומערכתית וכן חשיבה דיאלקטית, המתייחסת לפרדוקסליות השותפות ההורית, הן בשלושת היבטי הדואליות והן באספקטים של הסתירות.
המטופל הינו גבר שאשתו בחרה בפרידה והוא, פגוע ומופתע, קיבל זאת בלית ברירה. במשך תקופה ארוכה כאבנו ביחד את 'חורבן הבית' ונתנו מקום למגוון רגשות שונים וכן לאמביוולנטיות שלו כלפי הפרידה וכלפי אשתו. חשבנו על זהותו המשתנה, וכן הבנו ביחד כי בת זוגו לשעבר חווה אחרת את הנישואים ואת הפרידה. המשגנו זאת כצרכים שונים, לעיתים סותרים ממש, אך לגיטימיים, שלו ושלה. תהינו מה ניתן לשמר והיכן עליו להסתגל ולשנות. למשל, זיהינו פוטנציאל התפתחות ואף הקלה, בהקשר של סתירות בין בני הזוג, בהיבט התנהלות המשפחה בסופי שבוע. בעוד שלפני הגירושין, סופי השבוע עברו על המשפחה בעיקר במנוחה בביתם, לאחר ההפרדה לשני בתים, המטופל יכול היה לממש את הסופ"שים המשפחתיים באופן שמצא כיותר מתאים לו, בטיולים ובמפגשים חברתיים. סתירות הקשורות לאופי בני הזוג עצמם עשויות להיות מיושבות בהסכמה בבחירות שונות בכל בית. זאת, בלבד שאין בכך פגיעה בילדים או בלבול, והם לומדים כי כל בית מתנהל אחרת.
במקביל, הפניתי את תשומת לב המטופל לילדיו, בהיותו סוכן שינוי משמעותי עבורם. שאלתי על התמודדותם, הצעתי חשיבה פרטנית על כל ילד ושקלנו תגובות הוריות מתאימות ומותאמות. חיזקתי ככל יכולתי את מחויבותו לראות את הילדים וצרכיהם, בנפרד מאלו שלו, ולקבל במציאות את ההחלטות הנכונות עבורם. בטיפול, התרחשה תנועה מתמדת בין חוויותיו בעולמו הפנימי ובין התנהלותו במציאות, ובין זווית מבטו שלו לעומת זווית המבט של הילדים, ולעיתים גם של בת הזוג לשעבר. שיתפתי את האב ב'חוק הכלים השלובים', והבנו יחד כי ישנם יחסי גומלין הדדיים בין טובתו, טובת ילדיו, ואף טובת בת זוגו לשעבר. כל אלו תמכו בו בניהול תהליך פרידה וגירושין בהסכמה, תוך מאמץ משותף של שני בני הזוג לבוא האחד לקראת השנייה, כמו גם התמקדות בתמיכה בילדים ובשמירה על עצימות נמוכה של הקונפליקט.
נקודת מחלוקת מרכזית בין בני הזוג נגעה לבית המשפחה. קניית הבית היה חלום משותף של שניהם, ובפרידה המסתמנת התברר כי לאישה ישנם המשאבים הכלכליים (דרך תמיכת הוריה) לקנות את חלקו בבית, אך לא להיפך. בחווייתו, חרה לו כי האישה לא רק מחריבה את הבית אלא גם 'יוצאת מנצחת'. הדבר עורר בו כעס, ואף רצון לגבור עליה, לנצח בתחרות. בירור משותף בחדר הטיפול של צרכי האב, הן הכלכליים והן הפרקטיים הנוגעים למקום עבודתו ולזמן שלו עם הילדים, עלה כי בשונה מבת זוגו לשעבר, דווקא עבורו, מעבר לבית אחר מתאים לו יותר. סתירה זו, בהקשר של צרכים כלכליים שונים, דווקא יצרה פתח לפתרון מוסכם. עדיין, היה לו קשה עם התחושה שבענייני משאבים, היא יוצאת עם 'פרוסה גדולה יותר מהעוגה'. לאורך התהליך, תוך אמפתיה לתחרותיות המובנית והטבעית, הצעתי לו לשחרר את ההשוואתיות ולהתחבר למה שחשוב לו ומה שמקדם אותו. ואכן, המטופל חש עצמו מחוזק עם הזמן והצליח לראות ערך עבורו, 'הישגים שלו', בבחירות שונות אשר נעשו סביב הפרידה.
חודשים לאחר מכן, המטופל תיאר בכאב כמה קשה לו להיות בתוך הקשר המשותף, עם מי שהייתה לאורך שנים החברה הטובה שלו. הוא מצא עצמו זקוק למרחק, להיות פחות ביחד, כדי לא להתבלבל. בדמעות סיפר כיצד הוא מוצא עצמו שוב ושוב מתחיל לחייג אליה, לספר לה על משהו שקרה לו בעבודה ומבין שלא עוד, שהוא חייב להיות פחות תלוי בה, לייצר נפרדות. בטרוניה הוא פנה אלי ואמר לי "שחררת אותי מהתחרותיות וההשוואה ומהרצון לנקום, אבל הכעס ההוא עזר לי אז להיפרד... וכשניסיתי להתרחק, זה היה מוגבל כי היו הרבה משימות הקשורות לילדים שחייבו לפעול במשותף. כעת, אני מרגיש חשוף כל כך... איך אצליח להתנתק?" הודיתי לו על הכנות והשיתוף, אשר מלמדים עד כמה אתגר השותפות ההורית קשה ופרדוקסלי. לעצמי חשבתי כיצד במשפט אחד המטופל שילב את שלושת היבטי הדואליות – יצירת ערך מול הקצבת ערך בהקשר של חלוקת משאבי הרכוש; ספרציה מול אינטגרציה בהקשר של הבחירה להתרחק ולייצר נפרדות בזמן ובמקום; וכן יצירת גשר מול איחוי בהקשר של חוויית התלות בקשר, ההרגל והצורך לתקשר והחשיפה לפגיעות.
מול המטופל, חזרתי ותיקפתי את המורכבות והכאב, ושיקפתי את התנועות הפנימיות הפרדוקסליות. שוחחנו ממושכות על הצרכים ועל הרגשות שלו, העולים כעת, וחשבנו על דרכים פרקטיות לספק להם מענה. למשל, חיזקתי את כמיהתו לשתף וחשבנו למי ממכריו הוא יכול להתקשר, לספר על משהו שקורה לו. כמו כן, חיזקתי את הצורך בנפרדות, כדי לעכל את הפרידה ולבנות זהות מובחנת, בצד השותפות המתמשכת, ותהיתי עמו מה עוד יכול להניע תנועה אל עבר צמיחה אישית נפרדת, מלבד הכעס. כמובן, לא עם כל מטופל נוכל לקיים שיח כזה, מורכב ופרדוקסלי. אך מטופל זה נעזר בהמשגת האמביוולנטיות והפרדוקסליות, וצלח את הפרידה באופן מיטבי, עבור עצמו ועבור ילדיו.
הורות לאחר גירושין הינה בעלת השפעה מכרעת על בני המשפחה כולה ועל ילדי הגירושין בפרט. בצד חשיבותם הרבה, יחסי השותפות ההורית לאחר פרידה וגירושין הינם מורכבים ומאתגרים. במאמר זה הוצעו שני עקרונות טיפוליים בעבודה עם משפחות גרושות ובהקשר של שותפות הורית פוסט-גירושין. העיקרון הראשון נוגע לחשיבה טיפולית אינטגרטיבית ומערכתית, המבוססת על פסיפס עשיר, קליני ומחקרי. ההתערבות הטיפולית האינטגרטיבית נשענת על שילובים בין ראייה פרטנית ומערכתית, משפחתית וזוגית. בעבודה עם הורים לאחר גירושין, נשאף לפיתוח קבלה וחמלה, בצד חיבור לכוחות ולמחויבות הורית משותפת. זאת ועוד, נארוג יחדיו עבודה על תוך-נפשי ובין אישי, מחשבות ורגשות כמו גם התנהגות ופרקטיקות במציאות.
העיקרון השני עוסק בקידום היכולת לשאת פרדוקסליות ודיאלקטיקה. בטיפול נשאף לפיתוח מודעות כלפי קיום הפרדוקס המובנה והספציפי הקיים בשותפות ההורית, וכן ניתן מקום של כבוד להיבטים של תחרות החותרים תחת ובמקביל למאמצי שיתוף הפעולה. נבין את התנועה הדיאלקטית הנמשכת, ונחתור למציאת נקודות איזון.
לאור שני עקרונות אלו, כאנשי מקצוע המלווים את המשפחה הגרושה, נסייע במתן מידע והמשגה, בנרמול הקושי, בהעמקת ההבנה של האתגר, בהרחבת היכולת להכיל פרדוקס, בפיתוח חמלה. כל זאת, תוך בניית שגרת תקשורת מיטיבה ודפוסים קונסטרוקטיביים לקבלת החלטות ולמציאת פתרונות מציאותיים ומיטביים. כך, נתרום להגברת העמידות והחוסן של השותפות ההורית לאחר גירושין, לרווחת כלל חברי המשפחה הגרושה.
ד"ר אלומה רייס - פסיכולוגית קלינית מומחית, דוקטור בפסיכולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, מטפלת בעלת ותק במגזר הציבורי ובקליניקה פרטית. מטפלת בגישה אינטגרטיבית, המשלבת טיפול פסיכודינמי עם שיטות טיפול שונות ועכשוויות. מגשרת מזה למעלה מעשרים ושבע שנים במגוון תחומי הגישור – המשפחתי, המשפטי, החינוכי, הקהילתי והארגוני. בעלת ניסיון רב בתחום הפרידה והגירושין, הן בטיפול (בילדי גירושין, במבוגרים בעת פרידה ובהדרכת הורים לקראת ולאחר גירושין) והן בתהליכי גישור לפרידה וגירושין, המסתיימים בהסכם המוגש לבית המשפט ובתהליכי גישור במשפחות 'בפרק ב'. מלמדת בקורסי גישור לגירושין. מגשרת ברשימת המגשרים של בית המשפט לענייני משפחה 2020 ומדריכה לשעבר ביחידת הסיוע של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים בירושלים. מרצה בתוכנית ללימודי תואר שני בתוכנית ליישוב סכסוכים, אוניברסיטת בר אילן. חברת סגל תכנית 'עוגן' ומכון 'מפרשים', ללימודי פסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה, במכללה האקדמית יפו תל אביב.
איך לספר לילדיכם שאתם נפרדים או מתגרשים? - המדריך המלא
רייס, א. (2023). חיזוק השותפות ההורית לאחר גירושין: התערבות טיפולית מבוססת אינטגרציה וחשיבה דיאלקטית. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipulnet.co.il/particles/parental_partnership_after_divorce_therapeutic_intervention
במברגר, א. וכהן, א. (2017). טיפול במשבר של מתבגר על רקע גירושי הוריו – ההורה סוכן השינוי. בתוך: כהן, א. (עורכת) טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. קרית ביאליק, אח. עמ' 333-360.
הייז, ס. צ., סטרוסאל, ק. ד., ווילסון, ק. ג. (2012). תרפיית קבלה ומחויבות. קרית ביאליק, אח.
וכטל, פ. (2015). תקשורת טיפולית: לדעת מה לומר מתי. קרית-ביאליק, אח.
כהן, א. (2017). טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. קרית ביאליק, אח.
מזא"ה, י. (2017). בחירות הוריות בגירושין המלמדות על טיב ההורה (תיקון, 1-11.
סמנה, ר. (2020). על האומץ לחשב מסלול מחדש, פסיכואקטואליה, 79, 26- 29.
סער, נ., שלם, מ., עוזרי, מ. גוטהלף, ד. (2020). טיפול קבוצתי בהורות: מודל רב מימדי לילדים עם הפרעת התנגדות מתריסה. שיחות, ל"ה, 1, 40 – 50.
פישר, ר., יורי, ו. ופאטון, ב. (2011) כן! לשאת ולתת ולהגיע לסיכום חיובי, מטר.
קלוזנר לוין, נ., לנג, ק. (2011). טיפול ממוקד באילמות סלקטיבית. שיחות, כ"ה, 2, 157- 163.
רייס, א. (2005). דפוסי היקשרות ונפרדות במרחב הבין אישי והיבטיהם ההתפתחותיים והמגדריים. עבודת דוקטוראט שלא פורסמה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ה.
Ahrons, C. R. (1981). The continuing coparental relationship between divorced spouses. American Journal of Orthopsychiatry, 5, 415–428
Ahrons, C. R. (1994). The good divorce: Keeping your family together when your marriage comes apart. New York: HarperCollins
Ahrons, C. R. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53–65
Amato, P. R., Kane, J. B., & James, S. (2011). Reconsidering the “good divorce”. Family Relations, 60, 511–524
Amato, P. R., Meyers, C. E., & Emery, R. E. (2009). Changes in nonresident father–child contact from 1976 to 2002. Family Relations, 58, 41–53
Asen, E., & Fonagy, P. (2012). Mentalization‐Based Therapeutic Interventions for Families. Journal of Family Therapy, 34 (4), 347–370
Barth, K. R., Brosi, M., Cox, R. B., Spencer, T. A., & Beasley, L. O. (2020). A Qualitative Analysis of Divorcing Parents’ Readiness to Co-parent, Journal of Divorce & Remarriage, 61 (4), 267-286
Baum, N., & Shnit, D. (2003), Divorced parents’ conflict management styles: Self-differentiation and narcissism. Journal of Divorce and Remarriage, 39, 37-58
Becher, E. H., Hyunjun, K., Cronin, S. E., Deenanath, V., McGuire, J. K., McCann, E. M., & Powell, S. (2019). Positive Parenting and Parental Conflict: Contributions to Resilient Coparenting During Divorce. Family Relations, 68 (1), 150-164
Beckmeyer, J., Ganong, L., Coleman, M., & Stafford Markham, M. (2017). Experiences with Coparenting Scale: a semantic differential measure of postdivorce coparenting satisfaction. Journal of Family Issues, 38 (10), 1471-1490
Beckmeyer, J., Krejnick, S. J., McCray, J. A., & Stafford Markham, M., A. (2021). A Multidimensional Perspective on Former Spouses' Ongoing Relationships: Associations with Children's Postdivorce Well-Being. Family Relations 70 (2), 467-482
Benjamin, J. (1999). Recognition and destruction: an outline of intersubjectivity. In S. Mitchell, & L. Aron (Eds.), Relational psychoanalysis: The emergence of a tradition. (pp. 181-210). NJ: Analytic press
Blatt, S. J., & Blass, R. B. (1996) Relatedness and Self Definition: A Dialectic Model of Personality Development. In: G. G. Noam, & K. W. Fischer (Eds.), Development and Vulnerability in Close Relationships. (pp. 309-338). N. J.: Lawrence Erlbaum Associates Publishers
Bonach, K. (2005). Factors contributing to quality coparenting: Implications for family policy. Journal of Divorce and Remarriage, 43, 79–104
Boss, P. (2016). The context and process of theory development: The story of ambiguous loss. Journal of Family Theory & Review, 8(3), 269-286
Bowen, M. (1990). Family therapy in clinical practice. New Jersey, Jason Aronson
Cohen, O., & Finzi-Dottan, R. (2013). Defense mechanisms and negotiation as predictors of coparenting among divorcing couples: A dyadic perspective. Journal of Social and Personal Relationships, 30 (4), 430-456
Cohen-Israeli, L., & Remennick, L. (2015). “As a Divorcee, I Am a Better Father”: Work and Parenting Among Divorced Men in Israel. Journal of Divorce and Remarriage, 56 (7), 535-550
Dicks, H.V. (1967). Marital Tensions (Psychology Revivals): Clinical Studies Towards a Psychological Theory of Interaction (1st ed.). London, Routledge
Eira Nunes, C., de Roten, Y., El Ghaziri, N., Favez, N., & Darwiche, J. (2021). Co‐parenting programs: A systematic review and meta‐analysis. Family Relations, 70 (3), 759-776
Emerson, A. J., Harris, S. M., & Ahmed, F. A. (2021).The impact of discernment counselling on individuals who decide to divorce: experiences of post-divorce communication and coparenting. Journal of Marital and Family Therapy, 47, 36-51
Emery, R. E. (2012). Renegotiating family relationships: Divorce, child custody, and mediation, 2nd Edition. New York, Guilford Press
Fabricius, W. V., Sokol, K. R., Diaz, P., & Braver, S. L. (2012). Parenting Time, Parent Conflict, Parent-Child Relationships, and Children’s Physical Health. In: Kuehnle, K., & Drozd, L. (Eds.), Parenting Plan Evaluations: Applied Research for The Family Court, pp.188-213
Feinberg, M., Brown, L., & Kan, M. (2012). A multi-domain self-report measure of coparenting. Parental Science Practice, 12, 1–21
Fergus, K. D., & Reid, D. W. (2001) The Couple's Mutual Identity and Reflexivity: A Systemic-Constructivist Approach to the Integration of Persons and Systems, Journal of Psychotherapy Integration, 11 (3), 385-410
Ferraro, A. J., Davis, T. R., Petren, R. E., & Pasley, K. (2016). Postdivorce parenting: A study of recently divorced mothers and fathers. Journal of Divorce and Remarriage, 57 (7), 485-503
Ganong, L. H., Coleman, M., Feistman, R. E., Jamison, T. B., & Stafford Markham, M. (2012). Communication technology and postdivorce coparenting. Family Relations, 61(3), 397- 409
Gnyawali, D., Madhavan, R., He, J., & Bengtsson, M. (2016). The competition-cooperation paradox in inter-firm relationship: A conceptual framework. Industrial Marketing Management, 53, 7-18
Goldberg, A. E., Allen, K. R., & Smith, J. Z. (2021). Divorced and separated parents during the COVID-19 pandemic. Family Process, 60, 866-887
Goldfried, M. R. (2010). The Future of Psychotherapy Integration: Closing the Gap Between Research and Practice. Journal of Psychotherapy Integration, 20 (4), 386–396
Gürmen, M. S., Huff, S. C., Brown, E., Orbuch, T. L., & Birditt. K. S. (2017). Divorced Yet Still Together: Ongoing Personal Relationship and Coparenting Among Divorced Parents. Journal of Divorce & Remarriage, 58 (8), 645-660
Heitler, S. (2001) Combined Individual/Marital Therapy: A Conflict Resolution Framework and Ethical Considerations. Journal of Psychotherapy Integration, 11 (3), 349-383
Jamison, T. B., Coleman, M., Ganong, L. H., & Feistman, R. E. (2014). Transitioning to postdivorce family life: A grounded theory investigation of resilience in coparenting. Family Relations, 63(3), 411-423
Jones, R. A., & Jablonski, A. L. (1998) Family-Focused Relational Psychotherapy: An Integrative Approach and its Application to Adult Children of Divorce. Journal of Psychotherapy Integration, 8 (2), 69-95
Josselson, R. L. (1994). Identity and relatedness in the life cycle. In H. A. Bosma, D. J. de Levita, G. Grastina, & G. H. D (Eds.), Identity and development: An interdisciplinary approach (pp. 81-102). Thousand Oakes, CA: Sage
Kelly J. B., & Emery R. E. (2003). Children’s adjustment following divorce: Risk and resilience perspectives. Family Relations, 52, 352–362
Kelly, J. B. (2012). Risk and Protective Factors Associated with Child and Adolescent Adjustment Following Separation and Divorce: Social Science Applications. In: Kuehnle, K., & Drozd, L. (Eds.), Parenting Plan Evaluations: Applied Research for The Family Court, pp. 49-84
Lagraff, M., Stolz, H., & Brandon, D. (2015). Longitudinal program evaluation of "parenting apart: effective coparenting”. Family Process 42 (1), 117-136
Lamela, D., Figueiredo, B., Bastos, A., & Feinberg, M. (2016). Typologies of post-divorce coparenting and parental well-being, parenting quality and children’s psychological adjustment. Child Psychiatry Human Development, 4, 716-728
Lebow, J. (2015). Separation and divorce issues in couple therapy. In: A. S. Gurman, J. Lebow, & D. K. Snyder (Eds.) Clinical handbook of couple therapy, 5th Edition. New York, Guilford Press, pp. 445-463
Lebow, J. (2020). The challenges of COVID‐19 for divorcing and post‐divorce families. Family process, 59(3), 967-973
Liem, J. H., & Pressler, E. J. (2005). Addressing Relationship Concerns in Individual Psychotherapy. Journal of Psychotherapy Integration, 15 (2), 186–212
Linehan, M. (1993). Cognitive-Behavioral Treatment of Borderline Personality Disorder. New York, Guilford Press
Lux, U. (2021). States of Mind Regarding Past Partnerships: Development and Initial Validation of the Former Relationship Interview. Journal of Divorce & Remarriage, 62(8), 620-639Maccoby, E. E., & Mnookin, R. H. (1992). Dividing the child: Social and legal dilemmas of custody. Cambridge, MA: Harvard University Press
Macie K. M., Stolberg A. L. (2003). Assessing parenting after divorce: The Coparenting Behavior Questionnaire. Journal of Divorce and Remarriage, 39 (1-2), 89–107
Madden- Derdich, D. A., & Leonard, S. A. (2002). Shared experiences, unique realities: Formerly married mothers’ and fathers’ perceptions of parenting and custody after divorce. Family Relations, 51, 37–45
Mandel, S., & Sharlin, S. A. (2006). The Non-Custodial Father. Journal of Divorce and Remarriage, 45 (1-2), 79-95
Margolin, G., Gordis, E. B., & John, R. S. (2001). Coparenting: A link between marital conflict and parenting in two-parent families. Journal of Family Psychology, 15, 3–21
McBroom, L. A. (2011). Understanding postdivorce coparenting families: Integrative literature review. Journal of the American Academy of Nurse Practitioners, 23 (7), 382-388
McHale, J. P., Negrini, L., & Sirotkin, Y., Coparenting. (2019). In: B. H. Fiese, M. Celano, K. Deater-Deckard, E. N. Jouriles, & M. A. Whisman (Eds.), APA handbook of contemporary family psychology: Foundations, methods, and contemporary issues across the lifespan. American Psychological Association, pp. 483–502
Minuchin, S., & Fishman, C.H. (1981). Family Therapy Techniques. Cambridge, MA: Harvard University Press
Minuchin, S., & Nichols, M. P. (1993). Family healing: Tales of hope and renewal from family therapy. New York: The Free Press
Mollà Cusí, L., Günther-Bel, C,, Vilaregut Puigdesens, A., Campreciós Orriols, M., & Matalí Costa, J. L. (2020). Instruments for the Assessment of Coparenting: A Systematic Review. Journal of Child and Family Studies, 29 (9), 2487-2506
Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward yourself. Self and Identity, 2, 85-101
Nielsen, L. (2017). Re-examining the research on parental conflict, coparenting, and custody arrangements. Psychology, Public Policy, and Law, 23, 211–231
Oren, D., & Hadomi, E. (2020). Let’s Talk Divorce - An Innovative Way of Dealing with the Long-Term Effects of Divorce through Parent-Child Relationships, Journal of Divorce & Remarriage, 61 )2(, 148-167, DOI: 10.1080/10502556.2019.1679593
Pizer, S. A. (1998). Building bridges: The negotiation of paradox in psychoanalysis. Analytic Press
Russell, L. T., Beckmeyer, J. J., Coleman, M., & Ganong, L. (2016). Perceived barriers to postdivorce coparenting: Differences between men and women and associations with coparenting behaviours. Family Relations, 65 (3), 450-461
Sandler, I., Gunn, H., Mazza, G., Jenn-Yun, T., Wolchik, S.,Berkel, C.. Jones, S., & Porter, M. (2018). Effects of a Program to Promote High Quality Parenting by Divorced and Separated Fathers. Prevention Science, 19 (4), 538-548
Sbarra, D. A., Smith, H. L., & Mehl, M. R. (2012). When Leaving Your Ex, Love Yourself: Observational Ratings of Self-Compassion Predict the Course of Emotional Recovery Following Marital Separation. Psychological Science. 23 (3), 261-269.
Sigal, A., Sandler, I., Wolchik, S., & Braver, S. (2011). Do parent education programs promote healthy postdivorce parenting? Critical distinctions and a review of the evidence. Family Court Review, 49, 120–139
Smith-Etxeberria, K., & Eceiza, A. (2021). Mother-Child and Father-Child Relationships in Emerging Adults from Divorced and Non-Divorced Families. Social Sciences, 10 (10), 382
Sobolewski, J. M., & King, V. (2005). The importance of the coparental relationship for nonresident fathers’ ties to children. Journal of Marriage and Family, 67, 1196–1212
Stafford Markham, M., Hartenstein, J. L., Mitchell, Y. T., & Aljayyousi-Khalil, G. (2017). Communication Among Parents Who Share Physical Custody After Divorce or Separation. Journal of Family Issues, 38 (10), 1414-1442
Stone, G. (2006). An Exploration of Factors Influencing the Quality of Children's Relationships with Their Father Following Divorce. Journal of Divorce and Remarriage, 46 (1-2), 13-28
Teubert, D., & Pinquart, M. (2010). The Association Between Coparenting and Child Adjustment: A Meta-Analysis. Parenting: Science and Practice, 10 (4), 286-307
van Dijk, R., van der Valk, I. E., Deković, M., & Branje, S. (2020). A meta-analysis on interparental conflict, parenting, and child adjustment in divorced families: Examining mediation using meta-analytic structural equation models. Clinical Psychology Review, 79, 101861
Visser, M., Finkenauer, C., Schoemaker, K., Kluwer, E., Rijken, R., Lawick, J., Bom, H., Schipper, J., & Lamers-Winkelman, F. (2017). I’ll Never Forgive You: High Conflict Divorce, Social Network, and Coparenting Conflicts. Journal of Child and Family Studies, 26(11), 3055-3066
Whiteside M. F. (1998). The parental alliance following divorce: An overview. Journal of Marital and Family Therapy, 24, 3–24
